פני משה/קידושין/א/ב

פני משה קידושין א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' עבד עברי נקנה בכסף. דכתיב מכסף מקנתו מלמד שהוא נקנה בכסף:

ובשטר. שנאמר באמה העבריי' אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת בשטר אף האמה בשטר וילמד עבד עברי מאמה העברייה דכתיב העברי או העבריה מקיש עברי לעברי':

וקונה את עצמו בשנים. לסוף שש שנים יוצא חפשי ואפילו היתה שמטה בתוך שש שנים עובד דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית פעמים שהוא עובד בשביעית:

וביובל. אם פגע יובל בתוך שש שנים מוציאו:

ובגרעון כסף. דכתיב באמה העבריה והפדה והוקש עברי לעבריה אם קנאו רבו בו' מנה והוא עתיד לצאת לסוף ו' נמצא קונה עבודת כל שנה במנה וכשבא לפדות עצמו מגרע לו רבו מפדיונו דמי עבודת השנים שעבד:

יתיר' עליו אמה העבריה. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות דילפינן מויצאה חנם רבה לה יציאה לזו שיוצאת בסימנים:

ובמיתת האדון. שהעבד עברי עובד את הבן אם מת האדון בתוך שש דכתיב שש שנים יעבוד בין לו בין לבן אבל לא לבת ושאר יורשים דכתיב ועבדך שש שנים לך ולא ליורשים והנרצע יוצא במיתת האדון לגמרי ואינו עובד לא לבן ולא לשאר יורשים וכן אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האדון כנרצע דכתיב גבי נרצע ואף לאמתך תעשה כן:

גמ' ניחא בכסף. דהעבריה נקנית דכתיב ויצאה חנם אין כסף ודרשינן לעיל מכאן שמגרעת בפדיונה וש"מ שנקנית בכסף אלא בשטר מנלן בעבריה גופה:

עבריה למידה מבת חורין. שנקנית בשטר דכתיב אם אחרת הוקשה לאחרת:

נמצא. אתה אומר למד מן הלמד:

עד כדון כר"ע דאית ליה. בכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ בקדשים שפיר:

כרבי ישמעאל דלית ליה למד מן הלמד. בשום מקום מאי איכא למימר:

אשכח תני ר' ישמעאל להא מילה. ותו דבהדיא אשכחן דר' ישמעאל נמי אית ליה הכא למד מלמד ודריש וחפשה מלה וחופשה לא נתן לה ויליף לה לה מאשה דכתיב וכתב לה והדר יליף חפשי דכתיב בעבד תשלחנו חפשי מעמך מחופשה דשפחה וקשיא בכל אתר לית ליה לר' ישמעאל למד מלמד והכא אית ליה:

תני לה בשם חכם. אחד מאן דהוא:

מנן תיתי ר' ישמעאל שילוח שילוח. לר"י תיתי מהכא דיליף ג"ש שילוח שילוח ולא הוי למד מלמד כתיב הכא תשלחנו חפשי וכתיב ושלחה מביתו מה להלן בשטר אף כאן בשטר:

ולא דמיא. והיכי מצית יליף משילוח דכתיב באשה הא לא דמיא דהתם השטר להקנות לעצמה אבל הכא בעבד אתה רוצה ללמד שיהא הוא נקנה לרבו בשטר:

אמר רבי מתנייה. אתיא מכירה מכירה כתיב הכא כי ימכר לך וכתיב בשדה ומכר מאחוזתו מה להלן בשטר אף כאן בשטר:

אי מה להלן בחזקה. ונימא נמי דעבד עברי נקנה בחזקה אלא אמר ר' חייה בר אדא הוא עברי הוא עבריה עבריה הוא דילפינן מעברי דנפקא לן מקראי דלקמן ולאו היקש מקרי דמאי שנא עברי מעבריה וכללינהו קרא בחדא לומר דדין אחד להם:

בכסף. דכתיב והיה כסף ממכרו בעבד עברי הנמכר לעכו"ם:

בכסף הוא נגאל. דכתיב ביה או השיגה ידו ונגאל וחשב עם קונהו וגו' ודריש דוקא בכסף ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים אם נתנן לרבו:

והכא. אמאי לית את עביד שוה כסף כסף:

שנייא היא ששינה עליו הכתוב. דכתיב כסף ממכרו והדר כתיב מכסף מקנתו לעכב דבכסף דוקא:

שאם ביקש לגרוע. לרבו ולחשוב כפי שניו שמגרע אפי' בתבואה וכלים דלא כתיב כסף אלא בגאולה מכל שניו וקרא דבתריה ואם מעט נשאר בשנים וגו' כפי שניו ישיב את גאולתו סתמא כתיב ואפילו בתבואה וכלים נגאל ונותן לרבו בעד שנים הנותרות:

הדא דתימר. דאינו נגאל בתבואה וכלים בשלא עשאן דמים בשויין אלא נתן לו כך וכך מדות לשנה דגזירת הכתוב שאינו נגאל בהן אבל אם שמאן בדמים לפי שויין ככסף הוי ונגאל בהן:

בשטר. הא דעבד עברי נקנה בשטר א"ר אבהו דוקא בשטר של כסף שנתן שטר לרבו בשביל כסף מכירתו שקבל ממנו:

הא בשטר של מתנה. שלא קיבל העבד כלום אלא נתן לו שטר הקנאה במתנה שיהא נקנה בו לאו כלום הוא דלא סמכה דעתי' דרביה שמא יחזור בו העבד:

מעתה. אם תחוש לחזרת העבד אפילו בשטר של כסף הוא יכול לחזור בו וליתן לו הכסף בחזרה:

אמר לו. הכי קאמינא שמא יחזור רבו בעבד דחיישינן שמא תבא שנת רעבון ולא ניחא ליה בעבד ויחזור בו ולפיכך בשטר של מתנה אינו נקנה דלא סמכה דעת העבד ולא מקני נפשיה אבל בשטר של כסף שיש לו חוב עליו לא חיישינן שיחזור בו הרב:

סדר מכירה כך היא. שהמוכר כותב השטר אני פלוני מכרתי כו' וכן האב אם מקדש בתו לאחר הוא כותב אני קדשתי בתי לפלוני:

החליף. והקונה כתב אני לקחתי וכן המקדש אני קדשתי בתו של פלוני מהו:

ומה בכך. בין שכתב המקנה או הקונה בין במכירה בין בקידושין שפיר דמי אבל אם החליף הלשון ומשמעות של השטר שכתב מכירה בקידושין או קידושין במכירה לא עשה כלום:

יכול יוצא בסוף שש. קודם שהשלים שנת השש:

הא כיצד עובד כל שש. שנים שלמות ויוצא בתחילת שבע ואכתי לא מתרץ קרא ובשביעית יצא עד לקמן:

ובשביעית יצא שביעית של מכירה. שלו ולא שנת השמטה שהיא שביעית של עולם דלא תימא השמיטה מוציאה עבדים כמו היובל:

אימא חליף. מאי חזית דדייקת שש שנים יעבוד ולא קרא דובשביעית אימא איפכא ובשביעית שביעית ממש וקרא דשש שנים יעבוד נוקי להיכא דנמכר בתחלת שמטה:

ובשביעית כתיב. דמשמע דלפעמים אף בשמטה הוא עובד א"נ דע"כ אשנים שלו קאי דאי אשמטה ליכתוב ושביעית יצא:

אמר רבי חונה. בלאו הכי לא מצית לאוקמי אשמטה דא"כ מה היובל בא ומוציא שהרי יובל מוציא עבדים ואם כבר יצא בשנת מ"ט שהיא שמיטה מה היובל מוציא:

אתייא כמאן דאמר אין היובל עולה ממנין שני השבוע. שאין מתחילין למנות שנת השמטה הבאה משנת היובל עצמה אלא משנה שלאחריה וא"כ לעולם שנת מ"ט היא שמיטה ושנת החמשים יובל:

ברם כמ"ד היובל עולה ממנין שני השבוע. דשנת היובל עולה לכאן ולכאן ומשנת היובל מונין לשנה ראשונה של שמטה הבאה וא"כ פעמים שהיובל בא באמצע השבוע דס"ל דליובל לעולם מונין משנה שאחר יובל העבר ואם כן לפעמים היובל קודם השמטה ולא קשיא מידי:

רבנין דקסרין אמרין אפילו כמ"ד אין היובל עולה כו' גרסינן. יכלין אנן מפקין לה מן הכא בתמיה כלומר אפי' להאי מ"ד שאין היובל עולה ממנין לית ש"מ מהכא דלא קשיא מה היובל מוציא דהשביעית מוציא את העבדים והיובל הנרצעים דכתיב ביה עד שנת היובל יעבד אלא מחוורתא כדאמרי' מעיקרא:

מנין אפילו חלה. העבד שהוא יוצא בשש ואין צריך להשלים תלמוד לומר ובשביעית יצא מכל מקום:

אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את זה שהוא ברשותו. של רבו ומאי הוי ליה למיעבד אם חלה:

ניחא. הא ודאי פשיטא לן שאם חלה ואחר כך ברח דמשלים הזמן שברח:

ברח ואחר כך חלה. באשר הוא שם מאי מי נימא דהואיל וברח מתחלה משלים או דילמא יכול לומר לו אפילו הייתי ברשותך לא הייתי יכול לעבוד וחלה אין צריך להשלים:

נישמעינה. להא מן הדא דתנן בפ' אע"פ:

המורדת על בעלה. מתשמיש כותבין לו אגרת מרד כדמפרש התם שפוחתין מכתובתה ז' דינרים בשבת:

ותני ר"ח. עלה נדה וחולה כו' ומפרשינן התם מה אנן קיימין הא דקאמר כותבין אגרת מרד על הנדה אם בשמרדה עליו כשהיא נדה התורה המרידתה עליו לאסרה ואמאי תפסיד משעת המרד אלא כן אנן קיימין בשמרדה עליו קודם נדתה ואחר כך כשהיא נדה אע"ג שאינה בת מרד עכשיו אפ"ה את אומר כותב הואיל דהתחלת המרד היה כשהיתה ראויה לתשמיש:

אף הכא ברח ואח"כ חלה משלים. הואיל ובשעה שברח היה ראוי לעבוד אע"ג שחלה אח"כ מפני שיכול הרב לומר לו אלו היית אצלי לא חלית שמזלי היה גורם שלא תחלה:

אפי' על קדמייתא אתייא היא. האי טעמא אפי' על רישא דחלה ואח"כ ברח משלים נמי שייכא וצריך להשלים כל הימים אפילו אותן שחלה בהיותו שלא ברשות רבו מפני שיכול לומר לו אלו היית אצלי היה מזלי גורם שתתרפא במהרה:

טעמי' דהדין תנייא. כלומר דר' ירמיה מפרש דהני תנאי לא פליגי אהדדי אלא תנא קדמיא מיירי בשנמכר שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו והיינו דקאמר נמכר פחות משש שלפעמים נמכר הוא בפחות משש והאי תנא אחרינא מיירי שנמכר שנים הרבה לפני היובל וקמ"ל שאינו יכול להתנות עמו להיות נמכר בפחות משש:

ובגרעון כסף דכתיב. בנמכר לעכו"ם ואם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו ושמעינן דיוצא בגרעון כסף והשתא דריש לקראי:

וכי אין אנו יודעין כו'. ולא הוה ליה למיכתב אלא כפי שניו ישיב גאולתו:

א"ר הילא. בא הכתוב ללמדנו שפעמים השנים מרובות על השכר כלומר השנים שהוא עומד עכשיו לחשוב בהן הם יותר שוין מעל השכר שפסק עמו ופעמים איפכא והולכין להקל כדמפרש ואזיל:

מנין אתה אומר נמכר ממנה מנה. שלא היה שוה אלא מנה והשביח העבד אח"כ והרי הוא יפה מאתים ומנין שאינו מחשב עמו כשבא לפדות עצמו אלא ממנה מנה כמה מגיע ממנה לכל שנה ושנה ולפי שנים הנותרות נותן לו שתות מנה לכל שנה ולא אמרינן הואיל והשביח ושוה עבודתו מאתים שיהא נותן לו לפי ערך של מאתים לכל שנה:

חסר כאן בספרי הדפוס מת"ל קמא עד ת"ל בתרא וכך צ"ל כדאיתא בבבלי ת"ל מכסף מקנתו. אחר שעת מקנתו ישיב גאלתו:

נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מנין אתה אומר שאינו מחשב עמו אלא במנה ת"ל כפי שניו ישיב את גאלתו. כפי השנים שהוא שוה עכשיו כך הוא נותן לו והיינו דקאמר קרא אם עוד רבות בשנים אם נתרבה כספו בשנים שהשביח מכסף מקנתו הולכין אחר שעת המקנה ואם מעט נשאר בשנים שנתמעט כספו בשנים כפי שניו ישיב את גאלתו ומהאי קרא למדנו דדרשינן מכסף מקנתו וכפי שניו לקולא ולא איפכא לחומרא:

שכיר שכיר לג"ש. נאמר בנמכר לישראל כשכיר כתושב יהיה עמך ונאמר בנמכר לעכו"ם כימי שכיר יהיה עמו:

רבי אומר מה ת"ל יגאלנו. לא ס"ל ג"ש דשכיר שכיר והלכך דריש מיגאלנו יתירא דכתיב בנמכר לעכו"ם ללמדך שיהיו כל הגאולות כסדר הזה ואפי' בנמכר לישראל יד העבד על העליונה לעולם:

ואם לא יגאל באלה. ויצא בשנת היובל כתיב ואגאולת קרובים דמשתעי לעיל קאי דכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו:

באלה לשחרור. כדמפרש לה ר' יוחנן דר' יוסי הגלילי דריש הכי ואם לא יגאל באלה בקרובים אלא באחרים שגאלוהו אז בשנת היובל יצא מאותו אחר דמשתעבד לו עד היובל אבל אם יגאל באלה אינו משתעבד:

ר' עקיבה דריש. הכי ואם לא יגאל באלה אלא באלה וה"ק שלא יגאל בעצמו אלא בקרובים משלים עד היובל ויוצא:

דברי חכמים. אבל דברי חכמים קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן דסבירא להו בין זה ובין זה לשחרור:

ותני כן. דהכל לשחרור:

והשיגה ידו. זה יד עצמו ומצא כדי גאולתו ונגאל זה גאולת אחרים והכל בכלל בין קרובים בין אינם קרובים כל שאינו גאולת עצמו ודרשינן מה השגת ידו של עצמו הוא שהרי שוב אינו משתעבד לאחר אף השגת ידי אחרים שגאלוהו לעצמו הוא:

כדברי האומר לשיעבוד. השתא מפרש האי לשיעבוד דאמרי לעיל בין לר' יוסי הגלילי בין לר"ע לא תימא דמשעבד עמו כשאר עבד שנמכר בתחלה אלא משלים לו אותן השנים שגאלוהו מעכומ"ז ויוצא:

והתני אם משגאלו. הרי הוא כנמכר לו בתחלה ומשעבד עמו שש שנים ויוצא:

לית כאן משעבד ויוצא. סמי מכאן משעבד דאין דינו אלא כאלו היה תחת יד עכומ"ז שמשלים עד שנת היובל ויוצא:

רצו קרוביו של ראשון ליגאל. האי של ראשון כמו משל ראשון הוא כלומר אם הקרובים רוצים לגאלו בפעם הראשון כשהוא ביד העכומ"ז גואלין להן כדכתיב:

רצו קרוביו משל שני ליגאל אם לא גאלוהו קרובים מן עכומ"ז אלא אחרים ורצו הקרובים לגאול עכשיו משל שני אין גואלים להן דלא כתיב גאולת קרובים אלא מן עכומ"ז:

אתיא כמ"ד באלה לשחרור ובשאר כל אדם לשיעבוד. ואם גאלוהו אחר משעבד עמו וקמ"ל שאין קרובים גואלין ממנו:

הכא כתיב וחשב. עם קונהו והכא כתיב וחשב במקדיש שדה אחוזה וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל:

והכא. בעבד את מחשב חדשים ושנים ויוצא שאם עומד באמצע השנה כשנגאל מחשב לו גם החדשים שעברו בשנה זו שנשתעבד ומגרע לו לפי ערך דהא כפי שניו כתי' ומשמע כמו שהן ואינו נותן לו אלא כפי החדשים שנתותרו בשנה זו ולא כפי כל השנה:

והכא. בשדה אחוזה לית את מחשב חדשים כדתנן ריש פ"ז דערכין אין מחשבין חדשים להקדש הבא ליגאל שדה אחוזה מיד הקדש ודינו שנותן סלע ופונדיון לשנה כדאמר התם לפי חשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל ואם עומד באמצע השנה לא יאמר הואיל וכבר עברה חצי השנה איני נותן אלא חצי סלע וחצי פונדיון בעד חצי שנה הנשארת אלא נותן כל גאולת שנה שלימה כדמפרש שם טעמא דכתיב על פי השנים שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים ונימא הכא נמי כן דנילף וחשב וחשב מהתם:

שנייא היא. הכא שהקשיתה תורה אותו לשכיר דכתיב כימי שכיר יהיה עמו מה שכיר שנשכר לבעל הבית מחשב עמו חדשים אף זה מחשב חדשים:

ויצאה חנם. טעמא דמתני' מפרש יתירה עליו אמה העבריה שיוצאת בסימנין דכתיב ויצאה אלו ימי הבגרות שמוציאה מרשות האדון:

אין כסף. משמע אין כסף אלא דבר אחר מוציאה אלו הן סימני נערות ולקמיה מפרש לה מ"ט לא דרשינן איפכא:

ויאמר באחת מהן. לא ליכתוב קרא אלא חדא אין כסף על ימי הנערות שאילו נאמר באחת מהן בלבד שפיר נמי הוי נפקא לן ימי הבגרות שהייתי אומר אם בסימני נערות היא יוצאה לכ"ש בימות הבגר שאחר ימי הנערות הן:

ומשני אילו כן. אלו לא נאמר אלא חד קרא הייתי אומר הן הן ימות הבגר שבבגרות לבד היא יוצאת ולא בסימני נערות שהדין נותן שיהא כך:

הואיל והיא יוצאת מרשות האב ויוצאה מרשות האדון. מה מצינו כשהיא יוצאת מרשות האב אינה יוצאה אלא בסימנין של בגרות דכל זמן שהיא נערה ברשות אביה היא אף מרשות האדון לא תצא אלא בסימנין אלו של בגרות לפום כן צריך מימר תרווייהו:

או חליף. ונימא איפכא דקרא דויצאה חנם לימי נערות אתא ואין כסף לימי בגרות שהרי הנערות קודמין לבגרות:

ומשני ר' תנחומא. דמסתברא אין כסף לימי נערות דרשינן דמשמע אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אב ובכל מקום שיש כסף לאב והיינו כשהיא עומדת בימי הנערות שהיא ברשות אביה אין כסף לאדון שיוצאה ממנו חנם בסימני נערות לאפוקי ימי בגרות דלא משתמע בהאי קרא שהרי הבוגרת לאו ברשות אביה היא:

אשר לא יעדה והפדה מלמד שאינו מייעדה לו עד שיהא ביום כדי לפדותה. אם מייעדה הוא בסוף שש צריך שיהא שהות ביום כדי שיהא במה לפדותה שיש עוד במעשה ידיה שהיא יכולה לעשות לו באותו שעה שוה פרוטה ויכול הוא לגרעה שוה פרוטה ומייעדה בזה כדמפרש טעמיה לקמן דסבר ר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונים שנתן לה בשעת מכירה לאו לקידושין ניתנו ואינו יכול לייעדה בהן אלא בעבודתה שיש לו עוד בה והלכך צריך שיהא בסוף שש שהות ביום בכדי שתוכל לעשות לו בשוה פרוטה:

מייעד והולך. בסוף שש עד דימדומי חמה סמוך לשקיעת החמה דקסברי מעות הראשונים לקידושין ניתנו ויכול הוא לייעדה באותו כסף אם הוא רוצה:

יאות אמר רבי יוסי ברבי יהודה. ומה טעמא דרבנין שהרי כסף אין כאן ומעשה ידיה אין כאן כיון שהוא סמוך לשקיעת החמה ובמה הוא מייעדה:

מייעדה בדברים וכדתני רבי הושעיא. ואדלקמיה סמיך דעיקר היעוד בכסף ראשונים הוא:

על דעתיה דרבי יוסי ברבי יהודה כו'. כדפרישית:

מה נפקא מביניהון. עוד לדינא:

מעשה ידיה. שהיא עושה אחר שש מאחר היעוד איכא בינייהו:

מאן דאמר בסוף. צריך ליתן לה כסף בשביל היעוד א"כ מעשה ידיה של בעלה זה רבה המייעדה ואפילו הוא לאחר שש שהרי הוא עכשיו מקדשה בכסף ייעוד והרי היא כשאר אשה שמעשה ידיה לבעלה:

מאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף של ייעודים. ובזה הוא מייעדה ואם כן מעשה ידיה שלאחר שש של אביה היא שחזרו לרשות אביה שהרי הכסף שנתן לה הוא בשביל מעשה ידיה של ימי העבדות וגזרת הכתוב הוא שיכול לייעדה בו וכשנשלמו ימי עבדותה חוזרת לרשות אביה בזה דלא הויא כנשואה דקיימא לן יעוד ארוסין עושה ולא נשואין:

אפילו כמאן דאמר. ודחי לה הש"ס דאפילו כמאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים אפ"ה מעשה ידיה של בעלה מפני שנעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שמעשה ידייך שלי מיד לאחר הקידושין ואף על פי שלא נשאה עדיין שמעשה ידיה שלו שהרי התנה עמה בכך וה"נ כן שמתחלה נתן לה בשביל מעשה ידיה ובשביל קידושי יעוד ושוב מעשה ידיה לעולם שלו הן:

היה נשוי את אחותה. והיתה אסורה עליו ומתה אחותה ועכשיו רוצה לייעדה:

מאן דאמר בסוף ניתן כסף לייעודים צריכה כסף אחר. הא לאו דוקא דלהאי מ"ד לעולם צריכה כסף אחר ומשום רבותא דאידך נקטה וכלומר ודאי להאי מ"ד לית דינא ולית דיינא שצריכה כסף אחר אלא למאן דאמר משעה ראשונה ניתן הכסף אתא לאשמעינן דלא תימא הואיל ומשעה ראשונה לא היתה ראויה לו וא"כ כסף הראשון לאו לשם יעוד ניתן קמ"ל דאפילו בכה"ג ס"ל להאי מ"ד שאינה צריכה כסף אחר דמכיון שמתה אחותה נעשה למפרע כסף הראשון כמו שניתן לייעוד:

ודחי הש"ס אפי' כמאן דאמר משעה הראשונה ניתן כסף לייעודים. מודה הוא הכא שצריכה כסף אחר למה דהא כ"ע מודים שאין קידושין תופסין בעריות של חייבי כריתות ואין כאן קדושין כלל משעה ראשונה וליכא למימר לכסף ייעודים ניתנו:

מיסבר סביר ר' יוסי ברבי יהודה. בעיא היא אם ס"ל לר' יוסי ברבי יהודה אילין ייעודין דהכא שמייעדה עכשיו בסוף שש כשאר קידושי תורה הן ולא אמרינן שהתחילו מתחלת שש וגמרו עכשיו ולפיכך קאמר עד שיהא במעשה ידיה כדי שוה פרוטה שתתקדש בו בשעה שהקדושין תלין:

אתייא דרבי יוסי ברבי יהודה כרבי שמעון בן אלעזר. דס"ל במלוה עד שישתייר בה שוה פרוטה וה"נ ביעוד אליבא דר' יוסי בר' יהודה:

דתני. האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך:

אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת. דהואיל והפקדון שלו הוא וצריך שתקבל בשעת הקידושין ולפיכך עד שיהא שם כדי שוה פרוטה:

מלוה שיש לי בידך. התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה זו אפילו לא נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת דהא מכל מקום כל הנאה שלה שהיתה צריכה לשלם לו וכמו שמקבלת עכשיו דמיא:

כן ר' יוסי ברבי יהודה עביד ייעודים כמלוה. שמעות הראשונים שקבלה כמלוה הן וחוב עליה להשתעבד בשבילן ועכשיו כשמייעדה בהן צריך שתהא בהן כדי שו"פ:

ואם לבנו ייעדנה. סוגיא זו עד כלב בן יפונה כתובה לעיל פרק האשה רבה ושם תמצא מפורש היטב:

מכרה לזה וקידשה לזה. מכר בתו לאחד והלך וקדשה לאחר:

שיחק האב באדון. ואהני מעשיו ומקודשת לשני:

וחכמים אומרים לא שיחק האב באדון. ואם רצה ליעדה מיעד:

נעשה. ומפרש טעמייהו דלר' יוסי בר' יהודה נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ואילו בא אחר וקידשה בתוך ל' יום ודאי מקודשת לאחרון היא וה"נ כיון דמעות הראשונים לאו לקדושין ניתנו ולא חל היעוד מעכשיו קדושי השני קדמו:

מעכשיו לאחר שלשים יום. זה קאי לטעמייהו דרבנן דרבנן מדמי להו לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ואילו בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשניהם היא כלומר שעומדת בספק קידושי שניהם כדתנן לקמן ריש פרק האומר מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה מקודשת ואינה מקודשת:

מכבר לכשירצה. כלומר וה"נ חלו קידושי יעוד מכבר לכשירצה האדון לייעדה דרבנן לטעמייהו דסבירא להו מעות הראשונים לקדושין ניתנו והוי כמאן דאמר מעכשיו ואם האב קדשה לאחר לא שיחק באדון שהרי עומדת נמי בספק קידושי האדון:

הכל מודים שאם השיאה. האב לשני ששיחק האב באדון שאין לאחר נשואין כלום:

לאמה. כתיב כי ימכור איש את בתו לאמה ודרשינן לאמה בלבד נמי הוא יכול למוכרה ויכול להתנות עמו ע"מ שלא יהיה יכול לייעדה:

ולית ליה לר"מ כל המתנה כו'. בתמיה והא שמעינן לר"מ בפ' אע"פ דס"ל תנאו בטל. אית ליה תניי אפשר לו לקיימו בסופו. כלומר ודאי מתנה על מה שכתוב בתורה אית ליה דתנאו בטל מיהו בהא פליג דס"ל לר' מאיר דהא דקי"ל כל תנאי שאיפשר לקיימו בסופו תנאו קיים כדתנן בסוף פרק הפועלים אמתנה על מה שכתוב בתורה נמי קאי דלא אמרינן תנאו בטל אלא אם אי אפשר לקיימו והיינו שיהא צריך עכ"פ לעבור על דברי תורה וזה אי אפשר לקיימו מיקרי אבל אם אפשר לקיימו כמו הכא שהרי אין חובה עליו מן התורה לייעד אלא אם רצה לייעד מייעד ואפשר לקיימו בסופו הוי ולא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא:

ולית ליה לרבנן תנאי שאיפשר לקיימו בסופו. דהוי תנאי:

אית לון. בתנאי ממון דבהא תנאו קיים אם איפשר לקיימו בסופו ואפי' במתנה על מה שכתוב בתורה אבל זה תנאי גוף הוא שלא לייעדה ותנאו בטל:

ועונה לא תנאי גוף הוא. וקתני תנאו קיים:

תיפתר בקטנה. דלא איכפת לה בעונה והלכך תנאו קיים:

מה מקיים הדא תנייא לאמה. האי תנא דס"ל תנאו בטל האי לאמה מאי עביד ליה:

מוכרה. להאי תנא בא ללמדינו שמוכרה אלמנה לכ"ג כו' אע"פ שאינו יכול לייעדה ואינה נמכרת לו אלא לאמה בלבד:

מה מקיים הדין תנייא לאמה. אדבתרה קאי האי תנא דס"ל לקמן אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ותו לא מיתוקמא באלמנה והאי לאמה מאי עביד ליה:

תיפתר באלמנה מן האירוסין. דס"ל להאי תנא הא דאין מוכר בתו לשפחות אחר אישות דוקא אחר אישות ממש אבל לאחר אירוסין יכול הוא למוכרה ומיתוקמא שפיר במוכר אלמנה מן הארוסין לכ"ג שאינה אלא לאמה:

והא תני מוכר הוא אדם את בתו לאישות ושונה. והא על כרחך באירוסין מיירי שאם קדשה אביה ונתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין חוזר ומקדשה לאחר וכסף קידושין שלו דעדיין ברשותו היא דאי כשנשאת שוב אין לאביה רשות בה וקתני בסיפא אבל לא לשפחות אחר אישות אלמא אפילו אחר אירוסין שוב אינו יכול למוכרה לשפחות והדרא קושיא לדוכתה האי לאמה מאי עביד ליה:

תניין אינון. אלא תנאי היא דפליגי בזה אם יכול למכרה לשפחות אחר אישות או לא:

מאן דאית ליה אלמנה לכהן גדול. כלומר מאן דמוקי לה לאמה באלמנה לכהן גדול אית ליה דיכול למכרה לשפחות אחר אישות ומאן דלא מוקי לה בהכי משום דלית ליה שיכול למכרה לשפחות אחר אישות:

מה מקיים הדין תנייא לאמה. האי דלית ליה שפחות אחר אישות:

תיפתר שהיה נשוי לאחותה. שאין קידושין תופסין בה ואינה נמכרת אלא לאמה:

אף לא שפחות אחר שפחות. כדמפרש טעמיה דכתיב בבגדו בה וס"ל יש אם למקרא ולמסורת ומדלא כתיב בביגדו ביו"ד משמע נמי לשון בגידה כיון שבגד בה פעם אחת ומכרה שוב אין בוגד בה פעם שניה:

מה מקיימין רבנן טעמא דרבי שמעון בן יוחאי. דס"ל בברייתא דלעיל מוכר לשפחות ושונה:

מכיון שפירש טליתו עליה. דסברי יש אם למקרא ובבגדו קרינן לשון בגד דכיון שפירש האדון טליתו עליה ויעדה שוב אין לאביה רשות למכרה דשפחות אחר אישות הוא:

רשב"ל בעא קומי רבי יוחנן. ותהא אמה העברייה יוצאת בנשואין אם נשאת לאחר תצא מרשות האדון מק"ו מסימני נערות:

אני אין לי אלא של משנה. כפי ששנינו במשנה יתירה עליו כו' ותו לא:

יוצאה במיתת רבה. ואינה עובדת לא את הבן ולא את הבת שהקישה הכתוב לנרצע דכתיב ביה והיה לך עבד ולא לבן ולא לבת:

ואתייא דבר פדייה. דקאמר הקיש אמה העברייה לנרצע אלמא דס"ל שאר העבד עובד את הבן כהדין תנייא:

אית תניי תני בין עברייה בין עברי כו'. דדריש ועבדך שש שנים ולא לבן ולא לבת:

מה מקיים הדין תנייה. האי היקישא ואף לאמתך תעשה כן דכתיב בנרצע:

פתר לה. להיקישא דקרא בהענקה קאי דבקראי כתיב הענקה והדר דין דנרצע ועליה כתיב ואף לאמתך תעשה כן ולהענקה קאמר:

היוצא בשנים. זה עבד העברי:

וביובל. זה הנרצע:

ואמה העברייה שהיא קונה את עצמה בסימנין. דשנים ויובל כתיבי בהאי קרא ועברייה מהיקישא נתרבתה:

אבל היוצא בגרעון כסף. בין עבד ובין אמה כשהן יוצאין בגרעון כסף דיציאה בע"כ של אדון הויא וכן כשהן יוצאין במיתת האדון אין מעניקין להן:

כתיב והגישו אדוניו אל האלהים. דמשמע שילך להב"ד וכתיב והגישו אל הדלת דמשמע בינו לבין עצמו:

זה שהוא נמכר בב"ד. קסבר האי תנא אחד שמכרוהו ב"ד בגניבתו ואחד שמכר עצמו נרצע אלא מכרוהו ב"ד צריך שיוליכו להב"ד וימלך במוכריו ונרצע וזה שהוא מוכר את עצמו נרצע בינו לבין עצמו וכן הוא במכילתא פ' משפטים:

פשיטא. הוא זה שנמכר בב"ד ב"ד כותבין שטרו אנו ב"ד פלוני מכרנוהו לפלוני:

זה שהוא מוכר את עצמו מי כותב שטרו. דאמרינן לעיל בריש ההלכה סדר מכירה של הבת אחד המקנה כותב אני פ' מכרתי ואחד הקונה כותב אני פ' לקחתי ולא דמיא למכירת השדה שהמקנה דוקא כותב והיינו דמיבעיא ליה הכא במוכר עצמו אם למכירת הבת דמי או למכירת שדהו מדמינן ליה והמקנה צריך שיכתוב אני פ' מכרתי עצמי לפלוני ולא איפשיטא:

כי משנה שכר שכיר. משמע שהוא עובד כפליים כשכיר:

כתיב לא ירדנו ואת אומר אכן. בתמיה שעובד בין ביום בין בלילה:

רבו משיאו. בעל כרחו אשה כנענית ולהא אתייא:

הגע עצמך. שהיה קונה לעבד כהן אם נמי מותר בשפחה כנענית מי נימא הואיל והישראל ג"כ אסור בשפחה והתורה התירה כאן ול"ש כהן ול"ש ישראל או דילמא שאני כהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתירות:

א"ל וישראל לא היתר מכלל איסור הוא. שהתורה התירתו מכלל איסור שאסור בעלמא בשפחה והוא הדין לכהן:

כד שמעון רבי בא בר ממל כאן חזר ביה. כששמע רבי בא דרשת רבי יהודה כאן כדלקמן חזר ביה ממה שנסתפק מתחלה דודאי אפילו כהן מותר כדמסיק:

המילת הזה. אליה רכה שלהאוזן היא דנרצע ולא בתנוך שלא יהא כהן ויפסל שאם העבד כהן אם ירצע בסחוס יעשה בעל מום ויפסל:

וירצע. לעבד כהן הסחוס פחות ממלא כרשינה דלא הוי מום כדתנן בריש פרק ו' דבכורות גבי מומין השוין באדם ובבהמה נפגמה אזנו מן הסחוס או שנקבה מלא כרשינה שיהא בחלל הנקב מלא גרגיר של כרשינה דאז הוי מום ומשני גזירה שמא לא יהא נזהר ברציעתו ויבא לידי כרשינה:

ויבא לידי כרשינה. כלומר ומה בכך אם יהיה בעל מום ויפסול:

התורה אמרה ושב לאחוזתו. משמע בעיינו שיהא בעין כמו שהיה ולא שייעשה בעל מום:

כלום היה נרצע. השתא מסיק למילתיה דכד שמע רבי בא בר ממל להא דפליגי בכהן אם נרצע או לא חזר בו דודאי אפי' עבד כהן נמי רבו מוסר לו שפחה כנענית דאי לאו הכי למה לי טעמא מפני שנעשה בעל מום תיפוק ליה דכלום היה נרצע העבד אלא אם כן היו לו אשה ובנים דבעינן שיאמר אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני וליכא אלא ע"כ דכהן נמי מותר:

מניין אפי' בסול. חתיכת עץ חדודה:

תלמוד לומר ורצע. מכל מקום:

עד כדון. לדברי רבי עקיבה דדריש לה מקרא:

כרבי ישמעאל. אבל רבי ישמעאל לא דריש לה מן הכתוב אלא הלכה למשה מסיני הוא דבכל דבר כדתני רבי ישמעאל:

בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא. מקפחת ועוקרת המקרא מפורש:

ובמקום אחד למדרש. להדרש דדרשינן בכלל ופרט אבל לא מפורש בהדיא בקרא:

התורה אמרה בספר. בגט כריתות והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש אפילו על העלה של זית כדתנן בפרק ב' דגיטין:

התורה אמרה בעפר. בכיסוי הדם והלכה אמרה בכל דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו כגון הסיד והחרסית והלבנה שכתשה כו' כדחשיב בפרק כיסוי הדם:

והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. בתגלחת שניה של מצורע כתיבא דבתגלחת ראשונה כתיב וגלח את כל שערו סתם משמע כל שערות גופו וזרועותיו ושוקיו ושער בית השחי בכלל שיהא חלק כדלעת ובתגלחת שניה כתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו וגו' ואת כל שערו יגלח והוי ליה כלל ופרט וכלל:

מה הפרט מפורש שהוא מקום כינוס שער. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאין בהן קיבוץ שיער הרבה ונראה למעוטי שער בית השחי:

והלכה אמר יגלחנו כדלעת. אף בתגלחת שניה כדתנן בפ' י"ד דנגעי' ביום השביעי מגלח תגלחת השניה כתגלחת הראשונה דקאמר התם מעביר תער על כל בשרו שיהא כל גופו חלק כדלעת:

במרצע מה מרצע שהוא של מתכת. ופליגא אבריית' דלעיל דאפי' בכל דבר:

זה מקדח גדול. כלומר מרצע הגדול דכתיב המרצע המיוחד שבמרצעין:

זה הפסילה. בלשון המשנה המפסלת והוא ברזל שמחליקין בו העץ:

והגישו אל הדלת יכול אפי' מוטל. אפי' הדלת עקורה ומוטל על הארץ:

מה המזוזה עומדת. דבלאו הכי לא מיקריא מזוזה:

גנאי לו וגנאי למשפחתו. ושב אל משפחתו דריש:

שע"י דלת יצאו מעבדות לחירות. דכתיב ביציאת מצרים והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות וע"י נס זה מיהרה יציאתם וחירותם שאז מיהר פרעה לשלחם וכל עצמו שהוא נרצע על שקנה אדון לעצמו כדלקמן:

ופירקה מעליה עול מ"ש. דכשהוא משועבד אינו יכול לעסוק במלאכת שמים כל כך:

אזנו מה אזנו שנאמ' להלן. במצורע על תנוך אזן המטהר הימנית:

אחת בסוף שש. דכתיב העבד עד שיהא בעבודתו:

ואחת בתחילת שבע. לאחר שנשלמו כל השש דכתיב לא אצא חפשי בשעה שהוא יוצא חפשי שהוא בתחלת ז' דשש שלימות הוא עובד:

ולרבו אשה ובנים. דכתיב כי אהבך ואת ביתך:

וקונה את עצמו ביובל. אמתני' קאי:

כל ימי עולמו של אדון. דלך כתיב משמע כל ימי עולם שלך ולא לבן ולא לבת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף