מזרחי/שמות/כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מזרחי שמות כח

א

ואתה הקרב אליך לאחר שתגמור מלאכת המשכן. לא מעכשיו שהרי הקרבתם לא היתה רק על ידי הבגדים והמשכן כדכתיב ועשו בגדי קדש לאהרן ולבניו לכהנו לי וכתיב וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים כו' והקרבת את הפר לפני אהל מועד וסמכו אהרן ובניו את ידיהם וגו':

ג

לקדשו לכהנו לי לקדשו להכניסו בכהונה על ידי הבגדים שיהא כהן לי ולשון כהונה שירות. כונתו בזה שיהיה פירוש לכהנו להכניסו בכהונה ע"י שילבישנו הבגדים כדכתיב ואת אהרן את בניו תקריב וגו' ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן כו' ואת בניו תקריב הלבשתם כתנות וגו' לא שיעשה אותן כהן כמובן ממלת לכהנו לי ומפני שאין מלת לי דבקה עם מלת לכהנו כי מה טעם להכניסו לכהונה לי הוצרך להוסיף אחר מלת לכהנו שיהא כהן לי ומה שלא פירש זה במלת לכהנו לי שבפסוק ראשון מפני שרצה לפרש גם מלת לקדשו לומר שפירוש לקדשו הוא לכהנו כאילו אמר ואיך יקדשנו בשיכניסנו לכהונה על ידי הבגדים אחר זה רצה להודיע הסבה המכרחת לפרש מלת לכהנו להכניסו בכהונה ולא לעשותו כהן ואמר ולשון כהונה שירות כלומר ולא יתכן לפרשו לעשותו משרת אלא להכניסו לשירות:

ד

מעיל היא כמין חלוק וכן הכתונת אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק העליון. הרמב"ן ז"ל טען ואמר שאין הדבר כן כי המעיל בגד יתעטף בו כמו שאמר והוא עוטה מעיל וכתיב מעיל צדקה יעטנו ולא תבא עטיה על הכתונת רק על השלמ' אשר יכסה בה דכתיב עוטה אור כשלמה כי הוא עטוף וכן על שפם יעטה יתעטף והוא תרגומו של יונתן ב"ע שהזכיר הרב כרדוטין כי הוא עטוף קרוב לצורת האפוד שיתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו כי אם היה חלוק אינן דומין זה לזה כלל וראיה עוד שאמר ויחזק בכנף מעילו וגומר והנה יש לו כנפים ואינו כמין חלוק עכ"ד: ולא ידעתי מי הגיד לו שהחלוק העליון לא תפול בו עטיפה ואם לא תבא עטיפה על הכתונ' שהו' סמוך לבשרו למה לא תבא על החלוק העליון המכסה החלוק התחתון ומה הפרש יש בינו ובין השלמה שנופלת בה העטיפה ומי הגיד לו שאין החלוק שלמה והלא השלמה הוא הבגד והבגד הוא השלמה ויבא זה במקום זה והבגד כולל גם החלוק כי כל חלוק בגד ואין כל בגד חלוק ואשר הכריח הרב לפרש שהמעיל הוא החלוק העליון ולא מין אחר הוא בעבור שמצא ועליה כתונת פסים וכתיב כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים יורה שהמעיל והכתונת הם עניין א' אבל בבגדי כהונה שכתוב בהן חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ הוכרח לפרש ששניהם מין חלוק רק שהכתונת הוא החלוק הסמוך לבשרו כמו שמצאנו באדם ואשתו שהיו ערומים והלבישם כתנות והמעיל הוא החלוק העליון המכסה החלוק התחתון ואף על פי שהוא כתבנית החלוק יתכן שיהיו לו כנפות מאחר שאינו לכסוי בשרו ולכן כתוב עליו ויחזק בכנף מעילו:

מצנפת כמין כיפת כובע שקורין קופי"א שהרי במקום אחר קורא להן מגבעות ומתרגמינן כובעין. פירוש כמין כיפה שהיא כובע כדתניא בשלהי ראשית הגז כיפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ופירש רש"י כובע ובריש במה אשה נמי תנן ולא בכבול ובגמרא אמר רבי ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא אבל כיפה של צמר שפיר דמי או דילמא כיפה של צמר וכל שכן כבלא דעבדא ופירש רש"י אבל כיפה של צמר כובע שתחת הסבכה דמתקרי נמי כבול ומה שאמר שהרי במקום אחר קורא להן מגבעות ומתרגמינן כובעין ה"פ שהמגבעות של כהנים הדיוטים גם כן מצנפות הן כדאיתא בפרק אמר להן הממונה נוטל מצנפתו של אחד מהם ובפרק בא לו כ"ג שנינו כ"ג משמש בשמנה כלים וההדיוט בארבעה בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט מוסיף עליו כ"ג חשן ואפוד ומעיל וציץ הרי שהמצנפות קורא להן הכתוב גבי כהנים הדיוטים במקום מגבעות ואחר שהמצנפות הן המגבעות והמגבעות מתורגמין כובעין למדנו שהמצנפות כמין כובעין הן. והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאינו כן שהרי אמרו שהמצנפת ארכה י"ו אמה והרי היא כעין צניף שצונף בה את ראשו מגלגל ומחזיר ומגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כ"ג אינה קרוי' מגבעות בשום מקום אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעות שהוא כובע כדברי אנקלו' כי מגבעת כמו מכבעת כאשר אמרתי בסדר ויהי מקץ בחלוף הגימ"ל והקו"ף אלא שהמגבעת כמו המצנפת ולכן יזכירו חכמים תדיר בכ"ג והדיוט מצנפת בת"כ ובמסכת יומא שנינו כ"ג משמש בח' בגדים וההדיוט בארבע בגדים בכתונת ומכנסים מצנפת ואבנט מוסיף עליהם כ"ג חשן ואפוד ומעיל וציץ עכ"ד: ולא ידעתי מי הגיד לו שהמצנפת של כ"ג מגלגל ומחזיר סביב ראשו בלבד ולא על כל ראשו ולכן לא נקראת בשום מקום מגבעת המתורגמת כובע ומצנפת של כהן הדיוט קושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו ולכן קרויה מגבעת מפני שהיתה מכסה כל ראשו ככובע הרי התוספות כתבו בפ' קמא דגטין משם ריב"א דאין הפרש בין המצנפת של כ"ג למצנפת של כהן הדיוט אלא בגודל של כהן הדיוט שלא היה לו ציץ והיתה יורדת עד מקום התפלין קרויה מגבעת ושל כ"ג שהיה לו ציץ והיתה קטנה קרויה מצנפת ונראה מזה דסבירא ליה לריב"א דמצנפת של כ"ג אדרבה היתה בגובה ראשו למעלה ממצחו כדי שישים הציץ במצחו עם התפילין ושל הדיוט שלא היה לו ציץ במצחו היתה יורדת יותר למטה לא שהיתה של כ"ג סביב ראשו ושל כהן הדיוט על ראשו כמו שכתב הרמב"ן. ור"י פירש שאפילו אם היו שוות של כ"ג ושל כהן הדיוט נקט הכא בראש כ"ג לפי שאין אסור אלא לחתנים דומיא דכ"ג שהוא ראש ושר בישראל ומשמע מדבריו דאין הפרש בין מצנפת דכ"ג למצנפת דכהן הדיוט כלל והכתוב קורא אותו פעם מצנפת על שם שצונף ראשו כצניף ופעם מגבעת על שם שמכסה ראשו ככובע ולכן בין של כ"ג בין של כהן הדיוט נקראין מצנפת וכובע וזו היא סברת רש"י ז"ל. אך יש להרמב"ן ז"ל לטעון מי הגיד להם שצורת המצנפת של כ"ג ושל כהן הדיוט שוים. דילמא דכ"ג היתה סביב ראשו בלבד ולא היתה ככובע ולכן לא נקראת בשום מקום כובע ודכהן הדיוט היתה סביב ראשו ועל ראשו יחד ככובע ולכן נקראת כובע ומ"ל לרש"י לומר שהמצנפת של כ"ג קרויה מגבע' עד שיחיי' מזה שהוא כמין כובע אבל הרב ז"ל ישיב שכיון ששם המצנפת צודק בין בשיחזיר אותה סביב ראשו בלבד בין שיקשור אותה על כל ראשו הנה כמו שהקפיד הכתוב לקראתה בכהן הדיוט בשם כובע כדי להודיע שתהיה קשירה על ראשו ככובע ולא סביב ראשו בלבד כן היה לו להקפי' בכ"ג לקראתה בשם מורה על החזר' סביב ראשו בלבד ולא על כל ראשו ככובע ומאחר שלא הקפיד הכתוב לקראתה בשם מצנפת סתם ופירש במקום אחר שהיא כמין כובע ולמוד סתום מן המפורש ותהיה גם היא כמין כובע:

בגדי קדש מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותם. לא שהם עצמם קדש שהרי מתחלת הוייתן לא נעשו לשם השם אלא לאהרן ולבניו אך מפני שהתרומה שגבו מהעם גבו אותה לשמו כדכתיב ויקחו לי תרומה לשמי והיא קדש קרא גם הבגדים הנעשים ממנה בגדי קדש:

ה

והם יקחו אותם חכמי לב שיעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן הבגדים. פירוש כנוי והם אינו דבק עם אהרן ובניו הסמוך לו אלא עם חכמי לב הכתוב למעלה ומפני שלא תפול עליהם מלת יקחו המורה על הקניין כי הם אינם רק אומנים לעשות מלאכתם הוצרך לפרש הלקיחה הזו לשון קבלה שיקבלו אותם כדי לעשות מהם הבגדים ומפני שאי אפשר להיות מקבל מזולת המקבל ממנו הוצרך להוסיף אחר זה מן המתנדבי' את הזהב ואת התכלת להורות ממי יקבלו:

י

כתולדותם כסדר שנולדו. תקן בזה שני תקונים האחד שפירושו כתולדות כסדר תולדותם לא כמספרם כפי המובן ממלת כתולדותם והשני שיהיה פירוש תולדותם כמו הולדם כאילו אמר כסדר הולדם וה' אומרו כסדר שנולדו לא כסדר שהולידו כפי המובן ממלת תולדותם:

יא

מעשה חרש אבן מעשה אומן של אבנים. פירש חרש אומן גם פירש אבן של אבנים להורות שמלת חרש היא סמוכה אל האבן שפירושו חרש של אבן כי בזולת זה יהיה פירושו שמעשה חרש הוא אבן ואמר של אבנים במקום של אבן להורות שמלת אבן פה שם המין לא של אבן אחת כי האומן ההוא לא היה אומן באבן אחת בלבד:

פתוחי חותם כתרגומו כתב מפרש כגלוף דעזקא. פירוש כגלוף כחקיקה ופי' עזקא טבעת והנה הודיענו בזה שפירוש פתוחי חותם פתוחי הטבעות שבם נעשים התוחמות שהפתיח והחקיקה אינה אלא על הטבעת לא על החותם גם הוסיף כ"ף הדמיון על מלת פתוחי מפני שהמובן מפתוחי חותם תפתח את שתי האבנים הוא שתפתח את האבנים פתוחי טבעות החותם ואין הדבר כן רק שתפתח את האבנים פתוחי טבעות החותם גם הוסיף לומר כתב מפרש להודיע שדמיון פתוחי שתי האבנים לפתוחי הטבעות הוא לעניין הכר האותיות שכמו שהאותיות החרוצות בטבעות הן כתב ניכר ומפורש לכל עד שיכיר כל אחד חתימתו ככה יהיו האותיות החרוצות בשתי האבנים בשמות בני ישראל בכתב ניכר ומפורש לכל רואיהם:

על שמות כמו בשמות. פי' שתפתח האבנים עם השמות שהרי השמות חקוקים על האבנים לא שהאבנים חקוקים על השמות:

מוקפות האבנים במשבצות. כאילו אמר מוסבות במשבצות לא שהאבנים מוסבות וגם משבצות כי המשבצות היא כותל הגומא המסבב האבן שבתוכה ומקיפה בו:

יב

לזכרון שיהא הב"ה רואה את השבטים כתובין לפניו ויזכור צדקתם. לא שיהיה אהרן נושא אותן כדי שיזכור את השם תמיד כי פתוחי השמות הן סבה שיהיו השבטים זכורים לא שיהיה השם זכור:

יג

ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן. והוא שיהיו השרשרות תחובות בהן אבל לא פירש שיהיו ראשי השרשרות תחובות במשבצות שכל שתי כתפות האפוד מלמעלה ותהיינה תחובות על טבעות החשן מלמטה כדי שלא יזח החשן מעל האפוד ולא מקום קביעותן שהוא על כתפות האפוד ובפרשה שאחריה יפרש כל צרכן:

כא

איש על שמו כסדר תולדותם סדר האבנים אודם לראובן פטדה לשמעון וכן כלם. מהכא משמע ששם דן כתוב על ספיר כי סדר תולדותם הוא ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי כמו שכתב רש"י לעיל גבי תולדותם ואלו בספר שופטים גבי ויקראו שם העיר דן כשם דן אביהם כו' ואולם ליש שם העיר לראשונה כתב ובספר יהושע קרא שמה לשם כדכתיב ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם מפני שמצאו שם אבן טובה ששמה לשם והיא היתה על החשן לשבט דן ששמו כתוב על לשם וידעו באמת שהיא נחלתם ונראה מזה שהוא סובר שפירוש כתולדותם הוא כסדר לידת האמהו' והם ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולון ודן שלפי זה יהיה שם דן כתוב על לשם לא על ספיר ולא כסדר שנולדו שהם ראובן שמעון ולוי ויהודה ודן שלפי זה יהיה שם דן כתוב על ספיר לא על לשם. ושמא י"ל שרש"י ז"ל סובר שאין פי' כתולדותם האמור באפוד כפירוש כתולדותם האמור בחשן שפירוש כתולדותם האמור באפוד הוא כסדר שנולדו שהוא ראובן ושמעון ולוי ויהודה ודן ופירוש בתולדותם האמור בחשן הוא כסדר תולדותם והם ראובן ושמעון ולוי יהודה יששכר זבולון ודן וכוונת רש"י במה שאמר באפוד כסדר שנולדו הוא שלא נשגיח על סדר לידת האמהות לומר שהיולדות קודם חברתה יהיו כל בניה קודמים על שאר הבנים אף על פי שמקצתן מאוחרין רק הקודמין בלידה על הסדר ככה יהיו מסודרין באפוד ויחוייב שיהיו דן ונפתלי קודמין על יששכר וזבולן אף על פי שבלהה מאוחר' הלידה מלאה ומפיק לה מההיא דסוטה פרק אלו נאמרין שאמרו הו' שבטים שהן כ"ו אותיות על האבן הא' והששה האחרים שהן כ"ו אותיות על האבן השנית והקשו נכי חד הויין כו' ומשני אמר ר' יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנ' עדות ביהוסף שמו וכונת רש"י במה שאמר בחשן כסדר תולדותם הוא שיהיו כל בני האם הקודמת בלידה קודמין על השאר אע"פ שנולדו אחריהן ופירוש כסדר תולדותם כסדר לידת אמותן ר"ל הסדר שילדו אותם ולא נשגיח על הסדר שנולדו הם ולכן יחוייב מזה שיהיו יששכר וזבולון קודמין על דן ולנפתלי אף על פי שהן מאוחרין מהם ומפיק לה מקרא דכתיב בספר יהושע ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם דמשמע דשם דן חקוק על לשם ואי אפשר זה אלא לפי סדר לידת האמהות כדפרש"י:

כב

שרשות לשון שרשי אילן. לא כמו שרשרות כי פירוש שרשרות בלשון עברית כמו שלשלות בלשון משנה ולא כמו שפי' אותם בן סרוק ששניהם מלשן שרש והרי"ש שבמלת שרשרות נוסף כמ"ם שלשם וריקם:

כה

אל מול פניו של אפוד. לא של כהן הלובש אותם דבשלמא אם יהיה פירושו פניו של אפוד איכא למימר דאתא לאפוקי שלא יהיה כלפי המעיל אלא אם יהיה פירושו פניו של כהן למה לי הא כתפות האפוד אינן אלא למול פני הכהן הלובש אותן:

לג

ופעמוני זהב זגין עם ענבלין שבתובן כו' בין שני רמונים פעמון אחד. והרמב"ן ז"ל טען ואמר למה עשה הרב הפעמונים לעצמן פעמון בין שני רמונים כי אם כן לא היו הרמונים משמשין כלום ואם לנוי למה היו עשויים כרמונים יעשה כמין תפוחי זהב ועוד שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים ואם יעשה בהם טבעות לתלותן בהן עכ"ל: ואיני רואה מקום לאלה הטענות כלל כי מה שטען למה היו עשויים כרמונים ולא כמין תפוחים לא ידעתי למה בחר התפוחים יותר מן הרמונים ולמה לא יטעון ברמוני העתידי' אשר לאולם בהיכל מדוע היו רמונים ולא תפוחים ומה שטען עוד שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים ואם יעשה בהם טבעות לתלותן בהם הנה זאת הטענה עצמה תפול גם ברמונים כי לא יחוייב שיהיו סתם רמונים עם העוקצין וכמו שלא פירש הכתוב ברימונים במה יתלו אותם אם כשיעשו להם כדמות עוקצין או כדמות טבעות וכן תלייתן בשולי המעיל סביב אם היה בחבלי בוץ וארגמן או תפורים בשולי המעיל או דבוקים עמו כמעשה אורג כך לא פירש מקום תליית הפעמונים אם היו על ידי טבעות או זולתן ועוד שאלה הטענות אינן על דברי הרב אלא על דברי רז"ל שהרי בזבחים בפר' המזבח ת"ר מעיל כלו של תכלת היה שנאמר ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת הא כיצד מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותן כמין רמונים שלא פתחו פיהן וכמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות ומביא ע"ב זגין שבהן ע"ב ענבלין ותולה בו ל"ו מצד ול"ו מצד זה מדקתני ומביא ע"ב זגין שבהן ע"ב ענבלין ותולה בו שמע מינה שהפעמונים בפני עצמן היו תלויין במעיל ולא שהיו בתוך חלל הרמונים ובתוכם דקרא לאו בתוך חללן קאמר אלא ביניהם פעמון אחד בין שני הרמונים כדפרש"י דאי כדפירש הרמב"ן ז"ל שהפעמונים היו טמונים בתוך חלל הרמונים מאי ומביא ע"ב זגין שבהם ע"ב ענבלין ותולה בו דקאמר הרי לא היה תולה בו במעיל רק הרמונים אבל הפעמונים לא היו תלויין בו אלא היו בתוך חלל הרמונים ועוד מדקתני ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם משמע שלא היו הפעמונים בתוך חללן שאם כן לא היה קולן נשמע מאחר שהיו סתומין מכל צד ואדרבה היה להם לומר ועושה אותם כמין רמונים שפתחו פיהם אם היו סוברים שהפעמונים היו בחלל הרמונים והנה גם אנקלוס ע"ה הבין דבריהם ז"ל כמו שהבין אותם רש"י ותרגם ופעמוני זהב בתוכם וזגין דדהב ביניהון לא בגויהון וכן פרשו גם הרמב"ם והסמ"ג כרש"י ז"ל:

לה

ולא ימו' מכלל לאו אתה שומע הן אם יהיו לו לא יתחייב מיתה הא אם יהיה מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים. הודיענו בזה שאין המכוון פה על שלילת המיתה רק על חיובה המתחייב מן הלאו ושלא ימות דקרא אכולהו בגדי כהונה דלעיל קאי שהן ששה חשן ואפוד ומעיל וכתונת ומצנפת ואבנט ולא אמעיל האפוד דסמוך ליה לחודיה קאי ומחוסר אחד מן הבגדים הללו דקאמר בשביל כל הבגדים הנזכרים לעיל הוא דקאמר והא דתנן בפ' שני דזבחים כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן טבול יום ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים כו' פסל דסתם מחוסר בגדים באחד מכל שמנה בגדי כהונה משמ' וכן פרש"י בהדיא מחוסר בגדים כ"ג ששמש בפחות מח' בגדים וכהן הדיוט בפחות מד' לאו מהכא נפקא אלא מקרא דוהיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ולא ישאו עון ומתו דפירש והיו על אהרן ובניו אכולהו בגדים דלעיל קאי שהן הח' בגדים של כ"ג והד' של כהן הדיוט אבל בגמרא בפ' הנשרפין ובפ"ב דזבחים מפיק לה מקרא דוהיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבנדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו עזרי' ואמר מר זר ששמש במיתה וקשה אי הכי למה לי קרא דהכא תיפוק לי מהתם י"ל דאי מהתם ה"א מתוסר בגדי' ששמש אינה במיתה אלא באותן עבודות שזר מחוייב עליהן מיתה מכיון דמחוסר בגדים אינו מחייב מיתה אלא משום דהוי כזר אבל בשאר עבודות שאין הזר מחוייב עליהם מיתה אימא מחוסר בגדים נמי לא קמ"ל ומתו לחייב על כל העבודות ואי לאו קרא דוהיתה להם כהונה ה"א דקרא דומתו לא קאי אלא אמכנסים בלבד כתב רחמנא קרא דוהיתה לכם כהונה לומר בזמן שבגדיה' עליהם כהונתם עליהם ואם לאו הם כזרים א"ק שבפ"ב דזבחים אמרו מחוסר בגדים מנ"ל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וגומר והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהן ואם עבד חלל ופרש"י והיתה להם הלבישה הזאת לכהונה אלמא כהונתן תלויה בבגדיהן ואי לא הוו להו זרים ובזר אשכחן דאחיל עבודה. והקשו והא מהכא נפקא מהתם נפקא מניין לשתויי יין שאם עבד חלל ת"ל יין ושכר אל תשת אתה ובניך ונו' ולהבדיל בין הקדש ובין החול מחוסר בגדים מניין ת"ל חוקה חוקה לגזרה שוה ומשני אי מהתם ה"א עבודה שזר חייב עליה מיתה אבל עבודה שאין זר חייב עליה מיתה אימא לא ופרש"י אי מהתם משתויי יין ה"א ה"מ דאחלי עבודה בעבודה שזר חייב עליה מיתה כדכתיב בההוא קרא בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו בעבודה שיש בה חיוב מיתה לפסולון הכתוב מדבר ואינן אלא ד' עבודות זריקה והקטר וניסוך המים והיין כדילפינן בפ"ב דיומא מועבדתם. עבודת מתנה וגו' והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סלוק עבודה תמה כדמשמע מועבדתם שתי מלות ולא עבודה שיש אחריה עבודה כגון קבלה והולכה וקמיצה וכל חיוב מיתה מזרות גמרינן כדתנן בפרק בתרא הקומץ הבולל היוצק המקבל דמים כו' אין בהן לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום רחוץ ידים ורגלים אלמא מזר גמרי אבל עבודה שאין לזר חיוב מיתה עליה אחולי לא מחללי להכי כתב והיתה להם כהונה לחקת עולם לשוויינהו זרים כשאין בגדיהן עליהן ובזר אשכחן חלול ולא חלק בין עבודה שיש בה מיתה לשאין בה מיתה משמע דקרא דוהיתה להם כהונה משמע בין בעבודה שזר חייב עליה מיתה בין בעבודה שאין זר חייב עליה מיתה. וי"ל דההיא דפ"ב דזבחים בחלול עבודה קמיירי ולא בחיוב מיתה דהא במתני' קתני בהדיא כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן וטבול יום ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ערל וטמא ויושב ועומד על גבי כלים ע"ג בהמה ע"ג רגל חברו פסל ועלה קאמר בגמרא מחוסר בגדים מנ"ל ומייתי לה רבי אבהו מקרא דוהיתה להם כהונה והקשו עליו והא מהכא נפקא משתויי יין נפקא ותרצו אי מהתם ה"א בעבודה שזר חייב עליה מיתה הוא דמחלל כדכתיב בההוא קרא בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו בעבודה שיש בה חיוב מיתה לפסולין הכתוב מדבר אבל בשאר עבודות חוץ מארבע עבודות שאין הזר ולא שאר הפתילים חייבים עליהן מיתה אימא אחילי נמי לא אחיל קמ"ל קרא דוהיתה לומר שאפילו בעבודה שאין הזר חייב עליה מיתה אחולי אחיל שכיון שאין בגדיהם עליהם הוו להו כזרים ובזר אשכחן חלול בין בעבודה שיש בה מיתה בין בעבודה שאין בה מיתה אבל לעניין שיהיה מחוסר בגדים במיתה ליכא למילף מהאי קרא דוהית' אלא בשעבד עבודה שהזר חייב עליה מיתה דומיא דזר שאע"פ שהוא מחלל בכל מיני עבודה מ"מ מיתה לא מחייב אלא בד' עבודות בלבד אבל בשאר עבודות לא מיחייב מיתה קמ"ל קרא דומתו לחייב מיתה במחוסר בגדים אף על שאר עבודות שאי הזר חייב עליהן מיתה כך היה נראה בעיני לפרש המקראות הללו אבל בפרק הנשרפין שנינו היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמיה בחוץ פטור ואין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ופרש"י לא משום זרות דזר שעשה עבודות הללו אינו חייב עליהן כדמפרש במסכת יומא בפרק שני אל מבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה עבודת מתנה ולא עבודת סלוק ודרשינן ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ויוצק ובולל וכולהו אחריני הוו עבודה שיש אחריה עבודה שצריך הקטרה אחריהן ואחר סדור שלחן יוריד סלוק בזיכין להקטירן ואחר הטבת נרות צריך נתינת פתילה והדלקה ואחר קמיצה הקטרה ואחר קבלה זריקה והזייה וזר אינו חיוב בפנים אלא על זריקה והקטרה וניסוך כו' וכיון דנפקא לן מחוסר בגדים מזר אם כן בההיא עבודה דמחייב עליה משום זרות מחייב נמי משום מחוסר בגדים אבל בשאר עבודות שאין הזר חייב עליהן אין מחוסר בגדים חייב עליהן ולפי זה איני יכול ליישב המקראות הללו דאם כן למה לי קרא דהכא תיפוק לי מקרא דוהיתה להם כהונה כדמפיק לה בפ' הנשרפים ובפ' שני דזבחים: והרמב"ן ז"ל טען ואומר ואינו נכון בעיני שהיה לו לכתוב פסוק זה לאחר שיזכיר כל שמנה בגדים ולמה הזכיר זה בג' בגדים חשן ואפוד ומעיל קודם שיזכיר ציץ וכתונת ואבנט ומכנסים וכן אמר ובצאתו ולא ימות ואין ביציאה עבודה שיתחייב עליה משום מחוסר בגדים. ועוד טען על מה שאמר הרב בפסוק והיו על אהרן ועל בניו והיו כל הבגדים האלה על אהרן ועל בניו הראוים לו והאמורים בהם ולא ישאו עון ומתו הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה ואמר שלפי העולה מן הסוגיות שבגמרא אין דעת רז"ל כן אבל אצלם המצוה הזאת שוה בכלם באהרן ובניו והיא על המכנסים והעונש גם כן בהם כי צוה בעשייה ועשה להם מכנסי בד וצוה בלבישה והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו ונו' אם כן הצואה הזאת כלה היא על המכנסים ועליהם יהיה בעונש ולמדנו זה ממה שאמרו בסנהדרין ובשחיטת קדשים מחוסר בגדים ששמש מנ"ל שבמיתה א"ר אבהו א"ר יוחנן ומטו לה משמיה דר' אליעזר ברבי שמעון וחגרת אותם אבנט וחבשת להם מגבכות והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששמש במיתה ואם היה הכתוב הזה אצלם בכל הבגדים הנה בכאן עונש מפורש למחוסר בנדים במאמר הרב אבל הוא במכנסים בלבד והכתוב האחר בשאר הבגדים ולא הוזכרו שם המכנסים והראיה על דעתם שלא הזכיר למצוה בסדר הלבישה מכנסים כלל כי בעבור שענש עליהם בכאן אין צורך לחזור ולהזכירם כי ביודע שילבשם ומה שאמר למעלה ונשמע קולו בבאו אל הקדש ולא ימות הוא על דעתי ביאור מצות הפעמונים כי מפני שאין בהם צורך בלבישה ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן לכך אמר כי צוה בהם בעבור שישמע קולו בבאו אל הקדש ויכנס לפני אדניו כאלו ברשות כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה עכ"ד: ונראה לי שמה שטען תחלה שהיה לו לכתוב פסוק זה אחר שיזכיר כל הח' בגדים ולמה הזכיר זה בל' בגדים חשן ואפוד ומעיל קודם שיזכיר ציץ וכתונת מצנפת ואבנט ומכנסים אינה טענה שאם כן זאת הטענה בעצמה תפול על רז"ל שאמרו כפי מה שהבין הוא מן הסוגיות שבגמרא שהמצוה הזאת של והיו על אהרן ועל בניו המורה על הלבישה הוא על המכנסים לבדם כי בשאר הבגדים כבר צוה בלבישתן והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו וגו' שהיה לו לכתוב הפסוק של והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו אחר שיזכיר גם המכנסים מאחר שמצות הלבישה היא שוה בכל הח' בגדים ולמה הזכיר אותה אחר הז' בגדים חשן   ואיפוד ומעיל וציץ ומצנפת וכתונת ואבנט קודם שיזכיר המכנסים ואם בעבור ולא ישא עון ומתו הבא אחריו שבא לענוש מיתה על המכנסים לבדם ולכן אמר והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח ואם לאו הם בעונש מיתה הלא העונש הזה שוה בכל הח' בגדים שאם היה מחוסר אחד מכל הח' בגדים בבאו אל אהל מועד או בגשתו אל המזבח הוא חייב מיתה ולמה הזכיר העונש הזה במכנסים לבדם ואחר כך חזר ואמר והיתה להם לחקת עולם לחייב מיתה על שאר הבגדים ולא כלל הכל במצות הלבישה ובעונש המיתה ומה שטען עוד מן ובצאתו ולא ימות שאין ביציאה עבודה שיתחייב עליה משום מחוסר בגדים הוא מאמר תמוה מאד כי הרב ז"ל לא אמר שמאמר ולא ימות הוא דבק עם בבאו ובצאתו עד שיטעון עליו זה רק אמר שאם יהיו לו כל הבגדים הנזכרים לעיל לשרת לא יתחייב מיתה הא אם ישרת מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים ואם כן מאמר ולא ימות דבק עם מלת לשרת והאי דנקט בלישניה הא אם יכנס ולא אמר הא אם ישרת לאו ממלת בבאו הוא דקא דייק לה אלא ממלת בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ולא ישאו עון ומתו אבל מלת בבאו דהכא אונשמע קולו הוא דקאי שהכתוב נתן טעם על לבישת הפעמונים ואמר כדי שישמע קולו בבאו אל הקדש ובצאתו ממנו ומלת ולא ימות דבק עם והיה על אהרן שפירושו שאם יהיה הוא עם כל שאר בגדים דלעיל מיניה לשרת בקדש לא ימות הא אם ישרת מחוסר אחד מן הבגדים ימות. ומה שטען עוד על מה שאמר הרב בפסוק והיו על אהרן ועל בניו והיו כל הבגדים האלה על אהרן ועל בניו הראויין לו והאמורין בהן ולא ישאו עון ומתו הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה ואמר שלפי העולה מן הסוגיות שבגמרא אין דעת רז"ל כן אבל אצלם המצוה הזאת היא על המכנסי' בלבד והעונש ג"כ בהם כו' ולמדנו זה ממה שאמר בסנהדרין ובשחיטת קדשים מחוסר בגדים ששמש מנח להו שבמיתה והוציאו זה מוהיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם כליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששמש חייב מיתה ואם היה הכתוב הזה של ומתו אצלם בכל הבגדים הנה בכאן עונש מפורש למחוסר בגדים אינה טענה כי אנחנו נשיב בזה מה שכתבנו לעיל דאי לאו קרא דוהיתה להם כהונה ה"א דקרא דומתו לא קאי על המכנסים לחודייהו ולא על כל הבגדים דלעיל כתב רחמנא קרא דוהיתה לומר בזמן שבגדיהן עליהם כהונה עליהם ואם לאו הם כזרים כדי לכלול דכל וא"כ למדנו ממנו דקרא דומתו אכולהו בגדים דלעיל קאי אבל מה שראוי לטעון על מאמר הרב שפי' בפסוק ומתו שעל כל הבגדים דלעיל קאי שאם היה מחוסר א' מכל הח' בגדים דלעיל חייב מיתה הוא זה א"כ למה לי קרא דומתו תיפוק לי מוהיתה להם כהונה ללמד שבזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם ואם חסר אחד מכלם הוו להו כזרים להתחייב במיתה דליכא למימר דאי מקרא דוהיתה לא הוה מצינן לחיובי מיתה למחוסר בגדים אלא בד' מיני עבודות שהזר חייב בהן מיתה אבל בשאר עבודות שאין הזר חייב בהן מיתה לא מכיון דמחוסר בגדים הוא כזר ומ"ה כת' קרא דומתו לחייב מיתה למחוסר בגדים על כל העבודות משום דמבריתא דפ' אלו הנשרפי' משמע שהמחוסר בגדים אינו חייב מיתה אלא על הד' עבודות שהזר מחוייב בהן בלבד ושמא י"ל דאי לאו קרא דומתו ה"א שאין המחוסר בגדים חייב מיתה אלא בז' בגדים דכתיבי קודם קרא דוהיתה להם כהונה אבל המכנסים לא כתב רחמנא ומתו לכלול גם המכנסים הכתובים לעיל מיניה בכלל חיוב מיתה ומעתה אהני קרא דוהיתה להם כהונה שלא תאמר דקרא דומתו אמכנסים לחודיה קאי ואהני קרא דומתו שלא תאמר דקרא דוהיתה אז' בגדים דלעיל מיניה קאי ולא על המכנסים:

לח

את עון הקדשים לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה כמו ששנינו כו'. במנחות פ' הקומץ רבה ת"ר ונשא אהרן את עון הקדשים אי זה עון הוא נושא אם תאמר עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם תאמר עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותר' מכללה בצבור ופרש"י הואיל ויש בטומאה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב בתמיד במועדו ואפי' בטומאה ופריך התם אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה ופרש"י דמכלל שנאסר היוצא במשכן למדנו שמות' בבמה שבגבעון שאין שם קלעים ויוצא היכן נאסר במשכן מפרש בפרק כיצד צולין מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש והדר פריך אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים ומשני אמר קרא עון הקדשים עון שהיה בו ודחיתיו לאפוקי יום הכפורים דהכשרו בשמאל הוא ופרש"י אימא עון שמאל דלכתחלה בעינן ימין וביום הכפורים אמרו נוטל את המחת' בימינו ואת הכף בשמאלו אמר קרא עון הקדשים משמע שיש בו עון לכתחלה ודחיתיו לעון בצבור מפני הצבור וביחיד מפני רצוי הציץ לאפוקי שמאל דלית ביה שום עון דהכי הוא הכשר מצותו בי"ה והדר פריך ואימא עון ב"מ שהותר מכללו בעופות תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומשני עליך אמר קרא כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם ותני' נמי על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמאו:

מ

ולבני אהרן תעשה ד' בגדים הללו ולא יותר. שאין פירושו שתעשה לאלה כתנות ואבנטים ומגבעות ולא לאהרן שהרי גם לאהרן עשה כאלו כי פי' מגבעות מצנפות רק פירושו שמכל אתן הח' בגדים של אהרן לא תעשה לבניו רק אלו שהן ד' בגדים עם המכנסים הכתובין למטה דכתיב ועשה להם מכנסי בד שפירושו לאהרן ולבניו כדלקמן:

מא

והלבשת אותם את אהרן האמורים באהרן חשן ואפוד ומעיל כו' והמכנסים הכתובים למטה. לא הג' הכתובים בצדו שהן הכתונת והמצנפת והאבנט:

ואת בניו אתו אותן הכתובין בהן. שהן הכתונת והמצנפת והאבנט עם המכנסים הכתובין למטה ויהיה לפי זה פי' אותם לגבי אהרן הז' בגדים דלעיל עם המכנסים הכתובים למטה ולגבי בניו הג' בגדים שבצדו עם המכנסים הכתובים למטה שכן כתוב בפרש' שאחריה ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן את הכתונת ואת מעיל האפוד כו' והן ח' עם המכנסים הכתובים במקום אחר וכתיב בתריה ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות וחרגת אותם אבנט כו' שהן ד' בגדים עם המכנסים הכתובים במקום אחר:

ומשחת אותם את אהרן ואת בניו בשמן המשחה. פירש כנוי אותם פה לאהרן ולבניו ולא לבגדים ככנוי אותם דלעיל מינה גם פירש שהמשיחה תהיה בשמן המשחה ולא בשמן זית או זולתו שכן כתוב בפרשה שאחריה אחר ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן וגו' ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו:

כל מלוי יד לשון חנוך כשהוא נכנס להיות מוחזק מאותו היום והלאה כו'. והרמב"ן ז"ל כתב על זה ולא הבינותי בדבריו היאך יבא לשון מלוי ידים לחנוכת כל דבר ומה שאמר הרב כי בלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גוונ"ט ועל אותו בית י הוא מחזיקו בדבר והוא מלוי ידים לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים ויבא ראיה מן המנהג עכ"ד: ונראה לי שהרב ז"ל כבר הודיע פירש מלוי ידים היאך נופל על החנוך באמרו כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו כי כל התופש הדבר בידו הנה הוא בחזקתו ולכן כנה הכתיב המחזיק בדבר אחד שהוא בידו מחזקתו יאמר בו שלקחוה מידו כמו ויקח את כל ארצו מידו ומפני שכל התופש הדבר וידו ומלאה מהדבר התפוש בו הוא יותר מוחזק מהתופש אותו שלא במולוי ידו אלא בקצת ידו כנה הכתוב כל המחזיק בדבר בחזקה במלוי ידים ואמר ומלאת ידם מפני שכל זה אינו רק על דרך ההשאלה וההדמות אמר שגם בשאר האומות נוהגין בהשאלה מפני שכל החזקות הם ביד:

מב

ועשה להם לאהרן ולבניו. כי אחריו כתוב והיו על אהרן ועל בניו שפירושו כל הבגדים הנזכרים לעיל שהם עם המכנסים שמנה לכ"ג וארבע לכהן הדיוט:

מג

בבואם אל אהל מועד להיכל וכן למשכן. שאף על פי שאהל מועד אינו מורה כי אם על המשכן מ"מ ההיכל בא מק"ו דמשכן אלא שהיה ראוי לומר למשכן וכן בהיכל:

ומתו הא למדת שהמשרש מחוסר בגדים חייב מיתה. דקרא דוהיו על אהרן אכלהו ח' בגדים קאי ומשום דמקרא דולא ימות לא למדנו רק הששה בגדים דלעיל מיניה אבל לא על השנים הכתובים אחריו שהם הציץ והמכנסים חזר וכתב האי קרא לחייב אף על השנים האחרונים שאם שמש מחוסר אחד מכל הח' בגדים חייב מיתה:

חקת עולם לו ולזרעו אחריו. כל מקום שנאמר חוקה לעכב או לזרעו אחריו הוא דאתא שלא תאמר למצוה ולא לעכובא ולא על לו ולבניו דמאחר שחייב עליהן מיתה בהכרח שהיא לעכובא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.