עונג יום טוב/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב יד

סימן יד

מה ששאל במי שרגיל להתפלל ערבית ולקרות קריאת שמע עם ברכותיה מפלג המנחה כרבי יהודא שהוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים משום דקיימא לן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד אם רשאי לאכול באותה שעה ורביע קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל. או דילמא כיון דקיימא לן דאסור לאכול סמוך לזמן קריאת שמע היינו חצי שעה קודם צאת הכוכבים ולדידיה זמן קריאת שמע מפלג המנחה אסור לאכול חצי שעה קודם פלג המנחה וכל שכן משהגיע זמן פלג המנחה:

תשובה לכאורה נראה כיון דהא דמקדים לקרות הוא משום דסמך אהני תנאי דמקדמי זמן קריאת שמע קודם צאת הכוכבים כמו שכתבו התוס' בריש ברכות (ב. ד"ה מאימתי) אם כן אסור לאכול באותו זמן עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל מקודם. ומאן דקרי קריאת שמע מפלג ואילך אסור לאכול מפלג ואילך דלדידיה זמן קריאת שמע הוא.

מיהו נראה דיש להתיר דהנה יש לעיין בעיקר הדין דהקדמת זמן קריאת שמע קודם צאת הכוכבים יש לחקור דהנה אנן קיימא לן קריאת שמע דאורייתא ובגמרא גרסינן בברכות (כא.) אמר ר"י אמר שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב. ורבי אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל כו' עכ"ל הגמרא. ופסק האלפסי ז"ל דקריאת שמע דאורייתא. ועיין בשאגת אריה (סימן א) שתמה אמאי לא קיימא לן כשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן ואדרבה מצד הסברא היה נראה דקיימא לן כשמואל לגבי רבי אלעזר, דרבי אלעזר הוי תלמיד לגבי שמואל, ע"כ:

ולי נראה ליישב כיון דהשאגת אריה ז"ל בעצמו כתב דלמאן דאמר קריאת שמע דרבנן לאו דמן התורה אינו צריך לקרות כלל ורבנן הוא דאצריך אלא דמן התורה יכול לקרות איזה פרשה שירצה בבוקר ובעבר בזמן שכיבה וקימה ורבנן תקנו שיהיו קורין דווקא שתי פרשיות אלו. וזה שאמר והא כתיב ובשכבך ובקומך ומשני ההוא בדברי תורה כתיב (ופרש"י) [פירוש] שצריך לקרות וללמוד איזה פרשיות של תורה בשכבו ובקומו. וכן כתב הרבינו יונה ז"ל (שם בפ"ג) והכי משמע לשון הירושלמי בפרק קמא דברכות, והכי לשון הירושלמי אמתניתין דבשחר מברך דקאמר שם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום, ר' סימן אמר מפני שיש בהם שכיבה וקימה, ריש לקיש אמר מפני שכלולין בהן עשרת הדברות דהיינו משום דסברי קריאת שמע דרבנן ורשאי לקרות איזה פרשה שירצה, ולהכי יהבי טעמים מפני מה קבעו דווקא אלו הפרשיות:

ולפי"ז יש לנו הוכחה מסתמא דתלמודא דקריאת שמע דאורייתא דהא תנן בקידושין (דף לג) כל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות, ופרכינן עלה בקידושין שם ובעירובין (ד' פז) הרי תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא ונשים פטורות אלמא דחושב תלמוד תורה למצות עשה שלא הזמן גרמא. ואם נימא דקריאת שמע דרבנן ובשכבך ובקומך בדברי תורה הוא דכתיב אם כן הוי תלמוד תורה מצות עשה שהזמן גרמא שמחויב ללמוד תורה בזמן שכיבה וקימה דווקא כמו דחשיב במתניתין בברכות (דף כ) קריאת שמע למצות עשה שהזמן גרמא מהאי קרא דשכבך ובקומך, אלא ודאי דקיימא לן דקריאת שמע דאורייתא וחיובא דתלמוד תורה מולמדתם אותם מילתא אחריתי הוא וזה הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא דלא כתיב שם ובשכבך ובקומך רק בכל היום מחויב ללמוד בלי זמן קבוע, ושפיר פריך והרי תלמוד תורה דהוי מצות עשה שלא הזמן גרמא.

ואין לומר דלעולם קריאת שמע דרבנן וקרא דושכבך ובקומך בדברי תורה כתיב והא דקחשיב תלמוד תורה למצות עשה שלא הזמן גרמא הוא משום דמלבד האי חיובא שמחויב ללמוד בשכבו ובקומו איזה פרשה של תורה איכא חיובא ללמוד כדי לידע דיני התורה להיות שנונים בפיו כמו שכתב הר"ן בנדרים (ח.) בהא דאמר שם האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול הוא כו' אף דמושבע ועומד מהר סיני הוא ואפילו הכי חיילה עליו שבועה משום דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, וכתב על זה הר"ן ז"ל מסתברא דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יומם ולילה כפי כחו. ואמרינן בפרק קמא דקדושין (דף ל) ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו. וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי עכ"ל.

[הג"ה ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' אהא דאמרינן בקדושין (דף מ) ובסנהדרין (דף ט) אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון, ובשבת (דף ל"א) אמרינן כשמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, אלמא דמעיקרא שואלין על משא ומתן באמונה ואחר כך על דברי תורה עיי"ש שתירצו בדוחק. ולדברינו אתי שפיר דלמאן דאמר קריאת שמע דרבנן ובשכבך ובקומך אדברי תורה הוא דכתיב ודאי דאתי שפיר דתרי חיובא הוי האחד שחייב ללמוד תורה בכל יום בזמן שכיבה וקימה, וזה שואלין אותו מקודם ועל זה נאמר פוטר מים ראשית מדון. וחיוב השני מה שמחויב ללמוד תורה כפי כחו ובריאותו ופרנסתו, ועל זה אמרו בברכות (דף ל"ה) ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ, והמותר זמן יעסוק בתורה כדי להיות דברי תורה מחודדים בפיך. כמו שכתב הר"ן ז"ל לעסוק בתורה כפי כחו והיינו אחר הנהגת דרך ארץ ההכרחים לו, והחיוב הזה אין תחילת דינו של אדם עליו אלא מעיקרא שואלין אותו אם נשאת ונתת באמונה ואחר כך אם קבע עתים לתורה. ואפילו למאן דאמר קריאת שמע דאורייתא ובשכבך ובקומך לא קאי על דברי תורה מכל מקום גם לדידיה איכא תרי חיובא בתלמוד תורה ללמוד בכל יום כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה ועל זה אמרינן במנחות דבקריאת שמע שחרית וערבית נפיק, וחיוב דושננתם ללמוד כפי כחו, ולהכי יש לתרץ גם לדידיה קושיית התוס' כמש"כ לעיל:]

אם כן על כרחך נמי דלמאן דאמר בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב מכל מקום אינו יוצא בזה מצות ושננתם ועל כרחך תרי חיובא נינהו חדא ללמוד בשכבו ובקומו איזה פרשה של תורה ועוד ללמוד כפי כחו להיות דברי תורה שנונים בפיו. אם כן אכתי אפשר לומר דקריאת שמע דרבנן ובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב והא דקרי לתלמוד תורה מצות עשה שלא הזמן גרמא לא קאי על הך מצוה שמחויב ללמוד תורה בשכבו ובקומו כי אם על מצות ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו שמצוה זו אין זמנה קבוע כלל והוי שלא הזמן גרמא.

דזה אינו דהא הר"ן כתב שם דלהכי שבועה חלה באומר אשנה פרק זה ולא חשיב מושבע ועומד מהר סיני במצות ושננתם, משום דכי מידי דאייתי מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיון דליתא מפורש בקרא שבועה חלה עליו עכ"ל. אם כן חזינן להר"ן ז"ל דעיקר מצות עשה המפורש בתורה שמחויב כל אדם ללמוד מעט בכל יום ויום זהו מצות עשה דתלמוד תורה [ולמאן דאמר קריאת שמע דרבנן ילפינן לה מבשכבך ובקומך דבדברי תורה הוא דכתיב ולמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא ילפינן לה מולדמתם ושמרתם לעשותם כדאיתא בקדושין (דף כט) ברש"י שם ובמצוה זו אמרינן דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית]. ומה שמחוייב ללמוד בכל עת כדי שיהא בקי בדיני התורה אתיא מדרשא דושננתם ולא נקרא מצות עשה מפורש. אם כן הש"ס דפריך והרי תלמוד תורה דהוי מצו עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות ודאי מהך חיוב שמחויב ללמוד מעט בכל יום פריך שזה עיקר מצות עשה דתלמוד תורה מפורשת ולא מהך דהוי דרשא פריך. ולמאן דאמר קריאת שמע דרבנן הוי הך מצות עשה מצות עשה שהזמן גרמא דהא קפיד קרא ללמוד דווקא בזמן שכיבה וקימה, אלא ודאי דקיימא לן דקריאת שמע דאורייתא מקרא דושכבך ובקומך שחייב לקרות פרשיות אלו דווקא ואין זה מצות תלמוד תורה, ומצות תלמוד תורה נפקא לן מולמדתם ושמרתם לעשותם שמחויב ללמוד בכל יום ובאמת כל היום זמנה והוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ושפיר פסק האלפסי ז"ל דקיימא לן קריאת שמע דאורייתא:

ולפי זה כיון דקריאת שמע דאורייתא אם כן נראה בענין שנתחבטו הראשונים ז"ל במה שאנו קורין קריאת שמע של ערבית קודם צאת הכוכבים. והתוס' כתבו דסמכינן ארבי יהודה דאמר זמן תפילת המנחה עד פלג המנחה ומשם ואילך מתחיל לילה ואמרינן בפרק תפלת השחר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ועיין בפ"ח ובס' מ"ח ובשאגת אריה שהקשו דנהי דפסקינן הכי גבי תפילה שהוא דרבנן, מכל מקום בקריאת שמע שהוא דאורייתא בעינן להחמיר מספיקא ולא ידא ידי חובתו עד שיקרא אחר צאת הכוכבים דודאי כמו דאמרינן ספק איסורא לחומרא הכי נמי ספק בקיום המצוה לחומרא עבדינן. וכמו שכתב הטורי אבן בחגיגה (דף ד) גבי טומטום לענין ראיה והארכנו בזה במקום אחר.

וכן מצאתי ראיה לזה בתוס' זבחים (דף לג) ד"ה סמיכת שכתבו שם בהא דמסיק הש"ס בסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא דבזה אתי שפיר הא דאמר הש"ס בפרק התערובות (דף טז) גבי ספק מצורע שמביא אשמו ולוג עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו ואותו אשם טעון סמיכה ובהונות דקשה למה ליה למיתנא סמיכה בין יהא אשם ובין לא יהא אשם אלא שלמים בעי סמיכה אלא משום דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וקאתי לאשמעינן דטעון סמיכה מדאורייתא משום דספיקא דשלמים עכ"ל. הרי בהדיא דמשום ספיקא דשלמים בעי סמיכה מן התורה משום דספק מצוה לחומרא. והא התם ליכא שום חזקת חיוב כלל דהא מסתפק לן דילמא אשם הוא ולא בעי סמיכה כלל מדאורייתא, ואפילו הכי הוי סמיכתו דאורייתא משום ספיקא דשלמים, אלמא ספק מצוה לחומרא מן התורה כספק איסורא.

ועוד אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דספק איסורא מן התורה לקולא, ואם כן אפשר עוד לומר דגם ספק מצוה לדידיה לקולא, מכל מקום הכא הא איכא חזקת חיובא דהא המקדים עצמו לקרות קריאת שמע אחר פלג המנחה הא אי אפשר לצמצם שיתחיל מיד בתחילת הזמן לדעת ר' יהודא, וכיון שעבר עליו רגע אחד מזמן חובת קריאת שמע כבר חלה עליו חובת קריאת שמע וכשיקרא אחר כך בזמן שאנו מסתפקין אם יוצא בו אם לאו בעינן להעמידו בחזקת חיוב ואינו יוצא ידי חובתו. דהא בין אם זמנה מפלג המנחה בין אם זמנה מצאת הכוכבים כבר חל עליו חזקת חיוב קודם שקרא דהא לא התחיל בהתחלת פלג המנחה דהא אי אפשר לצמצם, ואם כן בודאי היה עליו חלות חיוב מצות קריאת שמע וספק אם יצא ידי חובתו שפלג המנחה הוא זמן קריאה אי לא והוי ספק במקום חזקת חיוב וצריך לחזור ולקרותה אחר צאת הכוכבים.

מיהו בזה אפשר לומר דזה מיקרי חזקה שלא נתבררה בשעתא שכתבו הראשונים ז"ל דלא מיקרי חזקה דהא אחר פלג המנחה קודם שקרא קריאת שמע יש ספק אם מטא זמן חיובא דדילמא הלכה כרבנן דזמנה מתחיל משעת צאת הכוכבים. וכשבא זמן צאת הכוכבים כבר אפשר שנפטר מחמת שהלכה כרבי יהודה וזמן קריאת שמע מפלג המנחה וכבר קרא קריאת שמע. וחזקה שלא נתבררה בשעתא לא הוי חזקה. אכן בלאו הכי הא מדרבנן גם להרמב"ם ספיקא לחומרא מדרבנן:

עוד כתבו שם התוס' והרא"ש ליתן טעם למנהגינו שאנו סומכין על הני תנאי דמקדמי זמן קריאת שמע כמו שסובר רבי אליעזר משעה שקידש היום בערבי שבתות, ורבי מאיר סובר משעה שהכהנים טובלים. וגם על זה הקשה השאגת אריה כיון דבגמ' לא אפסוק בהדיא הילכתא כחד מהני תנאי בעינן למיפסק כסתם מתניתין דזמן קריאת שמע משעת צאת הכוכבים:

ונראה לי לישב מנהגינו דהא בגמרא (דף ח) קאמר שם רשב"י משום ר"ע דפעמים אדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום ויוצא בה אחת של לילה ואחת של יום, ופריך שם כיון דקרו ליה יום איך יוצא בה של לילה, ומשני לעולם יממא הוא ואפילו הכי יצא בה משום לילה משום דאיכא דגנו בהאי שעתא. וכן אמר שם רשב"י דיוצא אחר שעלה עמוד השחר משום קריאת שמע של יום אף על גב דקרי לה לילה משום דאיכא דקיימי בהאי שעתא.

וכתב הרא"ש ז"ל אף על גב דפסקינן כרבן גמליאל דזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד שיעלה עמוד השחר, מכל מקום פסיקנן כרשב"י דאם קרא אחר שיעלה עמוד השחר יצא, משום דרשב"י לא פליג ארבן גמליאל דזמן קריאת שמע הוא עד שיעלה עמוד השחר, מיהו מאן דאנס יכול לקרות אחר עמוד השחר ויוצא בו.

והנה לכאורה צריך טעם מהיכן יצא לו לרשב"י למימר דאף דזמן קריאת שמע הוא עד שיעלה עמוד השחר מכל מקום מאן דאניס יכול לקרות עד הנץ החמה. ונראה לי והכי משמע בהדיא בדברי הרמב"ן במלחמות דטעמא דרשב"י דהכי עיקרא דדינא דקרא אמר בשכבך היינו זמן שכיבה, ועיקר זמן שכיבה לכל אדם הוא לילה להכי עיקר זמן קריאת שמע הוא מצאת הכוכבים עד עלות השחר. אלא כיון דלא תלי זמן קריאת שמע בלילה דהא לא כתיב בלילה אלא תליא בזמן שכיבה וקימה נמי, להכי אי אפשר לאמר דזמן קריאת שמע הוא רק מצאת הכוכבים עד עמוד השחר. וסובר רשב"י דלענין זה תליא בזמן שכיבה וקימה דאדם שהוא אנוס יכול לקרות קריאת שמע של לילה אף על גב שכבר לאו לילה הוא ומכל מקום מיקרי לגבי דידיה בשכבך. וכן יכול לקרות קריאת שמע של יום אף על גב דלשאר מילי לילה הוא וקרינן ביה ובקומך הואיל דלגבי דידיה זמן קימה הוא ולהכי כתיב בשכבך ובקומך בלשון יחיד לרמז דזמנה משתנה לפעמים ליחיד. וכמו דענין השכיבה והקימה משתנה לפעמים אצל כל יחיד ויחיד, כן ענין זמן קריאת שמע ניתן ליחיד דכשהוא אנוס יכול להקדים או לאחר בזמן שאפשר לקרותו זמן שכיבה וקימה ליחיד אף על גב דלרוב בני אדם לאו זמן שכיבה וקימה הוא.

ולא מסתבר ליה לרשב"י לפרש קרא דבשכבך ובקומך דכיון דאיכא דקיימי בהאי שעתא יהא זמן קימה לכל לענין קריאת שמע של יום, וכן לענין קריאת שמע של לילה יהא נמשך עד זמן דאיכא דגנו בהאי שעתא. דזה אי אפשר לאמר דהא מעמוד השחר עד נץ החמה איכא דגנו ואיכא דקיימי ואם כן אי אפשר לאמר שזמן זה יהא זמן קבוע לכל לקריאת שמע של ערבית וגם לקריאת שמע של שחרית דממה נפשך אי מקרי בשכבך לא מיקרי בקומך ואי מיקרי בקומך לא מקרי בשכבך.

והא נמי לא ניחא לרשב"י לפרש שיהא באמת זמן קריאת שמע לכל אחד כשהוא עומד ממטתו [וכמו שכתב הפני יהושע בברכות שם (דף י"א) דבית שמאי סברי הכי דליכא זמן קבוע אלא לכל אחד כי שכיב וכי קם, ולהכי אמרי דיטה ויקרא. ודבריו צ"ע דהא רבי אליעזר מתמידי בית שמאי הוא ואית ליה זמן בקריאת שמע בריש פרקין] דמסתברא שיש זמן אחד קבוע לכל. וכדאמרינן בפסחים דדריש רבא השבתת חמץ משש ולמעלה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי, ופריך אימא כל חד וחד כי שחיט, ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא. והכי נמי מסתברא שיש זמן קבוע לכל. להכי סובר רשב"י דמצאת הכוכבים עד עלות השחר הוא זמן קבוע לכל ואהני קרא דבשכבך ולא כתיב ביום ובלילה להורות דאדם שהוא אנוס יכול לקרות כל זמן דאיכא דגנו, וכן לקרות שחרית בזמן דאיכא דקיימי. והוא מדין תורה מדכתיב בשכבך ובקומך ולא ביום ובלילה:

ובזה מיושב דברי הרא"ש (בפרק קמא דברכות) בהא דאמר רשב"י פעמים שאדם קורא קריאת שמע שני פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בה אחת של לילה ואחת של יום. שהקשה שם לאשמעינן רבותא טפי דיוצא בקריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר כמו שאמר שם באידך ברייתא. ותירץ דלפי שהתנא רוצה לאשמעינן שקורא קריאת שמע שתי פעמים סמוכים זה לזה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה להכי הוצרך לאמר באותו של ערבית קודם שיעלה עמוד השחר. דאם אירעו אונס ולא היה יכול לקרות בלילה וגם צריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות בזמנו לא מסתברא שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר שיעלה עמוד השחר אף על פי שיכול לקרות של ערבית לבדה אחר שיעלה עמוד השחר. ולהכי תני אחת קודם שיעלה עמו השחר עכ"ל.

מבואר מדבריו דאי אפשר לקרות ק"ש סמוכים של לילה ושל יום. והיינו דווקא ביום אחד, אבל אם אירע לו היום אונס שצריך לקרות של לילה אחר עמוד השחר ולמחר רוצה להחזיק בדרך וצריך לקרות של יום אחר שעלה עמוד השחר רשאי אף על גב דסתרי אהדדי שביום אתמול החזיק אחר עמוד השחר ללילה ועכשיו מחזיק ליום אפילו הכי שרי.

ואלו הא דאמרינן פרק תפילת השחר (דף כ"ז) גבי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דרבי יהודה סובר תפילת המנחה עד פלג המנחה ומפלג המנחה ואילך נקרא לילה, ורבנן סברי עד הערב, דהשתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. וכתב השולחן ערוך (בסימן רל"ג) והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה. ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ומעלה צריך לזהר שלא יתפלל מנחה באותו שעה. וכתב המגן אברהם שם (ס"'ק ה') שיעשה לעולם כחד, פירש שלא יעשה פעם כך ופעם כך ומכל שכן שלא יתפלל ביום אחד מנחה אחר פלג המנחה וערבית קודם צאת הכוכבים עכ"ל.

הרי מבואר דמי שנוהג כרבי יהודה צריך לנהוג תמיד כרבי יהודה ומי שנוהג כרבנן צריך לנהוג תמיד כרבנן ולא ביום זה כך וביום זה כך. וגבי אונס דקריאת שמע משמע מדברי הרא"ש דרק ביום אחד אינו יכול לעשות תרתי דסתרי אבל בשני ימים רשאי:

ולפי מש"כ אתי שפיר דהתם גבי שיעורא דפלג המנחה הא דאמרינן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד הוא משום דמספקינן הלכה כמי ותפלה דרבנן להכי יכול לעשות כמי שירצה ולהכי אינו יכול לעשות ביום אחד כרבי יהודא וביום אחד כרבנן. אבל הכא גבי זמן קריאת שמע מעלות השחר עד הנץ הא דיכול לקרות באותו זמן לפעמים היכא דאנוס קריאת שמע של ערבית ולפעמים קריאת שמע של שחרית לאו משום ספיקא הוא אלא משום דהכי מפרשינן קראי דכיון דלא כתיב יום ולילה אלא בשכבך ובקומך ידעינן דהיכא דאנוס יכול לקרות קריאת שמע של ערבית אחר עלות השחר משום דאיכא דגנו בהאי שעתא. וכן קריאת שמע של שחרית יכול לקרות אחר עלות השחר היכא דאנוס משום דאיכא דקיימי בהאי שעתא וקרינן ביה ובשכבך ובקומך ולאו משום ספיקא הלכך יכול לקרות היום קריאת שמע של ערבית אחר עלות השחר ולמחר קריאת שמע של שחרית אחר עלות השחר ואין בזה משום תרתי דסתרי אהדדי דכיון דגלי קרא דהיחיד היכא דאנוס יכול לאחר זמן קריאת שמע של ערבית או להקדים זמן קריאת שמע של שחרית משום דזמן שכיבה משתנה לפעמים אצל בני אדם יכול להחזיק זמן דאחר עלות השחר היום לזמן שכיבה ולמחר לזמן קימה ואין בזה תרתי דסתרי:

ומעתה נ"ל דהני תנאי דמקדמי זמן קריאת שמע ללילה כמו מאן דסובר משקידש היום בערבי שבתות או משעה שכהנים טובלים, אף על גב דעדיין לאו לילה הוא, הוא נמי משום דסברי דזמן קריאת שמע לא תלי בלילה אלא בזמן שכיבה וקימה וסברי דזמן שכיבה הוא מעט קודם הלילה. אלא שבזה חולקין על רשב"י דרשב"י סובר דזמן קריאת שמע מכל אדם תלי בלילה דלסתם בני אדם לילה מקרי זמן שכיבה רק ליחידים היכא דאניסי יכולים לקרוא בזמן דאיכא דגנו אף שכבר אינו לילה. והני תנאי סברי דגם הזמן הקבוע לרבים הוא נמי בזמן שלפעמים היחיד שוכב ולהכי מקדמי גם זמן הקבוע לרבים קודם צאת הכוכבים משום דאיכא דגנו בהאי שעתא.

ומדוקדק בזה היטב לישנא דברייתא דקתני מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בערבי שבתות דברי רבי מאיר, וכן באידך ברייתא קתני מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקידם היום בערבי שבתות, ואלו בדברי רבי אליעזר דאמר משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן ובמתניתין וברייתא לא קתני מאימתי מתחילין אלא מאימתי קורין והלא דבר הוא.

ולפמ"ש אתי שפיר דטעמייהו דהנהו תנאי דאף דלא זמן שכיבה הוא קודם צאת הכוכבים לכל אדם מכל מקום קורין את שמע הואיל ולהיחיד הוא לפעמים זמן שכיבה ומיקרי גם לכל אדם זמן שכיבה במה שלפעמים היחיד מקדים לשכוב קודם צאת הכוכבים. להכי קאמר מאימתי מתחילין לקרות את שמע, דהיינו שגם בהתחלת זמן השכיבה לפעמים לאיזה אדם נמי הוי זמן שכיבה וקריאת שמע לכל אדם.

מיהו אנן לא סבירא לן כהני תנאי שיהא זמן קריאת שמע לכל אדם בזמן שהוא זמן שכיבה לפעמים גבי איזה יחיד ולהכי לא איפסק הלכתא כהני תנאי. ודווקא כרשב"י איפסק הילכתא דאהני קרא דבשכבך לגבי היחיד היכא שנאנס לפעמים לקרות אף שלא בזמן לילה או יום אלא בזמן שהוא שכיבה או קימה לגבי דידיה. אבל למהוי זמנו של יחיד גם זמן קבוע לרבים היכא דלא אניסו כהני תנאי דברייתא לא סבירא לן:

ולפי זה יש לנו לימוד זכות על הני דמקדימין זמן קריאת שמע של ערבית קודם צאת הכוכבים אף לפי מה דקיימא לן קריאת שמע דאורייתא משום דכיון דאיפסק הילכתא כרשב"י לענין סוף זמן קריאת שמע דיכול לקרות בזמן דאיכא דגנו בהאי שעתא, וכן לענין קריאת שמע של שחרית יכולים לקרות בזמן דאיכא דקיימי בהאי שעתא והיינו למי שהוא אנוס. אם כן בהתחלת זמן קריאת שמע נמי כל יחיד או ציבור שאניסי לקרות קודם צאת הכוכבים יכולים לקרות מן התורה ושפיר דמי.

וענין שעת הדחק ואנוס המבואר בראשונים לאו דוקא אונס גדול אלא אפילו צריך לצאת לדרך נמי מיקרי אונס כמבואר בשולחן ערוך או"ח (סימן נ"ח) במגן אברהם שם דכשיש קבורת מת או מילה או יום ערבה נמי מיקרי אונס לענין לקרות של שחרית אחר עמוד השחר, והוא הדין לעינן קריאת שמע של ערבית נמי אם רוב הציבור אין להם נרות גדולות שיוכלו להמתין בקריאת שמע עד צאת הכוכבים נמי מיקרי אונס, כדאמרינן (בשבת כ"ג) דנר ביתו עדיף מקידוש היום לכן נהגו להקדים בשבת זמן קריאת שמע של ערבית.

[הג"ה ואף דאפשר דלענין הזכרת יציאת מצרים בעינן דוקא שיזכיר בלילה דקיימא לן מזכירין יציאת מצרים בלילות ומה שמזכיר קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובת הזכרה בלילה מכל מקום הא יוצא במה שמזכיר בקידוש היום ובברכת המזון אחר סעודתו שאז הוא כבר לילה. ומכל שכן לפי מה שכתב הרבינו יונה ז"ל במשנה ראשונה דברכות לענין הזכרת יציאת מצרים בלילה לא בעינן לילה ממש דמריבוי דכל מרבינן ליה עיי"ש בדבריו ז"ל, בוודאי אתי שפיר. מכל מקום יש לעיין בזה דנהי דחובת קריאת שמע יצא אבל ידי חובת לימוד התורה דכתיב והגית בו יומם ולילה וצריך ללמוד גם בלילה לא יצא וצריך ללמוד איזה דברי תורה אחר צאת הכוכבים אם קרא קריאת שמע קודם צאת הכוכבים:]:

ולפי"ז נראה כיון שביארנו דהא דסמכינן להקדים זמן קריאת שמע ואמרינן דעבד כמר עבד כו' לאו מטעם ספיקא הוא אלא דממשמעותא דקא דיש זמן קבוע לכל לקריאת שמע ויש גם כן זמן מוקדם למאן דצריך לאקדומי. אם כן נראה דלא אסרו חכמים לאכול אלא בהגיע זמן הקובע לכל כמו צאת הכוכבים וסמוך לו חצי שעה, אבל מפלג המנחה דלא זמן הקבוע לכל הוא לא אסרו לאכול כן נראה לענ"ד:

ודע דבהאי ענינא לכאורה קשה לי טובא בהא דאמרינן בברכות (דף ל"ו) אמר רב צלף של ערלה בחו"ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. ופריך עלה מהא דתניא על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות וקפריסין אומר בורא פרי העץ אלמא דקפריסין נמי פירי הוא מדמברך עליו בורא פרי העץ. ומשני הוא דאמר כרבי עקיבא דאמר צלף אין מתעשר אלא אביונות בלבד אבל קפריסין לאו פירי הוא ומסיק שם דסובר כר"ע רק בערלה בחוצה לארץ דקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. ומייתי שם הא דמר בר רב אשי אכיל קפריסין וזרק האביונות משום דקפריסין לאו פירא. וגריס שם בסוף הסוגיא והלכתא כמר בר רב אשי דזירק האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירי הוא לגבי ברכות נמי לאו פירי ומברכינן בורא פרי האדמה. והתוס' שם כתבו דהאי והלכתא הוא לשון ה"ג. אבל הר"מ אומר דלגבי ערלה לאו פירי הוא היינו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אבל בארץ ודאי פירא הוא ומברכים עליו בורא פרי העץ ובברכות ליכא חילוק בין בארץ בין בחוצה לארץ ע"כ דגם האוכל הקפריסין בחוצה לארץ מברך בורא פרי העץ.

וקשה על זה דאיך יאכל הקפריסין ויברך עליהם בפורא פרי העץ ומחזיק ליה כפירי ואוכלם ואינו חושש לערלה ומחזיקם שאינם פירי הא הוי תרתי דסתרי אהדדי. והא אפילו בתפילה דהוי דרבנן צריך שינהוג כל ימיו כאחד שלא יהא סותר את עצמו. ודוחק לומר דמאן דאכיל קפריסין דלאו ערלה יברך בורא פרי העץ, ולמאן דאכיל קפריסין דערלה יברך בורא פרי האדמה דזה ודאי אין סברא.

ודוחק לומר דצריך לאכול דוקא עם דבר שיהא הקפריסין לטפילה שלא יהא צריך לברך על הקפריסין. וגם רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דאכיל קפריסין דמשמע דאכיל ליה לחוד בלא פת דאי אמרת דאי פאשר לאוכלם בלא פת מחמת הברכה הוי ליה לפרוש דאכיל עם פת.

וגם אין לומר דשאני ספיקא דערלה בחוצה לארץ דקיל טפי כדאמר בקדושין (דף ל"ט) דמותר לספק לכתחלה כדאמר שם פסק לי ואנא איכול דבשאר איסור דרבנן ודאי דאסור לספק. דזה אינו דהא אמר שם בסוגיא דלרב דסובר כר"ע בקפריסין גבי מעשר נמי מותר לאכול הקפריסין בטיבלייהו, ואם כן קשה אם יברך בורא פרי העץ הוי תרתי דסתרא אהדדי דפשיטא דאפילו בדרבנן נמי לא עבדינן תרתי דסתרי אהדדי.

וזה ראיה לדעת בה"ג שפסק דעל קפריסין מברך בורא פרי האדמה וכהך גירסא מדלענין ערלה לאו פירי הוא לענין ברכה מברכינן בורא פרי האדמה. אף על גב דבערלה איכא טעמא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ מכל מקום לענין ברכה נמי כיון דקיימא לן דבמקום שצריך לברך בורא פרי העץ אם אמר בורא פרי האדמה יצא מברכינן בורא פרי האדמה כיון דאיכא ר"ע דסובר לאו פירי הוא.

וסברא זו מוכרחת גם לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק גבי ערלה דאפילו בארץ לאו פירי הוא וסובר דמר בר רב אשי פסק לגמרי כר"ע אפילו בארץ וכמו שביאר דעתו הגר"א ז"ל ביורה דעה (סימן רצ"ד) מכל מקום תיקשה לדידיה מרב דהא אמר בהדיא ערלה בחוצה לארץ דוקא ותיקשה היכי מברך בורא פרי העץ ואוכלו ואינו חושש משום ערלה ועל כרחך צריך לומר דדין ברכה שוה לערלה בחוצה לארץ דכיון דאיכא תנא דסובר דלא פירי הוא מברך בורא פרי האדמה, כן נראה לענ"ד:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף