שער המלך/ביאת מקדש/ד

שער המלך ‏ ביאת מקדש ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

וכן טמא שטבל כו'. עיין בהשגת הראב"ד ובמה שתירץ מרן בתירוץ אחרון דמיתה בידי שמים חמור מכרת. ועיין בהרב משנה למלך ז"ל. ובפרק כל שעה (דף ל"ב ע"ב) מבואר דכרת חמור ממיתה בידי שמים וכן מבואר בפרק הערל דף ע"ג ובסוף פרק דם שחיטה אמרינן דמעילה איסור קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ועיין בפירש"י שם ודוק:

ו

ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה. בפ"ק דיומא מייתי התם מתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם כו' בין בשוגג בין במזיד וכתבו התוס' שם וז"ל הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה בפרק הקומץ מקשי לה ואיכא דמשני טומאתו בשוגג הן במזיד לא זריקתו בין בשוגג כו' ואיכא למ"ד איפכא כו' וא"ת אם כן בפרק הקומץ לישני כההיא דהציץ מרצה איירי מדאורייתא כו' ע"ש ועיין בהרב חד"ה ז"ל פ' כ"צ ד"פ ע"ב ד"ה נזרק דמו מ"ש וז"ל והוא הדין דהוה מצי להקשות כו' ע"ש וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ודפרק האשה רבה ד"צ מדלא הזכיר על דל שפתיו עוד ראיתי שהקשה שם הרב הנזכר לפי' ריב"א שם וז"ל ק"ק לפ"ז מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דהוא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתניתין דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן עכ"ל ע"ש ואיני יודע מה לו עם פי' ריב"א שהרי קו' זו איתא לכל הפי' למאי דפריך בפרק הקומץ רבה דף כ"ה ברייתא דדם שנטמא כו' אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי בפרק האשה רבה אוקימנא לברייתא דדם שנטמא דהיינו דוקא להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מיהא מתכפרו ולעיקר קו' י"ל דדחיקא ליה לתלמודא לשנויי הכי משום דכפי זה מאי דקתני בברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד חלוקת במזיד לא הוי דומיא דשוגג שהרי בנטמא הדם אשוגג הציץ מרצה אף על אכילת בשר וכדקתני בברייתא דדם שנטמא וחלוקת במזיד לא הוי אלא לענין פטור קרבן וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו ומשמע דמה שהציץ מרצה על השוגג מרצה נמי על המזיד ומשום הכי הוצרך לשנויי דקאי אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה כו' דהשתא הוי בחדא מחתא דבין בשוגג בין במזיד מרצה אף על אכילת בשר כנ"ל נכון:

ז

וכן הציץ מרצה כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין. הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שפוסק כרב יאושע דס"ל בפרק כ"צ דע"ו דאין הציץ מרצה על טומאת אוכלין אך הרב תוי"ט פ"ט דפסחים משנה ז' כתב דאע"פ שסתם ומשמע אין הציץ מרצה על האוכלין כלל מ"מ מ"ש בפ"א מה' פסולי המוקדשין דין ל"ד ובפ"ד מה' ק"פ ד"ב נראה בהדיא דהציץ מרצה על האוכלין בדיעבד אם זרק וכדאמרינן התם בפ' כ"צ אליבא דר"י וכן כתב הרב בל"מ ז"ל וחזר בו ממ"ש פרק י"א מה' פסולי המוקדשין וא"כ צ"ל שמ"ש רבינו כאן אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ה"ד לכתחלה שלא יזרוק מיהו אם זרק הורצה ולע"ד ק' טובא דאם כן משמע דס"ל לרבינו דהציץ מרצה על העולין לכתחילה ומותר לזרוק שהרי כתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין וכיון שכן קשה טובא שהרי בפ"א מה' פסולי המוקדשין דין הנזכר כתב רבינו ז"ל וז"ל כל הזבחים של יחיד בין שנטמא הבשר והחלב קיים כו' וזרק את הדם נטמאו ב' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והשתא אם איתא דס"ל דהציץ מרצה על העולין אפי' לכתחילה אם כן בנטמאו ב' הו"ל לרבינו לומר שיזרוק לכתחלה דכיון שהציץ מרצה על העולין הו"ל כנטמא בשר וחלב קיים דזורק את הדם ובפרק כ"צ מוכחינן דר"י ס"ל דאין הציץ מרצה על העולין מברייתא דקתני נטמא בשר וחלב קיים כו' אבל נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר ר"י אין הציץ מרצה על העולין ולא על האכילות ופירש רש"י ז"ל וז"ל ולא על העולין דהיינו חלב דאי מרצה אחד מינייהו אמאי פסול וכן כתב עוד שם דאמורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה משמע הא להקטירן לכתחילה לא וצ"ע כעת ודע דאפי' לר"א דס"ל דהציץ מרצה על אכילות כתב רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים דאינו מרצה אלא להתיר דם לזריקה אבל אינו מרצה שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל"ת כו' יע"ש וכתב הרב ל"מ ז"ל בפ"ד מה' קרבן פסח שיש להוכיח כן מסוגיא דפרק כ"צ יע"ש ולע"ד יש להוכיח כן עוד בהדיא מהא דגרסינן במנחות דט"ו אמתני' דקתני נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים כו' וחכ"א נטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמרינן התם אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' הרי בהדיא דאע"ג דס"ל לרבנן דהציץ מרצה על אכילות קאמרי רבנן דהטמא בטומאתו וזו ראיה ברורה ופשוט עוד ראיתי לעמוד עמ"ש התוס' פ"ק דיומא דף ז' ע"ב ה"ה על הדם ועל הבשר וז"ל בפסחים פ"ק פי' רש"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אומר ר"י דאתיא אפי' כר"א דאמר יש דם אעפ"י שאין בשר והא דבעי רצוי ציץ היינו כדאמרינן פרק כ"צ לאקבועינהו בפגול ולאפוקינהו מידי מעילה עכ"ל ולדידי נראה לי להליץ בעד רש"י ז"ל דאע"ג דבפרק כ"צ אמרינן דמאי דקאמר ר"א הציץ מרצה על אכילות למיקבעינהו בפגול ולאפקינהו מידי מעילה הוא דקאמר מ"מ הכא לברייתא דחיקא ליה למימר הכי מדקתני על הדם ועל הבשר משמע דהוי דומיא דדם דכי היכי דחלוקת דם שנטמא הציץ מרצה דקתני הוי להתיר דם לזריקה ה"נ בחלוקת על הבשר הוי לענין להתיר דם לזריקה ומש"ה הוצרך לומר דר"י היא מיהו הא ק"ל טובא לדעת רש"י ז"ל דבפרק הקומץ רבה כי פרכינן ברייתא דדם שנטמא על ברייתא דעל מה הציץ מרצה אמרינן התם ל"ק הא ר"י הא רבנן דתניא אין תורמין כו' והדר פריך אימור דשמיע ליה לר"י דלא קניס דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה אלא אמר רב חסדא ל"ק הא ר"א הא רבנן אימור דשמיע ליה לר"א דמרצה ציץ על אכילות דלא קניס מי שמעת ליה כו' והשתא לדעת רש"י ז"ל עדיפא מינה הו"ל לתלמודא להקשות דהיכי מצי אתי כר"א הא ר"א ס"ל דיש דם אע"פ שאין בשר למה לי ציץ לרצויי אלא ודאי משמע דברייתא מצי מתוקמא כר"א והציץ מרצה דקתני היינו לאקבעינהו בפיגול כמ"ש התוס' וצ"ע לדעת רש"י ז"ל תו ק"ל אמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים די"ו ע"ב ד"ה על הדם וז"ל אלא לר"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל אם נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה ע"ש וקשה טובא שהרי לפי דעתו ז"ל ע"כ מאי דקתני בברייתא על הבשר ועל החלב שנטמא היינו בשנטמאו ב' הבשר והחלב ומ"ש רש"י בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב ר"ל בין שנטמא החלב ג"כ דליכא למימר דבריי' או או קתני דאם כן תקשי ליה דאפי' כר"י לא מצי אתי שהרי הא דקאמר ר"י אם אין בשר אין דם ה"ד בשנטמאו או נאבדו ב' הבשר והחלב אבל אם נאבד הבשר והחלב קיים זא"ה כדאי' פ' כ"צ דע"ט ע"א וא"כ ל"ל ציץ לרצויי הא אפי' בנאבד א' מהם דלא מהני ציץ ס"ל לר"י דזורק את הדם אלא ע"כ כמ"ש וא"כ צ"ל דמ"ש רש"י אבל אם נטמא בשר הציץ מרצה עליו להתיר בשר לזריקה אין כונתו לומר שיזרוק הדם לכתחילה שהרי בשנטמאו ב' לר"י לא יזרוק ואם זרק הורצה כדאיתא בפרק כ"צ דף ע"ז ע"ב דלר"י לא מהני ציץ לרצויי לכתחילה וכן כתב רש"י פרק כ"ש דל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת כו' יע"ש אלא כונתו לומר להתיר דם לזריקה שאם זרק הורצה והויא זריקה מעליא וכיון שכן ק' דאיך כתב אלא לר"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה"מ כשיצא בשר כו' הא אפילו בשיצא הבשר ס"ל לר"י דאם זרק הורצה אע"ג דאין הציץ מרצה וכמ"ש רש"י בפרק כ"ש והתוס' שם ואם כן ע"כ מאי דקאמר ר"י אם אין בשר אין דם אינו אלא בשאבד הבשר דאילו ביוצא אע"ג דאין בשר יש דם ואם זרק הורצה וצ"ע כעת ולדעת התוס' ז"ל שכתבו דריצוי ציץ דקתני אבשר שנטמא היינו למיקבעינהו בפיגול ק"ק דא"כ כדפריך בגמ' לר"ן דאמר טומאה הותרה בצבור מברייתא הלזו אמאי דחיק לשנויי דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואמאי לא משני עדיפא מינה דכי קתני הציץ מרצה אבשר שנטמא קתני דבעי ציץ לרצויי למהוי כטהור ולאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה דאע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ משמע דלא משוי לי' להאי בשר כטהור לאקבועי בפיגול דלאכילה לא אמרינן הותרה בציבור כמ"ש בד"ה דם שנטמא אם לא שנאמר דס"ל לתלמודא דלמ"ד הותרה בצבור אע"ג דלהיות הבשר ניתר לאכילה לא אמרי' הותר' מ"מ משוי ליה כטהור לאקבועי בפיגול ולאפוקי מדין מעילה ודבר זה צריך תלמוד:

ולא על טומאת האדם כו' אלא א"כ היתה הטומאה דחויה בציבור כו'. הנה מדברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דטומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה עליו אפילו על טומאת הגוף וכן כתב הרב ל"מ ז"ל פ"א מה' פסולי המוקדשין ושלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דיומא ד"ז ע"א ד"ה בין בציבור כו' וז"ל ובציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ מבואר מדבריו דס"ל דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אפי' על טומאה הדחוייה בציבור וכן הוא דעת התוס' בפרק כ"צ דע"ז ע"א ד"ה דלא ואפשר שהכריחו לרבינו לומר כן מכח קו' התוס' דפרק כ"צ ע"ש אך קשה לי לדעת רבינו ז"ל מהא דגרסינן במנחות דף ט"ו ת"ש ר"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה (דס"ל שבט א' איקרי קהל והכא מאי הציץ מרצה איכא ופי' רש"י והתוס' שם משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ע"ש) הרי מסוגיא זאת מבואר דטומאת הגוף אין הציץ מרצה עליו אפי' על טומאה הדחוייה בציבור ומצאתי בתוס' חיצוניות על העליונות מכ"י שכתבו וז"ל והכא כו' פי' הקונט' שהרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וא"ת אפי' הי' הציץ מרצה מה בכך ואמאי יעשו בטומאה וכי מותר לטמא הטהור אלא הכי פריך מאי ציץ מרצה איכא איזו רצוי ציץ שייך הכא וכיון דלא שייך הכא רצוי ציץ אין לנו לומר שיעשה בטומא' אלא ע"כ טעמיה דר"י לאו משום דאין קרבן ציבור חלוק ואפשר שרבינו ז"ל ה"נ מפ' ועיין בתוס' מנחות דכ"ה ד"ה עון קדשים ודוק:

ח

ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר כו'. כתב מרן וז"ל וכתב הר"י קורקוס דאיכא למידק דבגמ' הקשו לר"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שרבינו ז"ל פסק בסוף הפר' שטומאה דחויה כו' הוי תרתי דסתרן ע"ש ולי נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פ"ק דיומא ד"ה מכלל דר"ש וז"ל וא"ת הא אמרינן גבי הי' מקריב במנחת פרים מאי לאו בחג אלמא למ"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן ציבור גמור וי"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו עכ"ל א"כ י"ל שרבינו ז"ל פסק כברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים דס"ל דטומאה דחויה היא וס"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדס"ל לר"י וכמ"ש התוס' ואע"ג דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למאי דמשני דמנחת פרים דחג קאמר דהוי ק"צ גמור אמנם למאי דמשני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן משמע דלא ק' להו משום דכיון דלאו ק"צ גמור הוא אע"ג דאיכא רצוי ציץ מהדרינן אטהרה וזה מוכרח שהרי למאי דמשני בחלוקת פרים בפר ע"ז דלא קביעא להו זמן ע"כ ברייתא מיירי בעודהו על מצחו דאיכא ריצוי ציץ דאם לא כן היכי קתני דאם אין שם אלא הוא אומרים לו כו' וכן כתבו התוס' בד"ה פרים יע"ש ואפי"ה קתני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן הבא אחרת תחתיה ודוחק לומר דחלוקת מנחת פרים מיירי בדאיכא ריצוי ציץ וחלוקת אלים באין עודהו על מצחו דליכא ריצוי ציץ דבחדא מחתא מחתי להו תנא אלא משמע ודאי כדכתיבנא מ"מ ס"ל לרבינו דע"כ לא הוצרך לאוקמא בהכי אלא לר"ן אמנם לר"ש דקי"ל כותיה וא"נ למסקנא דתלמודא דמסקינן תנאי היא ברייתא מתוקמא כפשטא ולית לן לדחוקי בהכי דברייתא סתמא קתני וא"כ ע"כ דהאי ברייתא ס"ל כר"י דאין עודהו על מצחו אין מרצה ומיירי באין עודהו על מצחו כמ"ש התוס' וא"נ דס"ל להך ברייתא דאע"ג דאיכא תרתי קרבן ציבור וריצוי ציץ מהדרינן אטהר' ופליגא אר"ש ור"י משום דאיהו ס"ל בעלמא דטומאה הותרה קאמר הנח לקרבן ציבור כו' ואה"נ דאי הוה ס"ל דטומאה דחויה הוה קאמר דכהן גדול ביום הכיפורים אם נטמא קרבן בידו אומר לו הבא אחרת תחתיה כדסבירא להך ברייתא כנ"ל ובדברי התוס' ק' לי דאדקשיא להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים אמאי ל"ק להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר אומר לו הבא אחרת דמייתי תלמודא מקמי הכי אע"ג דקרבן צבור גמור הוא וליכא למימר דאע"ג דהיכא דאיכא תרתי קרבן צבור ורצוי ציץ לא מהדרי' אטהרה מ"מ כיון שאין הציץ מרצה להיות בשר ניתר לאכילה כמ"ש רש"י מש"ה מהדרינן אטהרה משום דאיכא שירים לאכילה וכדמשני לר"נ דהניח' לר"ן אבל לר"ש דאמר מנא אמינא לה כו' ולא אסיק אדעתי' טעמא דאיכא שירים לאכילה תקשי לי' דאפי' נימא דהך ברייתא ס"ל דטומאה דחויה הוא מ"מ כיון דאיכא תרתי לא מהדרינן אטהרה ודוק:

יד

היו מקצת בית אב כו'. פלוגתא דר"נ ור' ששת בפ"ק דיומא ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כותי' באיסורים כמ"ש מרן ודע שהתוס' ז"ל בפ"ק דיומא כתבו לחד תי' דאפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור בקרבן פסח מודה שכתבו בד"ה רב תחליפה וז"ל תימא דבפרק כל הפסולין קאמר מכלל דתרוייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ותי' ר"י דהא דקאמר רבא טומאה הותרה זאת אומרת וליה לא ס"ל ולי נראה דהתם לענין פסח איירי דנהי דכיון דאתי בכנופיי' חשיב כקרבן צבור ודוחה את הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין כו' ע"ש ויש לדקדק לכאורה דמאי קו' הא דאמרינן בגמ' אמר ר"ג מודינן היכא דאיכא שירים לאכילה וא"כ משו"ה גבי קרבן פסח דאיכא שירים לאכילה ס"ל לרבא דמהדרינן אטהרה משא"כ בקרבן ציבור דליכא אכילה לא מהדרינן ואע"ג דביום הכפורים נמי איכא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לערב כמ"ש רבינו פ"א מה' עבודת יוה"כ מ"מ הכא שאינו אלא חששא בעלמא שמא יפול מת עליו לא חיישינן כי היכי דלא חייש רבא באיילו של יוה"כ אע"ג דבאלו של כה"ג מהדרינן אטהרה אליבא דרבא כפי פי' ז"ל ועיין בתוס' ד"ח ד"ה אי סבר ע"ש אמנם הא ודאי ל"ק שהרי כתב רש"י ז"ל בד"ה מודינן וז"ל ואע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה ובמנחה הנקצוצת מודינא דמהדרינן אטהר' שיהיו שיריה נאכלין וא"כ גבי ק"פ דקי"ל דנאכל בטומאה שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם איתא דטומאה הותרה בצבור לא הוה מהדרינן אטהרה כיון דאפילו בטומאה נאכל אך מצאתי להתוס' בפ"ק דמנחות דס"ו ד"ה ר"י שכתבו וז"ל אע"ג דאי ס"ל בפ"ק דיומא דטומאה הותרה בצבור מ"מ אצטריך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם משמע דס"ל דהא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ"ש רש"י אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בק"פ דנאכל בטומאה ומכ"ש בקרבנות ציבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהר' שהרי הא בשמעתין כמנחת העומר דאינו נאכל בטומא' הוא והא משני ר"ן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכונתם לומר דר"י לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכיל' כגון ההיא דכ"ג ביוה"כ דהיינו פרו של כ"ג ושעיר הנשרף שהי' מקריב בשעה שהי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן שלא הי' בו ציץ דאילו שעיר הנאכל לערב הי' עובד בבגדי זהב כמ"ש רבי' אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר"י:

וראיתי להרב בה"ז ז"ל שכתב שם וז"ל ור"ל דנאכל אפי' בטומאה משא"כ בשאר קרבנות צבור דאינו נאכל בטומאה אפי' דקריבים בטומאה כדאיתא בפסחים עכ"ד נראה שהבין הרב ז"ל דדוקא בק"פ דנאכל בטומאה דכל עיקרו לאכילה מהדרינן אטהרה אבל בשאר קרבנות שאינו נאכל בטומאה לא מהדרינן אטהר' וליתא כמ"ש שהרי הא דשמעתין בקרבנות שאינו נאכל בטומאה ואפילו הכי קאמר דמהדרינן אטהרה אלא דכפי זה קשה מה שהקשה שם בד"ה ור"י וז"ל ואע"ג דר"י ס"ל טומאה הותרה ולא בעי ציץ לרצויי כו' ואמאי לא תי' דהכא מודה בלחם הפנים כיון דאיכא ביה אכילה כמו שתי' לההיא דק"פ ויש ליישב דכיון דאינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש לקמן שפיר קשיא להו כיון דס"ל לר"י דמדאורייתא הותרה בכולהו ולא בעי ציץ אמאי קאמר ר"י דשניהם יצאו לבית השריפה ודוק ויש להקשות לכאורה דכפי תי' ז"ל דבק"פ מודה ר"י משום דאית ביה אכילה ואי נמי משום דהוי קרבן יחיד כמ"ש הכא בשמעתין א"כ מאי פריך בפ"ק דסנהדרין דף י"ב ע"א אמר מר ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא ציץ כו' אמר ליה ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קו' הא אי"ל דר"י לא קאמר אלא בקרבנות צבור שאין בו אכילה אבל בק"פ שיש בו אכילה מודה ואי נמי משום דכל יחיד מייתי ליה כמ"ש הכא אליבא דרבא ונראה דלא קשיא מידי דמ"ש התוספות דבק"פ מודה רבא משום דכל יחיד מייתי לה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפילו באילו של כ"ג דהוי קרבן יחיד גמור אמרינן טומאה הותרה כמ"ש התו' לקמן בד"ה כיון וכן נמי מ"ש במנחות דכיון דיש בו אכילה מודה ר"י אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם כיון דס"ל טומאה הותרה ומש"ה פריך שפיר דמדקאמר ר"י מעברין משמע דס"ל טומאה דחויה היא מדאורייתא בכולהו והתניא כו' וכיון דס"ל דבקרבן צבור גמור דאין בו אכילה טומאה הותרה ע"כ דפסח אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכיון שכן אין סברא לומר דמעברין את השנה משום חשש איסור מדרבנן כנ"ל מיהו ק"ק לי לפי תי' ז"ל דרבא ס"ל טומאה הותרה ובק"פ ס"ל דדחויה היא מדרבנן מהא דגרסינן בפ' כיצד צולין דע"ט אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' טהורים עבדי טמאים לא עבדי אלמא סבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור ורבא אמר אפילו טמאים עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע והשתא לפי דרכם אמאי אצטריך רבא קרא דוהבשר אשר יגע כו' תיפוק לי' דאיהו ס"ל טומאה הותרה בצבור מדאורייתא אפי' בק"פ ואפי' היכא דאיכא לאהדורי אטהרה גמורה לא מהדרי' ותו דכיון דמהדרינן אטהר' לק"פ דטומאה דחויה היא בק"פ מדרבנן א"כ אמאי קאמר רבא דטמאים עבדי אי משום קרא דוהבשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הא איהו סבירא ליה דמהדרינן אטהר' ולזה יש לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן כי החמירו חכמים היינו דוקא היכא דאיכא כהנים טהורים וטמאים דמהדרינן אכהנים טהורים אבל הכא דמדאורייתא הותרה ויכולים לעשות פסח א' לא החמירו חכמים עליהם כדי שיבטלו ממ"ע דאורייתא בזמנו ועיין בפרק טרף בקלפי דמ"ו ע"ב דאמרינן התם אמר ליה רבא לא לדידי קשה ולא לר"ח כו' לר"ח לא קשייא סופו כתחילתו כו' טומאה דדחויה היא בצבור כו' ולפי דעתם ז"ל צ"ל דרבא אליבא דר"ח קאמר דלר"ח לא קשיא משום דר"ח ס"ל דטומאה דחויה היא כדאמרי' בפרק כיצד צולין וליה לא ס"ל אך קשה לי לפי תי' ז"ל דטומאה הותרה בצבור מהא דגרסינן בפ"ק דיומא דף ח' ע"ב אמר רבא הילכך כ"ג ביה"כ דלאו בדידן תלייא מילתא אלא בקביעותא דירחא תלייא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש רש"י ז"ל וכל אימת דמתרמי ואע"ג דלא הוי רביעית שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים ע"כ והשתא אי ס"ל לרבא דטומאה הותרה בצבור מאי קאמר וכל אימת דמתרמי כו' הא לדידיה גבי כ"ג ביוה"כ אין צריך הזאה כלל וכדפרכינן התם ע"א ותסברא אי סבר ר"י טומאה הותרה בצבור הזאה כלל ל"ל ועיין בתוס' ז"ל שם ויש ליישב דרבא משום דבעי למימר דכהן השורף את הפרה מפרשינן לה ברביעי בשבת דהתם בעי הזאה אפילו למ"ד טומאה הותרה דלאו קרבן ציבור הוא לדחות את הטומאה כמ"ש התוספות ד"ה ר"י קאמר וכ"ג ביה"כ אפילו למ"ד טומאה דחויה ובעי הזאה כיון דלאו בדידן תלייא מילתא כל היכא דמתרמי מפרשי' ליה כנ"ל ועיין בתוס' פ' הוציאו לו דנ"א ע"א ד"ה ונ"מ דס"ל כתי' ב' שכתבו הכא ממ"ש וז"ל הא דלא קאמר דנ"מ לאהדרי אטהורים דאי קרבן צבור היא לא מהדרינן למאן דאמר טומאה הותרה בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ"ק דדוקא בצבור הותרה ותו לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא ס"ל טומאה הותרה בצבור ע"כ מיהו מ"ש דפר של כ"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהר' קשייא לי טובא שהרי ר"י סבירא ליה טומאה הותרה בצבור ורבא קאי כוותיה משמע בהדייא דס"ל דאפי' בפר של כ"ג לא מהדרינן אטהרה מדאמר ליה ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופי' רש"י ז"ל כ"ג כשאירע הטומאה על הקרבן יום הכיפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואמר ליה ר"י הנח לכ"ג ביה"כ דטומאה הותרה בצבור והשתא אם איתא אכתי תיקשי ליה לר"י מפר של כ"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ"ש רבינו בפ"ד מה' עבודת יה"כ ואינו על מצחו ומרצ' ומאילו של כ"ג דמהדרינן אטהרה לא קשיא דאילו של כ"ג עבודתו בבגדי זהב כמ"ש רבינו שם אכן לדברי התוס' ק"ט מפר של כ"ג וצ"ע:

שוב אחר זמן בא לידי מס' יומא מדפוס ישן נושן ותוס' הנדפסים שם לפי הנראה הם תוס' ישנים אחרים שלא באו בדפוס אמשטרדם ומצאתי שכתבו שם בד"ה אמר ליה ר"י הנח לי"ה וז"ל ואם תאמר הא איכא אילו דיחיד והתם לא הותרה טומאה והיה צריך ציץ ויש לומר דאילו היה במזבח החיצון ובו היה משתמש בח' בגדים וא"ת הא פר שלו דיחיד הוא והיה לפני ולפנים ולא היה משמש אלא בד' בגדים ואם כן לא היה הציץ על מצחו ויש לומר דבעבודות התלויות בשעיר שהיו משל צבור היו תלויות בפר אם כן הואיל דהותרה בשעיר הותר נמי בפר עכ"ל ע"ש ולפי דברי התוס' דפרק הוציאו לו שחולקין על זה לא ידעתי מה יענו להא דר"י וצ"ע:

יז

והרי הדבר כו'. מ"ש הרב כ"מ ואעפ"י דמשמע דאם עיבר את השנה הוא מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים היינו לר"ש אבל לר"י כו' הם דברים תמוהים והפך סוגיא דפ' קמא דסנהדרין דמסיק בהדייא שם דלר"ש מעברין לכתחיל' ומשום הכי קאמר אלא מפני מה בקש רחמים ולר"י אינו מעובר וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ותו ק"ל טובא שהרי בגמרא מסקי' שם דחזקיה טעה בדשמואל עיבר את השנה ביום ל' של אדר ור"ן קאמר התם דאם עיברוה מעוברת וכן פ' רבינו בפ"ד מה' קדוש החודש דין י"ד וכתב המפרש שם וזה יתבאר דחזקיה מה שעשה עשוי וא"כ ע"כ דלר"ש אף ע"ג דבדיעבד מעוברת הוצרך לבקש רחמים על עצמו וצ"ע ותו ק"ל לכאורה במה שהקשה מרן דאמאי השמיט טעמו של ר"ש ן' יאודה שהרי בגמרא אמרינן לר"ש דלבסוף סבר נשי' בראשון רשו' ואלו רבי' ז"ל בפ"א מה' ק"פ דין א' פסק כר"י ור' יאודה דנשים בראשון חובה וא"כ איך הוה מצי רבי' למיכתב טעמו של ר"ש ן' יאודה והנה התי' לזה עם מ"ש התוספות שם ובפסחים דף פ"ט דה"ה דהו"מ למימר דלבסוף סבר נשים בשני חובה ולכך בקש רחמים אלא אליבא דר"ש קיימינן דאית ליה נשים בראשון רשות ע"כ וא"כ שפיר כתב מרן דלמה השמיט טעמו של ר"ש ן' יאודה והול"ל דמעיקרא היה סבור דנשים בראשון ובב' חובה דהא אפי' לר"ש ן' יאודה ע"כ הכי הוה ס"ל מדעבד פסח ב' ולבסוף סבר נשים בשני רשות ומש"ה בקש רחמים ודוק ועיין במ"ש מרן הכ"מ בריש ה' ק"פ שהם דברים תמוהים ויש ליישבם ע"צ הדחק ע"פ מ"ש כאן:

עוד שמעתי מקשים משם חכמי צפת על מ"ש המפרש בפ"ד מה' קדוש החדש דין ז' משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אילים של מחוסרי כפרה ליקרב קמ"ל דלא דא"כ איך כתב רבינו שם אין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה הרי כתב רבינו בפ"א מה' מחו"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזבה והיולדת הזב והמצורע כו' ובפ"ז מה' ק"פ כתב דאין טומאה נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא"כ מאי פריך בגמ' ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא כו' ומה קו' אפי' אית ליה לר"י דטומאה הותרה בצבור היינו טומאת מת אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל ומש"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו' וכדס"ל לר"ש לפי המסקנא דמעברין מה"ט וצ"ע ועיין בזבחים דל"ב ע"ב גבי צבור שהיו טמאי מת ונעשו זבים יע"ש ודוק:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם ·

מעבר לתחילת הדף