תוספות הרי"ד/קידושין/א/ב

תוספות הרי"ד קידושין א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר"א אמר בשטר של כסף כו'. ראיתי להציג בכאן מה שהי' לי משא ומתן בענין מניקה שנתנה בנה למניקת ונשבעת המניקת ועבר וכנס האיך הדין בדיעבד לברר שיטות הראשונים ז"ל בזה ובהענין הזה נתבררתי היטב פי' הירושלמי הזה וזהו מה שכתבתי בהלכה הזאת דנראה לפענ"ד בענין הזה דהנה ידוע לשיטת הגמ' ביבמות ובכתובות ובפוסקים ראשונים ואין להאריך ולהעתיק הסוגיות ופוסקי' ז"ל רק נבאר ביאור הגר"א ז"ל באה"ע סי' י"ג סקל"ט על הגהות רמ"א ז"ל וי"א דאם נשבעה המניקת וכנס לא יוציאה הגהת מרדכי דכתובות וכתב הגר"א ז"ל אבל כל הפוסקים חולקין על זה ועמ"ש למטה עכ"ל וצ"ב להבין היטב ביאור כוונתו העמוקה איזהו פוסקים חולקין ע"ז דלא מצינו רק דאוסרין לכתחלה בנשבעה המניקת אבל אם עבר וכנס לא מצינו דיסברו דיוציא ולא מצאתי בשום פוסק דיחלוק על הגהת מרדכי הנ"ל ולכאורה המחבר בשו"ע חולק דכתב בסי' י"ב עבר ונשא בתוך זמן זה וכו' ויוציא בגט ע"כ וקאי על מה שכתב למעלה בסי' י"א דאסור לכנוס מניקה אפילו נשבעה המניקת ע"ז כתב דאם עבר ונשא דיוציא בגט ואכולהו קאי אף בנשבעה המניקת ולפיכך כתב רמ"א ז"ל דעת הגהת מרדכי ז"ל בלשון י"א דהמחבר ז"ל חולק אבל קשה לי על המחבר ז"ל מאיזה מקור הוציא הדין דאף אם עבר ונשא יוציא בגט כי לשונו הוא לשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' גירושין והרמב"ם ז"ל לא נקט האי דינא כלל בנשבעה המניקת אלא נתנה בנה למניקת לחוד ע"ז כתב עבר וכנס יוציא בגט אבל להמחבר דנקט בנתנה בנה למניקת אף בנשבעה המניקת אסור' להנשא א"כ האיך נקט אח"ז עבר ונשא אף בדיעבד יוציא בגט מאיזה מקור הוא וגם בב"י ז"ל לא מבואר שום פוסק דיחלוק על הגהת מרדכי ז"ל הנ"ל בנשבעה המניקת לענין דיעבד וגם מ"ש הגר"א ז"ל דכל הפוסקים חולקין ע"ז ועמ"ש למטה ולא מצאתי למטה בכל דברי הגר"א ז"ל שום משמעות לזה. ונראה לפענ"ד לתרץ ולפרש עומק הענין לאמיתה בע"ה ומתחילה נבאר מה דלכאורה קשה לי לדעת הפוסקים ז"ל דנתנה בנה למניקת אסורה דחיישינן שמא תחזור המניקת הא גרסינן במס' ב"מ דף מ"ט ע"א דאר"א אר"י ישראל שאמר לב"ל כור מעשר יש לך בידי ב"ל רשאי לעשותו תרו"מ על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר משום הכי רשאי אלא א"א מצי למיהדר בי' אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טבלים ופירש"י ז"ל משום הכי רשאי דיש לו לסמוך על מה שכתוב שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' וא"כ הכא אמאי חיישינן לחזרת המניקת ואמאי לא חיישינן גבי אכילת טבלים לחזרה אלא סמכינן דשארית ישראל לא יעשו עולה אלא ודאי דהכא חיישינן לחזרה דלא הוי עולה חזרת המניקת דקי"ל פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום משום עבדי הם כדאיתא במס' ב"מ דף י' ע"א ולכאורה נראה דמניקת חשיבא פועל ולא כשוכר פרה לחלבה ז"א אלא כפועל חשיבא דהא התנא מנאה במתניתן במס' כתובות דף נ"ט ע"ב גבי אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת וכו' ומניקה את בנה וכ"כ בס' מחנה אפרים ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בסי' ת"א ע"ש דיכולה לחזור כדין פועל אבל מ"מ קשה לי דאפילו דיכולה לחזור מ"מ בכ"מ לא חיישינן לחזרה אפילו במקום דמצי למיהדר ביה דכ"כ הרשב"א ז"ל מובא בר"ן ז"ל במס' נדרים דף פ"ה ע"א דלא חיישינן לחזרה ומביא ראי' מהמקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודשת ואמאי מותרת להנשא לאחר הא יש לחוש שמא תלך אצל חכם ויתירה ונמצא מקודשת למפרע כדאיתא במס' כתובות דף ע"ד ע"ב אלא ע"כ דלא חיישינן לחזרה אלא נעמיד הדבר בחזקתו [והוא ירושלמי בב' מקומות במס' כתובות ובמס' קידושין] אפילו גבי נדרים דמצוה לאיתשולי עליהם מ"מ לא חיישינן לחזרה והא דחיישינן לחזרה במס' ב"מ דף מ"ט הנ"ל דפריך הגמרא א"א דמצי למיהדר אמאי רשאי הא אישתכח דקאכיל טבלים כבר תירצתי בחיבורי חנה דוד בתירוץ דחיישינן לחזרה שמא לא יבוא לידי תיקון למפרע אבל לא לשמא יבוא לידי קילקול למפרע דלזה לא חיישינן ולא אכפול הדברים מפני אריכות ועי"ש א"כ קשה למה חיישינן הכא לחזרה שמא יבוא לידי קילקול ע"י חזרה הא לשמא יבוא לידי קילקול לא חיישינן לחזרה אלא ע"כ דהכא מפני פקו"נ של תקנת הולד חששו חכמים לחזרה לחומרא ואי נימא דאין להמניקת דין פועל דיכולה לחזור אפילו בחצי היום ומשורת הדין אינה יכולה לחזור א"כ למה חששו לחזרה הא ב"ד אביהם של יתומים ולא יניחו אותה לחזור ומאי איכפת לן בחזרתה ואי דאיתא בושה לבוא לב"ד הא כתבו המחברים דדוקא לתבוע להיורשין בשביל בנה יש בושה אבל לתבוע אדם אחר אינה בושה ואי דכתב הרא"ש ז"ל בתשובה בהא דחיישינן לחזרת המניקת וא"ל שתשכור מניקת אחרת דלאו אורח ארעא לאהדורי אחר מניקת אחרת כשהיא נשואה לבעל אבל יש בידה שלא לאהדורי אחר מניקת אחרת רק שתלך לב"ד וב"ד לא יניחו אותה לחזור א"ו דמשום דמשורת הדין יכולה המניקת לחזור בה מדין פועל דחוזר בחצי היום והשתא נבאר דין פועל דחוזר בחצי היום דמבואר במס' ב"מ דף י' דהוא מטעם עבדי הם ולא עבדים כו' אם הוא דרשה גמורה או אסמכתא בעלמא הוא ומצאתי בס' פלפולא חריפתא בפ' השוכר את האומנין ס"ק ח' דכתב וז"ל דאי דרשה גמורה היא א"כ לא יהא כח בידם שישכירו עצמם כלל לשכירי יום אלא לאו דרשה גמורה היא וחכמי' הוא דתקינו להם חזרה ואסמכוה על המקרא עבדי הם וכו' עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהין דמאי מייתי ראיה דא"כ אין כח בידם שישכירו עצמם כלל לשכורי יום ז"א דהא יכולין לחזור בהם א"כ מטעם זה גופא יכולין לשכור עצמם דשוב לא עברו על עבדי הם ולעולם דרשה גמורה היא באמת התוס' ז"ל במס' ב"מ דף י' ע"א כתבו כן וז"ל ונ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שיחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל לכאורה משמע מתוס' ז"ל הנ"ל דאין הוכחת הפ"ח ז"ל הנ"ל הוכחה דהוי מדרבנן די"ל דבאמת הוי דאורייתא והא דמותר להשכיר א"ע משום דיכול לחזור כנ"ל אבל לאחר העיון נראה לפענ"ד דע"כ כדעת הפ"ח ז"ל הנ"ל דהוא מדרבנן דהא ידוע שיטת הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל מובא בח"מ בטור ז"ל סי' של"ג דדוקא פועל בלא קנין יכול לחזור אבל בקנין אינו יכול לחזור בו והריב"ש ז"ל חולק ע"ז וכתב המבי"ט ז"ל אילו ראה הריב"ש ז"ל מה שכ' הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל לא היה חולק ע"ז ומובא בש"ך ז"ל סי' של"ג והקצה"ח ז"ל שם חולק על הש"ך ז"ל ודעתו דלית מאן דפליג על הריטב"א ז"ל זולת המחבר דפסק אפילו כשקיבל כל שכרו יכול לחזור וא"כ לא גרע כסף קנין דע"ע דנקנה בכסף אם כן ה"ה בקנין דיכול לחזור וכן מביא אח"כ דעת המהרי"ק ז"ל דבקנין אינו יכול לחזור ומקשה הקצה"ח ז"ל מאי אלימי' קנין מכסף הא ע"ע נקנה בכסף ונראה לפענ"ד דאין זה קושיא דלעולם ס"ל כדעת הריטב"א בשם רבותיו ז"ל דבקנין אינו יכול לחזור והא דבקיבל כל שכרו יכול לחזור שאני כסף מקנין דהא בתשו' מיימוני בס' קנין כאב וז"ל דפועל יש לו דין עבד עברי דמה"ט אמרינן פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום דילפינן לה מעבד עברי דיוצא בגירעון כסף דכל קולי דע"ע יהבינן לפועל מק"ו דהשתא עבד עברי דעבד איסורא וקעבר על עבדי הם וגופו קנוי מקילין בו כל שכן פועל עכ"ל פי' דרבנן נתנו לפועל כל דין עבד עברי מק"ו והמהרי"ק ז"ל ס"ל כמו התשובת מיי' ז"ל הנ"ל והא דהקשה הקצה"ח ז"ל דא"כ אמאי פסק מהרי"ק ז"ל דבקיבל דמי שכירות יכול לחזור והמעות חוב והא בע"ע צריך ליתן המעות דמי גירעון כסף ז"א די"ל דבע"ע דיוצא בגירעון כסף הוא דקונה עצמו בזה כדתני במתניתין וקונה עצמו בשנים וביובל ובגירעון כסף והוא קנין חדש ולא חזרה לחוד דהא גופו קנוי רק התורה נתנה לו רשות לקנות א"ע בע"כ דרבו וצריך ליתן המעות לקנות עצמו בחזרה מן רבו ואם לא יתן המעות הגם דהתורה נתנה לו רשות לחזור בע"כ דרבו אבל במה יקנה א"ע בחזרה מן רבו הא גופי' קנוי ע"כ דנותן הכסף בע"כ דרבו ונתנו רבנן זכות דע"ע לפועל כמו דע"ע חוזר בע"כ דרבו כן נמי פועל חוזר בע"כ דרבו ואבל בהא לא משוינן לו כמו דע"ע דחוזר בע"כ מחויב ליתן הכסף כן נמי פועל דחוזר בע"כ צריך ליתן הכסף דז"א דהתם נותן הכסף לקנות א"ע כמו שכ' המהרי"ק ז"ל משום דגופי' קנוי ומדויק לשון מהרי"ק ז"ל דע"ע אינו קונה עצמו אלא בשנים וביובל ובגירעון כסף אבל פועל חוזר בו אפי' קיבל כבר דמי שכירות וכו' אפ"ה יכול לחזור בו והמעות חוב עליו משא"כ בעבד דקונה עצמו בגרעון כסף שמגרע פדיונו ויוצא וקונה עצמו בכסף ישיב לבעליו כי כסף מכניס וכסף מוציא עכ"ל והוא כמו שכ' דהתם צריך לכסף דכסף מכניס וכסף מוציא וצריך כסף לצאת אם דהתורה נתנה רשות להע"ע לחזור בע"כ דרבו אבל במה יקנה עצמו ע"כ צריך לכסף כמו דכסף מכניס כן כסף מוציא אבל פועל דאין גופי' קנוי למה צריך כסף ורק חכמים נתנו לו כח של ע"ע דיכול לחזור בע"כ דרבו דהא דנתנו חכמים לפועל הכח של חזרה הוא דילפינן מע"ע ולפ"ז י"ל דכל הני מרבוותא ז"ל ס"ל כדעת הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל כאשר נבאר אי"ה בסמוך ולא יקשה קושית הקצוה"ח ז"ל מ"ש כסף מקנין דהא כסף גופיה קנין יחשב דכאשר נבאר אי"ה בדברינו לקמן דתשו' מיימוני ז"ל סובר כמו הריטב"א בשם רבותיו ז"ל יתורץ כעין חומר אולם זאת קשה לי לומר דתשובת מיי' ז"ל הנ"ל יסבור כדעת הריטב"א ז"ל דבקנין אינו יכול לחזור בו הפועל א"כ גרע הפועל מע"ע דע"ע יכול לחזור אפי' בקנין ובשטר דקי"ל ע"ע נקנה בשער ויכול לגרע הכסף שלקח ואילו בפועל שנשתעבד בקנין לא יכול לצאת ובתשו' מיי' הנ"ל מבואר דבפועל יכול לחזור מק"ו דע"ע דיוצא בגירעון כסף ונראה לפענ"ד דלעולם כולם ס"ל כדעת הריטב"א ז"ל בשם רבותיו המהרי"ק והמבי"ט ז"ל וגם התשו' מיי' ז"ל הנ"ל דאיכא למימר דס"ל כדעת רש"י ז"ל במס' קידושין דף י"ד ע"ב גבי ע"ע וקונה עצמו בכסף מנ"ל וכו' נמכר לישראל מנ"ל א"ק והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה פרש"י ז"ל מדלא כתיב תפדה מכלל שאף האדון מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנה דאי לא קצאה בדמים מאי מגרעה עכ"ל והקשו הרשב"א והרמב"ן והריטב"א ז"ל דאימא דקני' בשטר ונתן כסף בתורת דמים ומדמיה מגרעת ויוצאה ע"כ פירשו פירוש אחר כשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף עי"ש שכ' בשם ר"ת ז"ל ואבל לפי שיטת רש"י ז"ל לא משכחת גרעון כסף רק שקנאה בדמים. ויש להביא ראיה לשיטת רש"י דגרסינן במס' קידושין דף י"א ע"ב רשב"ל אמר טעמייהו דב"ש כדחזקי' דאמר חזקי' אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה א"א בשלמא דיהיב לה דינר הוא דמגרעה ואזלה עד פרוטה אלא אי אמרת דיהיב לה פרוטה מפרוטה מי מצי מגרעה ודילמא הכי קאמר רחמנא היכא דיהיב דינר תגרע ואזלה עד פרוטה היכא דיהיב לה פרוטה לא תגרע כלל לא ס"ד דומיא דיעוד מה יעוד אע"ג דאי בעי מיעד ואי בעי לא מיעד כל היכא דלא מצי לייעד לא הוי זביני' זביני ה"נ כל היכא דלא מצי למגרע לא הוי זביני' זביני ע"כ מוכח מהך סוגיא דאם נקנה בשטר כמו דקי"ל בע"ע שנקנה בשטר אם הוציא שטר של מתנה בלא דמים לא מצי למגרע דל"ל דמגרע לפי השיווי באם נתן העבד שטר של מתנה לשש שנים ונמצא דהיה שוה שש מנה ורוצה לצאת אחר ג' שנים דמגרע שלשה מנים כשלשה שנים האחרונים ז"א דא"כ מאי קפריך היכא דיהיב לה פרוטה לא תיגרע כלל דלמא מגרעת לפי השיווי והא דקי"ל בדף כ' ע"א דמגרע לפי הקל אם נשבח מגרע לפי דמים ואם הוזל מגרע לפי השיווי היינו לקולא דעבד כדאיתא שם אבל אי לא מצי למגרע כלל לפי המעות כגון בשטר מתנה אימא נמי דיש בידו לגרע לפי השיווי אבל מהך סוגיא מוכח בפירוש דלא נתנה התורה כח לעבד לצאת רק בגירעון כסף של הדמים ולא לפי השיווי ואי אין בידו לגרע לפי הדמים לא מצי למגרע כלל וה"נ מוכח מלשון המשנה דנקט גבי ע"ע וקונה עצמו בגרעון כסף ואילו בעבד כנעני גרסינן וקונה א"ע בכסף ולא בגרעון כסף דהתם קונה א"ע מדעתו דרבו בכסף כמה שרוצה רבו אבל הכא בע"ע קונה א"ע בגרעון כסף דמגרע ממעות הראשונים וע"כ לא משכחת לה רק בשנתנה בכסף דאי בשטר מתנה אין כאן גירעון ועוד מוכח מהך סוגיא הנ"ל דאם נקנה הע"ע בשטר ונתן כסף בתורת דמים אין כאן דינא דהגירעון כסף דעיקר גירעון כסף שצוותה התורה הוא מדמי מקנתו ואפי' אם נקנה בפרוטה א' בתורת קנין והשאר מעות בתורת דמים לא שייך גירעון דעיקר הגירעון הוא מדמי מקנתו דאלת"ה קשה מנ"ל למילף דאשה נקנית בדינר מאמה העברי' דאי אמרת בשלמא דיהיב לה דינר מגרעי ואזלה עד פרוטה אלא אי אמרת דיהיב פרוטה מפרוטה מאי מגרעה דאימא נקנית בפרוטה לחוד ודינר נתן לה בתורת דמים ואימא אשה נמי נקנית בפרוטה לחוד ועיקר הקנין של קידושין סגי בפרוטה ויתן לה השאר בתורת דמים א"ו מוכח מהך סוגיא דלא שייך גרעון רק מדמי מקנתו ואי דנקנית בפרוטה לא מצי למגרעה דהשאר דהוא מתורת דמים לא מצי למגרעה וכפירש"י ז"ל במתניתין וז"ל בגרעון כסף פודה א"ע ומגרע לו אדונו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב והיה כסף ממכרו וגו' [והאי' בנמכר לעכו"ם כתיב אך ילפינן בג"ש לנמכר לישראל בדף כ' ע"א] ועולה יפה שיטת רש"י ז"ל דילפינן דנקנה בכסף דא"ק והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה ושפיר פרש"י ז"ל וז"ל מדלא כתיב תפדה משמע שאף האדון מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה עכ"ל כלומר מדהאדון מסייע ע"כ דהוא גירעון דמקבל השנים שעברו בדמים וע"כ דהוא נקנה בכסף ואין לומר בשטר מתנה ז"א דלא שייך גרעון ומאי מגרעה ואין לומר שנקנה בשטר ונתן לה כסף בתורת דמים כנ"ל ז"א דלא שייך גירעון רק מדמי מקנתו כדכתיב מכסף מקנתו כדפרש"י ז"ל במתניתין וכמו שהבאתי ראיה לשיטת רש"י ז"ל מסוגיא דדף י"א ע"ב הנ"ל ונמצא דשיטת רש"י ו"ל מדיליף בגמרא דנקנית בכסף מוהפדה על כרחך אם קנאה בשטר ונתן לה כסף בתורת דמים לא מצי למגרעה ועפ"ז יומתק שיטת הירושלמי ויהיה קילורין לעינים בע"ה דלכאורה קשה הא אמרינן שם בסוגיא דף י"ב ע"א דומיא דיעוד מה יעוד אע"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מיעד כל היכא דלא מצי לייעד לא הוי זביני' זביני ה"נ כל היכא דלא מצי למגרעה לא הוי זביני' זביני א"כ בשטר מתנה ובשטר של קנין מכסף בתורת דמים דלא מצי למגרע לשיטת רש"י ז"ל א"כ היכי הוי זביני' זביני דהא קי"ל כל היכא דלא מצי למגרע לא הוי זביני' זביני אבל ז"א דמהיכן ילפינן כל היכי דלא מצי למגרע לא הוי זביני' זביני מדומיא דיעוד דא"ק אשר לא יעדה והפדה מקשינן והפדה ליעדה והאי והפדה דמיירי בגירעון כסף וקנאה בכסף ע"כ לשיטת רש"י ז"ל א"כ מקשינן דווקא קנין כסף ליעוד דבעינן דיהא בכסף כדי גירעון אבל בפרוטה דלא שייך גרעון לא נקנית והנ"מ היכא דקנאה בכסף אבל אם קנאה בשטר ליכא הקישא ליעוד ולא בעינן גרעון כלל ולא איכפת לן על דלא מצי למגרע' ועפ"ז יומתק הירושלמי בפירקין על ההיא מתניתין דע"ע נקנה בכסף ובשטר וה"ג בשטר ר' אבוה אמר בשטר של כסף הא בשטר של מתנה לא שמא יחזור בו העבד מעתה אפילו בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו א"ל שמא תבא שנת רעבון ויחזור בו רבו ע"כ והוא סגור ומסוגר ואין לו פירוש כלל וכלל דהאיך יחזור בשטר מתנה ובשטר של כסף ועפ"י שיטת רש"י ז"ל הנ"ל, יומתק מאי דה"פ ר' אבוה אמר בשטר של כסף הא בשטר מתנה לא שמא יחזור בו העבד כלומר שמא ירצה העבד לחזור והאיך יחזור דהא מצינו דהתורה נתנה להעבד עברי הזכות שכשירצה לחזור יחזור ויצא בגרעון כסף וא"כ האיך נקנה בשטר מתנה דהאיך יוצא וממאי מגרע וניחוש שמא ירצה העבד לחזור ולא יכול לחזור וע"כ דלא נקנה בשטר מתנה ופריך הגמ' מעתה אפילו בשטר של כסף יכול לחזור בו בתמיה [ומי שרגיל בלשון הירושלמי מבין שזה הוא בלשון בתמיה] כלומר דע"כ אף בשטר של כסף אינו יכול לחזור בו דלא שייך גרעון רק בדמי מקנתו ולא בשטר של כסף כשיטת רש"י ז"ל וע"כ דלא איכפת לן על שמא ירצה לחזור דיהא יכול רק בכסף אבל לא בשטר ל"ש בשטר מתנה ל"ש בשטר של כסף וא"ל שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו לא כקס"ד דשמא יחזור בו העבד ע"ז לא איכפת לן רק בנקנה בכסף אבל לא בשטר ל"ש בשטר מתנה לא שנא בשטר של כסף וזה ברור בע"ה לשיטת רש"י ז"ל וכיון דזכינו לזה מעתה י"ל דגם התשובת מיימוני ז"ל סובר כדעת הריטב"א בשם רבותיו ז"ל דבקנין אינו יכול לחזור בו רק בכסף דאף דס"ל דהא דפועל יכול לחזור בו הוא מתורת גרעון כסף מק"ו דע"ע לא קשה קושייתינו הנ"ל דהא לפי זה יגרע הפועל מע"ע דע"ע שנקנה בשטר של כסף והקנין הוא בשטר והכסף בתורת דמים יוצא בגרעון כסף ואילו פועל שנקנה בקנין וכסף בתורת דמים לא יכול לחזור בו ונמצא דע"ע עדיף מפועל ואנן ילפינן פועל מע"ע בק"ו כנ"ל ז"א דסובר כשיטת רש"י ז"ל דאף ע"ע אינו מגרע בשטר של כסף כהירושלמי הנ"ל. [ומעתה י"ל הקושית הקצוה"ח ז"ל למה בשקבל כל שכרו יכול לחזור דלא גרע קבלת הכסף מקנין ז"א דאיכא למימר דס"ל כתשו' מיימוני ז"ל הנ"ל דהא דפועל יכול לחזור בו הוא מתורת גירעון כסף וגרעון כסף לא משכחת לה רק בנקנה בכסף אבל לא בשטר של כסף]. וכיון דמסקינן דרוב הפוסקים ז"ל סברי כשיטת הריטב"א בשם רבותיו ז"ל דבקנין אינו יכול לחזור א"כ קשה האיך יכול פועל להשכיר את עצמו בקנין דהא עובר משום עבדי הם כמו ע"ע דהא כל עיקר ההיתר הוא משום דיכול לחזור ע"כ אינו עובר משום עבדי הם וכיון דאינו יכול לחזור אז עובר משום עבדי הם ואלא ע"כ כדעת הפ"ח ז"ל הנ"ל דהוא מדרבנן לענין חזרה ולעולם לא עבר על עבדי הם ואפילו לדעת התוס' ז"ל הנ"ל דמחלקין בין ע"ע לפועל דע"ע אינו יכול לחזור ע"כ עובר הוא אבל פועל משום חזרה גופה ע"כ אינו עובר אין הפירוש כמו שסברנו מתחילה דזה עיקר החילוק דא"כ יקשה מפועל בקנין כנ"ל אלא הכי עיקר כוונת התוס' ז"ל דלכאורה שפת יתר הוא בתוס' ז"ל שאינו יכול לחזור ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שיחרור ע"כ עובר משום עבדי הם עכ"ל ולכאורה קשה למה לנו כל האריכות הוי ליה למימר דע"ע שאני משום דאינו יכול לחזור משא"כ פועל דיכול לחזור ולמה להם לסיים ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שיחרור אלא ע"כ דהכי כוונתם ז"ל דתרתי בעינן א' דאינו יכול לחזור רק בתורת גרעון [דהוא חשוב קנין חדש כמו שמבאר בקצה"ח ז"ל] ב' דאינו יוצא קודם זמנו בלא שטר שיחרור כלומר אף ברצון האדון כדאיתא במס' קידושין ולימא לי' באפי תרי זיל אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי עי' במס' קידושין דף ט"ז ע"א ואי הוי חדא ריעותא דהיינו דאינו יכול העבד בעצמו לחזור אבל ברצון שניהם לא הי' צריך שטר שיחרור לא הי' מיחשב עבד ולא קעבר על עבדי הם ואי דהי' הריעותא דצריך שטר שיחרור ברצון שניהם אבל העבד בעצמו היה יוצא בגרעון כסף והמעות חוב עליו כמו בפועל ג"כ אינו עובר משום עבדי הם כיון דיכול לחזור כמו פועל והמעות חוב עליו אבל עכשיו דאיכא ב' חסרונות א' שאינו יכול לחזור ושהמעות יהי' חוב ב' דאף ברצון שניהם צריך שטר שיחרור ע"כ עובר משום עבדי הם ולפ"ז בפועל בקנין דאינו יכול לחזור הפועל אבל ברצון שניהם א"צ ג"ש ע"כ אינו עובר דליתא ב' החסרונות דדוקא בע"ע דאיכא ב' חסרונות א' דלא יכול לחזור ב' דברצון שניהם ג"כ צריך ג"ש ואינו יוצא קודם זמנו בלא שטר שיחרור אבל פועל דאינו צריך ג"ש לא שייך עבדי הם ונמצא א"כ דפועל בלא קנין יש ב' מעלות דיכול לחזור ואינו צריך ג"ש ובקנין אף דאינו יכול לחזור אבל ברצון שניהם לא שייך ג"ש ע"כ אפילו לדעת התוס' ז"ל הנ"ל לא שייך בפועל עבדי הם כיון דא"צ ג"ש וע"כ הא דאמרו רבנן דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום משום עבדי הם אסמכתא בעלמא דלגבי פועל לא שייך עבדי הם ולא עבר על עבדי הם ונמצא דהא דפועל יכול לחזור הוא תקנתא דרבנן. ועוד נראה לפענ"ד להביא ראי' דהא דפועל יכול לחזור הוא רק מדרבנן ודרשה דעבדי הם הוא רק אסמכתא בעלמא מהרא"ש ז"ל גופי' דכתב אפילו נשבעה המניקת שלא תחזור בה דלא חיישינן לחזרה אעפ"כ אסור משום דמיחלף בלא נשבעה ואי ס"ד הא דפועל יכול לחזור משום איסורא דעבדי הם הוא מדאורייתא א"כ קשה האיך חל השבועה כלל הא הוי נשבע לבטל את המצוה אלא ע"כ דהוא מדרבנן ושבועה חלה על איסורא דרבנן כמו שמוכח מתוס' ז"ל במס' שבועות דף כ"ג ע"ש וכן דעת הרא"ש ז"ל עי' במל"מ ז"ל בפ' ה' עי"ש אבל יש לדחות ראי' זו דלעולם איכא למימר דהוא מדאורייתא ואי קשה האיך חל השבועה הא כיון דמדאורייתא הוא א"כ קשה אמאי מותר להשכיר עצמו וע"כ הוא משום דיכול לחזור וכיון דנשבע שלא לחזור הרי נשבע לבטל את המצוה ז"א דאימתי שייך נשבע לבטל את המצוה דוקא היכא דהאיסור הוא בלא שבועה אבל אי כל האיסור הוא משום שבועה שפיר חל השבועה והכא בלא השבועה מותר שלא לחזור דהא אינו מחויב לחזור ורק משום השבועה אינו יכול לחזור והוי האיסור מחמת השבועה חל השבועה וראי' לזה דגרסינן במס' כתובות דף ע' ע"א וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכו' דאמר לה צאי מע"י במזונותיך וכו' לא צריכא דרגילה בבית נשא ובמגלגלה בהדי' דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרתן מצינא לאיגלגולא בהדך ע"כ וכתבו התוס' ז"ל אע"ג דע"י הנדר חל השיעבוד והאיך חל הנדר אבל כיון דבלא הנדר לא הוי השיעבוד ורק השעבוד הוא מן הנדר שפיר חל הנדר וה"נ דכוותי' כיון דכל האיסור הוא משום השבועה שפיר חל השבועה ואכמ"ל. ועכשיו דמסקינן הא דפועל יכול לחזור בו הוא מדרבנן נמצא דהוי תרתי מדרבנן א' חשש החזרה דבכ"מ אין חוששין לחזרה כמו שכתבנו לעיל והכא חוששין ב' דהא דמועיל החזרה הוא ג"כ מתקנתא דרבנן נמצא דהוי תרתי מדרבנן. ועי"ז נבואה ויתבאר שיטת הגר"א ז"ל ונבין במה תלי הדין של עבר וכנס בנשבעת המניקת אם יוציאנה או לא וזה תלי ברבוותא ז"ל דנבאר פי' הגמ' במס' כתובות דף ס' ע"ב הנ"ל דגרסי' שם ר"פ ור"ה בדר"י סבור למיעבד עובדא כההיא מתניתא אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי ר"נ והא ר"נ שרי לבי ריש גלותא שאני ר"ג דלא הדרי בהו א"ל ר"פ ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה וכו' כולן צריכות להמתין ג' חדשים דר"מ וכו' ואמר ר"נ הלכה כר"מ בגזרותיו אמרי ליה לאו אדעתין והלכתא מת מותר גמלתו אסור ע"כ וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דלאו דגזרינן נתנה אטו לא נתנה ז"א דא"כ היכי שרי ר"נ לריש גלותא אלא דגזרינן נתנה בנה למניקת שמא תחזור המניקת משא"כ בריש גלותא דלא הדרי ומ"מ אפי' בנשבעת אסורה דמיחלף בלא נשבעה דוקא נתנה אטו לא נתנה לא מיחלף דמינכרה משא"כ נשבעה בלא נשבעה מיחלף ולא ילפינן מריש גלותא דהדבר ידוע ולא אתו למישרי באשה אחרת עי"ש זאת היא שיטת הרא"ש ז"ל והב"י ז"ל הביא כל השיטות וכתב בשם הר"ח ז"ל דכתב דלית הלכתא כר"נ דשרי לבר"ג ועוד הביא ראי' לדבריו ממה שהשמיטו הרב אלפס ז"ל והרמב"ם ז"ל גם כתב הרב המגיד ז"ל בפי"א מהלכות גירושין יש מי שכתב אם נשבעה המניקת וכו' שמותר ואין זה עיקר שרבינו ז"ל והלכות ז"ל לא הביאו הא דר"ג או שהם סוברים שאינה הלכה או שלא אמרו אלא בדר"ג דוקא שנודע לכל וכן הר"ן ז"ל בפ' אע"פ וז"ל ואר"פ ואתון לא תסברוה מהא דתני' הרי שהיתה רדופה וכו' כלומר אע"ג דאין כאן להבחין וכו' דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנתא וה"נ לא פלוג רבנן בין שהיא מניקתו או שאינה מניקתו ומעתה ק"ל כיון דאפילו בשאינה ראוי' לא פלוג אמאי מפליג בדבי ר"ג א"ו צ"ל דשאינה ראוי' לילד וכיוצא בה ל"ל קלא ואתי לאיחלופי משא"כ בדר"ג והרי"ף ז"ל לא כתב הך דר"ג ולא הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין ולא ידעתי למה שאין לדחותה מהלכה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה דאלמא דלא פלוג דהא ר"נ גופיה דפסק כר"מ שרי להא לדבי ר"ג אלא דדבי ר"ג קלא א"ל ולא אתי לאיחלופי וכו' וכל המעיין בצדק ירגיש שזו הסוגיא נחלקת לדינא בב' שיטות שיטת רש"י והרב אלפס והרמב"ם והר"ן והר"ח ז"ל קיימי בחדא שיטתא ושיטת התוס' והרא"ש ז"ל קיימי בשיטה חדא ונ"מ בין ב' שיטות האלו לדינא דלחד שיטה מהא דא"ל ר"פ ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה נסתר התירוץ הראשון שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו אלא תירוץ אחר יש מהא דר"ג והא דא"ל ר"פ ואתון לא תסברוה היא קושיא אחריתי ולא משום קא דר"נ דחשש חזרה דלעיל ולחד שיטה קאי התירוץ הראשון במקומו שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו והא דא"ל ר"פ ואתון לא תסברוה היא קושיא הראשונה מהא דר"נ דאסר להסבתא משום חשש חזרה קפריך להו ר"פ למה לא סברוה מעצמם החשש דחזרה דקא דר"נ דרש"י ז"ל פירש אלמא לא פלוג רבנן וה"נ לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו או שאינה מניקתו עכ"ל וזהו דלא כשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דהוא משום גזירה שמא תחזור המניקת אלא משום לא פלוג וכ"כ בשיטה מקובצת ז"ל דלדעת רש"י ז"ל הוא משום לא פלוג ולא משום גזירה שמא תחזור וא"כ קשיא הא דר"ג וע"כ שאני ר"ג דלא שכיח ומלתא דלא שכיח לא גזרו בהו רבנן ע"כ. ונמצא דלשיטת רש"י ז"ל הוא משום לא פלוג ור"ג מילתא דלא שכיח ולא שייך לא פלוג וע"כ לפי המסקנא לא קיימא התירוץ הראשון שאני דר"ג דלא הדרי בהו דלא שייך הך תירוצא רק דוקא בהטעם דגזירה משא"כ בדלא פלוג וכן הרב אלפס והרמב"ם והר"ח ז"ל קיימי בהך שיטה דלהמסקנא משום לא פלוג ולא משום גזירה ולא שייך תירוצא שאני דר"ג דלא הדרי בהו רק מתרצין דר"ג קלא אית לי' ומפורסם ולא אתי למיחלף כמו שכ' הגר"א ז"ל דר"ג מפורסם ולא אתי למיחלף ולא שייך בי' ל"פ ולא משום דלא הדרי בהו משא"כ לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דלהמסקנא נמי לא אמרינן ל"פ רק משום גזירה ע"כ קיימא הך תירוצא דבר"ג לא הדרי בהו במסקנא ומ"מ בנשבעת אסורה דמיחלפא בלא נשבעת ולפיכך לענין בדיעבד בעבר וכנס ובנשבעת תלי בזה דלהך שיטה דלהמסקנא נמי לא אמרינן ל"פ ורק משום גזירה כמו בקושי' וקאי הך תירוצא דבר"ג לא הדרי בהו ולא אמרי' ל"פ רק משום גזירה ונמצא בהא דתניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דר"מ וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמנו ליכנס יכנס לא נכנס בכלל הגזירה הזאת נתנה בנה למניקת דלא ס"ל ל"פ דבין נתנה בין לא נתנה ודומיא למת דמותר רק גזירת חכמים אחריתי היא שמא תחזור ולא מצינו בהאי גזירה שאם כנס יוציא או שלא יחזיר עולמית כמו שקנס ר"מ בגזירה הראשונה [דלא מצינו דרבנן קנסו כן בכ"מ שאמרו יוציא] או דיוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס לרבנן וכיון דלא הוי בהך גזירה הראשונה מנ"ל למימר דגם בהא דנתנה בנה למניקת יוציא ג"כ דאין מדמין גזירת חכמים זל"ז וכמו דמיבעיא במס' יבמות דף כ"ה במוציא אשתו משום ש"ר דאסור לחזור לכתחלה אם קנסו חכמים בהאי גזירה ג"כ דאם כנס יוציא או לא קנסו וכיון דהאי גזירה אחריתי ולא נכנס בכלל הראשון דלא ישא אדם מעוברת חבירו ואם נשא יוציא ואפילו אם נדחה הראי' מהא דיבמות הנ"ל אבל לפ"מ שכתבתי דגזירה דחזרה הוא תרי מדרבנן ומבואר בכו"כ מקומות בתוס' ז"ל דאין לדמות בשום מקום חד דרבנן לתרי דרבנן אך מ"מ היכא דאיכא החשש דחזרה בוודאי יוציא דשמא תחזור המניקת משא"כ בנשבעה דלא הוי חשש דחזרה רק איסורא מדרבנן משום איחלופי פשיטא דאין מדמין גזירת חכמי' זה לזה משא"כ לשיטת הסוברי' ז"ל משום ל"פ ולא משו' גזירה דשמא תחזור א"כ פשיטא ופשיטא דאם כנס יוציא דהא בפי' תנינן לא ישא אדם מעוברת וכו' ואם נשא יוציא וזה כוונת הגר"א ז"ל בס"ק ל"ט דאם נשבעה המניקת וכנס לא יוציאנה מהא דר"ג כנ"ל כלומר דקאי הך תירוצא במסקנא דבר"ג לא הדרי בהו ומ"מ לכתחלה אסור דגזרינן נשבעת אטו לא נשבעת ומסיק דכל הפוסקי' ז"ל חולקין ע"ז כמ"ש למטה וזה הוא בס"ק שאח"ז וז"ל לא דמי לדר"ג כמ"ש בסוגיא ואת לא תסברא וכו' הרי שהיתה רדופה וכו' ור"ל לא פלוג וה"ה כאן והא דר"ג שאני דמפורסם מילתא וכמו מת דמותר משא"כ בכה"ג עכ"ל ע"ש והוא משום ל"פ ולא שייך הך תירוץ הראשון בדר"ג דלא הדרי בהו ולא שייך נשבעה המניקת כלל ונמצא לפ"ז בדנשבעה המניקת תלי בב' שיטות אם דלא פלוג או משום גזירה וע"כ לשיטת כל הסוברי' ז"ל דל"פ אף בדיעבד תצא משא"כ לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דסברי כהגהת מרדכי ז"ל הנ"ל. נמצא דביארנו דהגהת מרדכי ז"ל לאו יחיד הוא בזה אלא הוא שיטת התוס' והרא"ש ז"ל ודוק:

ר"ה בעי ניחא חלה ואח"כ ברח כו' המורדת על בעלה כו'. עי' במס' ב"מ דף ע"ט גבי ספינה זו ויין סתם דבלא"ה לא יכול לקיים התנאי ע"ש ודוק. והפדה מלמד שאינו מיעדה לו עד שיהא ביום כדי לפדותה ובמע"י שו"פ כו' א"ר חייא בר אדא הכל מודין בע"ע עד שיהא שם שו"פ כו'. דגרסינן במס' קידושין דף י"ט ע"א אמר רבא אמר ר"נ המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר"י בר"י לאו אמר ר"י בר"י מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו האי הלואה היא והיא גופה משכון וכי משייר בה שו"פ ומיעד הוי קידושין ה"נ ל"ש ע"כ ופרש"י ז"ל דמקדשה בדמי גרעון שיש לו עלי' או הם או שויים עכ"ל והק' בתוס' ז"ל וז"ל ונראה לדקדק דקסבר ר"י בר"י דע"ע אין גופו קנוי דאי ס"ל דגופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה שיש עלי' משכון דאין כאן מלוה כלל אלא מקדשה בהקנאת גופה לעצמה וקשה מנ"ל מדר"י בר"י להוכיח דמלוה שיש עלי' משכון מקודשת דלמא אינה מקודשת והכא היינו טעמא דמקודשת משום דסבר ר"י בר"י דגופה קנוי ומנ"ל דסבר ר"י בר"י דאין גופו קנוי אך ז"א דע"כ ס"ל דאין גופו קנוי דאי ס"ד דגופו קנוי למה לי' לשייר שוה פרוטה דאפילו בפחות מש"פ כיון דמקדשה בהקנאת גופה ואפי' נשתייר פחות מש"פ עדיין גופה קנוי עד סוף שש וא"כ כי מקדשה בהקנאת הגוף לעולם יש ש"פ דהאיך משכחת לה דלא יהא שוה פרוטה כיון דהגוף קנוי לו ממילא איכא לעולם ש"פ דע"ז יקנה הגוף שלו וראיתי הסברא הזאת בס' פ"י ז"ל עי"ש וכה"ג כ' הקצה"ח ז"ל בסי' ס"ו גבי שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת ואי לא אינה מקודשת וז"ל ואי נימא דהלוקח מצי לעכב את הנייר עד שיסלק כל החוב א"כ ודאי לעולם איכא שו"פ וכמ"ש הרב המגיד ז"ל בפכ"ג מה' מלוה בהא דכתב הרמב"ם ז"ל אם טען המלוה אבד שט"ח ישבע היסת ז"ל אע"פ שאין נייר של שטר שוה פרוטה מ"מ מחמת ראי' שבו אפילו אחר שכתב שובר נותן לו הלוה יותר מפרוטה עכ"ל ע"ש. וה"נ דכוותי' וזה סבר' נכונה. ולכאורה עומד לנגדינו על האי סברא של הה"מ ו"ל ובעל פנ"י ז"ל ובעל קצוה"ח ז"ל ירושלמי מפורש בפרקין הלכה זו דגרסי' והפדה מלמד שאינו מיעדה לו עד שיהא ביום כדי לפדותה ובמעשה ידיה שוה פרוטה ובגירועי' שו"פ דר"י בר"י וחכמים אומרים מיעד והולך עד דמדומי חמה אמר ר"ח בר אדא הכל מודים בע"ע עד שיהא שם שו"פ ע"כ עי' בק"ע ז"ל הכל מודים בע"ע שאם לא נשתייר שו"פ שאינו יכול לגרוע ע"כ ולכאורה קשה דהא לעולם איכא שו"פ דאפי' לא נשתייר שו"פ ממעשה ידיו מ"מ איכא שו"פ משום הקנאת הגוף ול"ל דרחב"א ס"ל דאין גופו קנוי ז"א דא"כ מנ"ל לומר דהכל מודים דאפי' רבנן מודים דבעינן שו"פ מנ"ל דלמא רבנן ס"ל דגופו קנוי א"כ איכא לעולם שו"פ דהא ע"כ דהך ברייתא דמכילתין בבבלי דף ט"ו דתנא וקונה א"ע בכסף ובש"כ ובשטר ע"כ מוכח דגופו קנוי דא"כ קשה שטר ל"ל לימא לי' באפי בי תרי זיל א"נ באפי ב"ד זיל ומוכח ע"כ דע"ע גופו קנוי כדא תא בגמ' דף ט"ז ע"א בהדיא וא"כ מנ"ל לרחב"א להוכיח דהכל מודין בע"ע עד שיהא שם שו"פ דהא למ"ד דס"ל דגופו קנוי לעולם איכא שו"פ. ולכאורה י"ל דלעולם ס"ל לר"ח ב"א דגופו קנוי ומ"מ ס"ל דלא מהני הגירעון רק שיהא ש"פ בעצם הגירעון ובמעשה ידיו אבל מה ששוה פרוטה מן הקנאת הגוף ע"ז לא מהני וליכא לאקשויי כיון דאי ליכא שו"פ בעצם הגירעון לא מהני הגירעון א"כ מנ"ל להוכיח דר"י בר"י ס"ל דאין גופו קנוי דלמא לעולם ס"ל דגופו קנוי והא דבעינן שישייר שו"פ משום דבהקנאת הגוף לא מצי לקדשה בלא שטר שיחרור ואי דע"י הגירעון קנתה הגוף א"כ עכ"פ צריך לגרע ובעינן שו"פ בעצם הגירעון וע"כ בעי ר"י בר"י דוקא שו"פ אבל מ"מ מקדשה בהקנאת גופה וש"פ בעינן משום דעצם הגירעון בעי ש"פ כר"ח ב"א הנ"ל אבל אי משום הא לא קשה דהא ההיא דר"ח ב"א בירושלמי לאו דברי הכל הוא ולכאורה נראה דאיכא פלוגתא בזה בירושלמי דגרסינן בפירקין ה"א בכסף הוא נקנה ואינו נקנה לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עביד שוה כסף ככסף והכא לית את עביד שוה כסף ככסף א"ר אבא מרי שניא היא ששינה עליו הכתוב כסף ככסף אף רחב"א יודה שאם ביקש לגרוע שמגרע ויוצא אפילו בתבואה אפי' בכלים ועמלו המפרשים ז"ל לבאר ולפרש מאי שייכות הך דר"ח בר אדא הכא אבל האמת לאמיתו דהכוונה הוא על דר"ח בר אדא דהכא דטעמא דר"ח ב"א דס"ל דבעינן שישייר שו"פ על הגירעון אף ע"פ דבגירעון לא כתיב כסף רק ישיב גאולתו ולא כתיב כסף גאולתו וא"כ אמאי מדקדק אפרוטה דוקא ואלא ע"כ דדייק ישיב גאולתו מכסף מקנתו וכי היכי דבעינן כסף גבי מקנתו ה"נ בעינן כסף גבי גאולתו ואין כסף פחות מש"פ כדאי' בירוש' בפירקין הל' ג' ר' יוסי בשם ר' מנא ר' תנחום ר"א בשם ר' יוחנן אין קרקע נקנה בפחות מש"פ מה טעמא שדות בכסף יקנו וכו' ע"ש ואין כסף פחות משו"פ וכיון דר"ח ב"א ס"ל דבעינן כסף גבי גירעון ובעינן ש"פ דבעינן כסף כמו גבי כסף מקנתו וכיון דגבי כסף מקנתו קפיד הכתוב דכסף דוקא ולא בתבואה ולא בכלים א"כ ה"א דגם גירעון דומה לו ובעינן כסף דוקא כמו כסף מקנתו ע"ז קמ"ל דאף רחב"א יודה שאם ביקש לגרוע שמגרע ויוצא אפי' בתבואה ואפי' בכלים וזה ברור בע"ה לאמיתה של תורה ומלשון זה משמע מדקאמר אף ר"ח ב"א יודה משמע דלא מיבעי' למאן דלא ס"ל דר"ח ב"א דלא בעינן כסף גבי גירעון בודאי לא קפדינן דלא יהא הגירעון בתבואה וכלים דהא לא קפדינן כלל אכסף ולא בעינן אף ש"פ אלא דאף ר"ח ב"א יודה שלענין גירעון לא קפדינן דלא יהא בתבואה וכלים אף דקפדינן בגירעון על כסף ובעינן פרוטה א"כ מדקאמר אף ר"ח ב"א משמע דאיכא דפליגי עליו ולא קפדינן בגירעון אכסף ולא בעינן פרוטה בגירעון א"כ י"ל דר"נ ס"ל דלא בעי' פרוטה בגירעון וע"כ מדייק דר"י בר"י ס"ל דאין גופו קנוי דאל"כ ל"ל ש"פ דהא לעולם איכא ש"פ ואי דבעינן דהגירעון יהא ש"פ בעצמו ולא ע"י הגוף ולפיכך בעינן שו"פ של שיווי הגירעון בעצמו ז"א דר"נ לא ס"ל דבעינן ש"פ בגירעון ויכול לגרע אפי' בפחות מש"פ והא דבעינן ש"פ גבי ר"י בר"י הוא משום הקידושין ואי ס"ד דגופו קנוי א"כ מקדשה בהקנאת הגוף דהוא ש"פ לעולם ול"ל לר"י בר"י ש"פ אלא ע"כ דס"ל דאין גופו קנוי לו. אבל ז"א דהא ע"כ לשיטת הבבלי כולהו ס"ל דדמי גירעון לכסף מקנתו ובעי' גבי גירעון כמו גבי כסף מקנתו דגרסי' במכילתין דף ח' ע"א מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי תבואה וכלים ה"ד אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שו"כ ככסף ואי ס"ד דגאולה לא דמי כקנין דבקנין בעינן כסף משא"כ בגאולה א"כ מאי פריך מגאולה אקנין א"ו דהבבלי ס"ל דדמי גירעון לקנין וכי היכי דבעי' כסף גבי קנין כן בעינן נמי גבי גירעון וכיון דבעינן כסף אין כסף פחות מש"פ כדאיתא בירושלמי הנ"ל. וא"כ חוזר קושיתינו לדוכתי' מנ"ל למידק דאין גופו קנוי דלמא גופו קנוי בהקנאת גופה ולעולם איכא ש"פ בהקנאת גופה והא דבעי' ש"פ משום דע"כ אינו יכול להקנות גופה בלא שטר שיחרור אלא ע"י הגירעון ובעינן ש"פ בגירעון עצמו וכיון דאיכא ש"פ בעצם הגירעון אז נקנה הגוף ומתקדשת בהקנאת גופה אך האמת יורה דרכו דלעולם לא בעינן ש"פ בעצם הגירעון דמאי איכפת לן במה דבעצם הגירעון ליכא ש"פ כיון דסוף סוף ש"פ משום הקנאת הגוף רק ר"ח ב"א ה"ק דעד שיהא שם ש"פ דהגירעון כסף שאמרה התורה הוא על כסף הקנין דאם לקחו בשש מנה מנה לשנה והגיע החשבון בדרך משל פרוטה לשעה ורשות ביד העבד להחזיר להאדון הכסף שלקח ממנו ע"פ החשבון ואם נשאר שעה אחת עדיין פרוטה אצלו של כסף מקנתו ויכול ליתן להאדון הפרוטה אבל אם נשאר רק חצי שעה ואז אין ביד העבד רק חצי פרוטה של כסף מקנתו אינו יכול לגרע וליתן להאדון חצי פרוטה הגם דשוה החצי שעה פרוטה שלימה משום הקנאת הגוף מ"מ יכולת ביד העבד ליתן להאדון חצי פרוטה ולקנות א"ע דהא הגירעון הוא על כסף מקנתו וכיון דבכסף מקנתו אין לו רק חצי פרוטה לא איכפת לי' להעבד מה ששו"פ מקנית הגוף וה"א דהרשות בידו ליתן חצי פרוטה ולגרע ולצאת קמ"ל ר"ח ב"א דאין גירעון בחצי פרוטה דבעינן כסף ואין כסף בפחות משוה פרוטה ואינו יכול לגרע רק בפרוטה שלימה אפי' דלא מגיע להאדון בכסף מקנתו רק חצי פרוטה ולעולם הוא ש"פ אפי' ברגע האחרון והא דקמ"ל ר"ח ב"א דבעינן שיהא שוה פרוטה דאפי' מכסף הגירעון ליכא שוה פרוטה אין רשות ביד העבד לגרע בחצי פרוטה אבל אם העבד רוצה ליתן לו פרוטה בעד החצי שעה משום דשוה אצלו פרוטה מקניית גופו שפיר דמי. ור"ח ב"א קמ"ל דהעבד אינו יכול ליתן חצי פרוטה לגירעון אף דלא מגיע להאדון בכסף מקנתו רק חצי פרוטה דבחצי פרוטה ליכא גירעון דבעינן כסף אבל אי נותן לו פרוטה שלימה מפני ששוה אצלו פרוטה מהקנאת גופו שפיר דמי וע"כ שפיר מוכח דר"י בר"י ס"ל דאין גופו קנוי דאי ס"ד גופו קנוי ל"ל שוה פרוטה דאפילו אינו שוה פרוטה נמי מקודשת בהקנאת גופה דהוא לעולם ש"פ:

היה נשוי את אחותה ומתה מ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים א"צ כסף אחר מ"ד משעה הראשונה ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר אפילו כמ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר למה כו' שאין קידושין תופסין כו'. כן גי' הק"ע ז"ל ומוכח היא וה"פ עפ"מ דגרסינן במכילתין דף נ"ט הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות כו' למלוה לא דמי ופירש הרשב"א ז"ל דכיון דאמר לה בפירוש דיהיב לה לשם קידושין א"צ שיאמר דבהנאת מחילת מלוה מקדשה והוי כמאן דאמר לה דמי ע"ש וכבר הקשינו בחיבורנו ס' שו"ת רידב"ז סי' י"ח ע"ז ע"ש. והנה בדף י"ט גרסינן אמר רבא אר"נ המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר"י בר"י עי"ש ופירש הרשב"א ז"ל משום שהחזיר לה המשכון ע"ש ובדף י"ט ע"ב גרסינן תניא אידך המוכר את בתו והלך וקידשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני דברי ריבר"י משל לאומר לאשה הראמ"ל לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת לשני וכו' משל לריבר"י פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר ל' קמ"ל ופרש"י ז"ל דדמי אהדדי דכיון דתלה הכתוב יעוד במעות הללו לאחר זמן מעיקרא כי יהבינהו להכי יהבינהו שאם ירצה ליעד מיעד ואפ"ה כיון דלא אמר מעכשיו מקודשת לשני עכ"ל ז"ל ולכאורה קשה דמנ"ל להוכיח דבמחזיר המשכון מקודשת לריבר"י דשמא חזרת המשכון לא מהני במלוה והכא דמקודשת משום דדמי למקדש לאחר ל' דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות ולא דמי למלוה משום דכיון דיהיב לה לשם קידושין כמאן דאמר לה בפירוש בהנאת מחילת מלוה א"כ כיון דלר"י בר"י מעיקרא כי יהבינהו להכי יהבינהו שאם ירצה ליעד מיעד וילפינן מיני' המקדש לאחר ל' יום בעלמא א"כ מקודשת בלא חזרת המשכון רק משום דכמאן דאמר לה בפירוש דמי בהנאת מחילת מלוה אבל במקדש במלוה בעלמא לא מהני אפילו חזרת המשכון ותרצתי בשו"ת רידב"ז משום דרבא אמר ר"נ ס"ל כהאי מ"ד בירושלמי בפ"ב דמכלתין דניחא אדם נותן שו"כ על דינר שמא נותן שו"פ על שו"פ עי"ש דס"ל דלא שייך הנאת מחילת מלוה רק כשהחוב הוא דינר אבל בחוב של שו"פ לא שייך הנאת שו"פ על מחילת החוב של שו"פ א"כ כשלא נשתייר ביום רק כדי שו"פ לא שייך הנאת מחילת מלוה אבל למ"ד בירושלמי שם דפליג וס"ל דשייך הנאת מחילת מלוה על חוב של שו"פ א"כ אין הטעם של ריבר"י משום חזרת המשכון רק משום הנאת מחילת מלוה כמו במקדש לאחר ל' יום דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות ולמלוה לא דמי. ועפ"ז מובן הירושלמי בפשיטות דמעיקרא סבר מימר דלמ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים א"צ כסף אחר כהו"א בש"ס דילן דף י"ט ע"ב מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר ל' יום ולא דמיא למקדש לאחר ל' יום דהא לא קידשה על לאחר ל' יום כלל וא"כ לפ"ז לא יהיב מעיקרא הנהו דמים שאם ירצה ליעד לבסוף ז"א אלא השתא מגרע הגירעון כסף למקדשה ומיעדה השתא א"כ אפילו היה נשוי אחותה אז ג"כ שפיר דמי השתא דמתה אחותה דלא דמיא לאומר האמ"ל לאחר שתמות אחותך דאינה מקודשת משום דשלב"ל ז"א אלא השתא מקדשה מחדש ומקודשת בחזרת המשכון א"כ א"צ כסף אחר ע"ז אמר דז"א דאפילו למאן דאמר בסוף ניתן כסף ליעודין ג"כ צריך כסף אחר דבהאי מעות השוה פרוטה הנשאר לא יכול לקדשה דהוי מלוה וחזרת המשכון לא מהני ורק כל עיקר דמקודשת בהאי שוה פרוטה משום דמעיקרא יהבינהו לה על זה אם כן הוי מקדש לאחר שלשים יום דמקודשת משום הנאת מחילת מלוה א"כ כשהיה נשוי אחותה לא חלו הקידושין אז על לאחר ל' משום דהוי דשלב"ל כ"ע מודיי שאין קידושין תופסין בעריות א"כ לא מהני הכסף גירעון הזה ובעינן כסף אחר ואימתי ס"ל דהמקדש על לאחר ל' מקודשת ואע"פ שנתאכלו רק דווקא בשנתפסו הקידושין על לאחר ל' אז הויא מקודשת בהנאת מחילת מלוה משא"כ בשלא נתפסו הקידושין על לאחר ל' משום דאין קידושין תופסין בעריות א"כ הוי מלוה וצריך כסף אחר וע"ז מסיק מיסבר סבר ר"י בר"י אילין יעודין דהכא קידושי תורה הן פי' דמעות יעוד הוי משום קידושין ולקידושין ניתנו דכמו במקדש על לאחר ל' לא הוי מלוה אלא הנאת מחילת מלוה כן נמי יעוד ולפ"ז יש לתרוצי קושיתן משו"ת רידב"ז דרבא ס"ל דרק חזרת המשכון מהני דס"ל אליבא דריבר"י מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אבל הברייתא דדף י"ט ס"ל דאף אין תימר דלרב"י לקידושין ניתנו לא תימא דניתנו על מעכשיו ז"א אלא דניתנו על לאחר ל' כן פי' הריטב"א ז"ל עיי"ש בדף י"ט ונמצא דלמ"ד דלר"י בר"י לאו לקידושין ניתנו אינה מקודשת רק בחזרת המשכון ולמ"ד דלקידושין ניתנו מקודשת משום מקדש לאחר ל' והא דבמקדש לאחר ל' מקודשת אפילו בנתאכלו וכאן בעינן שיור שו"פ הוא משום דהתם בנתאכלו הוי חוב משא"כ הכא בלא נשתייר שו"פ אין כאן חוב כלל והברייתא קמ"ל דלר"י בר"י על כל אופנים מקודשת לשני אי ר"י בר"י ס"ל דלאו לקידושין ניתנו פשיטא דמקודשת לשני ואי לקידושין ניתנו הוי כמקדש לאחר ל' ולפיכך רבא ס"ל דלאו לקידושין ניתנו ומקודשת רק בחזרת המשכון אבל בירושלמי ס"ל דלקידושין ניתנו ומקודשת בחוב של פרוטה האחרונה שנשארת חוב ונמצא נ"מ לדינא בין בבלי וירושלמי ובין למ"ד לקידושין ניתנו או לא באם היה נשוי אחותה ופי' של בסוף ניתן כסף ליעודים הוא דחוב של פרוטה אחרונה ניתנת לקידושין וע"ז אמר ר' אבין אתיא דר"י בר"י כרשב"א דתני בפיקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר שם שו"פ מקודשת כו' מלוה שיש לי בידך כו' רשב"א משום ר' מאיר מלוה כפיקדון אם נשתייר שם שו"פ מקודשת כמה דרשב"א עביד מלוה כפיקדון כן ר"י בר"י עביד יעודין כמלוה פי' דאי ס"ל כת"ק הא ס"ל דבמלוה לא בעינן שיור שו"פ וא"כ ה"נ לא היה צריך לשיור שו"פ והגם דהתם במלוה כי לא נשתייר שו"פ נמי הוי מלוה משא"כ הכא אי לא הוי משייר שו"פ אין כאן מלוה כלל ז"א דהא הפלוגתא שבין ת"ק ורשב"א הוא בזה כמבואר בירושלמי בפ"ב דבין ת"ק ורשב"א תרווייהו ס"ל דהמקדש במלוה מקודשת בהנאת מחילת מלוה רק בזה נחלקו דהת"ק ס"ל דאף דממון הנמחל אינו בעין מ"מ כיון דש"פ הנאת המחילה לא איכפת לן מה שהגוף הממון הנמחל אינו בעין אבל רשב"א ס"ל דבעינן שיהא גוף ממון הנמחל בעין והנה בתוס' ז"ל דף י"ט ע"א ד"ה במלוה כ' דסבר ר"י בר"י אין גופו קנוי לו דאל"כ תתקדש בהקנאת גופה לעצמה ומיהו י"ל דלא בהקנאת גופה שהיא קנוי לו מקדשה דא"כ איך תתקדש בלא שטר שחרור ובלא הפקר עכ"ל ז"ל וכבר בארתי בחיבורינו רידב"ז דאע"פ שלא נשתייר שו"פ במע"י שוה פרוטה לעולם אפי' בדלא נשתייר רק שוה חצי פרוטה ממע"י מ"מ שו"פ משום שעי"ז נקנה הגוף רק ע"י קנין הגוף לא מצית להתקדש משום דלא נקנה הגוף בלא שטר שיחרור ע"כ צריך הגירעון כסף אבל לעולם הוא שו"פ משום קנין הגוף וכ"כ בס' פנ"י ז"ל א"כ להת"ק דגוף ממין הנמחל א"צ להיות בעין רק כיון ששו"פ הנאת מחילת המלוה שאינו בעין מקודשת א"כ ה"נ למה צריך לשייר במע"י ובגירועיה שו"פ הא אפילו כשלא שייר רק חצי פרוטה נמי יהא שוה הנאת מחילת מלוה של חצי שוה פרוטה הוה שו"פ משום הקנאת הגוף אלא ע"כ דס"ל כרשב"א דבעינן שיהא בהנאת מחילת מלוה ממון הנמחל בעין אבל אם אינו בעין לא מהני אפילו ששוה הנאת מחילת מלוה פרוטה אבל מכיון דגוף הממון הנמחל אינו בעין לא מהני וא"כ הכא כיון דלא נשתייר במע"י שו"פ כיון דבהקנאת הגוף לא מצי לקדשה רק בהגירעון וכיון דבהגירעון לא נשתייר שו"פ אע"פ ששוה המחילת גירעון הזה שו"פ משום הקנאת הגוף לא מהני כיון דאינו שו"פ א"כ אינו בעין ע"כ לא מהני מה ששוה הנאת מחילתה שו"פ אבל אי היה ס"ל כהת"ק דהנאת מחילת מלוה מהני אף דגוף ממון הנמחל אינו בעין א"כ למה צריך לשייר שו"פ הא אפי' כשלא נשתייר רק חצי שו"פ והוי גוף הגירעון אינו בעין מ"מ מה בכך הא שוה פרוטה הנאת מחילת הגירעון הוה ור"י בר"י ס"ל דהא דמתקדשת בגירעון הוא בהנאת מחילת מלוה א"כ אם ס"ל כת"ק דלא בעינן גוף ממון הנמחל בעין רק כיון ששוה פרוטה הנאת מחילה מהני א"כ למה בעינן שו"פ בגירעון הא הנאת מחילת מלוה של הגירעון לעולם שו"פ אפילו גוף הגירעון אינו בעין כגון דלא שוה רק חצי פרוטה נמי מהני אלא ע"כ ס"ל כרשב"א וע"כ בעינן דגוף הגירעון יהא בעין ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף