קרבן העדה/קידושין/א/ב

קרבן העדה קידושין א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נקנה בכסף ובשטר. בגמרא יליף לה:

בשנים. לסוף שש שנים יוצא לחפשי:

וביובל. אם פגע בו יובל בתוך שש שנים יוצא לחפשי:

ובגרעון כסף. פודה את עצמו ומגרע לו רבו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה:

יתירה עליו אמה. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות:

ובמיתת האדון. ואינו עובד את יורשיו אבל עבד עברי הנמכר בתחלתו לשש שנים ומת האדון תוך שש משלים ליורשין:

מתני' וקונה את עצמו. מיד רבו:

גמ' מה עברייה נקנית בכסף ובשטר. כדמסיק בסמוך:

ניחא. ופריך הניחא שעברייה נקנית בכסף שמעינן מדכתיב ויצאה חנם אין כסף ש"מ דקנייתה היתה ע"י כסף אלא שהיא נקנית בשטר מנ"ל:

ומשני עברייה למידה מבת חורין. כלומר מאשה שנקנית בשטר ועבד עברי נלמד מעברייה:

ופריך נמצא למד מלמד. עברי מעברייה ועברייה מאשה הניחא לר"ע דקסבר דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש אלא לר"י דקסבר דבר הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד בהיקש מנ"ל דעברי נקנה בשטר:

ה"ג אשכח תנו ר"י להא מילתא חפשי מחופשה. וה"פ מצא ברייתא דתני בה דר"י יליף עברי נקנה בשטר מכנענית בגזרה שוה דכתיב גבי עברי יצא לחפשי חנם וכתיב גבי שפחה חרופה וחפשה לא ניתן לה ובכנענית איירי דר' ישמעאל אמר בשפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר כדאמרי' לעיל בפרקין וחפשה היינו שטר חירות לא ניתן לה וילפינן ע"ע מכנענית מה היא נקנית בשטר אף ע"ע נקנה בשטר וילפינן עברייה מעברי:

ופריך בכל אתר. בכל מקום לית ליה לר"י דילפינן למד מן הלמד והכא בעברייה למד מן הלמד הוא:

ומשני תני לה בשם חכם. כלומר חכם אחד תני הך ברייתא ולא נודע לנו מי הוא:

מנן תיתי לר"י. מהיכן יליף ר"י דע"ע נקנה בשטר:

שילוח שילוח. יליף בגז"ש נאמר באשה ושלחה מביתו ונאמר בעבד עברי תשלחנו חפשי מעמך מה שילוח שנאמר להלן באשה הוא ע"י שטר אף שילוח הנאמר בעבד הוא ע"י שטר וה"ה שנקנה בשטר:

ופריך ולא דמיא. שטר הנאמר בשילוח האשה הוא שתקנה את עצמה ע"י שטר:

ברם הכא. אבל כאן בע"ע בעינן למילף שיהא נקנה לאחרים בשטר:

מכירה מכירה. יליף כתיב לא ימכרו ממכרת עבד לא תרדה בו בפרך וכתיב בעברי כי ימכר לך אחיך העברי או העברייה מה עבד כנעני נקנה בשטר אף עברי ועברייה נקנין בשטר:

ופריך אי מה להלן. עבד כנעני נקנה בחזקה אף העברי נקנה בחזקה:

הוא עברי הוא עברייה. כלומר כבר הוקש עברי לעברייה ובעברייה כתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת לגלות על גז"ש דמכירה מכנעני שבאה ללמד על קנין השטר ולא על החזקה אבל עיקר שטרא לאו מקידושין יליף דתימא אדון כותבו אלא משטר עבד כנעני יליף דמוכר כותבו וה"נ אפילו אב כותבו כדמסיק לקמן:

והיה כסף ממכרו. בע"ע הנמכר לעכו"ם כתיב:

ה"ג בכסף הוא נקנה ואינו נקנה לא בתבואה ולא בכלים. וכ"ה בבבלי בפרקין:

ופריך בכל. מקום אתה אומר שוה כסף ככסף כגון קידושי אשה ופדיון הבן ונזיקין ודומיהן והכא גבי עבד אמרינן ששוה כסף אינו ככסף:

שנייא היא. שאני הכא דכתיב שני פעמים כסף שנאמר והיה כסף ממכרו וכתיב מכסף מקנתו:

ה"ג ששינה עליו הכתוב כסף מכסף. אוף ר"ח בר אדא יודה וכו'. נראה דקים ליה לש"ס דר"ח בר אדא הוא דאמר דאינו נקנה בתבואה וכלים וקאמר דאף ר"ח בר אדא מודה כשמגרע פדיונו ויוצא יכול ליתן להאדון תבואה וכלים בפדיונו דכתיב ישיב גאולתו וישיב קרא יתירא הוא דהמ"ל לפיהן גאולתו אלא לרבות שוה כסף ככסף לענין פדיון ל"א אוף ר"ח בר אדא דאמר לעיל הוא עברי הוא עברייה ולית ליה היקישא דאם אחרת מודה הוא דנגאל בשוה כסף:

הדא דתימר. לא אמרן שאינו נקנה בתבואה וכלים אלא בשלא עשאן דמים דלא קיצי דמייהו כמה הם שוים אבל אם קיצי דמיהן ושומתן ידועה הרי הן ככסף:

בשטר של כסף. שכותב בשטר בכך וכך מעות אני מכור לך:

הא בשטר של מתנה. אם כתב בשטר הריני נתון לך במתנה לעבד אינו כלום דחיישינן שמא יחזור בו העבד במתנתו וכיון דיכול לחזור בו לא הוה קנין למפרע:

ופריך מעתה אפילו בשטר של כסף. לא יקנה שהרי העבד יכול לחזור בו דהא בדלא יהיב ליה כסף איירי דא"כ נקנה בכסף וכיון שכן גם הכסף הכתוב בשטר מתנה הוא ויכול לחזור בו:

שמא תבא שנת רעבון ויחזור בו רבו. שיאמר אי אפשי במתנה זו אבל אם קנאו אינו יכול לחזור בו:

ה"ג סדר קידושין כך הוא אני פלוני קדשתי בתו שלפלוני:

ה"ג החליף ואמר וכו'. אני פלוני קדשתי בתי לפלוני מהו:

א"ל ומה בכך. תרווייהו מהני:

אבל אם החליף לשון מכירה בלשון קידושין. כגון שבא לקדש את בתו לאחר וכתב בתי מכורה לך או איפכא במכירה כתב בתי מקודשת לך לא עשה כלום:

שביעית של מכירה. דהיינו שיעבוד שש שנים מיום ליום.:

ולא שביעית של עולם. דסד"א שביעית דקרא היינו שנת השמיטה:

הרי שש שנים. שלמות אמורות:

ופריך אימא חליף. כשהוא אומר ובשביעית יצא הרי שביעית אמור ומה אני מקיים שש שנים יעבוד בשנמכר בתחלת שש א"נ ה"ה בכל השנה הראשונה שבשמיטה כיון שהגיע ר"ה של שנה שנייה שבשמיטה כבר עלתה לו שנה:

ובשביעית כתיב. דוי"ו מוספת על ענין הראשון לומר דקאי נמי ובשביעית ארישא דקרא וה"פ שש שנים יעבוד ובשביעית דהיינו בשנת שביעית שהיא שנת השמיטה נמי יעבוד לפעמים כגון שלא נמכר בתחלת השמיטה ובשביעית מיום ליום יצא:

א"כ מה היובל בא ומוציא. דכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך ובשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ואס"ד דבשביעית של עולם יוצא הרי כבר הוציאו השמיטה שלפני היובל דבשביעית ודאי אינו נמכר דהא נמכר כבר יוצא אינו דין שאינו נמכר:

אתייא כמאן דאמר אין היובל עולה ממנין שני שבוע. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דר"י סובר שנת יובל עולה למנין שני שבוע הבאה ומונה עוד חמש שנים לשמיטה הראשונה ורבנן סברי דאין שנת יובל עולה למנין שבוע הבאה אלא מונה שש שנים לאחר היובל ובשנה השביעית שלאחריה היא שנת השמיטה דלרבנן ניחא תירוצו של ר' חונה אבל לר"י איכא למימר דאיצטריך קרא שהיובל מוציאו ללמוד מיניה שאינו נמכר ביובל דסד"א כיון דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית יצא בכל השמיטות איירי ואפילו בשמיטה הראשונה שלאחר היובל וממילא נאמר שעובד ביובל דאל"כ פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע שהרי אינן אלא חמש שנים לכך איצטריך לאשמועינן דבשאר שני שבוע איירי קרא דשש שנים יעבוד לעולם ובשביעית היינו שנת השמיטה:

ה"ג אפילו כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע לית אנן מפקין לה מן הכא שביעית מוציאה וכו'. וה"פ אפילו למ"ד אין היובל וכו' אין להוכיח מהאי קרא דשביעית שלו קאמר דמאי קאמרת מה בא היובל ומוציא איכא למימר שמיטה מוציאה עבדים והיובל הנרצעים:

מנין אפי' חלה. בתוך שש שיוצא בשביעית ואינו חייב להשלים מה שלא עבד בימי חליו:

ת"ל ובשביעית יצא. כל שהוא שנה שביעית מיום שנמכר יצא אע"פ שלא עבד כל שש:

יכול אפילו ברח. מרבו תוך שש שאינו חייב להשלים כל הימים שברח מרבו:

ומשני אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את. החולה שהוא ברשותו של האדון ומסתבר למעט את הבורח שאינו ברשותו של אדון כל ימי בריחתו ל"א מרבה אני את הבורח שמשלים שברשותו היה לעבוד ובזדון לבו לא עבד לכך דין הוא שישלים וממעט אני את החולה שלא היה בכוחו ורשותו לשרת את רבו:

ה"ג ניחא חלה ואח"כ ברח שאינו משלים ברח ואח"כ חלה. וה"פ פשיטא בחלה ואח"כ ברח והיה חולה כל הימים אשר ברח שאינו משלים שהרי כבר חלה כשהיה ברשותו ולא היה לו שום הפסד בבריחתו אלא ברח ואח"כ חלה מאי מי מצי א"ל אלו היית בביתי לא חלית או דלמא מצי העבד למימר מה לי הכא מה לי התם ואף אם הייתי בביתך לא שוינא לך מידי:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

המורדת על בעלה. מתשמיש:

כותבין לו איגרת מרד על כתובתה. כלומר לפחות לה מכתובתה כל שבוע שבעה דינרין הכי תנן במתני' פ' אע"פ:

ה"ג ותני ר"ח וכו'. נדה וחולה וכו'. שמרדו על בעליהן כותבין עליהן איגרת מרד:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם. בשהתחילה למרוד בו בימי נדתה למה תדון כמורדת הרי התורה אסרתה עליו ואף שאומרת שאלו לא היתה נדה היתה מורדת בו אין בדברים אלו קנס לדונ' כמורדת אלא הכא במאי עסקינן בשמרד' עליו עד שלא היתה נדה ואח"כ פירסה נדה כותבין עליה איגרת מרד ופוחתין מכתובתה אף בימי נדתה אע"ג דהשתא לאו במרידתה תליא מלתא דהא מדאורייתא אסורה מ"מ אמרינן מזלא דידה גרם שאינה יכולה לשוב לבעלה ה"נ גבי עבד ברח ואח"כ חלה חייב להשלים דהוא מצי למימר ליה אלו היית גבאי לא חלית:

אפי' על קדמיתא. אף על הראשונה דפשיטא ליה לר' אושעי' דהיינו בחלה ואח"כ ברח שאינו משלים אתייא היא ברייתא זו למפשטה דלא כוותיה דכי היכי דאמרינן בברח ואח"כ חלה דמצי למימר מזלך גרם ה"נ מצי האדון לומר אלו היית אצלי היית מתרפא במהרה:

אינו נמכר בפחות משש. דקרא סתמא כתיב שש שנים יעבוד:

ה"ג ולא יותר על שש:

טעמא דהדין תניי'. טעמו דהך תנא דקסבר דנמכר בפחות משש. שהרי לפעמים נמכר שתים או ג' שנים לפני היובל והוא יוצא ביובל בע"כ ש"מ דנמכר בפחות משש:

דכתיב אם עוד רבות בשנים. לפיהן ישיב גאולתו ואם מעט נשאר בשנים כפי שניו ישיב גאולתו:

וכי אין אנו יודעין וכו'. כלומר לכתוב רחמנא כפי שניו ישיב גאולתו וממילא ידעינן אם רבות הן צריך ליתן הרבה ואם מעט הן ממעט בתשלומין:

פעמים שהשנים מרובות על השכר. כגון שהשביח וכדמסיק:

נמכר ממנה מנה. אם נמכר בששה מנים שמגיע לכל שנה מנה אחת והשביח העבד והרי הוא שוה למלאכתו בכל שנה במאתים:

מנין. כשבא לפדות עצמו שאינו חושב שכר שנים הנותרות כי אם במנה לשנה:

ת"ל כפי שניו ישיב גאולתו. וה"ק אם מעט נשאר בשנים אם תחשוב מה שכבר עבד נשאר מדמי מכירתו מעט כגון שנמכר בשש שנים ובא לפדות עצמו בשנה החמישית נמצא שלא נשאר מדמי מכירתו רק שני מנים לא אמרינן אחרי שהשביח עתה ועמד במאתים לשנה ישלם ד' מנים אלא כפי שניו שעברו ישיב גאולתו דהיינו שני מנים:

למדנו בנמכר לעכו"ם. הואיל ונגאל בקרובים ידו של העבד על העליונה כשהוא נגאל:

שכיר שכיר לגז"ש. דכתיב בנמכר לעכו"ם כשכיר שנה בשנה וכתיב בנמכר לישראל כתושב וכשכיר יהיה עמך:

מה ת"ל יגאלנו יגאלנו ג' פעמים. בנמכר לנכרי כתיב אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו:

לרבות כל הגאולות. נמכר לעכו"ם ומוכר עצמו לישראל או שמכרוהו ב"ד יהו נגאלין כסדר הזה כנמכר לעכו"ם:

ואם לא יגאל באלה. בנמכר לנכרי כתיב באלה בקרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו וגו':

באלה לשחרור. וגאלוהו קרובים אינו משתעבד להם ר"י הגלילי דריש הכי:

ואם לא יגאל באלה. ויצא בשנת היובל ה"ק ואם לא יגאל באלה בקרובים אלא אחרים פדאוהו מן הנכרי משעבד להם ויצא בשנת היובל:

ה"ג ר"ע דריש ואם לא יגאל אלא באלה משלים ויוצא. וה"פ בקרובים הוא נגאל משלים עבודתו ויוצא ביובל אבל אם נגאל ע"י אחרים יוצא לחירות:

דברי חכמים. ודעת חכמים אר"י בשם ר"י שהם סוברים בין שגאלוהו קרובים בין שגאלוהו אחרים לעולם יוצא לחירות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ה"ג מה השגת יד של עצמו לעצמו אף השגת ידי אחרים לעצמו. וה"פ מה כשהוא גואל את עצמו יוצא לשחרורו הרי הוא לעצמו אף בנגאל ע"י אחרים הרי הוא לעצמו:

כדברי מי שהוא אומר לשיעבוד. אם פדאוהו לשם שיעבוד משלים השיעבוד דהיינו שש שנים ואח"כ יוצא:

ה"ג אם משגאלו הרי כנכרי ומשעבד ויוצא. וה"פ הישראל שגאלו מיד הנכרי משעבד בו כל הזמן שהיה חייב לשעבד לעכו"ם ומדברי ר"י משמע שאינו משעבד בו אלא שש שנים כדין הנמכר לישראל שאינו נמכר ליתר משש כדתניא לעיל בברייתא:

לית כאן משעבד ויוצא. ל"ג בברייתא משעבד ויוצא אלא ה"ג משלים ויוצא:

רצו קרוביו של ראשון וכו'. אעבד עברי שנשבה קאי אם רצו קרוביו של רבו הראשון לגאול גואלין להן לעצמן לשעבד בו:

רצו קרוביו של שני לגאול. כלומר קרוביו של העבד אם רצו לגאול אין גואלין לעצמן אלא יוצא לחירות אחר הגאולה:

אתייא. הך ברייתא כמ"ד באלה בקרובים שבאו לגאול גואלים לשחרור ובשאר כל אדם שגואלין ע"ע הנמכר לעכו"ם גואלין לשעבוד והאי ע"ע שנשבה דינו כע"ע שנמכר לעכו"ם:

הכא. בע"ע שנמכר לעכו"ם כתיב וחשב עם קונהו:

והכא. במקדיש שדה אחוזה כתיב וחשב לו הכהן:

והכא את מחשב וכו'. בע"ע מחשבין חדשים כמה חדשים נשארו וכמה שנים נשארו כגון שנשארו שנה וששה חדשים נותן כפי המגיע לשנה ומחצה:

והכא לית את וכו'. והכא גבי שדה אחוזה אין מחשבין החדשים דאין מחשבין חדשים להקדש כדתנן בערכין פ"ז דכתיב וחשב הכהן ע"פ השנים הנותרות שנים אתה מחשב להקדש ולא חדשים:

א"ל שנייא היא. שאני הכא גבי עבד דכתיב וחשב עם קונהו וגו' כימי שכיר יהיה עמו מה שכיר דמחשב עמו חדשים כדרך כל השכירות אף העבד כן:

ויצאה חנם. כתיב באמה העבריה ולא פירש מתי תצא:

אלו ימי הבגרות. שהיא משתנה מנערות להיות בוגרת:

אין כסף. אלא דבר אחר מוציאה אלו סימני נערות:

ופריך ויאמר באחת מהם. לכתוב רחמנא שיוצאת בימי נערות והייתי אומר השתא בסימני נערות יוצאת כ"ש בימי בגרות:

ומשני אלו כן. דלא נכתב אלא חד קרא הייתי אומר דקרא ימי בגרות אתי לרבויי דיוצאת בהן אבל לא בסימני נערות:

והדין נותן. לרבויי טפי בוגרת:

ה"ג מה מרשות האב אינה יוצאה אלא בבגר אף מרשות האדון לא תצא אלא בבגר. וה"פ מרשות האב אינה יוצאה אלא בבגר דאף בימי נערות אביה מקדשה וכסף קידושיה ומעשה ידיה של האב:

לפום כן. לפיכך איצטרך תרווייהו ויצאה חנם אין כסף:

או חליף. ויצאה חנם אלו סימני נערות אין כסף אלו ימי בגר אין כסף. דרשי' הכי אין כסף לאדון אבל יש כסף לאב והיינו כסף קידושין הלכך מוקמינן אין כסף לסימנין דאלו בבגרות אין האב זכאי בקידושיה דמשבגרה אין לאביה רשות בה:

אשר לא יעדה והפדה. ואין יעידה אלא במקום פדייה שאם בא ליעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה:

ובמע"י. כלומר או במע"י או בגירועיה צריך שיהא שו"פ:

עד דמדומי חמה. עד שקיעת החמה של סוף שנה הששית דסברי חכמים מעו' ראשונו' לקידושין ניתנו הלכך אין צריך שישייר שו"פ באחרונה לקידושין וכדמסיק:

הכל מודים בע"ע. שאם לא נשתייר שו"פ שאינו יכול לגרע:

ופריך יאות. שפיר קאריב"י ומ"ט דרבנן שהרי עם דמדומי חמה אין לאדון בה לא כסף מקנתו ולא במע"י שו"פ א"כ במה הוא מייעדה:

מייעדה בדברים. שאומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי:

בסוף וכו'. הכסף שנשתייר לו בה בסוף קודם שמייעדה בו הוא מייעדה:

משעה ראשונה. כשנתן לאביה כסף מקנתה בו הוא מייעדה וקידושין אלו ע"י אביה הם:

מה נפקא מביניהון. מאי בינייהו:

מעשה ידיה של אביה. מה שעשתה מיום הקנייה עד שעת נישואין הרי הוא של אביה למפרע דה"ל כארוסה מיום ההוא והלאה וארוסה מעשה ידיה לאביה:

אפילו כמ"ד וכו'. סתמא דש"ס קאמר דלכ"ע מעשה ידיה של האדון דכיון דקנאה נמי לאמה יעשה כאומר וכו':

היה נשוי את אחותה. בשעה שקנאה ואח"כ מתה אשתו איכא בינייהו:

ה"ג מאן דאמר בסוף ניתן כסף ליעודים אינה צריכה כסף אחר ומ"ד משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר. וה"פ לריב"י כיון דבכסף שנשתייר לו עליה הוא מקדשה א"כ א"צ כסף אחר ליעודים שהרי בשעה שניתן לה כסף יעודיה דהיינו בשעה שקנאה אז לא היתה ראויה לו שהיתה אחות אשתו לפיכך צריכה כסף אחר בשעת היעוד:

ה"ג אפי' כמ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר. סתמא דש"ס קאמר דאף לריב"י בכה"ג צריך כסף אחר דלכך מהני שאומר הרי את מיועדת לי על כסף הקנייה אע"ג דקטנה אין לה יד לקדש עצמה משום דנעשה כאלו אמר לה אב בשעה שמכרה צאי וקבלי קידושיך וכיון דכ"ע מודים שאין תופסין בעריות א"כ בשעת מכירה לא היתה ראויה לו הלכך צריכה כסף אחר ל"א אפי' לריב"י צריכה כסף אחר דבשעת היעוד אמרי' דאיגלאי מלתא למפרע דמעות הראשונות לקידושין ניתנו והכא כיון דכ"ע מודים דאין קידושין תופסין בעריות אמרי' אגלאי מלתא דלשם מתנה ניתנו כדאמרי' במקדש אחותו ופי' זה עיקר:

מיסבור וכו'. קסבר ריב"י דהנך יעודין דיניהון כדיני קידושין וכל מאי דלא מהני בקידושין דעלמא ביעוד נמי לא מהני ואלו המקדש אחות אשתו מעות מתנה הן הכא נמי:

דתני. האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך:

אפילו לא נשתייר וכו' מקודשת. בהאי הנאה דמחיל לה גבה:

ה"ג מלוה כפקדון:

כן ריב"י עביד ייעודים כמלוה. דבעינן שישייר בו שוה פרוטה:

ואינו מיעדה. האדון אינו יכול ליעד האמה העבריה לאחד מאחיו שיאמר לה הרי את מיועדת לאחי כדרך שהוא אומר כשמיעדה לבנו:

לייבום. דכתיב כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהן ובן אין וגו' אבל הבן אינו מייבם את אמו:

שהוא קם תחתיו בשדה אחוזה. המקדיש שדה אחוזתו פודה בית כור זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם לא פדאה ומכרה הגזבר לאחר אין יכול לפדותה עוד וכשיוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים אבל אם לקחה בנו של המקדיש אינה יוצאה הימנו ביובל להתחלק לכהנים דכתיב ואם לא יגאל את השדה דהיינו בעלים ואם מכר את השדה דהיינו הגזבר לאיש אחר לא יגאל עוד ודרשינן לאחר ולא לבן או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר לאיש הרי האח אמור הא מה אני מקיים לאחר ולא לבן:

ה"ג ת"ל ואם לבנו ייעדנה לבנו הוא מייעדה ולא לבן בנו. וכ"ה ביבמות:

בפרשת נחלות. לענין ירושה בן הבן עד סוף כל הדורות הרי הם כבן וקודמין לשאר קרובים והכא דרשינן בנו דוקא ולא בן בנו:

מ"ד לי. תירוץ אקושיא זו אשקנו יין קונדיטין והוא יין שיש בו דבש ופלפלין:

התיב ר' תנחום. לתרץ קושית ר' זעירא:

פ' נחלות הרי עשית את כבן וכו'. וכיון דמצינו דלא קפיד קרא אבן דוקא אמרינן נמי דבן הבן כבן אבל כאן אף דנאמר דאח כבן מק"ו מ"מ שאר כל הקרובים דליכא ק"ו ודאי דאינו מייעד להן הלכך אמרינן נמי דבן הבן אינו כבן:

הרי פרשת טומאת הכהן שהאח כבן וכן שאר כל הקרובין אביו ואמו ואשתו ואחותו כדכתיב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו ואפ"ה אינו מטמא לבן הבן דלא מנו חכמים אלא ז' מתים א"כ גם ביעוד א"צ קרא למעט בן הבן וגם גבי נחלות לית לן לרבויי בן הבן אמרין אזיל קונדיטון. שהיה לר"ז להשקות לר' תנחום שלא תירץ מידי אקושית ר' שמואל בר אבא:

לית כאן לדעת. כלומר ליתא להך ברייתא אלא אפילו שלא לדעת בנו יכול לייעדה לו:

אית כאן. לעולם הך ברייתא לאו משבשתא היא והא דתני לדעת היינו לדעתה וכריב"י דאמר מעות הראשונות שקבל האב לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא בפרוטה שעליה לפיכך אין דעת האב בהן מתחלה ואם אינו מודיעה שתקבל עליה אין כאן קידושין:

אפילו תימא אית כאן וכריב"י. מ"מ לשון הבריית' דתני ואם לבנו ייעדנה לדעת משמע דבעי' דעת בנו והא ודאי ליתא דהא מייעדה אפילו לבנו הקטן וכדאר"י בסמוך וקטן לית בו דעת ל"א ה"פ ע"כ צ"ל לדעת אדעתה דאי לדעת בנו קשיא הא אפי' לבנו קטן מייעדה:

אינו מייעדה אלא לבנו הגדול ובלבד לדעת. מה טעם קאמר מ"ט אין יעוד אלא בגדול לפי שאין יעוד אלא מדעת וקטן אין בו דעת ל"א ובלבד לדעת דידה וכריב"י:

ה"ג בן ט' שנים ויום אחד עושה אלמנה לכה"ג וכו'. וה"פ בן ט' שנים ולא בא עליה משהגדיל ומת הרי היא אלמנה ואסורה לכה"ג ואם נתן לה גט או שחלץ לה או שמת וחלץ לה אחד מן האחין אסורה לכהן:

ה"ג ע"ד דר"י דהוא פתר ליה בייעודין ניחא ייעודין שיש לו קנין בה עושה אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ע"ד דרשב"ל דהוא פתר לה בנישואין תהא פטורה מן החליצה ומן היבום והתנינן נשא אשה ומת פטורה מן החליצה ומן היבום וכ"ה ביבמות. וה"פ בשלמא לר"י דאמר שמייעדה לבנו קטן א"כ מצינו אישות לקטן וקנין דיעוד קנין גמור מדאוריית' הוא מצינו לפרושי הך ברייתא דבן ט' שנים שנשא אשה היינו ע"י ייעוד והלכך בעיא חליצה ויבום ומיפסלא לכהונה אלא לרשב"ל דאמר אין ייעוד אלא בגדול ע"כ לומר דהך ברייתא בנישואין דקטן איירי א"כ תהא פטורה מן החליצה ומן היבום דהא תנינן ביבמות פרק האשה שהלך בן ט' שנים ויום אחד שנשא אשה פטורה מן החליצה ומן היבום דאע"ג דביאתו ביאה אין קנינו כלום:

אתיא דרשב"ל כריב"י. רשב"ל מוקי להך בריית' כריב"י דאמר אם עמדו הסימנין מט' שנים ויום אחד עד שיהיה בן י"ב שנים ויום אחד הרי הוא גדול למפרע מיום שנראו בו סימנין הללו וכדמסיק ובכה"ג איירי הך ברייתא:

שומא. ורוא"ה בלע"ז ודרכה ליגדל בה שער:

והן. והוא שסימנין אלו שנראו בו מט' שנים ואילך עמדו בו אף לאחר שהגדיל אבל אם נשרו בינתיים איגלאי מלתא למפרע דשומא הן ואף לריב"י לא הוו סימנין:

עמדו בו בשעת סימנין. דהיינו משנעשה בן י"ב שנים ויום אחד לריב"י למפרע משעה שנראו בו סימנים אלו הוא נעשה איש או דלמא מכאן ולהבא פליגי דלת"ק כיון שנראו בו סימנים הללו קודם שהגדיל אף שעמדו בו לאחר שהגדיל לאו כלום הן וריב"י סובר דה"ל סימנין מכאן ולהבא אבל למפרע לכ"ע לא הוה גדול:

ה"ג א"נ ר' אבון פשיטא וכו':

דו פתר וכו'. דהוא מפרש הא דרשב"ל דמוקי להך ברייתא דתני בן ט' שנים ויום אחד עושה אלמנה לכה"ג וכו' כריב"י וכדפרישית ש"מ דסובר דלריב"י למפרע הוא נעשה איש:

ופריך ולמה לית ר"י וכו'. כלומר כיון דלרשב"ל צריכין לפרש כן דברי ריב"י א"כ מאי קמיבעיא ליה לרבי יוסי:

דהוא צריכא ליה. אף אי מוקמינן הך ברייתא כריב"י לא מיתרצא יפה לרשב"ל דקשי' ליה גרושה וכדמסיק הלכך שפיר קמיבעיא לי' לר"י ל"א ה"ג אר"מ דהוא צריכא לי' לר' יוחנן אליבא דריב"י עמדו בו וכו' וה"פ דקמבעיא לי' לר' יוסי היינו אליבא דר' יוחנן אבל לרשב"ל לא קמיבעיא לי':

ניחא אלמנה. אהט דתני בברייתא בן ט' שנים ויום אחד עושה אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט קשיא ליה הניחא אלמנה עושה לר"י ע"י ייעוד ולרשב"ל בשעמדו בו סימנין אלא גרושה מי הוה גיטו גט הא קטן הוא:

ומשני תיפתר לה. תפרש לה שבא עליה כשהוא קטן ומשהגדיל נתן לה גט וגירושיו גירושין גמורין הן אם היה תחלת קנינו קנין גמור וכה"ג תנן התם ביבמות:

ופריך חלוצה. הא דתני שעושה חלוצה קס"ד שחלץ ליבמתו והרי היא חלוצה וקשיא לר' יוחנן דקטן אין חליצתו כלום ואי משהגדיל פשיטא:

ומשני תיפתר. תפרש לאו בשחלץ הוא ליבמתו איירי אלא בשבא על ייעודתו דה"ל קנין גמור וזקוקה היא ליבם ואם חלץ לה אחד מן האחין נעשית ע"י חלוצה:

מעתה. דמוקמת לה בייעוד אפילו בפחות מבן ט' נמי קנינו קנין גמור הוא ולמה תני בברייתא בן ט':

וכיני. וכן הוא דה"מ למתני בהני אפי' פחות מבן ט' אלא משום דתני התם שאר מילי דלא שייכי אלא בבן ט' כגון שבא על עריות חייבין על ידו תני נמי אלו בבן ט':

מאחז למד ריב"י. דבן ט' יכול להוליד:

אחז הוליד בן ט'. דבן עשרים היה כשמלך וט"ו שנה מלך הרי שכל שנותיו היו ל"ה וחזקיהו בנו היה בן כ"ה שנים כשמת אביו הרי שנולד חזקיהו כשהיה אחז בן עשר שנים וכד מדלית ט' חדשים דימי עבור הרי שבן ט' היה אחז כשנתעברה אשתו עם חזקיהו בנו:

והרן בן שש. שאברהם היה גדול מנחור שנה אחת ונחור היה גדול מהרן שנה אחת נמצא שהרן קטן מאברהם שתי שנים ואברהם קשיש משרה עשר שנים כדכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד תן שנה לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של יסכה שהיא שרה הרי שהוליד כשהיה בן שש שנים מיהו כיון דאפשר לומר ששנים מקוטעות הן ובן שבע הוליד לכך לא יליף מהרן:

וכלב בן עשר. שבן ארבעים שנה היה כשהלך לרגל את הארץ ואז היה בצלאל בן בנו בן י"ד שנה שכשהוקם המשכן היה בצלאל בן י"ג שנה דכתיב איש איש ממלאכתו ואין איש פחות מי"ג שנה דל י"ד דבצלאל פש להו כ"ו שנים דל תרתי שני דתלתא עיבורא אשתכח דכל חד וחד בר תמני אוליד והא דקאמר כלב בן עשר כלומר לא יותר מעשר דא"כ צ"ל דאורי וחור הולידו כשהיו בני שש או פחות:

וכמ"ד הוא כלב וכו'. דכתיב במרגלים כלב בן יפונה וכתיב בד"ה ויקח לו כלב בן חצרון את אפרת ותלד לו את חור וכתיב בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה א"כ כשכלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון שמעינן דבצלאל בן בנו היה והחשבון מכוון:

שיחק האב באדון. ומקודשת לשני:

נעשה כאומר וכו'. לריב"י קאמר דלכך סובר שיחק האב באדון לפי דקסבר נמי דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו הלכך נעשה כאומר האדון מתחילה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום:

ה"ג ובא אחר וקידשה. תוך ל' יום שמא אינה מקודשת לשני בתמיה והכי תנן סתמא לקמן ר"פ האומר דמקודשת לשני ה"נ גבי ייעוד אע"ג דלא אמר בפירוש לאחר ל' יום מ"מ כיון דאין הקידושין חלין מעכשיו נעשה כאומר לאחר ל' יום:

מעכשיו וכו'. כלומר טעמייהו דרבנן דקסברי מעות הראשונות לקידושין ניתנו הלכך נעשה כאומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום:

שמא אינה מקודשת לשניהן. בתמיה דודאי אסורה לשניהן אא"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט כדתנן לקמן ר"פ האומר א"כ ה"נ גבי ייעוד אסורה לשניהן:

מכבר לכשירצה. אם התנה מתחלה האב שיהיו המעות לשם ייעוד לכשירצה:

הכל מודים. אפילו רבנן מודים ששיחק האב באדון ומקודשת לשני:

ה"ג לאמה לאמה בלבד. וה"פ כתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה האי לאמה מיותר אלא ללמד פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד והיינו כשמתנה עמו על מנת שלא לייעדה:

ופריך ולית ליה לר"מ כל המתנה וכו' תנאו בטל. בתמיה הא תנן סתמא בבבא מציעא סוף פרק השוכר את הפועלים דתנאו בטל וסתם מתניתין ר' מאיר:

ומשני אית ליה. ודאי דקסבר דתנאו בטל בתנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו כגון שנושא אשה ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם אבל בתנאי שאפשר לקיימו בסופו שלא יעבור על דברי תורה תנאו קיים וה"נ אפשר לקיימו שלא ייעדנה:

ופריך ולית להו לרבנן תנאי שאפשר לקיימו בסופו. שתנאו קיים:

ומשני אית להו. אלא מיהו דוקא בתנאי שבממון אבל בתנאי הגוף כמי שאי אפשר לקיימו הוא:

וזה. ייעוד כתנאי הגוף הוא:

ניחא שאר וכסות. דתנאי ממון הם אלא עונה תנאי הגוף הוא ולמה תנאו קיים:

ומשני תיפתר. תפרש ברייתא זו שאומר כן לקטנה שאין מניעת העונה לה צער הגוף ובשהתנה כן שאין לה עליו עונה כל ימי היותה קטנה:

מה מקיים וכו'. כלומר ורבנן האי לאמה מאי עבדי ביה:

ומשני מוכרה אלמנה לכה"ג וכו'. מיבעיא ליה שמוכרה כשהיא אלמנה לכה"ג אע"פ שאינה ראויה לו לייעדה שהרי אסורה לו ואינה נמכרת לו אלא לשפחות וה"ה לשאר פסולין כגון לממזרת ולנתינה:

ופריך מה מקיים הדין תנייא לאמה. תנא דהך ברייתא שמוכרה אלמנה לכה"ג איך אפשר ללמוד כן מלאמה שהרי אחר שנשאת אין לאביה רשות בה וזו שנעשית אלמנה איך ימכרנה אח"כ. תיפתר. תפרש באלמנה מן האירוסין שעדיין לא יצאה מרשות אביה וכן גרושה וחלוצה נמי מן האירוסין איירי:

ופריך והא תני מוכר הוא אדם את בתו לאישות ושונה. קיבל בה קידושין ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר וכסף קידושין שלו אם לא בגרה:

לשפחות ושונה. מכרה ויצאה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומוכרה:

לאישות אחר אישות. מוכרה בקבלת קידושין אחרי שמכרה לשפחות ויצתה וחזרה אליו. אבל לא לשפחות אחר אישות. קיבל קידושין וחזרה אליו וכגון שנתארמלה מן האירוסין אין חוזרה ומוכרה לשפחות ש"מ שאפילו אחר אירוסין אינו יכול למכרה:

תניי אינון תנאי נינהו:

אית ליה. נמי שיכול למכרה אחר שנתארמל' מן האירוסין לשפחות:

מה מקיים וכו'. האי תנא דקסבר דאין למכרה לשפחות אחר אישות לאמה למה לי:

תיפתר. תפרש דאיצטריך קרא כשמוכרה לחתנו שנשא אחותה שאינה ראויה אלא לאמה בלבד וה"ה דהמ"ל דסובר כר"מ דאיצטריך קרא דיכול להתנות שלא יהא עליה ייעודין אלא דניחא ליה למוקמי ככ"ע:

בבגדו בה דכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה ומפרש לקרא הכי לעם נכרי דהיינו לשפחות לא ימשול למכרה כיון שבגד בה פעם אחת ומכרה לשפחות ולשפחות אחר אישות קסבר ר"ש דכ"ש הוא שהרי יפה כחה באישות דמשניסת איי לאביה רשות בה וגם האירוסין מוציאין מיד האדון כדאמרינן לעיל מכרה לזה וקידשה לזה שיחק האב באדון:

מה מקיימין רבנן וכו'. כלומר ורבנן דסברי דשפחות אחר שפחות מוכר האי בבגדו בה מה קעבדי ביה:

ומשני בבגדו בה. הוא מלשון בגד וה"ק כיון שפירש האדון טליתו עליה לשם ייעוד אם גירשה בגט וחזרה אצל אביה לעם נכרי לא ימשול למכרה עוד לשפחות והיינו לשפחות אחר אישות אבל שפחות אחר שפחות שרי:

יוצאה בנישואים. אם השיאה האב בתוך ימי עבדות יוצאת מהאדון מק"ו:

שאינן מוציאין מרשות האב. שהרי כל שבח נעורים לאביה:

הרי הן מוציאין אותה מרשות האדון. כדתנן במתני' א"ל אני אין לי אלא של משנה. אותן השנויים במשנתינו שיוצאת בהן והיינו סימנין כדתנן יתירה עליו וכו' אבל לא בנישואין:

במיתת רבה. היינו במיתת האדון אע"ג שלא הוזכר במשנתינו ופליג ארבי יוחנן:

וכתיב. ברישא והיה לך עבד עולם וכתיב בתריה ואף לאמתך תעשה כן:

מה נרצע יוצא במיתת רבו. דכתיב ועבדו לו ולא לבן:

ה"ג אמה העברייה אינה עובדת את הבת ואינה עובדת את הבן:

ה"ג אינן עובדין לא את הבן ולא את הבת:

מה מקיים הדין. תנא דקסבר דאף העבד אינו עובד את הבן דכתיב ועבדך שש שנים לך ולא ליורש אפי' לבן א"כ ל"ל קרא אף לאמתך תעשה כן למעט האמה שאינה עובדת את היורש תיפוק ליה דהוקש עבריה לעברי:

ומשני פתר לה. מפרש לקרא להעניק את האמה כשהיא יוצאת בסימנים דתחלה כתיב הענקה והדר כתיב רציעה וכתיב בתריה ואף לאמתך תעשה כן ואהענקה קאי:

הא כיצד. שתהיה ההגשה לאלהים ולדלת:

זה שהוא נמכר בב"ד. והגישו אדוניו אל האלהים למקום שנמכר לו:

ב"ד כותבין שטרו. כבשאר מכירות שהמוכר כותב השטר אלא מוכר עצמו מי כותב השטר מי אמרי' האדון כותבו דומי' דשטר אשה שכותב הבעל הרי את מקודשת לי שקנין עבד בשטר ילפינן מעבריה ועבריה מאחרת דכתיב ואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת בשטר אף זו בשטר או דלמא כיון דהוא עצמו המוכר כותב בשטר אני מכור לך כמו שאר שטרי מכירה:

ופריך כתיב לא ירדנו בפרך לעיניך. הרי שמצווה שלא לעבוד בו עבודת פרך ואת אמרת הכי שיעבוד ביום ובלילה אין לך עבודת פרך גדולה מזו:

ונמצא עובד בין ביום בין בלילה. שכשיוצא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

הגע עצמך שהוא קונה. עבד שהוא כהן איך ימסור לו שפחה כנענית הרי זונה היא וכהן אסור בה:

א"ל וישראל לאו היתר מכלל איסור הוא. כלומר הרי גם ישראל אסור בשפחה כנענית אלא חידוש הוא שהתירה התורה בע"ע א"כ ל"ש ישראל ול"ש כהן:

כר"ש. ר' בא בר ממל קאמר ליה אימור דאמרי' דישראל אסור בשפחה מדאורייתא היינו לר"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין והבא על השפחה גורם את הבן לסור מאחרי ה' שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל אבל לרבנן דפליגי אר"ש דסברי דכי יסיר בשבעה אומות הוא דכתיב ליכא איסורא מן התורה בישראל והא דכתיב ואם אדוניו יתן לו אשה לאשמועינן דרבו יכול ליתן לו שפחה בעל כרחו ושפיר מיבעיא ליה בעבד כהן אם מותר בשפחה:

ר' בא בר ממל מכאן. כלומר מברייתא דמייתי בסמוך חזר בי' מאיבעיא דידיה ופשיט ליה דע"ע כהן רבו מוסר לו שפחה כנענית:

דרש ר"י וכו'. ברייתא היא שנוייה במכלתא:

ה"ג דרש ר"י בריבי מן המילת הוא נרצע רמ"א יהא כהן ויפסל. וה"פ מן המילת הוא אלי' של אזן משם הוא נרצע דאס"ד בתנוך שמא יהא העבד כהן ונפסל כדתנן בבכורות נפגמה אזנו מן הסחוס ה"ז מום אבל לא מן העור:

מן הסחוס. הוא חלק העליון שבאזן שם הוא נרצע:

שמא ייעשה בעל מום. דשמא ינקוב בו ככרשינה וכדמסיק:

ופריך וירצע הסחוס פחות מכרשינה. ולא יהא מום:

ומשני שמא יבא לידי כרשינה. ויפסול:

ופריך ויבוא לידי כרשינה. ומה בכך ה"ל טרוד בדבר מצוה ופטור כדתנן בלולב אם הוציאו לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות:

ה"ג ושב אל משפחתו בעינו. וה"פ צריך שישוב אל משפחתו כעין שהיה מקדם וזה נפסל מכהונתו:

כלום היה נרצע. כלומר מעתה תפשוט בעיא דר' בא דמדברי שניהם שמעי' דעבד כהן רבו מוסר לו שפחה כנענית דאל"כ פשיטא שאינו נרצע דהא בעינן שיאמר הנרצע אהבתי את אשתי ואת בני ואשתו היינו השפחה שמסר לו רבו:

בסול. חתיכת עץ חדודה:

ת"ל ורצע. דהל"ל ונתן את המרצע באזנו כדכתיב במשנה תורה ולקחת את המרצע ונתת באזנו אלא ורצע מ"מ בכל דבר וא"ת מרצע למה לי כבר שניא לה בבבלי דאתי למעט שלא יתן סם על אזנו וינקבנו:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דדריש לשונות כפולים שבתורה אייתר לן ורצע אלא לר"י דלא דריש לשונות כפולים אלא קסבר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר:

ומשני תני ר"י. ופליג וקסבר דלאו מורצע יליף אלא הלכה למשה מסיני הוא שהוא בכל דבר:

התורה עוקפת למקרא. כלומר הלכה למשה מסיני מקפחת ועוקרת משמעות הפסוק:

ובמקום אחד. הלכה למשה מסיני עוקרת דבר שהוא בא ממדרש חכמים דהיינו דבר דילפינן מאחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן והוא כלל ופרט וכלל:

התורה אמרה בספר. וכתב לה ספר כריתות דמשמע גויל:

והלכה אמרה בכל דבר. שהוא תלוש כגון עלה של זית או לוח כותבין גט עליו:

התורה אמרה בעפר. בכיסוי הדם כתיב וכסהו בעפר:

בכל דבר שהוא מגדל צמחים. כגון הגיר הזרניך והסיד וחרסית ולבנה שכתשה. שהוא מקום כינוס שער ונראה. לאפוקי שער שבזרוע ובשוק שאין שם קיבוץ שער ולאפוקי שער של בית השחי שאינו נראה:

ה"ג והלכה אמרה יגלחנו כדלעת. וה"פ שיהא גופו חלק כדלעת ע"י גילוחו. זה מקדח גדול. מה"א דהמרצע קדריש שבחשובה ובמיוחדת שבמרצעין איירי והיינו מקדח הגדול:

זה הפסילה. כלי ברזל רחב כמין מעצד שמפסלין בו את העץ:

מה המזוזה עומדת. דבלא"ה לא מיקריא מזוזה:

גנאי לו וגנאי למשפחתו. לכך הוא נרצע בדלת במקום פרהסיא שיהא לו לגנאי ולמשפחתו שלא גאלו אותו:

שע"י דלת יצאו מעבדות לחירות. במצרים שפסח ה' על הפתח ולא נתן להמשחית לבא לנגוף אותם:

מה אזנו שנאמר להלן. במצורע ימנית דכתיב על תנוך אזנו הימנית:

עד שהוא בעבודתו. שנאמר ואם אמר העבד:

ואחת בתחלת שבע. שנאמר לא אצא חפשי משמע דבדידיה תליא מילתא אם חפץ לצאת יוצא והיינו בתחלת שנה השביעית שלו. עד שיהא לו אשה ובנים. שפחה כנענית שמסרה לו רבו וילדה לו בנים:

ולרבו אשה ובנים. שנאמר אהבך ואת ביתך:

עד שיהא אוהב את רבו. שנאמר אהבך:

ורבו אוהבו. שנאמר כי טוב לו עמך:

כל ימי עולמו של אדון. שנאמר והיה לך ולא לבן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף