מראה הפנים/קידושין/א/ב

מראה הפנים קידושין א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים הל"ת בכסף הוא נגאל מיד הנכרי ואינו נגאל בשוה כסף. וקשה מ"מ לא חילק כדמחלק הכא לקמן הדא דתימר בשלא עשאן דמים ועוד דהכא משמע שמגרע ויוצא אפי' בתבואה וכלים והוא ז"ל כתב שם כן גבי דין הגרעון. ועוד דהא בבבלי דף ט"ז דריש מקרא דכתיב בנמכר לנכרי ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף לענין שהעבד קונה את עצמו בו וכן לענין גרעון כדלקמן ומיהו בהא איכא למימר דל"ק אסוגיא דהכא דהתם בשעשאן דמים מיירי והכי משמע נמי ממאי דקאמר שם בדף ח' גבי בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי תבואה וכלים ה"ד אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאלתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ופי' רש"י ז"ל וכיון דאיפרוק ביה איקנויי נמי מיקני ביה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו ואי דלית בהו שוה פרוטה מאי אריא תבואה וכלים אפילו כסף נמי אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קייצי לא ופי' רש"י וה"ק אינו נקנה בתבואה וכלים אא"כ קצץ דמים. וא"כ בגאולתו נמי קצץ דמים בעינן דשוין הן ואזלא סוגיא דהכא כרב יוסף התם דמוקי לה הכי. אבל על הרמב"ם קשה מ"ט לא מחלק בזה ועוד למאי דמסיק התם דלא כרב יוסף ולרב נחמן דס"ל פירי לא עבדי חליפין כדפסק הרמב"ם כוותיה בפ"ה מהל' מכירה מפרש לה דה"ק לא בתבואה ובכלים דלית בהו שוה פרוטה דלא תימא הואיל ומקרבא הנאתייהו גמר ומקני נפשי' קמ"ל ומשמע אבל אית בהו שוה פרוטה לעולם נקנה בהן אע"ג דלא קייצי וא"כ נמי הוא נגאל בהן דישיב גאלתו אמר רחמנא ואפשר לדחוק ולומר דכיון דדריש הכא מקרא אחרינא כסף ממכרו וכן מביאו הוא ז"ל שם וגלי לן קרא דנמכר לעכו"ם אינו נגאל בשוה כסף ה"ה לענין גרעון נמי כן ולא ס"ל לחלק בין גאולת הכל לגרעון מדסתם הש"ס הבבלי בזה. ובענין חילוק אם עשאן דמים לא הוצרך להזכיר דכיון שעשאן דמים עליו כסף מיקרי. והא מפרש התם אליבא דרב נחמן דלית בהו שוה פרוטה כו' ס"ל דלדיחויא בעלמא אתמר:

שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו. ומשמע ממסקנא שהעבד אינו יכול לחזור בו ואתייא הא כהאי דמסיק רבא שם דף י"ו גבי הא דקאמר בברייתא וקונה את עצמו בשטר זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי לו ואם מחל לו רבו על הכסף אינו מחול עד שיכתוב לו שטר שיחרור. ומהאי טעמא נמי אין העבד יכול לחזור בו:

סדר מכירה כך הוא כו'. ולא דמיא לשטר מכירת השדה דהתם דוקא המוכר כותבו ולא הקונה כדאמר בבבלי דף ט' המוכר כותב שדי מכורה לך. ובהא דקאמר הכא אני פ' מכרתי בתי לפ' אתיא כרב חסדא שם ד' י"ו דפליגי התם שטר אמה העברייה מי כותבו רב הונא אמר האדון כותבו ורב חסדא אמר האב כותבו והרמב"ם בריש פ"ב מעבדים כתב כיצד בשטר כותב לו הריני מכור לך הריני קנוי לך ונותן לו השטר וכתכ הכ"מ יפסק כרב חסדא דהאב צריך לכתוב בתי מכורה לך והוא הדין לעבד עכ"ל ולא נתן טעם למה פסק כרב חסדא דהא קי"ל רב הונא ורב חסדא הלכה כרב הונא דרבו דרב חסדא הוה כדכתב בעל הליכות עולם בפרק ב' משער החמישי ונראה דהיינו טעמיה משום דבתר הכי קאמר התם לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר ואימא חזקה כו' מסתברא שטר ה"ל לרבויי שכן מוציא בבת ישראל ולא קאמר שכן מכניס בבת ישראל משום דהא אליבא דרב חסדא איתאמרת התם ולדידיה שטר קידזשין לא דמיא לשטר אמה העברייה דהתם קונה כותבו ושטר האשה מקנה כותבו וכך כתב הרשב"א ז"ל ומדשקיל וטרי הש"ס ומפרש אליבא דרב חסדא שמע מינה הלכתא כוותיה:

שביעית של מכירה לא שביעית של עולם. בבבלי סוף פרק יוצא דופן דריש הכי ולא שנה של עולם דלא תימא דמתשרי מנינן לי' דכתיב ובשביעית פעמים שאף בשביעית של עולם נמי יעבוד היכא דנמכר בניסן דכלתה שש שנים בתשרי ועובד עד ניסן שנה של מכירה שלו. וממילא אימעוט שמטה נמי. והכא מפרשינן על שמטה ממש כדמוכח מדלקמן:

אתייא כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע. פלוגתא דרבי יודה ורבנן בהרבה מקומות ועיקרה בנדרים דף ס"א ר' יהודה סבר שנת יובל עולה לכאן ולכאן ולרבנן אין עולה לשנת שמטה הבאה. ומשמע מהכא להאי מ"ד אליבא דרבי יהודה דליובל לעולם מונין משנה שאחר יובל העבר וא"כ משכחת לה לפעמים שהיובל באמצע השמטה ולא משמע הכי בבבלי אלא לר' יהודה נמי לעולם היובל אחר שנת השמטה:

יכול אפילו ברח ת"ל שש שנים יעבוד. אבל אם ברח ופגע בו יובל מוציאו לחירות כדמשמע מהבבלי דף י"ז בפירוקא דרב ששת וכדפסק הרמב"ם שם הלכה ד'. וגירסא אחרת היה לו להכ"מ שם בסוגיא דהכא ולפיכך כתב מה שכתב ולפי הגירסא שלפנינו שפיר אזלא כסוגית הבבלי וכך כתב הרשב"א ז"ל:

ויאמר באחת מהן. לא דפריך ליכתוב בהדיא נערות בקרא דא"כ מאי משני אלא יאמר חד קרא קאמר כדפרישית אבל בבבלי דף ד' מקשה ליכתוב רחמנא בהדיא נערות ולא בעי בגרות ולפיכך לא שייכא האי שינוייא דהכא כדמקשי אביי התם ומסיק שם דלזבינא דאיילונית אתייא דס"ד הואיל ואין לה סימנים אינו יכול למכרה וקמ"ל דיוצאה בבגרות אע"פ שאין לה נערות דמקטנותה יצאה לבגר. וע"ש בתוס' ד"ה ויצאה שהקשו קושית הש"ס דהכא מעצמן או חלוף וכן תירצו שם:

הכל מודין בעבד עברי עד שיהא שם שוה פרוטה. לכאורה אין לזה שייכות לפלוגתייהו וכן לא איתא להא בבבלי גבי פלוגתייהו בדף י"ט ונראה דה"ק אע"ג דפליגי ר' יוסי בר' יהודה ורבנן אם יכול לייעדה אע"פ שאין עליה שוה פרוטה ור' יוסי בר' יהודה דריש מיעדה והפדה עד שיהא שם כדי פדייה והוא שוה פרוטה אבל בעבד הכל מודים שאם בא לגרע וליצא בגרעון כסף עד שיהא שם כדי שוה פרוטה ונקט לה הכא משום דיוצא בגרעון כסף מוהפדה נפקא לן ואע"ג דלעיל דריש מקרא אחרינא ואם עוד רבות בשנים האי קרא בנמכר לנכרי כתיב אבל נמכר לישראל מוהפדה נפקא ליה כדאמר בבבלי דף י"ד לענין גרעון וכן לענין קנייה:

היה נשוי את אחותה. משמע דס"ל דיכול למוכרה לקרובים אע"ג דאינה ראויה ליעוד לא לו ולא לבנו דל"פ הכא אלא אם צריכה לכסף אחר וכר' אליעזר בבבלי דף י"ט ועיין לקמן ד"ה תיפתר שהיה נשוי לאחותה:

מלוה שיש לי בידך. האי ברייתא הובאה בבבלי פרק ב' דף מ"ז ופירש"י ז"ל מקודשת בההיא הנאה דקא מחיל לה גבה ולשיטתיה אזיל שפירש לעיל בדף ו' גבי הא דאמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ומוקי לה דארווח לה זימנא שהרויח לה זמן הלואתו ובההיא הנאה מקודשת שהיתה צריכה לתת פרוטה למי שיפייסנו על כך וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו אבל הרמב"ם ז"ל לא מפרש הכי אלא שהוא מלוה אותה עתה מעות ואומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארווח לך במלוה זו כדכתב בפרק ה' מהל' אישות הלט"ו ולפ"ז גם בהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת שהרי אינו נותן לה עכשיו כלום ועי' לקמן בפרק ב' הל"א ד"ה מה בינה למלוה מ"ש שם מזה בס"ד:

שמא אינה מקודשת לשניהן. בבבלי גבי פלוגתייהו דר"י בר' יהודה ורבנן קאמר לרבנן משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר ל' יום שמקודשת לראשון. והיינו דע"כ מיירי בשפירש ואמר מעכשיו אם איני חוזר בי מכאן ועד ל' יום דבהא ודאי מקודשת לראשון דטעמא דמקודשת ואינה מקודשת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי כדאמרינן ריש פ' האומר. ולמדו התם רבנן מזה דבקדושי יעוד נמי הואיל ומעות הראשונים לקדושין נתנו הוי כפירש כל זמן שארצה וחלו קדושי יעוד והכא בשלא פירש מיירי ובפשיטות אתיא דקידושי יעוד נמי דמיון להא לענין שתהא עומדת בספק ולא שיחק האב באדון:

תיפתר שהיה נשוי לאחותה. זהו כר"א שם דף יט דס"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובים ורבנן ס"ל התם מלמד שמוכרה לפסולים ופי' רש"י ז"ל לממזר ולנתין. וטעמו דאלמנה לכ"ג לא מצית למימר שאין שפחות אחר אישות ולא משכחת לה אלא שנתאלמנה מקדושי יעוד ואליבא דר' יוסי ב"י דלדידיה לא הוו קידושין שעל ידי האב דמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו אלא בעבדות שיש לו עליה הוא שמייעדה והלכך הדר מצי לזבונה כדאמר התם בדף י"ח אבל אליבא דרבנן לא משכחת לה ולפיכך פירש פסולין ממזר ונתין וה"ה לשאר חייבי לאוין לאפוקי אלמנה לכ"ג. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' עבדים הלי"ב כתב יש לאדם למכור בתו לפסולין כגון אלמנה לכ"ג כו' המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אינו יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אותה האדון ומת האדון או גרשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה הרי האב מוכרה פעם שניה אפילו לכ"ג ע"כ ומשמע דלדעתו ז"ל אפי' לרבנן יכול למוכרה אחר קדושי יעוד דלא מקרי שפחות אחר אישות ולכאורה הוא נגד מסקנת הגמרא שם דלא מוקי להא אלא אליבא דר"י ב"י והכ"מ כתב בזה דרבינו היה מפרש הא דקאמר כיון שפירש עליתו עליה היינו אם קדשה אחר אבל אם יעדה אדון אה"נ שרשאי למוכרה דה"ל שפחוח אחר שפחות עכ"ל ולפ"ד קשה דהשתא מנא לן דיעוד ארוסין עושה דלא איתמר האי שינוייא התם לעיל אלא למידתי פשיטותא דהבעייא כמבואר בסוגיא אבל לבתר דפשיט לה לקמן דיעוד ארוסין עושה לית ליה להאי פירושא ומשמע נמי דארוסין דיעוד שוה לשאר ארוסין ולפ"ז לא מתוקמא קרא באלמנה לכ"ג אלא בשאר פסולין וצ"ת:

אני אין לי אלא של משנה. והא דקאמר לעיל הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון לענין יעוד הוא דאיתמר דשוב אינו יכול ליעדה אבל מ"מ אין הנשואין מוציאין מרשות האדון לגמרי וכן משמע מסוגית הבבלי דלא מצינו חילוק בזה בין קידושין לנשואין וכן הרמב"ם שם לא חשיב אלא ששה דברים שהאמה העבריה קונה את עצמה בשנים וביובל ובגרעון כסף ובשטר שחרור ובמיתת האדון ובסימנין:

מי כותב את שטרו. והרמב"ם בריש פ"ב מעבדים כתב בפשיטות הוא כותב את שטרו וטעמיה דמשמע מדילפינן עבד עברי שנקנה בשטר מאמה העבריה וכמו באמה העבריה האב כותבו וכן בעבד הוא עצמו כותב או רבו המוכרו ועיין לעיל ד"ה סדר מכירה:

כד שמעין גרסינן. וכדמוכח מהסוגיא וזה כעין דאמר ליה רב נחמן לרב ענן בבבלי דף כ"ת כי הויתו בי מר שמואל כו'. והיפ"מ פי' כאן פירוש דחוק לפי גירסת ספרי הדפוס כרבי שמעון וכבר כתבתי בכמה מקומות שהוא טעות דמוכח ושכיח בספרי דפוס דהאי ש"ס ועיין בגיטין פ' התקבל הל"ד מ"ש שם:

שמא יבא לידי כרשינה. כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל ונראה דמרצע גדול הוא גס ועושה נקב רחב כמלא כרשינה ומש"ה היה יודן ברבי דורש אין רוצעין אלא במילת כדי שלא יפסול עכ"ל ולטעמו י"ל דבהא פליגי הני תנאי דלקמן דלמ"ד המרצע גדול ס"ל אין הכהן נרצע ולמ"ד לכל דבר שהיא של מתכות הוא דאתא ואפילו קטן נרצע דלשמא יבא לידי כרשינה לא חיישינן. והרמב"ם בפ"ג מעבדים הל"ט כתב במרצע של מתכות וזה כגי' הבבלי שם דגריס אליבא דרבי הכי והלכה כרבי מחבירו ולא הצריך מרצע הגדול ואפ"ה אין הכהן נרצע כטעמא דהכא דחיישינן שמא יבא לידי כרשינה:

בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא גרסינן. וכן הוא בבבלי פרק ב' דסוטה דף טז והתם חשיב תער דנזיר התורה אמרה תער והלכה בכל דבר ודקדק רש"י ז"ל שם דאין זו עוקרת אלא מוספת והסכים לההיא גירסא דהכא ע"ש:

והלך זה וקנה אדון לעצמו. וכן דריש בבבלי ונראה דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דאין מוכר עצמו נרצע שפיר אתייא שמכרוהו ב"ד נמי הוא הגורס לזה. ובמכילתא דריש אזן ששמעה מהר סיני לא תגנוב:

אחת בסוף שש ואחת בתחלת שבע. בבלי דף כ"ב עד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש ומפרש רבא דבתחלת פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה קאמר וזהו נמי כדהכא דבסוף פרוטה אחרונה תחלת שבע הוא:

עד שיתברכו הנכסים על ידיו שנא' כי טוב לו עמך. בבבלי שם דריש להאי קרא פרט לחולה דשיהא בטובה בעינן דיתברכו הנכסים לענין הענקה הוא דשייכא כדקאמר התם בדף י"ז גבי פלוגתא דראב"ע ורבנן ונרצע אין מעניקין לו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף