ט"ז/יורה דעה/מד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) או בג' כליות כו'. דכל יתר כנטול דמי:
(ב) ניקבה או נחתכה. הטעם בב"י בשם הרא"ש דדוקא גבי לקותא דסעיף ב' טרפה דיותר מזיק לה כאב הלקותא בנתמסמסה מכאב ניקב או נחתך ובטור כתוב ניקבה או חסרה אפילו הגיע החסרון כו' וכתב רש"ל ע"ז ולא נהירא שהרי לא מטרפינן נתמסמסה אלא דחשוב כאילו אינו ואם כן כ"ש נחסר דטרפה אם הגיע החסרון עד החריץ ע"כ ואין בהוכחה זאת כדאי אפילו להחמיר נגד דעת הטור דודאי המססה גרע טפי מנחסר דבהמססה יגדל הכאב ויפסיד גם מקום חריץ משא"כ בנחסר:
(ג) עד מקום חריץ. פי' חלב לובן שתחת המתנים נכנס לתוך הכוליא שהגידין מעורין שם והיא אמצעית הכוליא ונקראת חריץ. רש"י ור"ן. ואפילו אם הלובן עצמו ניקב או נחתך כשר כנ"ל וראיה מדאמרינן בגמרא ע"ז פסול בריאה כשר בכוליא והיינו נקב ש"מ דבכל הכוליא כשר ותו מדלמד הרא"ש דניקב או נחתך כשר מדאמרי' בגמ' מחו לה בכולייתא לא הוה טרפה ולא דקדקו אם הגיע ללובן ש"מ אפילו אם הגיע ללובן גופיה כשר בניקב או נחתך וכ"פ מו"ח ז"ל:
(ד) והוא שיעשה בשרה כו'. כבר כתבתי הטעם בסעיף א' שזה מכאיב ביותר. וכתב רש"ל וז"ל לכאורה נראה דבעינן שיתחיל ההמססה גם מבחוץ דאל"כ לא עדיף מריאה ולא מצינו שיהא עדיף לקותא בכוליא מבריאה ועוד כ"ש הוא מריאה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון אבל אינו כן מאחר דעיקר לקותא אינו אלא במקום חריץ א"כ כשתגיע המכה בלובן הכוליא אין זה חסרון בפנים אלא בחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכוליתא לחוץ וגלוי הוא ע"כ משמע מזה דבטחול אמרינן שפיר דכשר בנלקה מבפנים וכבר כתבתי מזה ס"ס מ"ג:
(ה) מכת חרב. לכאורה תמוה הוא דהיינו נחתך ובעל דין זה הוא הג"ה אשיר"י והוא חלק בנחתך ג"כ וס"ל דטרפה דדוקא בניקב כשר וכתב רש"ל עליו ולא נהירא דמנין לנו לחלק בין ניקב לנחתך דודאי כל היכא דכשר בניקב כשר בנחתך כדעת הרא"ש ומ"מ אם נחתכה לשנים או נבקעה פסק ראבי"ה דטריפה ע"כ וא"כ היה לו לרמ"א להביא י"א שאם נחתכה טרפה וצ"ל דרמ"א מפרש האי מכת חרב היינו נבקעת לשנים דוקא וכדעת ראבי"ה שמביא בהג"ה אשיר"י:
(ו) והוא שיגיעו עד הלובן. זה דעת הרשב"א וטור ותלוי בחילוק גירסות בגמרא דרש"י גריס כשר בריאה פסול בכוליא דהיינו מוגלא ותו לא והאלפסי גורס פסול בזה ובזה לקותא ולפ"ז הוי לקותא ומוגלא תרי מילי ומ"ה פירשו דלקותא היינו נתמסמס כמו שהעתיק כאן בסעיף זה בתחלתו ואיתא תו בגמרא לקתה הכוליא טרפה והוא דמטי עד הלובן והנה לפרש"י דמוגלא היינו לקותא ממילא בעינן במוגלא עד שיגיע ללובן אבל להרי"ף דלקותא מילתא אחריתא היא וכיון דבלקותא לחוד אמרינן שצריך שיגיע עד הלובן ממילא במוגלא לא נאמר בו דבר זה וע"כ טרפה אפילו בלא הגיע ללובן וכ"פ ב"י בשם שערים דר' שמואל בן חפני וכתב רש"ל שכן משמע מדברי רמב"ם כו' וכן נראה עיקר ולא כהרשב"א וטור שכתבו אף במוגלא ומים עכורים בעינן שתגיע למקום חריץ כי מנין לנו להקל באיסורי תורה בלי ראיי' מן התלמוד עכ"ל וכ"פ מו"ח ז"ל וכן ראוי להורות למעשה. וכתב עוד רש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מליאה מוגלא טרפה אלמא דמליאה בעינן ואינה טרפה עד שיגיע למקום חריץ דיש לחלק דאם לא היתה הבועה מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ ומש"ה אמר מליאה אבל היכא שהיתה הבועה בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טרפה אפי' לא הגיע לחריץ ומביא ראיה על זה מא"ז:
(ז) שיגיעו עד הלובן. פירוש וגם בלובן יש מכה זאת וכן ברישא בנתמסמס כמ"ש ב"י בשם א"ח שהסכימו חכמי העיר דכל היכא דלא מטי ללובן גופיה כשרה וכן הביא ב"י בשם א"ח דבמקום חריץ דוקא תהיה הלקותא וכבר כתבתי בשם רש"ל דבמוגלא לא בעינן למקום חריץ:
(ח) אפילו הגיעו ללובן כו'. משמע אפילו בלובן עצמו קשה ממ"ש ב"י בשם הג"ה אשיר"י שכוליא של איל נמצא בשפיר"א ולא היה לה בשר כלום אלא היתה מים צלולים רק שבמקום הלובן היתה שלימה והכשיר עכ"ל. משמע דאם הגיעו מים זכים ללובן טרפה וזה אינו דאמאי נחמיר במים זכים טפי מניקב ונחתך דהוכחנו לעיל דכשר אפילו הם בלובן עצמו וכאן במים זכים הצריכו שיהיה כל הלובן בשלימותו והלא ק"ו דמה ניקב או נחתך דפוסל בריאה ואפ"ה כשר בלובן הכוליא מים זכים שכשרים בריאה למה יאסרו בלובן אפילו במקצתו ע"כ נראה דבההוא מעשה דהג"ה אשיר"י לא הכשירו דוקא מטעם דכל הלובן בעינן שלם אלא המעשה היה כך ולאו דוקא אלא אפי' מקצתו כיון שהיו צלולים:
(ט) נמצא בה דם כו'. הב"י בשם הג"ה אשיר"י בשם בה"ג כ"כ והוכיח מדלא חשיב דם בהדי עכורים וסרוחים וכתב רש"ל ותימה נידוק לאידך גיסא לחומרא דוקא מים זכים הוא דכשר ולא דם גם לא מסתבר כלל שיהיה דם עדיף מעכורין כי מסתברא דאין לך לקותא גדולה מזה אם מליאה דם או שהיתה בועה בחוץ מלאה דם עכ"ל ובאו"ה כ' טעם לדם שהוא כשר דלא הוה לקותא שכולה דם ע"כ ולפ"ז מתורץ מה שהקשה רש"ל למה לא חשביה בהדי מים זכים דכ"ש הוא דכשר בדם:
(י) אלא בלובן. פי' מה שנזכר לעיל שאוסר בכוליא הוא אוסר בלובן לחוד דעיקר חיותו באותו לובן וכבר נתבאר בסמוך דכולו שלם בעינן מן לקותא האוסרת ואפי' במים זכים [בעינן עכ"פ שישתייר מקצתו]:
(יא) נמצאו בכוליא אבנים. פי' ומקום הלובן כולו בריא כ"ה בב"י בשם א"ח וכ' הרוקח הטעם שמשם יורדים לגיד הערוה וכתב בת"ח דמזה משמע אפי' נמצאו אבנים במקום החריץ וכן נ"ל עכ"ל:
(יב) וענבה בכלל. בב"י בשם מהר"י ן' חביב פי' מה שפי' בזה לפי שהוקשה לו הא אין ענבה גדולה כפול וכתב רש"ל שאין זה תימא לפי שפירות של ז' מינים שנשתבחה בהן א"י היו משונים בגדלתם לפי הטבע שהרי קבלה בידינו מבעלי התוס' שזית הוא שיעור חצי ביצת תרנגולת אע"פ שאין עתה נמצא כך אלא שנשתנו עכ"ל:
(יג) ואיך תחזור להכשירה. זה דעת הכל בו ורש"ל חולק ע"ז וכ' דהרי מצינו כן בריאה שניקבה ומהני לה כי סביך בבישרא אע"פ דקודם הסביכה טרפה היתה ודוקא בידי אדם אמרינן גבי צומת הגידין שאין חוזר להכשירו ע"כ ס"ל דאפילו ניטלו ע"י חולי כשרה. ולעד"נ כדברי הכל בו דודאי היכא דמצינו בהדיא האי מילתא דטרפה יכול להחזיר להכשרו מצינו אבל כאן מי יימר לן דהתירו בזה דהרי אמרו ניטלו הכליות כשרה ואפשר לומר שלא נתכוונו בזה. [רק] אם ניטלו בתולדה ומנלן לומר שאפי' ע"י חולי יהיה כן כיון שפעם אחת היתה טרפה ועוד דל"ד כלל לריאה שניקבה וסביך בבישרא דדבר ברור הוא כל שהדר בריא לא מטרפינן ואילו היה לנו ודאית שכל ריאה שנעשה בה נקב תהיה סביך בבשר אח"כ לא היינו מטריפין אלא שכיון שאין זה בבירור אסרינן בניקבה אבל כאן כל שהקטינה מחמת חולי שנרקבה קצת הכוליא למה נטריף הלא סופה לרקוב כולה וממילא הדרא בריא ואין לומר שמא יבוא לה רפואה שלא תוסיף לרקוב עוד א"כ מכ"ש למה נטריף כיון שיהיה רפואה למכתה ודאי תחזור כבראשונה אלא פשוט שע"כ אסרו בהקטינ' שסופה להיות מתנוונה והולכת ותרקב כולה מ"ה טרפה ודבר זה ודאי מסתבר סברא נכונה וכך ראוי לפסוק כדברי הכל בו כן נ"ל:
(יד) והקטינו היתירות כו'. כתב מו"ח ז"ל הלשון משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה אחת עם השתים אבל אם עומדות זו אצל זו ולקתה חדא אז היא טרפה דמאן לימא לן דהיתירה לקויה דלמא שאינה יתירה לקויה והוה לקתה כוליא אחת וטרפה ע"כ לשונו . ולא ידענא מי הכניסו להוסיף בטרפות ע"י חילוק זה דודאי על כל אחת יש שם יתירה וכל שנשארו שנים כהלכתן אמרי' שהם הכליות שלה וזה פשוט לפע"ד:
(טו) וכל שינוי מראה כו'. בטור כתוב ואם היא ירוקה כשרה וסבר ב"י שהוא למדו מדברי העיטור וע"כ תמה מנין לו זה ונראה פשוט שזה הוא דעת עצמו וס"ל דאין זה כלל שינוי מראה ולא הוה לקותא כלל כדאמרינן גבי ריאה מטעם שלא נפל בו דמו ולא כללו כלל בכל שינוי מראה שהם לקותות וכן עיקר להלכה ובת"ח כתב דמראה גע"ל כשר דנוטה לאדמומית וגרי"ן ובלו"א טרפ' ותמוה מאד למה ישתנה מן הריאה דאמרינן להיפך ובפרט בירוק דהטעם משום דלא נפל דמו וכן עיקר דהטור כתב בהדיא דירוק כשרה ויש בו טעם להיתר למה נטריפנו והיינו ירוק גרי"ן וזה לא נכנס לכלל מראה כלל גם מ"ש דגע"ל נוטה לאדמומית קשה דהא בסי' קפ"ח לענין דם נדה אינו כן ע"כ אין להתיר במראה גע"ל וכתב רש"ל כיון ששינוי מראה בכוליא אין לו ראייה מן התלמוד ע"כ אין לאסור בשינוי מראה אא"כ הגיע עד לובן שלו ולא משמע כן בדברי בעל העיטור שהביא הב"י שלא חילק בין כוליא לריאה אלא בענין המראות שאין מראיהן שוה אבל בזה שבריאה טרפה אע"פ שלא נכנס כלל לתוכה כמו שהוכחנו לעיל סי' ל"ח ה"ה בכולי' כך והטעם דסופו לקלקל הכל כנ"ל:
(טז) בכוליא של עוף. הטעם בשם מהר"י מולין לפי שכליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בני מעיים וכתב ב"י בשם א"ח ומטעם זה התיר הר"ש תרנגולת שנפחה כולייתה כביצת תרנגולת ושחורה כדיו עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |