פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/מד: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== א == | == א == | ||
'''או''' | '''או''' בג' כליות דכל יתר כנטול דמי. ט"ז ור"ל ניטלו הכליות כשרה. לשון הרי"ף ז"ל הביאו הרא"ש ג"כ וכד משתכחן תלת כולייתא דכל יתר כנטול דמי ותנ"ה ואת שתי הכליות ולא בעלת שלש ואחת ומדפסול לגבוה מכלל להדיוט ש"ד ויש לראות אם נאמר כפי' הרמב"ן יתר כנטול ביד הוא ומקומו עמו א"כ אם דבוקים זה בזה במקצת עד שאם ינטלו שניהם במקומן לא ישאר כפול וכענבה המוזכר לקמן אמאי כשירה וא"כ הר"ב שהגיה בסימן מ"ג ס"ה דיש מחמירין ב' טחולים בסומכיה אם לא בה"מ ה"נ כאן יש לאסור באין ה"מ וכ"ת ע"כ מחמירין שם היינו מטעם יתר כנטול דמי הוא ומקומו עמו ומ"מ בפי' כל יתר סובר כרש"י והר"מ מתחלת ברייתא דמי הא ליתא חדא דמאן דמפרש כרמב"ן יסבור וודאי כנטול ביד דמי עיין תה"א ל"ט א' ועוד דא"כ טחול נברא במקצת סומכיה כשר כמו שיראה הרואה בט"ז אות ב' ועיין מ"י כלל פ"ט ובסימן נ"ה אות ד' והרמב"ן משום נטול ביד הטריף ב' טחולים וכ"ת דכוליא שהקטינה טרפה היינו מחמת חולי הא ביד אף שנשאר פחות מפול וענבה כשירה הא ליתא דרשב"א בארוך ובקצר דאיק לה וגם הרא"ש מדאמר כוליא שהקטינה משמע הא בתולדה כשירה הא כל שאין בתולדה ונשארה פחות מכשיעור טרפה ודיוקא דסיפא הוא דוקא הא כל שאין מתולדתה אף שלא ע"י חולי אלא ביד כל שלא ניטל בפ"א טרפה עיין בארוך נ' ב' ובקצר ב"ב ש"ש ובמ"י כלל פ"ט אות י"ב אמ"ש הכלבו דניטלה כשירה היינו מתחלת ברייתה כתב ה"ה בפ"א ביד ע"י אדם כמ"ש המחבר בש"ע עכ"ל והוא בס"ד הרי בהדיא בידי אדם שלא בפ"א ונשאר פחות מפול וענבה טרפה וכאמור ועש"ך אות ט"ו ורש"ל בא"ט סימן פ"ח. ולדינא אם נמצאו דבוקין זה לזה עד שאם ינטל כל מקום הדבוק לא נשאר כפול וענבה באין ה"מ צ"ע לדעת הרמב"ן וכדאמרן {{אצבע מורה}} יש להטריף: | ||
'''ואגב''' | '''ואגב''' ראיתי להזכיר מה שאמרו בבכורות ל"ט א' ואת שתי הכליות כו' ובכר"ו אות ט' תמה על הר"מ דבפ"ח מה"ש הכ"ה כתב נבראת בכוליא א' כשירה ובבכורות משמע דלהך ברייתא א"א להבראות בשום אופן בעלת א' וליתא במציאות והר"מ העתיק הך ברייתא בפ"ב מהלכות איסורי מזבח (הי"א) ותי' דר"מ יסבור היפך מפירש"י דההיא ברייתא דלא שלש וא' סוברת דאין נמנע להיות נברא בא' יע"ש. הנה מ"ש דברייתא דא' וג' סוברת דיש בריה בא' והתורה מיעטה מגזירת הכתוב ואידך ברייתא סוברת דאין בריה וע"כ ליכא למעט א' וג' דומיא כו' לא הבינותי כלל אם ליתא במציאות ודאי ע"כ ממעטינן חסר א' ע"י חולי או ביד ולא דומיא לו. אם אמרי' דומיא בקרא והמעיין בגמרא יראה בלא"ה א"א לפרשו כך. ואמנם מ"ש דהר"מ העתיק הך ברייתא לא מצאתי והדין הוא דהעתיק ואפשר לומר דהר"מ פסק כן לדינא דא' וג' פסולה לקרבן ואף על פי כן פסק כאידך ברייתא דיש במציאות דנברא חסר וחכמתו עמדה לו להכריע או שמצא כן במציאות שיוכל להבראות חסר אמנם לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו איך פסק הר"מ דג' פסולה והא איהו סובר דיתר כחסר מתחלת ברייתה דמי כמ"ש הב"י בס"ס מ"א. שהרי הר"ב אומר כן הוא אדונינו רבינו משה ז"ל בפ"ח מה"ש הי"א כל יתר כחסר דמי וא"כ בעלת שלש אמאי פסול הא חסר מתחלת ברייתה כשירה היא. והן אמת שלשון הר"מ ז"ל בפ"ב מהל' איסורי מזבח שכתב אם נמצאת בכוליא א' או ניטל הטחול פסולה שאין מקריבים חסר כלל לפיכך ג' כליות וב' טחולים פסולה. בכוליא כתב נמצאת משמע נברא חסר שכן העיד הלח"מ בפ"ח מה"ש הכ"ה דלשון נמצאת מורה כך ובטחול אמר ניטל היינו ע"י חולי או ביד ולא ידענא למה כתב כן וסבור הייתי לומר דהר"מ סובר דברייתא ולא שלש וא' סוברת חסרון מבפנים שמיה חסרון ומתמים אימעט חסר ביד ושתי הכליות ע"כ נמעט נברא חסר או שלש אלא שלא נזכר זה כלל בגמרא. ומסוגיא זו מוכח כרמב"ן דיתר כחסר ביד דמי וא"ש דאידך ברייתא דיסירנה לרבות כוליא א' ודרשא דב' כליות למעט שלש אתא. וראיתי להפר"ח בסי' מ"א אות ח"י הביא סייעתא מהך ברייתא לרש"י והר"מ דשלש דומיא דאף שאין נוגעין זה לזה אפ"ה הוה כחסר עיין פ"ת אות י"א והרי אתה רואה דלהיפך מוכח מכאן וכאמור. ומיירי דמחוברין המה ודומיא לא אמרינן כיון דאין בריה בא' א"כ נתבטל הדומיא ומ"ש הפ"ת דגלי קרא דפסולה המעיין בסוגיא יראה מטעם חסר קאתינן עליה דאל"כ לא פשוט דחסרון בפנים שמיה חסרון אימא בכליות גלי קרא. סוף דבר דרך הר"מ ז"ל נסתרה מעיני ומה אעשה שעונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן {{אצבע מורה}} וצ"ע כעת. ועיין תוס' ע"ז יבשה גפו למה לי כו' י"ל למחוסר אבר בפנים דנח היה מותר דמנא הוה ידע כו' יע"ש: | ||
== ב == | == ב == | ||
'''ניקב.''' | '''ניקב.''' עט"ז הנה המחבר שינה מלשון הטור דכתב ניקבו או חסרו אפילו הגיע ללובן כשרה והמחבר במקום חסרו כתב נחתכה ויש"ש בא"ט סימן פ"ז סובר דוקא חתך שאין חסרון הא יש חסרון טרפה דלא גרע מהמסמסה ולפ"ז יש לכוון דעת המחבר כן וע"ז השיג הט"ז דל"ד למסמסה כו' וכן הפר"ח אות ב' השיג עליו. ואני תמה מאין הרגלים לומר חתך שיש בו חסרון אוסר ונאמר דמה ששנינו חותך מטחול וכליות אסור דה"ה הבהמה אסורה מ"מ הא ניטלו תנן דכשירה ומה"ת לומר לחלק בין ניטלו כולו או מקצת. וממרוצת דברי הפר"ח יראה שהשיג עליו מטעם זה וחלילה למאורן של ישראל היש"ש לחשוד בזה ועוד דהרשב"א בתה"א נ' ב' כתב בפ' דמה שאמרו איידי דתנן מותר באכילה תני סיפא אסור ואכליות לא קאי כ"א אטחול הרי בפי' דחתך חסר כשירה דהא חותך מכליות ע"י חסרון מיירי. ורש"י בהמקשה דמש"ה נקיט טחול וכליות דלא מיטרפא אלמא חתך שיש בו חסרון לא מיטרפא וטחול בקולשיה. וסבור הייתי לומר דרש"ל ע"י חולי איירי בחסר הבשר טרפה ואף שכתב התב"ש אות א' דלשון רש"ל משמע אפילו ע"י אדם ע"כ דחק ומוקי אנפשיה עכ"ז קשה הא ניטלו הכליות מפרש רש"ל בסי' פ"ח בא"ט ע"י חולי א"כ קשיא אם לא לחלק בין חסר מקצת או כולו כמו בטחול ולענין הלכה יש להקל בחתך שיש חסרון אם לא נחלקה לב' כמו שיתבאר לקמן בעזה"י: | ||
== ג == | == ג == | ||
'''עד.''' | '''עד.''' עט"ז דאפי' הגיע בלובן גופא כשר דל"ת מדכתב המחבר עד מקום חריץ הא חריץ גופא לא דז"א והביא ראיה לזה יע"ש וכן הלכה: | ||
== ד == | == ד == | ||
'''והוא.''' | '''והוא.''' עט"ז הביא דברי רש"ל בא"ט סימן פ"ז והביא סיוע שיש בו ממש למ"ש בסי' מ"ג אות ט' דאין אוסר חסרון בפנים בטחול ואף שיש לחלק בין ריאה לטחול דהתם עיקר הטריפות משום קרום משא"כ בטחול בעינן ד"ז ועור לא מעלה ולא מוריד ע"כ הביא ראיה מהרש"ל דהא כולי' עיקר הטריפות משום חריץ ולובן דאפ"ה אי לאו דגלוי הוה לא הוה מטריף בחסרון פנים ועיין תב"ש כאן אות ג' ומ"ג אות ו' אוסר בחסרון מבפנים וכבר כתבנו שם מזה ומיהו מה שהביא שם מעשה דראבי"ה בטחול ניפוח אין ראיה די"ל דא"א היה להכיר בחוץ ומש"ה צוה לגורדו אם לא יהיה בשר שרופא גורדו עד חוץ ומה אעשה שהט"ז גופא לעיל כתב דמסתפי להקל וכאן נמי לא החליט הדבר אלא בלשון משמע ע"כ בלא ה"מ וודאי אין להקל וכאמור. ודע אם מוגלא דפסול הוא בכוליא אף בלא הגיע לחריץ כמ"ש הט"ז אות ו' אם הלקותא בפנים ולא הגיע לחריץ כשר לרש"ל וט"ז וכמ"ש לקמן: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''מכת''' | '''מכת''' חרב. עט"ז ועש"ך והוא קושית הל"מ דהר"ב היה להגיה ולחלוק על המחבר דנחתכה טריפה ודוקא ניקב כשר וע"ז תי' דמכת חרב הוא לאו דוקא אלא נחתכה לשנים הוה טרפה והוא שיגיע עד חריץ דוקא: | ||
== ו == | == ו == | ||
'''והוא.''' | '''והוא.''' עט"ז ולשונו צריך תיקון קצת כמו שאגיד. הנה במשנה תנן נטלו כשר ובגמרא נ"ה ב' אמרי במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא כו' אלא אמר ר"א טריפות מדמי להדדי כו' זהו גי' ספרים שלפנינו. ויש גי' אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליה ויש כשר בכוליה ופסול בריאה פסול בריאה ניקב וכשר בריאה מוגלא ותו לא. וכתב הרא"ש שהיא גי' רש"י והרי"ף מוסיף פסול בזה ובזה לקותא כשר בזה ובזה מ"ז כו' ולרי"ף מוגלא ולקותה תרי מילי ולרש"י לא הוזכר כ"א מוגלא ולכאורה אם כן המחבר זיכה שטרא לבי תרי דפוסל נתמסמס ומוגלא ותרוייהו דוקא עד למקום חריץ. וליתא כי הטור והרשב"א בתה"א נ' סוברים כן דמוגלא ולקותא טריפה ואפ"ה דוקא ללובן וסברי דאין להחמיר בלקותא מוגלא יותר מהמסמסה דבעינן דוקא עד חריץ וכ"ש הוא אם המסמסה דבריאה טריפה בעינן כאן עד הלובן כ"ש מוגלא דכשר התם ואף ליחה סרוחה מ"מ סובר דדי כמו לקותא ובעינן עד הלובן. אם כן הרי אתה רואה שאף לגי' זו אפ"ה מוגלא אף סרוחה עד הלובן בעינן. אמנם להלכה הסכים הט"ז ליש"ש דלא בעינן עד הלובן אלא בהמסמסה ומכת חרב לשנים אבל מוגלא ומ"ע וסרוחים אפילו לא הגיע ללובן. ומ"ז עד הלובן אפ"ה כשירה כמו שיראה הרואה שם בסימן פ"ו בא"ט. והמעיין בב"ח יראה שהם רחוקים מקצה אל הקצה דהב"ח אוסר במסמסה ומ"ח בלא הגיע לחריץ ומ"ז דוקא בלא הגיע לחריץ וניקב ונחתך הוא דכשר בהגיע לחריץ וטעמיה דיליה שחושש לכל הפירושים לחומרא שמא לקותא היינו מוגלא ומכת חרב ומסמסה א"צ לחריץ או שמא אינך הוה לקותא ולא מוגלא הלכך במוגלא ומ"ח ומסמסה ומ"ע וסרוחים אף בלא הגיע לחריץ. ולפ"ז מ"ש וכן פסק הב"ח היינו דעכ"פ בעכורים וסרוחים ומוגלא שניהם מסכימים דאף לא הגיע לחריץ. הא ניקבו ונחתך ומ"ז ומסמסה ומ"ח יש להכשיר בלא הגיע למקום חריץ ועיין תב"ש אות ו' האריך בזה והנלע"ד כתבתי: | ||
'''עוד''' | '''עוד''' הביא הט"ז בשם רש"ל לחלק באם הבועה מבחוץ לא בעינן עד החריץ ואם בפנים בעינן עד החריץ ותמה עליו התב"ש אות ה' דאין אלו אלא דברי נביאות והעלה לאסור אף בפנים כ"ש. והנה האדון חרה אפו עליו משום דאזיל לשיטתיה דחסרון בפנים שמיה חסרון בטחול וכליות אבל למ"ש היש"ש שם הביאו הט"ז אות ד' ובסימן מ"ג אות ט' אם כן אין כאן חרדה כלל דאם המכה בחוץ אף לא הגיע ללובן הוה חסרון בחוץ ובפנים אי הגיע ללובן גלוי הוא כמ"ש באות ד' וא"ל הוה חסרון בפנים: | ||
== ז == | == ז == | ||
'''שיגיע.''' | '''שיגיע.''' עט"ז וירצה בזה דעד ועד בכלל ונ"מ לדידן במ"ח ומסמסה בעינן בלובן עצמו לא עד הלובן וכבר נתבאר לעיל מזה והנה יש לספק אי מעט ששלט בלובן טריפה או כולו ועכ"פ רובו בעינן וראיתי להכר"ו אות ג' דאם לקתה הכוליא והגיע למקום לובן ובלובן משהו טרפה משא"כ אם הלובן לחוד בעינן רובו. הנה מ"ש דאם מתחלת הכוליא עד מקצת הלובן הוה רוב המעיין בב"י בשם א"ח מעשה בנרבונ"ה שהיה מגיע עד הלובן ולובן שלם משמע הא כל שהוא קצת בתוך הלובן טרפה וכן הש"ך באות ה' וח' ובט"ז אות ז' דכל שהגיע לתוך הלובן קצת טרפה ובמ"י כלל פ"ט אות י"ג כתב זה הלשון יע"ש אמנם מ"ש דאם לא נלקה כי אם הלובן גופא בעינן רובא עכ"פ הא איכא לעיונא ביה. שוב ראיתי שמבואר הוא ממ"ש הט"ז אות י' דפירש דלובן חד דינא אית ליה עם הכוליא יע"ש הרי דאין לחלק בין התחיל בלובן או בשאר כל שיש מקצת תוך הלובן טריפה וראיה מב"י גופא דכתב דומה להוריק הכבד נגד בני מעיים או המרה. עוד ראיה ממ"ש הכה"ג והפר"ח אות ז' בשם הראב"ד בספר תמים דעים סימן י"ב מדאמר והוא דמטא לקותא עד מקום חריץ משמע שאין הוא הגורם והפר"ח והתב"ש אות ה' האריכו ליישב זה דה"א דלובן לחוד ובשר לחוד טריפה יע"ש ומה קושיא בבשר ולובן בכ"ש הוה טריפה משא"כ בלובן גופא בעינן רוב אלא כדאמרן {{אצבע מורה}} נ"ל בזה: | ||
== ח == | == ח == | ||
'''אפילו.''' | '''אפילו.''' עט"ז והעלה דמעשה כך היה ואפילו היה מקצת שלם כשירה ומשמע מדבריו דעכ"פ מקצת הלובן צריך להיות קיים וכן באות י"א במ"ז בעינן שישתייר מקצתו ואם על הלובן נתכוין לא ידענא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה הא איכא ק"ו. גם על ק"ו גופא הקשה התב"ש דמוגלא יוכיח דכשירה בריאה ופסול בכוליא. ודוחק לומר מקומות יליף מהדדי דזה לא ניתן להאמר כלל וא"כ קשיא. ולשון האשר"י לא משמע כך דמעשה כך היה עב"י ועמ"ש באות י"א: | ||
== ט == | == ט == | ||
'''נמצא.''' | '''נמצא.''' עט"ז והנה אף שנהפך קצת מלובן לדם כשירה כי כן מראין דברי המחבר ובספרו הארוך דדם דינו כמ"ז א"כ משמע ודאי אף הגיע ללובן ומיהו אם כל הלובן דם טריפה לפי מ"ש הט"ז באות יו"ד דבעינן שנשאר מקצת ובתב"ש כתב דאו"ה מיירי בלא הגיע לחריץ וסובר דעכורים אוסר בלא הגיע לחריץ ומש"ה מתיר דם עד הלובן ולא בלובן. אמנם אתה רואה ממ"ש המחבר וט"ז דמש"ה לא חשיב דם דכ"ש הוא ממ"ז ומאי פשיטותא הא מ"ז אפילו בלובן כשירה ואלו בדם לא אלא כדאמרן ומכל מקום באין ה"מ צ"ע: | ||
== י == | == י == | ||
'''אלא''' | '''אלא''' בלובן. עט"ז ומדבריו אתה למד בפירוש דכל מה שאוסר להמחבר עד הלובן ה"ה בלובן עצמו ובכ"ש סגי. ומ"ש במ"ז בעינן שישתייר מקצתו כבר כתבנו לעיל מנא ליה הא כיון דמעשה כך היה בשפיר"א אין ללמוד ממנו שישתייר מקצתו: | ||
== יא == | == יא == | ||
'''נמצאו.''' | '''נמצאו.''' עט"ז וכוונתו מבואר דהא"ח מביא דהלובן היה שלם ומש"ה הכשירו דעד מקום חריץ בכלל משמע בהדיא דלא מעשה כך היה וכמ"ש הש"ך אות י"א אבל הרוקח הביאו הב"י נתן טעם דדרך להיות שם וא"כ מהלכות הרופאים הוא אין להטריף אפילו בלובן ובת"ח כלל פ"ט דין ו' הכריע להקל. ובתב"ש אות ט' האריך וכתב שיש ב' מיני אבנים א' מאכילה ושתיה שאין נקיה והם ניכרים והוא כשהכוליא כולה שלימה רק אותן אבנים מונחים תוך הלובן כשירה אבל אותן הנולדים מכוליא גופא הוה לקותא ולמקום חריץ טריפה: | ||
'''במ"י''' | '''במ"י''' כלל פ"ט אות י"ט מסופק אם מחמת אבנים לית כפול וכענבה בכוליא אם טריפה והתב"ש הטריף בזה יע"ש: | ||
== יב == | == יב == | ||
'''וענבה.''' | '''וענבה.''' עט"ז כי מהרי"ל חביב פי' הכוליא עשויה ענבים ואם נשחר כמו א' מהן כשירה והוא העלה כענבי הגפן המצוין עכשיו וכ"כ הש"ך אות י"ג. ומכל מקום קשה דלמא בשיעורא דידהו משערי' ודוחק לומר דנשתנה הטבע בבהמה גם כן וכעת לא ידענא בשיעור הזה מהו גם לא נאמר בו שיור שיאמר כחציה כשירה: | ||
== יג == | == יג == | ||
'''ואיך.''' | '''ואיך.''' עט"ז האריך כאן ועמ"ש בסי' ל"ז קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום והארכנו בטעמים שם ועיין ב"ה ומ"ה ל"ה ב' ובסימן נ' אבאר עוד. ואמנם מה שכתב דא"כ כי הקטינה למה תטרוף וסופה ליטול הכל אין זה הכרח כ"כ דמספיקא הוא דמטריף לה שמא לא תנטל הכל ועמ"ש עוד מזה בש"ך: | ||
== יד == | == יד == | ||
'''והקטינו.''' | '''והקטינו.''' הט"ז חולק על הב"ח ומכשיר בכ"ע אם א' לקתה דאמרינן היתירה לקויה היא ומלשון הש"ע דהקטינו היתירות ולא אמר שהקטינה א' מהן משמע ודאי שיהיה ניכר איזה מהן יתרת הוא דלא מחריב בא לקותא הא לא"ה לא. ומ"ש דמספק אין לאסור הנה הוא לשיטתיה בס"ס מ"ח דוקא היכא דשכיח לאיסור כמו מים בראש הוא דאוסרין הא ספק השקול אף בספק מחיים יש להכשיר. אמנם כפי מה שהארכנו בסימן כ"ט דבהמה זו יצאה מהרוב עכ"פ א"כ ה"ה חזקה ליכא ובש"ך אות ט"ז אבאר עוד: | ||
== טו == | == טו == | ||
'''וכל.''' | '''וכל.''' עט"ז דבל"א וגרי"ן כשירה וגע"ל טריפה והביא ראיה מנדה דגע"ל אין נוטה לאדמומית לקולא כ"ש לחומרא כמ"ש הש"ך אות ח"י. ומ"ש דמראה אף שלא הגיע ללובן כלל ואף לא לתוך הבשר משמע מדבריו דטריפה כמו בריאה אמנם התב"ש אות ח' הכשיר כל שלא הגיע לחריץ ובש"ך אבאר עוד: | ||
== טז == | == טז == | ||
'''בכוליא.''' | '''בכוליא.''' הטעם דהם סגורים בעצם ואין מגיעים לבני מעיים והיינו דליקוי הכוליא גורם קלקול לבני מעיים וכבר תמהו בזה מנלן והתב"ש כתב כיון דהם סגורים בעצם ואין משמשין כלל כמו בבהמה א"כ לאו כליות הם כלל אלא חתיכות בשר בעלמא ואף למאן דמטריף בטחול מכשיר כאן: | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
גרסה אחרונה מ־10:17, 17 ביולי 2020
פרי מגדים - משבצות זהב 
יורה דעה מד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
או בג' כליות דכל יתר כנטול דמי. ט"ז ור"ל ניטלו הכליות כשרה. לשון הרי"ף ז"ל הביאו הרא"ש ג"כ וכד משתכחן תלת כולייתא דכל יתר כנטול דמי ותנ"ה ואת שתי הכליות ולא בעלת שלש ואחת ומדפסול לגבוה מכלל להדיוט ש"ד ויש לראות אם נאמר כפי' הרמב"ן יתר כנטול ביד הוא ומקומו עמו א"כ אם דבוקים זה בזה במקצת עד שאם ינטלו שניהם במקומן לא ישאר כפול וכענבה המוזכר לקמן אמאי כשירה וא"כ הר"ב שהגיה בסימן מ"ג ס"ה דיש מחמירין ב' טחולים בסומכיה אם לא בה"מ ה"נ כאן יש לאסור באין ה"מ וכ"ת ע"כ מחמירין שם היינו מטעם יתר כנטול דמי הוא ומקומו עמו ומ"מ בפי' כל יתר סובר כרש"י והר"מ מתחלת ברייתא דמי הא ליתא חדא דמאן דמפרש כרמב"ן יסבור וודאי כנטול ביד דמי עיין תה"א ל"ט א' ועוד דא"כ טחול נברא במקצת סומכיה כשר כמו שיראה הרואה בט"ז אות ב' ועיין מ"י כלל פ"ט ובסימן נ"ה אות ד' והרמב"ן משום נטול ביד הטריף ב' טחולים וכ"ת דכוליא שהקטינה טרפה היינו מחמת חולי הא ביד אף שנשאר פחות מפול וענבה כשירה הא ליתא דרשב"א בארוך ובקצר דאיק לה וגם הרא"ש מדאמר כוליא שהקטינה משמע הא בתולדה כשירה הא כל שאין בתולדה ונשארה פחות מכשיעור טרפה ודיוקא דסיפא הוא דוקא הא כל שאין מתולדתה אף שלא ע"י חולי אלא ביד כל שלא ניטל בפ"א טרפה עיין בארוך נ' ב' ובקצר ב"ב ש"ש ובמ"י כלל פ"ט אות י"ב אמ"ש הכלבו דניטלה כשירה היינו מתחלת ברייתה כתב ה"ה בפ"א ביד ע"י אדם כמ"ש המחבר בש"ע עכ"ל והוא בס"ד הרי בהדיא בידי אדם שלא בפ"א ונשאר פחות מפול וענבה טרפה וכאמור ועש"ך אות ט"ו ורש"ל בא"ט סימן פ"ח. ולדינא אם נמצאו דבוקין זה לזה עד שאם ינטל כל מקום הדבוק לא נשאר כפול וענבה באין ה"מ צ"ע לדעת הרמב"ן וכדאמרן 
יש להטריף:
ואגב ראיתי להזכיר מה שאמרו בבכורות ל"ט א' ואת שתי הכליות כו' ובכר"ו אות ט' תמה על הר"מ דבפ"ח מה"ש הכ"ה כתב נבראת בכוליא א' כשירה ובבכורות משמע דלהך ברייתא א"א להבראות בשום אופן בעלת א' וליתא במציאות והר"מ העתיק הך ברייתא בפ"ב מהלכות איסורי מזבח (הי"א) ותי' דר"מ יסבור היפך מפירש"י דההיא ברייתא דלא שלש וא' סוברת דאין נמנע להיות נברא בא' יע"ש. הנה מ"ש דברייתא דא' וג' סוברת דיש בריה בא' והתורה מיעטה מגזירת הכתוב ואידך ברייתא סוברת דאין בריה וע"כ ליכא למעט א' וג' דומיא כו' לא הבינותי כלל אם ליתא במציאות ודאי ע"כ ממעטינן חסר א' ע"י חולי או ביד ולא דומיא לו. אם אמרי' דומיא בקרא והמעיין בגמרא יראה בלא"ה א"א לפרשו כך. ואמנם מ"ש דהר"מ העתיק הך ברייתא לא מצאתי והדין הוא דהעתיק ואפשר לומר דהר"מ פסק כן לדינא דא' וג' פסולה לקרבן ואף על פי כן פסק כאידך ברייתא דיש במציאות דנברא חסר וחכמתו עמדה לו להכריע או שמצא כן במציאות שיוכל להבראות חסר אמנם לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו איך פסק הר"מ דג' פסולה והא איהו סובר דיתר כחסר מתחלת ברייתה דמי כמ"ש הב"י בס"ס מ"א. שהרי הר"ב אומר כן הוא אדונינו רבינו משה ז"ל בפ"ח מה"ש הי"א כל יתר כחסר דמי וא"כ בעלת שלש אמאי פסול הא חסר מתחלת ברייתה כשירה היא. והן אמת שלשון הר"מ ז"ל בפ"ב מהל' איסורי מזבח שכתב אם נמצאת בכוליא א' או ניטל הטחול פסולה שאין מקריבים חסר כלל לפיכך ג' כליות וב' טחולים פסולה. בכוליא כתב נמצאת משמע נברא חסר שכן העיד הלח"מ בפ"ח מה"ש הכ"ה דלשון נמצאת מורה כך ובטחול אמר ניטל היינו ע"י חולי או ביד ולא ידענא למה כתב כן וסבור הייתי לומר דהר"מ סובר דברייתא ולא שלש וא' סוברת חסרון מבפנים שמיה חסרון ומתמים אימעט חסר ביד ושתי הכליות ע"כ נמעט נברא חסר או שלש אלא שלא נזכר זה כלל בגמרא. ומסוגיא זו מוכח כרמב"ן דיתר כחסר ביד דמי וא"ש דאידך ברייתא דיסירנה לרבות כוליא א' ודרשא דב' כליות למעט שלש אתא. וראיתי להפר"ח בסי' מ"א אות ח"י הביא סייעתא מהך ברייתא לרש"י והר"מ דשלש דומיא דאף שאין נוגעין זה לזה אפ"ה הוה כחסר עיין פ"ת אות י"א והרי אתה רואה דלהיפך מוכח מכאן וכאמור. ומיירי דמחוברין המה ודומיא לא אמרינן כיון דאין בריה בא' א"כ נתבטל הדומיא ומ"ש הפ"ת דגלי קרא דפסולה המעיין בסוגיא יראה מטעם חסר קאתינן עליה דאל"כ לא פשוט דחסרון בפנים שמיה חסרון אימא בכליות גלי קרא. סוף דבר דרך הר"מ ז"ל נסתרה מעיני ומה אעשה שעונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן וצ"ע כעת. ועיין תוס' ע"ז יבשה גפו למה לי כו' י"ל למחוסר אבר בפנים דנח היה מותר דמנא הוה ידע כו' יע"ש:
ב[עריכה]
ניקב. עט"ז הנה המחבר שינה מלשון הטור דכתב ניקבו או חסרו אפילו הגיע ללובן כשרה והמחבר במקום חסרו כתב נחתכה ויש"ש בא"ט סימן פ"ז סובר דוקא חתך שאין חסרון הא יש חסרון טרפה דלא גרע מהמסמסה ולפ"ז יש לכוון דעת המחבר כן וע"ז השיג הט"ז דל"ד למסמסה כו' וכן הפר"ח אות ב' השיג עליו. ואני תמה מאין הרגלים לומר חתך שיש בו חסרון אוסר ונאמר דמה ששנינו חותך מטחול וכליות אסור דה"ה הבהמה אסורה מ"מ הא ניטלו תנן דכשירה ומה"ת לומר לחלק בין ניטלו כולו או מקצת. וממרוצת דברי הפר"ח יראה שהשיג עליו מטעם זה וחלילה למאורן של ישראל היש"ש לחשוד בזה ועוד דהרשב"א בתה"א נ' ב' כתב בפ' דמה שאמרו איידי דתנן מותר באכילה תני סיפא אסור ואכליות לא קאי כ"א אטחול הרי בפי' דחתך חסר כשירה דהא חותך מכליות ע"י חסרון מיירי. ורש"י בהמקשה דמש"ה נקיט טחול וכליות דלא מיטרפא אלמא חתך שיש בו חסרון לא מיטרפא וטחול בקולשיה. וסבור הייתי לומר דרש"ל ע"י חולי איירי בחסר הבשר טרפה ואף שכתב התב"ש אות א' דלשון רש"ל משמע אפילו ע"י אדם ע"כ דחק ומוקי אנפשיה עכ"ז קשה הא ניטלו הכליות מפרש רש"ל בסי' פ"ח בא"ט ע"י חולי א"כ קשיא אם לא לחלק בין חסר מקצת או כולו כמו בטחול ולענין הלכה יש להקל בחתך שיש חסרון אם לא נחלקה לב' כמו שיתבאר לקמן בעזה"י:
ג[עריכה]
עד. עט"ז דאפי' הגיע בלובן גופא כשר דל"ת מדכתב המחבר עד מקום חריץ הא חריץ גופא לא דז"א והביא ראיה לזה יע"ש וכן הלכה:
ד[עריכה]
והוא. עט"ז הביא דברי רש"ל בא"ט סימן פ"ז והביא סיוע שיש בו ממש למ"ש בסי' מ"ג אות ט' דאין אוסר חסרון בפנים בטחול ואף שיש לחלק בין ריאה לטחול דהתם עיקר הטריפות משום קרום משא"כ בטחול בעינן ד"ז ועור לא מעלה ולא מוריד ע"כ הביא ראיה מהרש"ל דהא כולי' עיקר הטריפות משום חריץ ולובן דאפ"ה אי לאו דגלוי הוה לא הוה מטריף בחסרון פנים ועיין תב"ש כאן אות ג' ומ"ג אות ו' אוסר בחסרון מבפנים וכבר כתבנו שם מזה ומיהו מה שהביא שם מעשה דראבי"ה בטחול ניפוח אין ראיה די"ל דא"א היה להכיר בחוץ ומש"ה צוה לגורדו אם לא יהיה בשר שרופא גורדו עד חוץ ומה אעשה שהט"ז גופא לעיל כתב דמסתפי להקל וכאן נמי לא החליט הדבר אלא בלשון משמע ע"כ בלא ה"מ וודאי אין להקל וכאמור. ודע אם מוגלא דפסול הוא בכוליא אף בלא הגיע לחריץ כמ"ש הט"ז אות ו' אם הלקותא בפנים ולא הגיע לחריץ כשר לרש"ל וט"ז וכמ"ש לקמן:
ה[עריכה]
מכת חרב. עט"ז ועש"ך והוא קושית הל"מ דהר"ב היה להגיה ולחלוק על המחבר דנחתכה טריפה ודוקא ניקב כשר וע"ז תי' דמכת חרב הוא לאו דוקא אלא נחתכה לשנים הוה טרפה והוא שיגיע עד חריץ דוקא:
ו[עריכה]
והוא. עט"ז ולשונו צריך תיקון קצת כמו שאגיד. הנה במשנה תנן נטלו כשר ובגמרא נ"ה ב' אמרי במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא כו' אלא אמר ר"א טריפות מדמי להדדי כו' זהו גי' ספרים שלפנינו. ויש גי' אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליה ויש כשר בכוליה ופסול בריאה פסול בריאה ניקב וכשר בריאה מוגלא ותו לא. וכתב הרא"ש שהיא גי' רש"י והרי"ף מוסיף פסול בזה ובזה לקותא כשר בזה ובזה מ"ז כו' ולרי"ף מוגלא ולקותה תרי מילי ולרש"י לא הוזכר כ"א מוגלא ולכאורה אם כן המחבר זיכה שטרא לבי תרי דפוסל נתמסמס ומוגלא ותרוייהו דוקא עד למקום חריץ. וליתא כי הטור והרשב"א בתה"א נ' סוברים כן דמוגלא ולקותא טריפה ואפ"ה דוקא ללובן וסברי דאין להחמיר בלקותא מוגלא יותר מהמסמסה דבעינן דוקא עד חריץ וכ"ש הוא אם המסמסה דבריאה טריפה בעינן כאן עד הלובן כ"ש מוגלא דכשר התם ואף ליחה סרוחה מ"מ סובר דדי כמו לקותא ובעינן עד הלובן. אם כן הרי אתה רואה שאף לגי' זו אפ"ה מוגלא אף סרוחה עד הלובן בעינן. אמנם להלכה הסכים הט"ז ליש"ש דלא בעינן עד הלובן אלא בהמסמסה ומכת חרב לשנים אבל מוגלא ומ"ע וסרוחים אפילו לא הגיע ללובן. ומ"ז עד הלובן אפ"ה כשירה כמו שיראה הרואה שם בסימן פ"ו בא"ט. והמעיין בב"ח יראה שהם רחוקים מקצה אל הקצה דהב"ח אוסר במסמסה ומ"ח בלא הגיע לחריץ ומ"ז דוקא בלא הגיע לחריץ וניקב ונחתך הוא דכשר בהגיע לחריץ וטעמיה דיליה שחושש לכל הפירושים לחומרא שמא לקותא היינו מוגלא ומכת חרב ומסמסה א"צ לחריץ או שמא אינך הוה לקותא ולא מוגלא הלכך במוגלא ומ"ח ומסמסה ומ"ע וסרוחים אף בלא הגיע לחריץ. ולפ"ז מ"ש וכן פסק הב"ח היינו דעכ"פ בעכורים וסרוחים ומוגלא שניהם מסכימים דאף לא הגיע לחריץ. הא ניקבו ונחתך ומ"ז ומסמסה ומ"ח יש להכשיר בלא הגיע למקום חריץ ועיין תב"ש אות ו' האריך בזה והנלע"ד כתבתי:
עוד הביא הט"ז בשם רש"ל לחלק באם הבועה מבחוץ לא בעינן עד החריץ ואם בפנים בעינן עד החריץ ותמה עליו התב"ש אות ה' דאין אלו אלא דברי נביאות והעלה לאסור אף בפנים כ"ש. והנה האדון חרה אפו עליו משום דאזיל לשיטתיה דחסרון בפנים שמיה חסרון בטחול וכליות אבל למ"ש היש"ש שם הביאו הט"ז אות ד' ובסימן מ"ג אות ט' אם כן אין כאן חרדה כלל דאם המכה בחוץ אף לא הגיע ללובן הוה חסרון בחוץ ובפנים אי הגיע ללובן גלוי הוא כמ"ש באות ד' וא"ל הוה חסרון בפנים:
ז[עריכה]
שיגיע. עט"ז וירצה בזה דעד ועד בכלל ונ"מ לדידן במ"ח ומסמסה בעינן בלובן עצמו לא עד הלובן וכבר נתבאר לעיל מזה והנה יש לספק אי מעט ששלט בלובן טריפה או כולו ועכ"פ רובו בעינן וראיתי להכר"ו אות ג' דאם לקתה הכוליא והגיע למקום לובן ובלובן משהו טרפה משא"כ אם הלובן לחוד בעינן רובו. הנה מ"ש דאם מתחלת הכוליא עד מקצת הלובן הוה רוב המעיין בב"י בשם א"ח מעשה בנרבונ"ה שהיה מגיע עד הלובן ולובן שלם משמע הא כל שהוא קצת בתוך הלובן טרפה וכן הש"ך באות ה' וח' ובט"ז אות ז' דכל שהגיע לתוך הלובן קצת טרפה ובמ"י כלל פ"ט אות י"ג כתב זה הלשון יע"ש אמנם מ"ש דאם לא נלקה כי אם הלובן גופא בעינן רובא עכ"פ הא איכא לעיונא ביה. שוב ראיתי שמבואר הוא ממ"ש הט"ז אות י' דפירש דלובן חד דינא אית ליה עם הכוליא יע"ש הרי דאין לחלק בין התחיל בלובן או בשאר כל שיש מקצת תוך הלובן טריפה וראיה מב"י גופא דכתב דומה להוריק הכבד נגד בני מעיים או המרה. עוד ראיה ממ"ש הכה"ג והפר"ח אות ז' בשם הראב"ד בספר תמים דעים סימן י"ב מדאמר והוא דמטא לקותא עד מקום חריץ משמע שאין הוא הגורם והפר"ח והתב"ש אות ה' האריכו ליישב זה דה"א דלובן לחוד ובשר לחוד טריפה יע"ש ומה קושיא בבשר ולובן בכ"ש הוה טריפה משא"כ בלובן גופא בעינן רוב אלא כדאמרן נ"ל בזה:
ח[עריכה]
אפילו. עט"ז והעלה דמעשה כך היה ואפילו היה מקצת שלם כשירה ומשמע מדבריו דעכ"פ מקצת הלובן צריך להיות קיים וכן באות י"א במ"ז בעינן שישתייר מקצתו ואם על הלובן נתכוין לא ידענא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה הא איכא ק"ו. גם על ק"ו גופא הקשה התב"ש דמוגלא יוכיח דכשירה בריאה ופסול בכוליא. ודוחק לומר מקומות יליף מהדדי דזה לא ניתן להאמר כלל וא"כ קשיא. ולשון האשר"י לא משמע כך דמעשה כך היה עב"י ועמ"ש באות י"א:
ט[עריכה]
נמצא. עט"ז והנה אף שנהפך קצת מלובן לדם כשירה כי כן מראין דברי המחבר ובספרו הארוך דדם דינו כמ"ז א"כ משמע ודאי אף הגיע ללובן ומיהו אם כל הלובן דם טריפה לפי מ"ש הט"ז באות יו"ד דבעינן שנשאר מקצת ובתב"ש כתב דאו"ה מיירי בלא הגיע לחריץ וסובר דעכורים אוסר בלא הגיע לחריץ ומש"ה מתיר דם עד הלובן ולא בלובן. אמנם אתה רואה ממ"ש המחבר וט"ז דמש"ה לא חשיב דם דכ"ש הוא ממ"ז ומאי פשיטותא הא מ"ז אפילו בלובן כשירה ואלו בדם לא אלא כדאמרן ומכל מקום באין ה"מ צ"ע:
י[עריכה]
אלא בלובן. עט"ז ומדבריו אתה למד בפירוש דכל מה שאוסר להמחבר עד הלובן ה"ה בלובן עצמו ובכ"ש סגי. ומ"ש במ"ז בעינן שישתייר מקצתו כבר כתבנו לעיל מנא ליה הא כיון דמעשה כך היה בשפיר"א אין ללמוד ממנו שישתייר מקצתו:
יא[עריכה]
נמצאו. עט"ז וכוונתו מבואר דהא"ח מביא דהלובן היה שלם ומש"ה הכשירו דעד מקום חריץ בכלל משמע בהדיא דלא מעשה כך היה וכמ"ש הש"ך אות י"א אבל הרוקח הביאו הב"י נתן טעם דדרך להיות שם וא"כ מהלכות הרופאים הוא אין להטריף אפילו בלובן ובת"ח כלל פ"ט דין ו' הכריע להקל. ובתב"ש אות ט' האריך וכתב שיש ב' מיני אבנים א' מאכילה ושתיה שאין נקיה והם ניכרים והוא כשהכוליא כולה שלימה רק אותן אבנים מונחים תוך הלובן כשירה אבל אותן הנולדים מכוליא גופא הוה לקותא ולמקום חריץ טריפה:
במ"י כלל פ"ט אות י"ט מסופק אם מחמת אבנים לית כפול וכענבה בכוליא אם טריפה והתב"ש הטריף בזה יע"ש:
יב[עריכה]
וענבה. עט"ז כי מהרי"ל חביב פי' הכוליא עשויה ענבים ואם נשחר כמו א' מהן כשירה והוא העלה כענבי הגפן המצוין עכשיו וכ"כ הש"ך אות י"ג. ומכל מקום קשה דלמא בשיעורא דידהו משערי' ודוחק לומר דנשתנה הטבע בבהמה גם כן וכעת לא ידענא בשיעור הזה מהו גם לא נאמר בו שיור שיאמר כחציה כשירה:
יג[עריכה]
ואיך. עט"ז האריך כאן ועמ"ש בסי' ל"ז קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום והארכנו בטעמים שם ועיין ב"ה ומ"ה ל"ה ב' ובסימן נ' אבאר עוד. ואמנם מה שכתב דא"כ כי הקטינה למה תטרוף וסופה ליטול הכל אין זה הכרח כ"כ דמספיקא הוא דמטריף לה שמא לא תנטל הכל ועמ"ש עוד מזה בש"ך:
יד[עריכה]
והקטינו. הט"ז חולק על הב"ח ומכשיר בכ"ע אם א' לקתה דאמרינן היתירה לקויה היא ומלשון הש"ע דהקטינו היתירות ולא אמר שהקטינה א' מהן משמע ודאי שיהיה ניכר איזה מהן יתרת הוא דלא מחריב בא לקותא הא לא"ה לא. ומ"ש דמספק אין לאסור הנה הוא לשיטתיה בס"ס מ"ח דוקא היכא דשכיח לאיסור כמו מים בראש הוא דאוסרין הא ספק השקול אף בספק מחיים יש להכשיר. אמנם כפי מה שהארכנו בסימן כ"ט דבהמה זו יצאה מהרוב עכ"פ א"כ ה"ה חזקה ליכא ובש"ך אות ט"ז אבאר עוד:
טו[עריכה]
וכל. עט"ז דבל"א וגרי"ן כשירה וגע"ל טריפה והביא ראיה מנדה דגע"ל אין נוטה לאדמומית לקולא כ"ש לחומרא כמ"ש הש"ך אות ח"י. ומ"ש דמראה אף שלא הגיע ללובן כלל ואף לא לתוך הבשר משמע מדבריו דטריפה כמו בריאה אמנם התב"ש אות ח' הכשיר כל שלא הגיע לחריץ ובש"ך אבאר עוד:
טז[עריכה]
בכוליא. הטעם דהם סגורים בעצם ואין מגיעים לבני מעיים והיינו דליקוי הכוליא גורם קלקול לבני מעיים וכבר תמהו בזה מנלן והתב"ש כתב כיון דהם סגורים בעצם ואין משמשין כלל כמו בבהמה א"כ לאו כליות הם כלל אלא חתיכות בשר בעלמא ואף למאן דמטריף בטחול מכשיר כאן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |