הטור הארוך/שמות/כח

הטור הארוך שמות כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נדב ואביהו אלעזר ואיתמר. אע"פ שאמר אהרן ובניו פרטם בשמותם לומר אע"פ שנתכהן אהרן על ידי שמן המשחה צריכין ג"כ להמשח לעלות לכהונה ולמעוטי פנחס ואע"פ שנמשחו לא נתכהנו רק אלה הד' ומולדתם אשר יולידו אחריה':

ב

ועשית בגדי קודש. בציווי לחכמים העושים במלאכה כדרך כל מלאכת התבנית וכן ואתה תדבר אל כל חכמי לב שתדבר אליהם אתה בעצמך כי אתה תכיר חכמתם ותדע כל מלאכה הראויה להמסר לכל אחד ואחד מכם ובעבור שאמר ואתה הקרב ועשית הוצרך לומר ואתה תדבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים בציווי כשאר המלאכות:

לכבוד ולתפארת. פי' הרמב"ן שיהיה נכבד ומפואר בלבושים נכבדים ומפוארים כי כל אלו הבגדים הם לבוש מלכות כי כן ילבשו המלכים בזמן התורה כתנת כמו שמצינו בכתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף והלבישו כעין מלכי קדם ומעיל כי כן תלבשנה בנות המלכים מעילים ומצנפת ידועה גם היום לשרים ולמלכים ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה וכן יקראם הכתוב פארי מגבעוח שהם פאר ושבח למכתירים בהם וכן האפוד והחשן לבוש מלכות כענין שנאמר והמניכא די דהבא על צואריו והציץ נזר המלכים הוא והם מזהב ותכלת וארגמן כענין שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה ותכלת גם הוא לא ילבשוהו רק המלכים. אי נמי לכבוד ולתפארת שיעשו בגד כהונה לאהרן אחיך לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם לתפארת עוזם כדכתיב כי תפארת עוזמו אתה:

ד

חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט. הזכיר כולם לבד מציץ ומכנסים ואפשר מפני שאמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב ואלו השנים אין חכמה בעשייתם:

ה

והם יקחו את הזהב. עד עתה היו כולם כל הצוואות למשה בעצמו ועשית תעשה ועתה צוה שידבר אל כל חכמי לב לעשות הבגדים ולכן אמר והם יקחו את הזהב לומר שהם יקבלו אותם מאת המתנדבים בלא משקל ובלא מנין כי נאמנים הם וה"ה לכל מלאכת המשכן כי ביום הראשון לבד כתיב ויקחו מלפני משה וגם הוא שלא בחשבון לקחו מלפניו אבל בשאר הימים הביאו אליהם והביאו הכל לעושי המלאכה ולכן כתיב מרבים העם להביא כי להם היו מביאים ולאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו לו למשה כדכתיב ויהי זהב התנופה:

ל

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. כתב הרמב"ן סבר ר' אברהם להתחכם בענין האורים והתומים וסבר כי הם מעשה אומן כסף וזהב וחשב כי הם צורות שעושים בעלי הכוכבים לדעת בהם מעשה השואל ולא אמר כלום אלא הם כדברי רש"י ששם המפורש נתון בין כפלי החושן וראי' לדבר כי לא נזכרו אורים במעשה האומנים לא בצוואה ולא בעשיי' שכלל ופרט ויעש את האפוד ויעש את החשן ולא הזכיר אלו כלל ולא הזכירם רק במשה לבדו שאמר בצוואה ונתת אל חשן המשפט וכן בעשיי' ויתן אל החשן את האורים ואת התומים ולא הי' לאומן בהם מעשה ולא לקהל בהם נדבה אבל הוא סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבם בקדושה ומשה לקח כתב האורים והתומים והניחן בחשן המשפט אחר שהלביש לאהרן החשן והאפוד והענין כי היו שמות הקדושים מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל כאשר שאלו מי יעלה לנו הי' הכהן מכוין באותיות האורים והאירו לעיניו אותיות יהודה יו"ד מלוי ועי"ן משמעון ול' מלוי וה' מאברהם ועדיין לא ידע סידורן והי' אפשר לצרפן בכמה עניינים והי' מכוין בשמות התומים ועודם האותיות מאירות לנגד עיניו ובא בלבו שיהודה יעלה בתחלה וזאת המדרגה ממדרגת רוח הקודש והוא למטה מהנבואה ולמעלה מבת קול שמשתמשין בו בבית שני אחר שפסקה הנבואה ואורים ותומים ואפשר שנתן משה בחושן שמות הקדושים היו ידועים במסורת לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי התורה ולפיכך הי' ביד דוד אפוד כדמות אפוד של משה חשן כדמות חשן הקדש אבל הי' כולו בד כדכתיב בשמואל נער חגור אפוד בד ואמר בנוב עיר הכהנים שמונים כהנים נושאים אפוד בד וילבשו אותו הכהנים שהיו בני הנביאים ושואלין בו ונענין לפעמים:

לא

ועשית את מעיל האפוד. פירש"י מעיל כעין חלוק והקשה הרמב"ן מהא דכתיב והוא עוטה מעיל ולא שייך עיטוף בחלוק אלא הוא כסות מקיף הגוף כולו ולמטה עד רגלי האדם ואין לו בית יד כלל ובשאר מעילין יש לו בית צוואר כנגד כל הצואר תפור בו ואותו בית הצואר נקרא פי המעיל ובזה המעיל צוה הכתוב שיהי' ארוג עמו וכולו חלוק מלפניו עד למטה ומכניס ראשו בנקבי פיו ולפניו שתי כנפים מגלה בו ומכסה בו כרצונו והיינו דכתיב ויחזק בכנף מעילו אלמא יש לו כנפים:

לד

פעמון זהב ורמון. פירש"י ששני ענינים היו בין שני פעמונים תלוי רמון אחד. וכתב הרמב"ן א"כ לא היו הרמונים משמשין כלום ואם עשאום לנוי יעשום כמין תפוחי זהב אלא הפעמונים היו בתוך הרמונים ממש כי היו חלולים ועשויים כמין רמונים קטנים שלא פתחו פיהם והפעמונים טמונים בהם ונראין מבחוץ:

לז

ושמת אותו על פתיל תכלת. פירש"י ובמקום אחר הוא אומר יתנו עליו פתיל תכלת וגו' וכתב הרמב"ן אני תמה עליו שהכתוב אינו מצוה רק לעשות פתיל תכלת (אחד) והוא עושה (ששה) ועוד מצרף פסוקים של צוואה ועשייה ומרבה פתילים כנגד כולם ומה צורך לפתילים שבאמצע והרי הוא קשור מאחוריו כדרך כל ציץ אלא לא הי' אלא פתיל אחד שהטס הי' מקיף מאוזן לאוזן ונוקב בשתי קצותיו ופתיל תכלת נכנס בשתי הנקבים והציץ נקשר בו כנגד העורף והיה צניף במצנפת בגובה הראש כנגד המוח ומכסה בה אחורי הראש למטה עד העורף ומניח הציץ כנגד מצחו מאוזן לאוזן והנה המצנפת מאוזן לאוזן לאחוריו כנגד העורף והציץ כנגדה מאוזן לאוזן על מצחו ופתיל שהציץ קשור בו יבוא על המצנפת וזהו ושמת אותו על פתיל תכלת שיכניס הפתיל בנקבי הציץ ויהי' הפתיל על המצנפת לאחורי אזניו כנגד העורף אל מול פני המצנפת יהי' הציץ ויהי' על מצח אהרן כנגד המצנפת וזהו שנאמר ושמת המצנפת על ראשו כלומר למעלה בעליון שבראש לא כמו במגבעות שנאמר בהם וחבשת להם מגבעות שחובשות כל הראש ומה שאומר ונתת את נזר הקודש על המצנפת פירש שיקשרנו עליה ואין להקפיד בין ויתנו עליו פתיל תכלת ובין ושמת אותו על פתיל תכלת כי בשניהם יש לפרש כאלו אומר ושמת אותו בפתיל ויתנו בו פתיל תכלת כמו ונתת אותם על סל אחד שפירושו בסל או ישמש על במקום אל ונתת אותו אל פתיל תכלת ויתנו אליו פתיל תכלת כי הפתיל נתון אליו והוא אל הפתיל כי בו יסמך כאשר יכניסו הפתיל בנקביו של ציץ ונמצא הפתיל הוא על הציץ והציץ על הפתיל:

המצנפת. פירש"י שהמצנפת כמין כובע שהרי במקום אחר קורא לה מגבעות ומתרגמינן כובעין. וכתב הרמב"ן שאינו כן שהרי אמרו המצנפת ארכה י"ו אמה והיא כמין צניף שצונף בה ראשו מגלגל ומחזיר ומגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום אלא של כהן הדיוט נקרא' מגבעת ואף היא מצנפת אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא כובע:

מא

והלבשת אתם את אהרן אחיך ואת בניו אתו. פי' ילביש לבניו הבגדים הכתובים בהם ופי' אתו שביום אחד ילבשם וימשחם כולם:

ומלאת את ידם. פירש"י כל מילוי ידים לשון חינוך כשהוא יכנס להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה. והרמב"ן פי' שהוא לשון כי מלאו ימי ובמלאת הימים האלה כי הזר אשר יקרב לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא וכאשר יכשר לעשותה הנה ידו שלימה וראוייה לכל העבודות והמלאכות וכן מלאו ידכם היום כי עתה ידכם מלאה בכל עבודת השם כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו היום וכן איל המילואים שמילוי הכהנים בו החטאת והאשם לכפר וזה למלאת ידם להקרבה:

מג

והיו על אהרן ועל בניו ולא ישאו עון ומתו. פירש"י שמכאן אני יודע מיתה למחוסר בגדים בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט. והקשה הרמב"ן שאם כן היה לו לומר אותו למעלה אחר שהזכיר כל הבגדים אלא אינו (אלא. כצ"ל) על מכנסים ולכך בעי בגמרא מיתה למחוסר בגדים מנלן ושואל על שאר בגדים ויליף לה מקרא אחרינא ומיתה דכתיב לעיל גבי מעיל אינו חוזר אלא על פעמוני' מפני שאין בהם צורך בלבישה ואין דרך הנכבדים לעשות כן לכך אמר כי צוה השם יתברך ויתעלה בהם כדי שישמע קולו בבואו אל הקודש ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות כי הבא אל היכל המלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי מלכות כענין אחשורוש ורומז למה שאומר בירושלמי וכל אדם לא יהי' באהל מועד אפילו המלאכים על כן צוה להשמיע קולו כמו שיקרא הוציאו כל איש ויבא לעבוד המלך בייחוד ובצאתו לצאת ברשות וכדי שיודע הדבר שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.