עונג יום טוב/יג
|
< הקודם · הבא > |
ודברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל הואיל ואתא לידן נימא בו מילתא במה שפסק (בפ"ו מהלכות קרבן פסח) דטמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אעפ"י שטבל והזה והרי הוא ראוי לאכול לערב אין שוחטין עליו אלא הוא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן חל בערב פסח ושאלו אם ישחטו עליהם ויאכלו לערב ופי' להם שאין שוחטין עכ"ל והיינו דלמד הרמב"ם ז"ל דאין שו"ז על טבו"י דטמא מת ממה שנדחו אותן אנשים לפ"ש ולא טבלו והזו כדי לאכול הפסח לערב והראב"ד ז"ל חולק ע"ז וסובר דשו"ז על טבו"י דט"מ כמו שאמר רב בפסחים (דף צ"ג) ולא מחלק בין טבו"י דט"מ לטבו"י דטמא שרץ. ומה שלא אמר להם משרע"ה לטבול ולעשות הפסח הוא משום ששחטו וזרקו עליהם קודם שטבלו שהיו סבורים שיעלה להם הזריקה גם קודם טבילה ויטבלו אח"כ לאכול הפסח ומרעה"ש אמר להם שאינו עולה שחיטה וזריקה זו ועכשיו כבר לא הי' שהות לטבול ולהזות ולשחוט שז"ל הראב"ד ז"ל אין דרך ההלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו' ומעשה כי הוי הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזאה סברי שיעלה ולא שאלו אלא לאח"ז שחיטה ונדחו והכתוב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזאה מאי טומאה הוי בהו עכ"ל והמפרשים תמהו עליו דאטו בתר דעבדין מתמלכין ומסתמא כששאלו היה להם עדיין שהות לשחוט ולזרוק והשיב להם שידחו לפ"ש ובודאי מדהשיב להם שידחו לפ"ש משמע כדעת הר"מ ז"ל דטבו"י דטמא מת אין שו"ז עליו ורב דאמר בפסחים שם דאין שו"ז על טמא שרץ אבל שו"ז עט"י הוא רק בטמא שרץ אבל ט"מ אפילו אחר טבילה נמי אין שו"ז עליו אע"ג דשימשא ממילא ערבא ומדמי רב טמא שרץ קודם טבילה לט"מ אחר טבילה דבתרווייהו אין שו"ז עליהם ובודאי פשטי' דקרא משמע כדברי הרמב"ם אלא שאנו צריכין ליישב מה שהקשו כל הראשונים עליו מסוגיא דפ' אלו דברים (דף ס"ט) בפלוגתא דר"א ור"ע אי הזאה דוחה שבת מכלל דאם יזה יהא רשאי להביא הקרבן פסח והתם מפרש רבה טעמא דר"א דסובר דאין שו"ז על טמא שרץ וכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה כו' הרי דאף למ"ד אין שו"ז על ט"ש דאיהו ודאי מוקי קרא דלא יכלו לעשות בשביעי שלהן כדאיתא בפסחים (דף צ') דמהאי קרא גופא קא יליף לה ואפ"ה קאמר דהזאה אינה דוחה שבת משמע דאי היה מזה הי' יכול להביא ק"פ דלא כהר"מ ז"ל:
אולם הר"מ ז"ל כשהביא הך דינא דאין הזאה דוחה שבת בפ' הנ"ל כתב האי דינא בי"ג שחל בשבת דאסור להזות משום דאי הוה מזה הי' יכול לשחוט למחר ובאמת בירושלמי מייתי דאית מ"ד בפלוגתא דר"א בי"ג שחל בשבת ומייתי גם ברייתא דמיירי בי"ד שחל בשבת ויש להבין כיון דבגמרא דידן (דף ס"ט) מייתי מתיב רבה השיב ר"ע טמא מת שחל שביעי שלו בשבת בערב הפסח יוכיח שהוא משום שבות ואינו דוחה שבת ומוכח מזה דאחר הזאה שוחטין וזורקין א"כ מדוע שביק הר"מ הך ברייתא דמייתי בש"ס דילן דר"א קאי אטמא מת שחל שביעי שלו בי"ד דמוכח מינה דשו"ז על טבו"י ותפס אידך מ"ד בירושלמי דפלוגתא דר"א ור"ע מיירי דחל בי"ג כיון דנ"מ טובא לדינא דלהך מ"ד דמיירי בי"ג מוכח ממילא דאין שו"ז על טבו"י דטמא מת דאי שו"ז א"כ מהיכי תיתי לדחות שבת לר"ע הא יכול להזות למחר א"ו דגם אם יזה למחר יהא טבו"י דטמא מת ולא יוכל לשחוט להכי הוצרך להזות בי"ג:
אבל להך ברייתא דנקט טמא מת שחל שביעי שלו בערה"פ ממילא מוכח דשו"ז על טבו"י דטמא מת ועוד דכל הפלפול של הש"ס לר"א בין לרבה דבעי למימר דטעמא דר"א דהזאה אינה דוחה שבת משום דאין שו"ז עט"ש בין לרבא דמפרש טעמא משום דשו"ז עט"ש לא שייך אלא בהזאה די"ד ולא בהזאה די"ג:
ונראה לפענ"ד ליישב בעזהי"ת הכל על נכון דדברי הר"מ ז"ל מוכרחים כן בגמרא לפי מה שדקדקנו בהא דאמר (בדף צ') טעמא דרב דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו ער"פ וכ"ת ממאי דהכי הוא דכתיב לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אינם יכולים לעשות הא למחר יכולים לעשות דקשה כיון דלא מוכח מקרא דטמא לנפש א"כ אמאי מייתי כלל הך קרא דטמא לנפש הו"ל לאתויי רק קרא דביום ההוא לחוד ואין לומר דמקרא דביום ההוא רק ר' יצחק קאמר לה להכי מייתי קרא דטמא לנפש דהא הריטב"א ז"ל כתב בסוכה (דף כ"ה) דכ"ע אית להו שחל שביעי שלהם בערה"פ כדרשא דביום ההוא וכן מוכח ממש"כ לקמן גם אליבא דר"ע דסובר אין שו"ז כמש"כ לקמן ליישב קושיית התוס' וכן הקשה בצל"ח ועוד דהא לקמן (דף צ"ד) דקאמר טמא שרץ רחמנא דחייה לא מייתי רק קרא דטמא לנפש עיי"ש:
לזה נראה דבאמת מהאי קרא דביום ההוא הי' אפשר לדחות כמ"ש הראב"ד שכבר שחטו עליהם ועכשיו אין שהות להזות ולשחוט עליהן ואפילו להזות ולשחוט בב"א לא הי' שהות ולעולם שו"ז על טבו"י והכא שאני דלא הי' שהות כלל להכי מייתי מעיקרא מקרא דטמא לנפש אלא דמקרא דטמא לנפש נמי לא מוכח דאיכא למימר ממאי דהכי הוי וע"ז מביא אח"כ דכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות וכיון דאותן אנשים היה חל שביעי שלהם בער"פ:
א"כ תשובת משה בטמא לנפש קאי נמי עלייהו דהא להם השיב ועל שאלתן השיב א"כ ממילא מוכח דקרא דטמא לנפש מיירי נמי בטמא שחל שביעי שלהן בער"פ דנהי דעל עובדא דידהו הי' אפשר לדחות דמה שהשיב להם שידחו לפ"ש הוא משום שלא הי' שהות או משום שהיה בשבת כמש"כ בהגה"ה] אבל תשובת איש כי יהיה טמא לנפש דמיירי נמי ע"כ בחל ז' שלו בער"פ לא מוזכר בה תנאים אם יש שהות לטבול או לא רק סתמא קאמר דנדחה לפ"ש. וא"כ הרי מוכח דאין שו"ז על ט"ש ותרווייהו קראי צריכי דמשאלתם ותשובתו אנו למידין דאין שו"ז עט"ש וממילא מוכח כשיטת הר"מ ז"ל דמקרא דטמא לנפש מוכח שאפילו היכא דאיכא שהות ביום להזות נמי אין שו"ז דהא קרא טמא לנפש סתמא קאמר **(הג"ה ולשיטת הסמ"ג שאז הי' גזירה דהזאה שלא להזות בשבת ובוודאי דהי' אפשר לדחות כיון שאז הי' חל ע"פ בשבת כדמוכח בפ' ר"ע בשבת להכי נדחו נפיש משום דא"א להזות עליהם ואף דבפסחים (דף ס"ט) אמר דלמ"ד שו"ז הזאה למאי אי לאכילה אכילה לא מעכבא היינו אי לא היתה גזירה הוי שרי לשחוט ולזרוק בלא הזאה כיון דגברא חזי להזות כדאמר שם אבל אחר הגזירה כיון דלא חזי להזות אין שו"ז עליו אע"ג דשו"ז על ט"ש והארכנו בזה בדרוש:) וקאי נמי אחל שביעי שלו בער"פ שהוא תשובה על שאלתן וזהו ראי' מוכרחת לשיטת הר"מ ז"ל והתימא על שיטת התוס' שעומדים ג"כ בשיטת הראב"ד שכתבו שם (דף צ') ד"ה שחל שאחר טבילה היו יכולים לשחוט עליהם דהא בעצמם כתבו בר"פ מי שהיה טמא) דמתניתין דקתני דטמא פטור מכרת ע"כ סברה שו"ז עט"ש ומיירי קודם שביעי דאי סברה אין שו"ז עט"ש ומיירי בשביעי שלו ג"כ אמאי פטור מכרת הא חייב על שלא טבל עכ"ל וא"כ קושיא זו ממש תפול לשיטתם על הפסוק דקאי בשביעי שלו למ"ד אין שו"ז עט"ש א"כ אמאי קאמר קרא דפטור מכרת דהכי כתיב כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' בחודש השני הא למ"ד אין שו"ז על ט"ש קרא מיירי בשביעי שלו דאין שו"ז וכ"כ בר"פ מי שהיה בהא דאמר ר"ע לטעמי' דסובר אין שו"ז עט"ש דלדידי' מיירי בשביעי שלו וקאמר דסיפוק בידו לעשות ואינו עושה דרחמנא דחיה א"כ תקשה אמאי פוטרו הכתוב מכרת הא יכול לטבול ולהזות ומכש"כ דקשה טובא דלפי מאי דמשמע מדבריהם (דף ס"ט) ד"ה שוחטין דלמ"ד אין שו"ז עיקר קרא דאיש כי יהי' טמא לנפש לא כתיב אלא לאורויי שאף שיכול לטבול ולהזות אפ"ה אסור א"כ ודאי דקשה אמאי פטור מכרת והא יכול להזות כיון דקרא מיירי רק בטמא שחל שביעי שלו לחוד ולא מיירי בשאר טמא אבל לשיטת הר"מ ז"ל א"ש טובא:
דבאמת לא מצי להזות בטבו"י דמת כלל והני אנשים ששאלו אפשר דבאמת כבר טבלו והזו או שרצו לטבול ולהזות ואפ"ה השיב להם דידחו לפ"ש ולהכי נמי כתיב קרא בסתמא דבטמא לנפש אפילו בחל שביעי שלו ער"פ דנדחו ופטור מכרת כשיטת הר"מ ז"ל והש"ס דקאמר מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בער"פ ואמר רחמנא דידחו לפ"ש כוונתו גם על סיפא דקרא דנדחו לפ"ש ופטור מכרת מזה מוכח דאין שו"ז עט"ש וטבו"י דמת כט"ש דמי:
נקוט הא סברא בידך דמה שהביאו להר"מ ז"ל לחלק בין טבו"י דמת לטבו"י דשרץ הוא ממה דכתיב בטמא נפש שידחה לפ"ש ופטור מכרת דמזה מוכח דלא מהני לו טבילה והזאה כלל ומעתה לא קשה על הר"מ ז"ל מברייתא דהשיב ר"ע הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד תוכיח שאינה דוחה השבת ומכולה סוגי' דשם דמוכח דאם היה מזה בי"ד היו יכולין לשחוט עליו ולהרמב"ם ז"ל אין שו"ז על טבו"י דט"מ אף לאחר הזאה וטבילה משום דהא שם בגמ' פריך לר"א אמאי באמת הזאה אינו דוחה שבת מכדי טלטול בעלמא לדחי שבת ומשני גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה ופריך לר"א נעברי' דהא לר"א מכשירי מצוה דוחה שבת ואפילו היכא דגברי לא חזי אמרינן לי' זיל תקון נפשך כדתניא ערל שלא מל ענוש כרת ומשני רבה דקסבר ר"א אין שו"ז עט"ש וכל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה וכל מילתא דאיתא בציבור איתא ביחיד הלכך ערל דאי כולהו ערלים אמרינן להו קומו מולו נפשייכו ביחיד נמי אמרינן לי' קום מהול אבל טומאה דבציבור עבדי בטומאה ביחיד נמי לא אמרינן לי' קום מזה משום מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד הלכך הזאה לא דחי שבת ופריך מברייתא דקתני דערל וטמא שרץ חייבים כרת מריבוייא דוהאיש ומדקא מהדר אטמא שרץ מכלל דסובר אין שו"ז על טמא שרץ ואפ"ה חייב כרת אע"ג דלא חזי חיובא עליו ואע"ג דליתא בציבור איתא ביחיד ומסיק רבא דר"א סובר שו"ז עט"ש וה"ה לטמא בשביעי שלו הזאה למאי לאכילת פסחים לא מעכבא כיון דגברא חזי תיקוני הוא דלא מתקן נפשי' ע"ש בגמרא וא"כ לרבה דמפרש טעמא דר"א דסובר אין שו"ז עט"ש והא דאין הזאה דוחה שבת משום מילתא דאיתא בציבור איתא ביחיד והזאה דליתא בציבור לא אמרינן גם ביחיד קומו אזו אין אנו צריכין לומר דטבו"י דמת אין שו"ז עליו כשיטת הר"מ אלא דטבו"י דמת נמי מהני לי' טבילה והזאה והא דפטרו הכתוב מכרת בטמא מת בשביעי שלו ולא חייב כרת על שלא טבל והזה הוא משום דלא אמרינן לי' קומו אזו דמילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד ופטור מכרת ושפיר קאמר קרא דאם הוא טמא לנפש בשביעי שלו פטור מכרת וא"כ ברייתא דקתני שחל שביעי שלו ע"פ דמותיב רבה מיני' דמוכח מינה דאחר הזאה יהא מותר לשחוט עליו דהא מיירי בהזאה דידי' ודאי דלא קשה לשיטת הר"מ ז"ל דממ"נ לפי הו"א דסובר ר"א אין שו"ז על ט"ש ודאי דא"ש דעיקר ילפותא דאין שו"ז על טבו"י הוא מקרא דטמא לנפש בשביעי שלו דפטור מכרת כמש"כ אבל לר"א הא אפשר לומר דשפיר שוחטין עליו והא דפטור מכרת הוא משום דליתא בציבור ליתא ביחיד לא אמרינן קמו אזו וכן למסקנא דמסיק רבא דסובר ר"א שו"ז עט"ש לדידיה ודאי דא"ש הא דקתני בט"מ שחל שביעי שלו בער"פ אינו מזה דמשמע דאם הי' מזה הי' מותר דהא למ"ד שו"ז לא מיירי כלל קרא בז' שלו אלא בשאר ימים ושפיר קתני ברייתא שחל שביעי שלו בער"פ דהך ברייתא דר"ע הוא דמותיב לי' לר"א ממה שלמדו ר"א מעיקרא דהזאה אינה דוחה שבת ואז שפיר הי' סובר ר"א דשו"ז על טבו"י דט"מ אבל ר"ע שדן דינו לפני ר"א אי הזאה דוחה שבת ע"כ דמוקמי אהזאה דט"מ שחל י"ג שלו בשבת דהא איהו סבר אין שו"ז עט"ש כמבואר בר"פ מי שהי' טמא (דף צ"ד) ולדידי' קרא מיירי בט"מ שחל שביעי שלו בער"פ ומוכח נמי דאין שו"ז על טבו"י דט"מ מדפטרי' הכתוב מכרת ולא אמרינן לי' קום אזה דהא מסקינן דאם לא הזה חייב כרת דאף דליתא בציבור איתא ביחיד כדמייתי (דף ס"ט) מברייתא דוהאיש א"כ ע"כ דר"ע שדן אם הזאה דוחה שבת דמשמע דאחר הזאה יהא מותר לשחוט עליו מיירי בי"ג שחל בשבת וכן הר"מ בפי' המשנה ובה' ק"פ כתב נמי דין הזאה די"ג:
ובזה מיושב נמי מש"כ הר"מ ז"ל (בפ' זה) בטעמא דהזאה אינו דוחה שבת בי"ג משום דלאו זמן פסח הוא ולא משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כדמשמע בגמרא (דף ס"ט) מכדי טלטולא בעלמא תדחה שבת משום פסח אלמא דמשום הטלטול הוי לן למישרא מחמת מצות הפסח עד דמסיק שמא יעבירנו א"כ מדוע שביק הר"מ טעם שמא יעבירנו ולפי מש"כ א"ש לפי דבאמת מוכח בגמרא דטעמא דהזאה לאו משום שמא יעבירנו מדקאמר בר"ה ובמגילה והיינו טעמא דלולב וה"ט דשופר ולא קאמר נמי וה"ט דהזאה משמע דבהזאה עיקר משום טילטולא שהזאה בעצמה אסור אלא דמיבעי לן למשרי משום מצות פסח כיון דליכא חשש הרחקה מאיסור תורה להכי פריך שפיר מכדי טלטולא בעלמא הוא נדחי שבת משום פסח דקושי' קאי אר"א דאגמריה מעיקרא לר"ע דהזאה אינה דוחה שבת דקאי על הזאה די"ד כמו דתני בברייתא ושפיר פריך כיון דהגיע זמן שחיטת הפסח הוי לן למשרי טלטול משום מצות פסח והוצרך לשנויי דאיכא גזירה דאיסור דאורייתא שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וכ"ז הוא לר"א וברייתא דאליבי' מעיקרא כי אגמרי' לר"ע דאינו דוחה דמיירי בי"ד כמו שבארנו אבל למסקנא דהדר ר"א וסובר דהזאה דוחה שבת ור"ע פליג עליו ופלוגתייהו הוי בי"ג כברייתא דמייתי בירושלמי אין אנו צריכים לטעם שמא יעבירנו אלא דאסור משום הטלטול בעצמו ולא קשיא תדחה שבת משום פסח כיון דמיירי בי"ג דלא מטא זמן חיובא דפסח לא דחי אפילו טלטול לחוד והוכחה לזה מדלא פריך האי קושיא דמכדי טלטולא בעלמא תדחי שבת לר"ע אלא לר"א וע"כ משום דר"ע דקאי אי"ג בלא"ה אינו דוחה שבת משום דלא מטא זמן פסח משא"כ לר"א פריך שפיר ותדחי פסח דלימד לר"ע דבי"ד נמי לא דחי כמו שבארנו דע"ז מקשה דלדחי כיון דבי"ד הגיע זמן פסח וא"ש הא דלא חשיב הש"ס ה"ט דהזאה כמו דחשיב לולב ומגילה ושופר משום שמא יעבירנו דלדידן דקיימינן בי"ג אין אנו צריכים לטעמא שמא יעבירנו אלא משום הטלטול בעצמו ולא דחי משום דלא מטי זמן פסח והכי משמע לישנא דהזאה שבות ואינו דוחה שבת משמע שיש בהזאה עצמה שבות במלאכתה שישבות דהיינו טלטול ולא דחי שבת:
ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' (דף צ"ג) בהא דקאמר ר"ע לטעמי' דסובר אין שו"ז עט"ש שהקשו מנ"ל דר"ע סובר אין שו"ז דהא סובר בסוכה מישאל ואלצפן היו וא"כ לא דריש ביום ההוא ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר טעמא דר"א דהי' סובר הזאה אינו דוחה שבת הוא משום דהוי סובר שו"ז עט"ש והזאה למאי דאכילה לא מעכבא א"כ הא דהדר בי' ואמר דהזאה דוחה הוא משום דסובר אין שו"ז וצריכה הזאה לשחיטה עצמה ור"ע דסובר דהזאה אינו דוחה נמי ע"כ דסובר אין שו"ז דאי סובר שו"ז א"כ ל"ל למימר דהזאה אינו דוחה הא לא צריך לדחות כלל דהזאה למאי והיכי מצי למילף חתיכת יבלתו שהיא צריכה לשחיטה מהזאה שהיא רק צורך אכילה א"ו דר"ע סובר אין שו"ז עט"ש וה"ה על טבו"י דמת וכמ"ש הריטב"א בסיכה דכולהו תנאי סברי שחל שביעי שלהם בערה"פ כדרשא דביום ההוא אפילו ר"ע וריה"ג] ומיירי בהזאה די"ג שההזאה של עכשיו הוא צורך השחיטה ואפ"ה לא דחי וכן הרמב"ם ז"ל בפהמ"ש פרק אלו דברים נקט הא דר"א דסובר הזאה דוחה שבת בי"ג והיינו כמו שכתבתי דסובר דלמ"ד שו"ז ודאי דהזאה אינו דוחה דהזאה למאי אכילה לא מעכבא ור"א דהדר בי' וסובר הזאה דוחה שבת ע"כ משום דסובר אין שו"ז עט"ש והזאה צורך שחיטה וכיון דאין שו"ז ע"כ דטבו"י דט"מ נמי אין שו"ז עליו כדעת הר"מ ז"ל וכדמוכח מקרא שדחה אותו לפ"ש. א"כ לא משכחת לה בי"ד אלא בי"ג אף אנו נאמר דר"ע דסובר ג"כ אינו דוחה ויליף חתיכת יבלתו מהזאה ע"כ משום דסובר אין שו"ז וההזאה צריכה לשחיטה ואפ"ה לא דחי ושפיר יליף חתיכת יבלתו ושפיר קאמר הש"ס דר"ע לטעמי' דסובר אין שו"ז עט"ש:
ומה שקשה לכאורה הוא מש"כ הר"מ ז"ל בטעם הזאה די"ג דאינו דוחה שבת משום דבי"ג לא מטי זמן חיובא דפסח:
א"כ היכי יליף ר"ע חתיכת יבלתו מהזאה הא בחתיכת יבלתו מטי זמן פסח וגם למה הוצרך הר"מ לטעם דלא מטא זמן חיובא הא אפילו בחתיכת יבלתו בי"ד שחל בשבת לא דחי שבות אע"ג דמטי זמן חיובא ולענ"ד הא נמי ניחא דהא ר"ע הוה בעי למילף חתיכת יבלתו מהזאה די"ד דהא ממאי דאגמרי' ר"א הוי בעי למילף ור"א דאגמרי' מעיקרא דהזאה אינו דוחה הזאה די"ד אגמרי' ושפיר בעי ר"ע למילף מיני' חתיכת יבלתו ומ"ש הר"מ ז"ל דטעם די"ג לאו זמן פסח הוא אה"נ דאי הוי זמן פסח נמי לא דחי אלא דקושטא דמילתא נקט דבי"ג בלא"ה לא דחי דאכתי לא מטי חיובא דפסח:
ומה שבארנו דהא דהדר ר"א וסובר דהזאה דוחה שבת הוא משום דסובר אין שו"ז עט"ש וצריך הזאה לשחיטה. ולהכי פירש הר"מ ז"ל בפהמ"ש דקאי אהזאה די"ג כמש"כ לעיל ויש לבאר מאי דקשה לי טובא בסוגיא דפ' א"ד (דף ס"ט) דדחיק רבא לשנויי הא דקאמר ר"א הזאה אינו דוחה שבת הוא משום דסובר שו"ז עט"ש משום דק"ל מברייתא דערל שלא מל ענוש כרת וקשה הא לקמן פריך אמאי דאמר ר"א דרך רחוקה הוה חוץ לאסקופת העזרה ולא אמרינן קום עייל מברייתא דערל שלא מל ענוש כרת ומשני אביי דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ורבא אמר תנאי היא ומייתי תנאי דפליגי אי חוץ לעשייתו או חוץ לאכילתו ותנא דערל שלא מל ענוש כרת סובר מן המודיעים ולחוץ משום דאם הוא מן המודיעים ולפנים אמרינן לי' קום עייל וכיון דרבא סובר דתנאי פליגי בדר"א אי אמרינן קום עייל ותנא דחוץ לעשייתו וחוץ לאכילתו ע"כ סובר דלא אמרינן קום עייל א"כ למה הוצרך רבא להך טעמא דשו"ז והזאה למאי הא אפשר לומר דהא דאמרינן הזאה אינו דוחה שבת משום דגברא לא חזי ולא אמרינן לי' קום תקן נפשך כמו שסובר ר"א בדרך רחוקה במשנתינו לקמן ונהי דלא מצינן למימר דר"א בהך משנה דהזאה סובר דדרך רחוקה הוי חוץ לאסקופת העזרה א"כ לא משכחת הזאה דהא גם אחר הזאה יהא בדרך רחוקה דהא טבו"י אסור לכנוס לעזרה וע"כ דחוץ לאסקופת העזרה לא הוי דרך רחוקה מ"מ הא אכתי אפשר לומר דסובר ר"א דרך רחוקה הוי חוץ לאכילתו דהיינו חוץ לירושלים ולא אמרינן קום עייל ולהכי הזאה נמי לא דחי שבת דהא טמא ודרך רחוקה חד דינא להו לענין קום עייל לרבא ולא סבר להא דאביי דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ול"ל לרבא הך סברא דהזאה למאי אכילה לא מעכבא וזה קושי' עצומה לכאורה:
ע"כ נראה לענ"ד דבאמת בהא דאמר אביי שם דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא כבר הקשו התוס' תימא שערל שלא מל ועומד חוץ לעזרה ענוש כרת וכשמל והוא חוץ לעזרה נפטר מכרת ותירצו דמצינו כה"ג כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ועיין בצל"ח שתמה ע"ז ובאמת שלא מצינו כה"ג כל הראוי דהאי כללא הראוי לבילה לא מצינו אלא במחסר פרט א' מן המצוה ועושה עיקר המצוה. אבל באינו עושה מצוה כלל לא מצינו שמועיל מה שראוי לעשות ע"כ נראה דהא שערל שלא מל ענוש כרת מיירי באמת בעומד בעזרה גופא דחייב כרת דאלו הוי מל נפשי' הוא ראוי וחייב לעשות פסח אבל בעומד חוץ לעזרה והוא ערל הוא פטור משום דרך רחוקה וברייתא דטמא שרץ חייב כרת אע"ג דהוא ודאי חוץ לעזרה וכר"א נמי מוקמינן לי' (בדף סט) איכא למימר דסברה חוץ לאכילתו ודו"ק] דלא שייך כאן סברא דכל הראוי לבילה ועיקר סברא דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא לא מסברא קאמרינן ליה אלא גזה"כ הוא דנהי דגלי קרא בטהור בדרך רחוקה דלא אמרינן ליה קום עייל אבל בטמא לא אשכחן דגלי קרא ומסברא אמר לי' קום תקן נפשך:
ונראה דסברא אי טמא ודרך רחוקה כי הדדי נינהו תליא בפלוגתא דשו"ז עט"ש כי היכי דאמר בר"פ מ"ש טמא לענין דרך רחוקה אי עביד הורצה דלמ"ד אין שו"ז עט"ש ומיירי קרא בט"מ בז' שלו ילפינן דרך רחוקה מטמא כמו דבטמא אי עביד לא הורצה ה"נ בדרך רחוקה ולמ"ד שו"ז לא מצינו למילף דר"ח מטמא כיון דטמא דקרא מיירי בלא חזי לאורתא א"כ אין ללמוד דר"ח ממנו. וה"נ למ"ד אין שו"ז עט"ש ילפינן נמי כמו דבדרך רחוקה לא אמרינן לר"א קום עייל לפנים מאסקופת העזרה ה"נ בטמא לא אמרינן לי' קום תקן נפשך דילפינן מהדדי דתרווייהו מיירי בהני דחזי לערב ודחי' רחמנא וכמו דבדרך רחוקה לא אמרינן לי' קום תקן נפשך ה"נ בטמא לא אמרינן לי' קום תקן נפשך אבל למ"ד שו"ז דמיירי קרא בט"מ קודם שביעי שלו שאינו יכול לתקן עצמו ולא ילפינן כלל טמא מדרך רחוקה ואף דבדרך רחוקה לר"א פטור אף שיכול לתקן עצמו דהיינו לכנוס לעזרה מ"מ ערל וטמא חייב כשמצי לתקן עצמו דלא ילפינן להו מהדדי כיון דטמא דקרא מיירי באינו יכול לתקן עצמו דהיינו קודם שביעי ודרך רחוקה הוא באינו יכול לכנוס להכי לא ילפינן להו מהדדי ואמרינן דטמא וערל שלא תיקן עצמו חייב כרת ומעתה אתי שפיר הא דאמר רבא תנאי הוא אי אמרינן לי' קום עייל ולא עייל הוצרך לומר הא דלר"א אינו דוחה הזאה את השבת משום דאכילה לא מעכבא הא לא"ה הי' חייב כרת במה שלא תיקן נפשו ולא מוקי לה כהך תנא דסובר דלא אמרינן לי' קום עייל הוא משום דלעיל דמוקי טעמא דר"א משום דשו"ז אמרינן דתנא לחוץ אסקופת העזרה לא פליג כלל אתנא דערל שלא מל ענוש כרת אלא דדרך רחוקה לטהור ואין ד"ר לטמא כיון דשו"ז עט"ש לא ילפינן מהדדי ובטמא כ"ע מודו דחייב לתקן א"ע והוצרך לומר טעמא דר"א שאסור להזות הוא משום דהזאה למאי אכילה לא מעכבא ולא מצי לאוקמי תנאי הוא וסובר הך תנא כמ"ד חוץ לאכילתו ולא אמרינן קום עייל. דז"א דבטמא ודאי אמרינן קום תקן נפשך כיון דלא ילפינן טמא מדרך רחוקה אבל לקמן אמשנה דחוץ לאסקופת העזרה דכבר חזר ר"א וסובר דהזאה דוחה שבת משום דאין שו"ז עט"ש כמש"כ בשם פהמ"ש להר"ם ז"ל, א"כ ע"כ לפי"ז גם בערל שלא מל פטור מכרת דכיון שאין שו"ז אין לחלק בין טמא לדר"ח וכמו בדר"ח לא אמרינן קום תקן נפשך ה"ל בטמא וע"כ דמתניתין ל"ל דערל חייב כרת וברייתא דערל חייב כרת לר"א באמת סברה דדר"ח הוי לחוץ מן המודיעים והא דלא מוקי ברייתא דערל דסברה אליבא דר"א שו"ז ולא ילפינן ערל מטמא ודר"ח ולעולם דסברה נמי חוץ לאכילתו או לעשייתו הוא משום דבעי לאוקמי ברייתא (דבדף סט) נמי כר"א ובהך ברייתא קתני ערל חייב כרת אע"ג דאין שו"ז עט"ש. וע"כ משום דסברה לר"א דדר"ח הוי מן מודיעים ולחוץ משום דאמרינן קום עייל] להכי קאמר תנאי היא אבל לעיל הא דבעי ר"א למימר דהזאה אינו דוחה שבת כמ"ד שו"ז לא הוי צריך לומר כלל תנאי הוא אלא דיש חילוק בין טמא לדרך רחוקה וכ"ע סברי לר"א דלא אמרינן בדרך רחוקה קום עייל ובטמא לכ"ע אמרינן קום עייל והוצרך לומר דטעמא דר"א משום דאכילה לא מעכבא ואפשר נמי לומר דאביי דאמר התם נמי אמשנה דחוץ לאסקופת העזרה דרך רחוקה לטהור ואין דר"ח לטמא אזיל נמי לשיטתו דסובר כרבה רבי' דטעמא דר"א דהזאה אינו דוחה שבת הוא משום דאין שו"ז עט"ש וכל שביחיד נדחה כו' וא"כ אח"כ דהדר בי' ואמר שדוחה שבת הוא על כרחך משום דסובר שו"ז עט"ש וכיון דסובר שוחטין וזורקין על טמא שרץ לא ילפינן מהדדי ורבא לטעמי' דפריש טעמא דר"א בהזאה משום דשו"ז להכי אינו דוחה א"כ למסקנא ע"כ דסובר אין שו"ז א"כ ילפינן טמא מדרך רחוקה וא"כ ע"כ דתנא דערל פליג אתנא דדר"ח וסובר דדר"ח הוי מן המודיעים ותרווייהו אביי ורבא מוקי משנה דחוץ לאסקופת העזרה אחר חזרה דר"א ומזה ראי' למש"כ דלפום חזרה דר"א הוא משום דסובר אין שו"ז עט"ש ולפ"ז צריך לפרש הא דהזאה דוחה שבת היינו בי"ג כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ודו"ק:
ונראה לי עוד ליישב שיטת הר"מ ז"ל במה שכתב דין הזאה ביום י"ג וממילא מוכח מזה דאין שו"ז על טבו"י דט"מ עפ"י דברי הירושלמי (בפרק אלו דברים) אמתניתין דהשיב ר"ע הזאה תוכיח תמן תנינן איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח ר"א אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר"י לא אמר ר"א אלא לפוטרו מכרת. אמר ר' אלעזר מתניתין אמרה כן השיב ר"ע הזאה תוכיח שהיא מצוה ומצוה להזות תיפתר שחל יום השביעי שלו בי"ד שחל להיות בשבת שאלו חול הי' מזה עליו ואח"כ בא ושוחט עליו את הפסח והוא נכנס ואכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב עליו מן המצות אמר ר' הושעיא תיפתר שחל יום השביעי שלו בשלשה עשר שחל להיות בשבת שאלו חול הי' מזה עליו ולמחר הוא בא ושוחט עליו את הפסח והוא נכנס ואוכלו לערב וכו' ע"ש וכוונת הירושלמי שר"י אמר דלא אמר ר"א אלא לפוטרו מן הכרת אבל אי עבד הורצה וקאמר ר"א דממשנה מוכח כן דאם עבד הורצה מדקאמר הזאה תוכיח שהיא שבות ודוחה שבת היינו הזאה די"ד שכשמזה עליו יכול לשחוט עליו ויאכל לערב והא לר"א הו"ל בדרך רחוקה שהרי קודם הערב שמש אינו יכול ליכנס לפנים מאסקופת העזרה ואפ"ה יכול לשחוט עליו אלמא דאי עבד הורצה ולא אמר ר"א אלא לפוטרו מן הכרת והיינו כר"נ בר"פ מ"ש טמא וע"ז משני ר' הושעיא תפתר שחל י"ג שלו בשבת ערה"פ פי' דלעולם אי עבד לא הורצה והזאה דקתני דוחה השבת מיירי שחל י"ג בשבת ומזה עליו ולמחר יכנוס בעזרה וישחוט וכן פי' בקרבן עדה עיי"ש וא"כ לפ"ז לדידן דפסקינן דאי עבד לא הורצה כרב ששת כמ"ש הרמז"ל (בה' ק"פ פ"ה) א"כ ממילא לא משכחת לה כלל לר"א הזאה בי"ד אלא בי"ג דבי"ד א"א לשחוט עליו אף אם יזה מחמת שהוא בדרך רחוקה ומסתמא קאי ר"ע ג"כ על הך הזאה דמיירי ר"א ואף דלר"ע משכחת לה בהזאה די"ד דהא איהו סובר דרך רחוקה הוא מן המודיעים ויכול לשחוט עליו אחר הזאה מ"מ מסתמא ממה שלמדו ר"א ממנה השיב לו ועל י"ג קאי ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דין הזאה בי"ג דהא תנא דידן סובר אליבא דר"א דדרך רחוקה הוא חוץ לאסקופת העזרה כדתנן במתניתין (בדף צג) ולא כתנא דסובר אליבא דר"א חוץ לאכילתו (בדף צד) וכיון שהוכחנו דר"א למדו לר"ע הזאה די"ג ור"ע אמר לו סתם הזאה תוכיח שהוא משום שבות ודוחה שבת דמשמע מזה שהוא ג"כ סובר הך דינא דהזאה די"ג שלמדו ר"א ור"ע הא סובר דדרך רחוקה הוא מן המודיעים א"כ קשה לדידי' הא יכול להזות עליו למחר בי"ד וישחוט עליו דהא אינו צריך להיות בעזרה בשעת שחיטה א"כ מוכח מזה דאין שו"ז בטבו"י דט"מ וכשיזה עליו בי"ד אין יכולין לשחוט עליו הפסח וצריך להזות בי"ג וממילא מוכח פסק הר"מ ז"ל דאין שו"ז עטבו"י דט"מ מדאית לי' לר"ע ג"כ הזאה די"ג:
אע"ג דאיהו סובר דרך רחוקה מן המודיעים וזה ברור:
ודע שמה שכתבתי שאם נפרש דהזאה שאינו דוחה שבת הוא בי"ג מוכח מזה דאין שו"ז על טבו"י דט"מ מדלא אמרינן לי' שימתין עד למחר בי"ד ויזה עליו זהו רק לדעת הרמב"ם (בפי"א מה' פרה אדומה) שפסק דיכול להרחיק ההזאה דשביעי יותר מז' ימים אבל לדעת הראב"ד שם דסובר דשלישי ושביעי בעינן ולא שלישי ושמיני א"כ אפשר לומר דשו"ז על טבו"י דט"מ והא דלא אמרינן לי' להמתין עד למחר הוא משום דלא מהני הזאה בשמיני ואזלי הרמב"ם והראב"ד בהך פלוגתא דשו"ז על טבו"י דט"מ לשיטתייהו בפלוגתא דהזאה ודו"ק:
בש"ע בש"ע (סימן ר"ד) כ' הרמ"א ז"ל מי שאנסוהו לאכול או לשתות אע"ג שהחיך נהנה ממנו אינו מברך הואיל ונאנס על כך עכ"ל והט"ז והמג"א תמהו ע"ז דכיון דקיי"ל חולה שיש בו סכנה האוכל ביוה"כ חייב לברך אעפ"י שאכל מחמת אונסו א"כ אמאי פסק הכא באנסוהו לאכול דא"צ לברך הא דא ודא אחת היא ולענ"ד נראה דלא דמי כלל לפמ"ש הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג ה"ז מחלל השם כו':
ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא למי שעבר ברצונו כו' ואלו (בהלכה ו') שם כתב וז"ל כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מע"ג וג"ע וש"ד ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו עכ"ל הרי שכתב בהדיא דבאונס חלאים היכא דאינו רשאי לעבור עונשין אותו עונש הראוי לו אע"ג דבשאר אונס אין עונשין אותו אעפ"י שדינו ליהרג ולא לעבור וטעמא דמילתא ביארנו במק"א עפ"י מה דאמרינן בב"ב (דף מז) אמר ר"ה תליוה וזבין זביני' זבינא מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפ"ה הוי זבינא ופריך ודלמא שאני אונס דנפשי' מאונס דאחריני ומסיק טעמא אחרינא משום דאגב אונסי' גמר ומקני וכ' כן הטור (בסימן ר"ה) דלא הוי אונס אלא במודעא דאחרינא אבל אונס דנפשי' ל"ה אונס וכ' עוד שם דאפילו אנסוהו באונס מיתה שיתן מעות ומחמת זה הוצרך למכור שדהו נמי מיקרי אונס דנפשי' ולא הוי אונס ואפילו מודעא לא מהני [אע"ג דבתליוה מהני מודעא דמאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפיר חתם אבל באונס דנפשי' לא מהני מודעא כלל משום דלא חשיב אונס כלל] וזהו טעמו של הר"מ ז"ל שמחלק בין אונס דרפואה לשאר אונס לענין לענוש אותו אם עבר היכא דעפ"י דין לא הוי לי' לעבור דאונס דרפואה לא מיקרי אונס דהא אין אונסין אותו לעבור אלא שמחמת שיודע שאין תרופה למכתו בלתי אם יעבור על האיסור עבר ועשה וזה מיקרי אונס דנפשי' וכיון דעפ"י דין לא הי' לו לעבור עונשין אותו על מה שעבר דכיון דלא מיקרי אונס הרי מדעתו עבר על האיסור ועונשין אותו שלא נאנס לעשות האיסור רק מדעתו בחר לו לעבור וכיון שאסור לו לעבור והוא בחר מדעתו לעבור חייב בעונש הראוי לו משא"כ באנסוהו בהדיא לעבור על האיסור שלא הי' בידו להמלט אלא אם יהרג בזה מיעטה תורה מעונש כיון שנאנס לעשות האיסור דזה לא מיקרי אונס דנפשיה אלא אונס דאחריני ויצא להר"מ ז"ל דינו מהא דאמרינן בש"ס הנ"ל דאונס דאחריני מיקרי אונס ואונס דנפשי' לא מיקרי אונס כלל ולא מהני מודעא כלל כמ"ש הטור ולפ"ז אתי שפיר דהא דקיי"ל באכל ביוהכ"פ שצריך לברך ובאנסוהו לאכול א"צ לברך דבאנסוהו לאכול הוי אונס גמור וסובר דבאונס א"צ לברך אבל באוכל ביוהכ"פ לרפואה הוי אונס דנפשי' ומדעת אוכל ולהכי לא הוי אונס כלל דכל מידי דעביד לרפואה מיקרי אונס דנפשי' כמ"ש הר"מ ז"ל לענין יהרג ואל יעבור [ומכש"כ דהכא ביוהכ"פ שרשאי לאכול כדי להתרפאות] ולק"מ מה שהקשו הט"ז והמג"א וגם הרשב"א ז"ל בתשובה שכתב דצריך לברך קאי התם אאוכל ביוהכ"פ. אבל באנסוהו לאכול אפשר דמודה להרא"ה ז"ל דא"צ לברך עיי"ש. וכ"כ הש"ך בשם הראב"ד בחוה"מ (סי' שפ"ח) באנסוהו להביא ממון חבירו דחייב מטעם מציל עצמו בממון חבירו דדווקא אם אנסוהו להביא ממון סתם והביא ממון חבירו חייב לשלם אבל אם אנסוהו להביא ממון פלוני והביא פטור שזה מיקרי אונס הרי דאם אנסוהו להביא ממון ומעצמו נתן ממון חבירו לא מיקרי אונס וה"נ רפואה שהי' מסוכן ובחר לו אכילה זו לרפואה לא מיקרי אונס ומה שהקשה המג"א עוד מהא דקיי"ל כפאו ואכל מצה יצא אע"ג דפסק בה' ר"ה (סימן תקפ"ט) גבי תוקע לשיר דלא יצא משום דמצות צ"כ מ"מ במצה יצא וכתב הר"נ ז"ל הטעם משום דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלמא דחשיב הנאה אעפ"י שהוא אנוס ולענ"ד דגם זה אינו ראי' כלל דהתם שאני דהאיכא למ"ד דמצות א"צ כוונה כלל והיינו משום דכיון דרמי עליו למיעבד מצוה זו אם נעשה מאיליו נמי מהני דהמצוה חלה מאיליו על האדם אף אם נעשית בלא כוונה א"כ אף למ"ד דבעי כוונה מ"מ סובר דהיכי דאיכא הנאת הגוף חיילא המצוה מאיליו על האדם בלי כוונה אבל לענין ברכה איכא למימר דמה שאדם עושה באונס לא מיחשב הנאה לברך עליו כדעת הרא"ה ז"ל דכיון דליכא מצוה עליו לאכול והוא אוכל באונס לא הוי הנאה כנלענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |