דבר אברהם/ב/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן כ

ב"ה, בחודש מרחשון שנת עת"ר. סמאלעוויטש.

שלום וברכה לכבוד האברך כמדרשו, הרב הגדול בתורה חו"ב צנא מלא ספרי, כש"ת מוהר"ר פנחס עפשטיין נ"י בעיה"ק ירושלים תוב"ב.

אחד"ש באהבה. הגיעני מכתבו עם הערות יקרות ונכבדות על ספרי וקראתי עונג, כי חזיתיו נושא ונותן בהשכל ובדעת ועיניו כיונים על ספרי האחרונים ז"ל, ויעביר על ספרי עבור ובדוק לאור נר העיון ואבוקת הבקיאות, פה תומך ומסייע ושם סותר ומפרק ויעש לי מטעמים אשר התענגה נפשי עליהם, ברחותי כי ב"ה יתעניינו טובי הלומדים בספרי ושמעתתי מבדרן בעלמא ולא לריק כליתי כחי, ובכל חפץ לבבי הנני הולך להשיבו על סדר דבריו:

א

א) הביא כת"ר סייעתא למה שכתבתי בספרי [ח"א] סי' א' אות ג' דכל הקנינין שנהגו בהם התגרים נתהפכו לקנינים דאורייתא מהא דקידושין (דף ט' ע"א) בשטר כיצד כתב לו כו' בתך מקודשת לי כו' הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני התם מוכר כותב לו שדי מכורה לך הכא בעל כותב בתך מקודשת לי כו' אלא אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. והקשו התוס' (ד"ה הלכתא) כיון דהלכתא נינהו למ"ל קרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קידושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו כו' אך קשה דלקמן גבי שדה קבעי מנין שנקנית בשטר ואייתי קרא דכתיב ואקח את ספר המקנה כו' ח"נ יש לפרש הלכות מדינה כלומר מנהג הי' כך עכ"ל, הרי דשטר דמוכר כותב הוי מנהג ואפ"ה מהני לכל קנינין שבתורה וע"כ דמהני מדאורייתא כיון דמנהג הוא כך:

הנה רואה אני שתפס כת"ר בפירוש דברי התוס' דמדאורייתא שטר מכר הקונה כותב שדך קניי' לי אלא שנהגו שהמוכר כותבו, וזה אינו נכון כאשר יבואר. ומתחלה אומר דלפי הבנה זו של כת"ר מצורף למה שרצה לסייע מזה לדברי נמצא דלפי תירוץ הא"נ שבתוס' כל שטר שהמוכר כותבו מהני רק מטעם מנהג והוא ענין חליפין שנהגו בו, ויקשה לן טובא מעבד עברי שנקנה בשטר וקיי"ל כרב חסדא דאמר אב כותבו ככל מכר ואי אמרת דמדאורייתא הקונה כותבו וכתיבת המוכר מהני רק מדין מנהג שהוא תורת חליפין האיך מהני בע"ע והרי ע"ע אינו נקנה בתורת חליפין כמבואר בקידושין ודף ח' ע"א) ויעוי' במל"מ (פ"ב מעבדים ה"א). ועוד דאמרינן התם בסוגיא דע"ע (דף ט"ז ע"א) ובשטר מנלן אמר עולא א"ק אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקנייא בשטר אף אמה העברי' תקנייא בשטר הניחא למ"ד שטר אמה העברי'. כותבו אלא למ"ד אב כותב אי איכא למימר, ואי אמרת דמדאורייתא גם שטרי מכר קונה כותבן א"כ בודאי גם בע"ע מדאורייתא אדון כותבו שהוא הקונה ופלוגתא דר"ה ור"ח שייך רק לבתר שיטי המנהג א"כ לכו"ע איכא למילף מהקישא דאחרת דהא מדאורייתא אידי ואידי שווין הן ולמה אצטריך לדרשא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא כענין העבדים. איברא דאיכא למימר דסוגיית הש"ס דהתם ס"ל כתירוצא בתרא דסוגיין איבע"א התם נמי כתיב ואקח את ספר המקנה ולאו הלכתא היא מה דמוכר כותבו, ורבא בתירוצא קמא יסבור כר"ה דשטר אמה העבריה אדון כותבו וה"ה לעבד עברי כמבואר בחי' הריטב"א שם, אבל אינו נוח לי שהרי התוס' הקשו נמי מדאצטריך למילף מקרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר ובשדה מואקח את ספר המקנה ולא ניחא להו לומר דסתמא דגמ' דילפא מהני קראי ס"ל כתירוצא בתרא, ונהי דלענין קושייתם מאשה איכא למימר דלא ניחא להו לומר כן משום דרבא גופי' נמי שקיל וטרי בזה בדף ה' ומשני לה א"ק וכתב לה בכתיבה מתגרשת כו' אבל בשדה הרי רק סתמא דגמ' יליף לה מקרא. ועוד דהתוס' קידושין (דף י"ד ע"ב ד"ה הואיל) כתבו בשם ר"ת דנכרי אינו קונה קרקעות בשטר ומשמע דגם בשטרי דידן דמוכר כותבו נמי אינו קונה שהרי מסתייע ר"ת מפ' חזקת הבתים (דף נ"ד) יעו"ש, ואי אמרת דשטרי דידן מתורת חליפין נינהו יקנה גם נכרי שהרי שי' ר"ת בתוס' קידושין (דף ג' ע"א ד"ה ואשה) דנכרי קונה בחליפין. ועוד דקיי"ל דשכירות קרקע נקנה בשטר כמבואר בב"ק (דף ע"ט) ומשמע ודאי דשטר שכירות כשטר מכר דמשכיר כותבו, ואי אמרת כל שמשכיר כותבו מתורת חליפין הוא דמהני הרי כתבו התוס' בב"מ (דף י"א ע"ב ד"ה מקומו) דשאלה ושכירות אינן נקנין בחליפין והתוס' בערכין (דף ל' ע"א ד"ה ולא) הסבירו לה משום דהוי כטובת הנאה שאינה ממון לקנות בחליפין ולא נאמרה ע"ז הלכת חליפין דקניני מנהג [ולפ"ז נראה דבכל קניני סיטומתא אינן נקנין לפי דרכנו]:

והיה אפשר לומר דגם למאי דאמרינן הלכתא דמנהג מדינה נינהו אין פירושו דמדאורייתא דוקא קונה כותבו אלא דמדאורייתא אפשר בשניהם דבין קונה כותבו ובין מוכר כותבו מהני ובקידושי אשה דכתיב כי יקח ובבעל תלי רחמנא בעינן דוקא בעל, אלא דבמכר נהגו לקנות באופן שהמוכר כותבו, ונמלא דגם זה קנין דאורייתא הוא ולא רק משום מנהג ונתיישבו כל הקושיית הנ"ל ונסתרה ראייתו של כת"ר לדברי. אבל גם זה לא נוח לי, חדא דאכתי יש לפקפק קצת במאי דשני קידושין נימכר דזה בבעל דוקא וזה מהני מדאורייתא בכתיבת אחד משניהם, ועוד דהעיקר יקשה בין לפי מה שהבין כת"ר דמדאורייתא במכר הקונה כותבו ורק משום מנהגא מוכר כותב ובין לפמש"כ דמדאורייתא בא' משניהם מהני דנהי נמי דכתב מוכר מהני מאיזה טעם מהאמורים שיהי' מ"מ יהני גם שטר שכתבו לוקח שדך קנוי' לי שהרי לא מצינו שעקרו חכמים קנין שטר דאורייתא, ומה שנהגו דמוכר כותבו בודאי אינו בכדי עקירת קנין שטר דאורייתא דלא מצינו כת המנהג אלא למשמי קנין נוסף על קניני התורה אבל לעקור קנין תורה לא מצינו דמה שייך ע"ז מנהג, ועוד דלא שייך כלל מנהג על שלילה, וא"כ גם שטר שכתבו לוקח יהני ולא מצינו בשום מקום דמהני שטר כזה שלוקח כותב שדך קנויה לי ומתמיה הוא לומר כן:

ע"כ נ"ל פשוט וברור דמש"כ התוס' הלכות מדינה אין פירושו דעיקר הקנין הוי רק מכח המנהג וכלשון הש"ס בקידושין (דף ל"ח ע"ב) גבי ערלה הלכתא מדינה, אלא דפירושו הוא שכן הי' נהוג והולך מדורות קדמונים דשטר קידושין בעל כותבו ושטר מכר מוכר כותבו ומסתמא כך הי' מקובל בידם איש מפי איש דזו היא תורת שטר מעיקרא ואתו רבנן ואסמכינהו אקראי, ונמצא דגם זה דאורייתא הוא דכך הי' מקובל ענין השטר הכתוב בהם, ומיושב כל הנ"ל ואין כאן שום סייעתא לדברי, וז"ב:

ב

ב) ומה שכתב כ"ת שתירוצי בענין ד"א בגט באות י"ח מסי' א' נמצא כבר בס' דברי אמת ענין הפקר ב"ד, חפשתי ולא מצאתי כן. ועיי' מ"ש בהשמטות לספרי שם:

ג

ג) ומה שהעיר כת"ר על תשו' הרמ"א (סי' פ"ז) שהבאתיו באות ד' לפטור מבכורה בהמה שמסר לא"י ונגנבה ואמר השומר הריני משלם שנקנית לו הפרה, וע"ז העיר כת"ר דלדעת הרמב"ם (פ"ח משאלה ה"א) דאם חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה ולא לשומר אין כאן בכדי פטורא מבכורה. הנה כמו"כ כתב אלי זה כבר ידידי הרה"ג וכו' מוהר"ר חיים שמעון טאפ נ"י מו"צ דק"ק ווילנא, וכבר כתבתי בזה לחכ"א דלדעת הש"ך (חו"מ סי' רצ"ה ס"ק י"א) שהשיא דברי הל מב"ס לכוונה אחרת לק"מ, ואפי' לפי פשוטו נראה דצ"ל דכיון דאית לי' מיהא להא"י השומר קנין בגוף הפרה לכפל ולשבחא דאתי מגופה כגון יוקרא דאל"ה לא מצי מקני לי' כפילא דדשלב"ל הוא מקרי יד עכו"ם באמצע לפטור מבכורה. ועכשיו מצאתי שכבר עמד ע"ז בס' אור שמח להגאון מוהרמש"ך שליט"א בפ"ח משאלה יעו"ש, ולכן לא עיינתי עתה עוד בזה:

ד

ד) העיר כת"ר על מה שכתבתי בסי' ב' אות ב' בהגה"ה לחלק בדין כתותי מכתת שיעורא דזהו דוקא היכא דהשיעור הוא מצד הדין אבל כל דצורך השיעור הוא רק מפני חשיבותו אצל בנ"א לא שייך למידן בי' כתותי מיכתת שיעורי', וע"ז כתב כת"ר שהוקשה לו בתוס' ב"מ (דף מ"ז ע"א ד"ה קונים) שכ' דמשו"ה קונין בכלי ואעפ"י שאין בו שו"פ משום לא בעינן נתינת ממון, אם כן אמאי אין קונין באיסורי הנאה והרי בגט מה"ט גופי' כותבין על איסורי הנאה משום דלא בעינן נתינת ממון כמבואר בגיטין ודף כ' ע"א) ובתוס', ותירץ לעצמו דלהכי ממעטינן איה"נ משום דסודר בעי שיעור ג' על ג' ובאיסורי הנאה כתותי מכתת שיעורי', והשתא יאמר כת"ר דלפי דברי נפל תירוצו דשיעור ג' על ג' שצריך בסודר הוא רק משום חשיבות ולא שייך לומר ע"ז כתמ"ש והדר קשה למה אין קונין באיה"נ, עכ"ד. ואני תמה על כת"ר היכי הוה ניחא לי' בתירוצו והרי אין קונין באיסורי הנאה סתמא קאמרינן ואפילו בהני דלאו בני שריפה נינהו ולשי' רוב הראשונים לא אמרינן כתותי מיכתת שיעורא אלא בהני דלשריפה קיימי ובאמת מעיקרא ליתא לקושייתו כלל, דהרי ה"נ אין קונין במרוקא לפי שאינו חשוב או שאינו ראוי להשתמש יעו"ש בשמ"ק, וא"כ בודאי איסורי הנאה גריעי מזה שאינן ראויין להשתמש בהן כלל ולפיכך אין קונין בהן, מה שאינו שייך בגט:

ה

ה) עוד העיר מעירובין (דף פ' ע"ב) דאמרינן דאין עושין קורה של אשירה דכתותי מיכתת שיעורי' והתוס' שם (ד"ה אבל) הקשו מסולם של אשירה דמכשרינן ותי' ר"י דהתם חשיב פתח כיון דחזי לעליי' אי לאו איסורא דאשירה אבל קורה הצריכו חכמים שיעורא של חשיבות, ונשמע מזה דבשיעור שהוא משום חשיבות אמרינן נמי כתמ"ש. ולדעתי יש לדחות ולחלק בפשיטות דשאני שיעור טפח דקורה משיעור ג' על ג' דבגד, דבבגד לא בעינן שום שיעורא מצד עצמו ואפי' בכל דהו הוי בגד אם רק חשוב הוא אלא דענין החשיבות מכריח שיהא בו ג' על ג' דאל"ה אינו חשיב, ונמצא דענין ג' על ג' לא הונח בו שום דין שיעור גם עכשיו אלא ענין ראוי לאיזה תשמיש של בגד ותו לא מידי, משא"כ בטפח דקורה אף דמתחלה הונח השיעור הזה ע"י חז"ל בכדי שיהא ראוי לקבל אריח בכדי שתהא דומה לקביעות לבנות עלי' בנין מ"מ עכשיו בשביל טעם זה הונח כבר ע"י חז"ל שיעור זה מצד עצמו בתורת שיעורין אף דבאמת אינו יכול לקבל אריח בפועל, דהרי קיי"ל כרבה בר רב הונא דאמר בעירובין (דף י"ד ע"א) דמעמידי קורה אינן צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וארית, וכיון שהוא שיעור קבוע ע"י חז"ל חוץ מחשיבותו בפועל שפיר אמרינן בי' כתמ"ש. ועיי' מ"ש בספרי [ח"א] סי' י"ז אות י':

ו

ו) ומדי כתבי ארשום לכת"ר מה דתמוה לי קצת דרך רהיטא בענין זה. דבשו"ע (או"ת סי' שס"ג ס"ח) פסק דלחי שעשאו מעצי אשירה כשר, ומדהרמ"א ז"ל לא הגיה ע"ז כלום נראה דהסכים לפסק המחבר, ולכאורה נראה דלשי' הרמ"א גופי' דין זה לאו אליבא דכו"ע הוא. דהנה התוס' בסוגיין דעירובין כתבו בטעמא דמילתא דלחי של אשירה כשר וקורה פסיל משום דלחי שיעורו במשהו לא החמירו בו והר"א תירץ דלחי שאני דלא שייך לומר בי' כתותי מיכתת שיעורי' משום שאם הי' מדבק הכתיתים לכותל הוי לחי. ויש לדקדק על תי' הר"א ממ"ש הר"ן פ"ב דגיטין לענין גט שכתבו על איה"נ דכשר דזהו דוקא באיה"נ שא"צ להתבער אבל באותן שצריכין להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי לא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי, וכ"כ הריטב"א סוכה (דף כ"ט ע"א) גבי לולב של אשירה ושל עיר הנדחת. [אמנם לשון הריטב"א דמערב להו לכל העומד לשרוף כשרוף ולכתמ"ש בהדי הדדי צריך ביאור ואכ"מ]. וא"כ ה"נ למה עושין לחי מאשירה הרי גם כתיתין אין כאן לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי. וידוע דדעת רש"י במנחות (דף ק"ב ע"א) דהלכה כר"ש ובדעת הרמב"ם בזה נחלקו האחרונים ז"ל. ובע"כ צ"ל דהר"א ס"ל דאין הלכה כר"ש או דהני אמוראי דסוגיין דמכשרי לחי של אשרה לא ס"ל כר"ש. וא"כ להרמ"א דפסק באה"ע (סי' קכ"ד ס"א) כר"ש דאם כתבו על דבר שצריך ביעור הגט בטל לגמרי נמצא דדין לחי מעצי אשירה תלוי בב' תירוצי התוס' דלתי' קמא דמשום דלחי שיעורי' משהו לא החמירו בו י"ל דה"נ לא החמירו בו גם לענין כל העומד לשרוף אבל לתי' הר"א משום דאם הי' מדביק הכתיתין הוי לחי אין זה שייך אלא לענין כתמ"ש אבל לר"ש לא מהני כמ"ש, וא"כ דין זה דלחי של אשרה לאו דפסקא הוא ותלוי באשלי רברבי ולמה לא הגיה הרמ"א ז"ל לשיטתו די"א שאין עושין לחי מעצי אשרה. ואין לומר דהרמ"א ס"ל דהעיקר היא כתי' קמא דתוס' שכן מבואר ברמב"ם (פי"ז משבת) ולא חש כלל לתי' הר"א, חדא דלא כן נראה מהאחרונים ז"ל, יעוי' במג"א ובביאור הגר"א וחי' רעק"א שם ועוד דבסעיף ז' שם פסקו המחבר והרמ"א דלחי אפי' שברים ושברי שברים כשרים בו ודין זה נובע רק מתי' הר"א יעו"ש:

אמנם נראה די"ל דלעולם גם לר"ש עושין לחי מעצי אשרה גם לתי' הר"א, וכ"ת כל העומד לשרוף כו' י"ל כמ"ש הב"י שם (סי' שס"ג) להמהר"ם שהובא במרדכי דבעינן בלחי כחוט הסרבל דוקא דלא תקשה עליו מלחי דאשרה דכתותי מיכתת די"ל דטעמא דמיכתת משום דעומד לשריפה וכיון שאפילו ישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשאו ממנו עמוד מהני משום לחי לא מיפסל משום דמיכתת שיעורי', וה"נ נימא להר"א לענין כל העומד לשרוף. ואף שהט"ז (ס"ק ו') השיג על הב"י ממשנה שלמה [צ"ל מברייתא] דשלהי תמורה דאפר אשירה אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרו לרוח והוי האפר כמו העצים עצמן, אין זה שייך אלא למהרדם דבעי שיעור חוט הסרבל אבל להר"א דסגי במשהו ממש לא איכפת לן כלל מה שהיא עומד לפיזור וכפזור דמי דמ"מ גם אז נשאר משהו בכל מקום שהוא וא"כ אינו מזיק ללחי אפי' אם הוי כשחוק וזרוי. ואפילו ליישוב שי' המהר"ם יש להסיר קושיית הט"ז מעל הב"י. דהנה בע"ז לא אמרינן כתמ"ש אלא בשל ישראל שאין לה ביטול אבל בע"ז של עכו"ם שיש לה ביטול לא אמרינן כתמ"ש כמבואר בסוכה (דף ל"א ע"ב). והתוס' יבמות ודף ק"ג ע"ב ד"ה סנדל) הקשו האיך אמרינן בע"ז של ישראל כתמ"ש והא טעונה גניזה ותירצו כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה א"נ בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל שטעונה שריפה, וא"כ ל"ק על המהר"ם די"ל דס"ל כתי' בתרא דתוס' דכל שטעונה גניזה לא הוי מיכתת שיעורי' כמו נקברין שכתבו התוס' סוכה (דף ל"ה ע"א ד"ה לפי) דלא הוי מיכתת שיעורי'. ובלחי דאשירה דאמרי' התם מיכתת שיעורי' מיירי בע"ז של עכו"ם שעבדה לדעת ישראל שהיא בשריפה ורק מצד השריפה הוי מיכתת ולא משום השחיקה וזריי' לרוח, וא"כ שפיר כתבו הב"י דאם גבלו לאפר ועשו ממנו עמוד הוי לחי דאף דאסור בהנאה מ"מ אינו בפיזור:

ועיין בירושלמי עירובין (פ"ג ה"א) נדר מן הככר כו' הקדישו אין מערבין בו כו' ר' אחא כו' בעי תמן אמר ר"ש חיוה ברי' דרב אמר ע"ז שעשאה לחי למבוי מתרת את המבוי והכא את אחר הכין אחר ר"א תמן מ"ח נסתם המבוי והכא מה אית לך, ובש"ק הקשה מזה על התוס' דמאי הוקשה להם בחילוק שבין לחי לקורה דלחי משום מחיצה והרי נסתם המבוי אבל קורה משום היכרא בפי שיעורא. אמנם מהירושלמי אין קושיא דמיירי רק מצר איסור ההנאה ולא משום מיכתת שיעורי', אבל עיקר הסברא נכונה כמ"ש הש"ק דאטו זורק מרה"ר לבית ע"ז אע"ג דעומד לישרף אינו חייב משום מכניס מרה"ר לרה"י [דהתם רק מקום גדור בעינן וה"נ דכוותה], ובס' שמ"ש לעירובין ראיתי שתי' דברי התוס' ע"פ מ"ש התוס' עירובין ודף ה' ע"ב ד"ה ד"א) דלחי נמי בעי היכר קצת:

אח"ז הראני חכ"א שבעיקר ההערה על הרמ"א כבר עמד הגר"א ז"ל באה"ע שם:

ז

ז) עוד העיר כת"ר מרא"ש סוכה (פ"ג סי' ט"ו) שכ' לענין אתרוג של אשירה דלא שייך בי' כתמ"ש משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג והא דאמרינן כאגוז כביצה לאו משים שיעור הוא אלא משום דלא גמר פירא הוא, והר"י סובר דאמרינן בי' מיכתת שיעורי' משום דבעינן דמינכר לקיחה ומהאי טעמא פסלינן פלפלין, וכ' כת"ר די"ל דפליגי בהאי סברא שכתבנו:

הנה דברי הרא"ש אלו נמצאו גם בתוס' סוכה (דף ל' ע"א ד"ה משום) וכבר העירני ע"ז אחי הרה"ג מוהר"ר יהודא נ"י. ואף שיש לי מקום לדחות קצת בכ"ז לא אביא את הדברים על הגליון לפי שהמחוור בעיני דבאמת הר"י לא ס"ל הכי. ומ"ש כת"ר דהגורסים דפסולת דאתרוג משום מהב"ע ופליגי על הר"י משום האי סברא הוא דפליגי רחוק בעיני דכל כי האי הו"ל להרא"ש לפרושי דלא יקשה ממינכר לקיחה. והיותר פשוט נראה דהרא"ש ס"ל דלמסקנא דסוגיא דדף ל"ה דרבי אמר א"ת הדר אלא הדיר ור"א אמר ת"ת הדר אלא הדר דבר שדר באילנו כו' לא בעינן כלל מינכרא לקיחתה:

ומדברי הראשונים אלו נראה לכאורה דפליגי על מ"ש הר"ן פ"ב דגיטין דבאותן הצריכין להתבער אינו גט כלל לר"ש, דאל"ה אין נ"מ אם צריך שיעור או לא ולא איצטריכו למינכרא לקיחתה שהרי אין כאן כלום, או דס"ל דאין הלכה כר"ש והני דלאו להלכה קאמרי אפשר דלאו אליבא דר"ש עסקינן:

ח

ח) ודרך אגב ארשום לו מה שעמדתי בדרך עברי בסוכה (דף ל"ו ע"א) באתרוג הבוסר דר"ע פוסל וחכמים מכשירין ובירושלמי (פ"ג ה"ז) נשנית ברייתא זו בלשון זה אתרוג הבוסר ר"ע אומר אינו פרי וחכ"א פרי, והובא גם בתוס' סוכה (דף ל"א ע"ב ד"ה שיעור) מירושלמי מעשרות אלא שבתוס' נפל טעות דגרסי ר"ע פרי וחכ"א אינו פרי והוא להיפוך וצ"ל ר"ע אינו פרי וחכ"א פרי וכ"ה בירושלמי מעשרות, וקיי"ל הלכה כחכמים א"כ בוסר הוי פרי. ובביכורים (פ"ג ה"א) תנינן כיצד מפרישים את הביכורים יורד אדם לתוך שדהו כו' ואומר הרי אלו ביכורים רש"א אעפ"כ חוזר וקורא אותן ביכורים מאחר שנתלשו, ואמרינן עלה בירושלמי מ"ט דרבנן ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין על דעתי' דר"ש מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי. והשתא לרבנן דר"ע דבוסר הוי פרי מאי אמרינן אפילו בוסר אפילו פגין מאי רבותא היא בבוסר הא גם בוסר הוי פרי. ונהי דלר"ש ניחא דאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ג) דקאי בשיטת ר"ע רבו אבל לרבנן מאי רבותא היא. אמנם נראה דמאי דאמרינן בירושלמי ביכורים פרי ולאו פרי לאו דוקא הוא דהרי לר"ש גם בפרי גמור לא מהני במחובר, אלא פירושו הוא מה בשעת הבאה פרי תלוש אף בשעת הפרשה פרי תלוש. ובזה מיושב מה שעמד התוי"ט על הרע"ב בזה יעו"ש. ומ"מ לא הונח לי כ"כ הרבותא דבוסר:

ט

ט) ומ"ש דבסברתי תתיישב הקושיא הידועה על הא דמדליקין נ"ח בשמן שריפה אף דבעינן שיעור שמן עד שתכלה כו' וכתותי מכתת שיעורי', דהתם נמי אין השיעור בעצם אלא בכדי שיהא נראה לבנ"א ולא שייך כתמ"ש, בודאי נכון הוא אלא דלא הוצרך לזה כלל דהתם אין השיעור בגוף השמן אלא בההדלקה דבעינן שמן שידלק כשיעור וא"כ אף דהשמן מיכתת שיעורי' מ"מ ידלק כשיעור:

ומה שתמה על שקצרתי בענין רחב כזה ולא העירותי מכל המקומות הנ"ל, ידע נא כת"ר שאין דרכי להאריך בדברים הנכנסים לחוג המו"מ רק דרך אגב שלא מגוף הענין שאני עסוק בו, ואלו באנו להאריך עד כדי בירור וליבון בכל הענינים הסטראים שאנו נוגעים בהם בדרך הלוכנו אגב גררא והסתעפות לעולם אין אנו מספיקין ואין אנו מפסיקין:

י

י) העיר כת"ר על מ"ש בסי' ג' אות ג' דרבא דאמר ל"ש אלא שנתן לו דמי כולן מיירי רק בצבורין דלא בעי אגב וקני לדעת הרמב"ם אבל באינן צבורין דמפרש קני באגב לא בעי דמי כולן, וע"ז העיר כת"ר דלפ"מ שכתבתי באות ו' דמשו"ה לא בעינן בצבורין אגב וקני משום דהענין עצמו מוכיח וסתמי' כפירושו א"כ אף בצבורין לא ליבעי נתינת דמי כולן. הנה אף אי הוה סבירנא לה בערכי את הדברים לא הייתי חש לה אחרי שבל"ז עדיפא מינה דחיתי מדברי הרשב"א ז"ל, אבל באמת אין הדבר מוכרח עדיין די"ל דדוקא כשנתן דמי כולן אז מוכח וסתמא כפירושי אבל אם לא נתן לו דמים לא מוכח, ואין להאריך בזה:

יא

יא) עוד העיר כת"ר על מ"ש בסי' ד' אות ד' דרבא דס"ל עגלה ערופה עריפתה אוסרתה ס"ל נמי דכפרה כתיב בה כקדשים אלא דלא נעשית כקדשים רק אחר עריפה, וע"ז כתב כת"ר דבמגילה (דף כ"א ע"א) אמרינן דנערפת ביום משום דכפרה כתיב בה כקדשים ונ"ל דבשעת עריפה היא נעשית כקדשים, וא"כ יקשה לו מה שכתבתי אח"ז דמשו"ה נד הרמב"ם בפירוש נחל איתן מפירש"י דאעפ"י שאינו איתן כשר דלא כתיב בי' עכובא ולא נאמר אלא למצוה משום דמתני' ס"ל עריפתה אוסרתה כמבואר בכריתות (דף כ"ה) וא"כ לא הויא כקדשים אלא מעריפה ואילך ועד ההיא שעתא חולין היא ולא בעינן בה שינה הכתוב לעכב, דהשתא דבשעת עריפה גופה הויא כקדשים שפיר בעינן לעכב, עכת"ד:

הנה רואה אני שכת"ר תופס דענין הנחל איתן שייך רק לרגע העריפה ולא לשלפניו, אבל לענ"ד נראה פשוט דגם מעשה ההורדה לנחל איתן מצוה היא כדכתיב קרא, ואלו היתה נמצאת שם מקודם עגלה משל אנשי העיר הקרובה אין ב"ד באים ועורפין אותה שם אלא צריכין לקחתה משם ולהורידה לנחל איתן פ"י ב"ד כדכתיב קרא [יעיי' בס' החינוך בטעם המצוה ואע"פ שאין ראי' לדבר מדברי אגדה זכר לדבר], וא"כ למה אעפ"י שאינו איתן כשר אפילו למצות הורדה והא ההיא שעתא מצוה שבחולין היא ולא בעינן שינה לעכב, ופשוט הוא:

יב

יב) עוד העיר כת"ר על מ"ש ריש סי' ה' בטעמא דברייתא דסוטה (דף מ"ה ע"ב) דחלל ולא מפרפר משום דכ"ז שהוא מפרפר לא נקרא עדיין חלל, והעיר כת"ר דא"כ מ"ט דר"א דפליג התם בברייתא ואמר בכולן אם הי' חלל עורפין וכתב רש"י בכולן ואפי' מפרפר כו', ולשי' הירושלמי שהוא משום שאני אומר נעשו לו נסים וחי' ניחא דר"א ס"ל דלא סמכינן אניסא וכדמצינו פלוגתא דאביי ורבא בזה בפסחים (דף ס"ד ע"ב) ובקידושין (דף כ"ט ע"ב) שמע אביי דקא אתי כו' אפשר דמתרחיש ניסא דלשיטתו אזיל דסמכינן אניסא, עכ"ד:

תמה אני על כת"ר דלא עלי תסוב השגה זו שהרי הבאתי שם בספרי שכ"כ הרמב"ם (פ"ט מרוצח הי"א) נאמר כי ימצא חלל לא חנוק ולא מפרפר שאין זה נקרא חלל, וא"כ לשי' רש"י אי יסבור בזה כהרמב"ם בע"כ צ"ל דאף דרבנן ס"ל דבעינן חלל דוקא ר"א לא ס"ל הכי אלא דמפרפר נמי סגי ואין זה ענין לדברי שאני עסוק לרבנן דס"ל ולא מפרפר. וגוף דברי רש"י ז"ל צע"ק דמנ"ל דר"א פליג גם אמפרפר דילמא לא פליג אלא אצף וטמון ותלוי דכן משמע גם לשון הברייתא דא"ל לר"א אי אתה מודה שאם הי' חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין אלמא חלל ולא חנוק ה"נ באדמה ולא טמון בגל נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף ואלו חלל ולא מפרפר לא קתני, ואי דר"א אמר בכולן ומשמע דקאי נמי אמפרפר הרי מסיק בכולן אם הי' חלל עורפין וי"ל דמפרפר מוצא מכלל זה:

ומה שהביא מפסחים בודאי אינו ענין לכאן, דהתם סמיך אביי אניסא משום שתמיד הי' מתגלה כבר בבית מקדשנו הנס הזה שהיו דלתות העזרה ננעלות מאליהן ולכן סמכינן כבר אהאי ניסא דהוחזק דודאי יתרחיש עוד אבל למיחש לניסא בעלמא שלא הוחזק לא אמרינן, ומיושב קושיית הצל"ח מהא דמתקינין כה"ג אחר תחתיו ולא סמכינן אניסא, ולאידך גיסא לרבא דאמר לא סמכינן מ"מ אפשר דמיחש מיהא חיישינן ובקידושין שם כבר עמד המהרש"א דאיך סיכן אביי לראב"י משום אפשר דמתרחיש ניסא ותי' דברור הי' לאביי כן וכ"כ בעצמ"י יעו"ש:

יג

יג) עוד כתב כת"ר שכדברי המאירי שהבאתי שם באות ד' דמביאין ע"ע על טריפה מוכח מחולין (דף י"א) מסוגיא דרובא דאל"ה הו"ל להגמ' ללמוד דין רובא מע"ע דילמא טריפה הי' ההרוג, ותפס לה מעלתו לראי' חזקה כ"כ עד שתמה למה לא הזכרתיה. אבל אנא לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי דאטו סניא לי' מאי דהביא הש"ס מהורג את הנפש והיינו הך:

ומה שתמה כת"ר על מה שהבאתי שם ראי' להמאירי מהא דאמרו מאי פירות אילימא פריה ורביה אלא מעתה אזקן וסריס ה"נ דלא ערפינן אלא מצות, ואי אמרת דאטריפה אין מביאין ע"ע למה לא פריך הש"ס אלא מעתה אטריפה נמי יערוף, וע"ז תמה כת"ר שלא הזכרתי דמחלוקת האחרונים היא בזה אם זכר טריפה מוליד. במחכ"ת לא אדע כלפי לייא נאמרו דבריו ונראה שלא ירד לכוונתי, דאני ן נסתייעתי ממסקנא דדחי הש"ס דפירות אינן פריה ורביה אלא מצות ובזה ניחא כבר והרי אכתי קשה דאם פירות הן מצות יביא ע"ע גם על טריפה דאיתי' נמי במצות וא"כ אכתי גם על מצות א"א לומר דהיינו פירות, ומה זה ענין למוליד או אינו מוליד, אתמהה:

יד

יד) כתב כת"ר על מה שנסתפקתי בסי' ט' אות ג' עוד באבדה ששכר ההשבה יעלה עד כדי דמיה אלא שתשאר לבעלים הנאת כושרא דחיותא אם יש חיוב להשיבה, דאולי כושרא דחיותא אינו שיווי בגוף החפץ אלא שלבעלים הוא חביב ואנן בעינן שיהא לו שו"פ בגוף האבדה דוקא ולא רק מה ששוה אצלו משום חביבותא, וע"ז הביא כת"ר מחי' רעק"א בהשמטות לב"מ שכ' דיש לדון בראובן שהי' שומר של נכרי וקיבל עליו אחריות שמירה ונאבד החפץ שיש על המוצא חיוב השבה אף דגוף החפץ של הנכרי מ"מ הוא מציל ישראל מן ההפסד ול"מ לר"ש דגול"מ כממון דמי אלא אפילו לרבנן מ"מ מציל הנכסים של ראובן שלא יצטרך לשלם, הרי שדעתו שאם אין החפץ בגופו שלו מ"מ היכא שיסובב ממנו היזק חייב בהשבה:

הנה אנכי לא מצאתי את הדברים במקום שציין מעל', אבל תמה אני עליו שכ"ז אינו נוגע לענין שלפנינו, דדברי רעק"א ז"ל לכאורה נכונים מאד ושפתים יושק, דהרי מניעת היזק הוי נמי בכלל השבת אבדה כדאמרי' בב"מ (דף ל"א ע"ב) ראה מים ששוטפין ובאין ה"ז גודר בפניהם ומרבינן גם אבדת קרקע כה"ג, וה"נ אין ענין ההשבה מצד חפץ זה עצמו אלא שבזה הוא מציל את נכסיו האחרים מהיזק ונכסים ההם שלו הם והיזקם שוה פרוטה בגוף הממון, ומה זה ענין לדברינו ששיווי הכושרא אינו כשיווי בגוף איזה ממון אלא חביבות בעלמא פורחת באויר. יעיי' מעל' היטב בספרי שם וימצא פשר דבר:

'ולענין אם שייך בזה גול"מ יש להאריך טובא ויעוי' בפסחים (דף ו' ע"א) בתרי לישני ואכ"מ:

טו

טו) עוד כתב כת"ר במה שנסתפקתי בהגה"ה לסי' י' אות ה' במכרוהו ב"ד אם ב"ד הם המוכרים מצד עצמם או דע"י כפייתם נקרא הוא עצמו המוכר, דיש לפשוט ממ"ש הרא"ם דע"ע קטן לא משכחת לה משום דמוכר עצמו אין מעשה קטן כלום ובמכרוהו ב"ד אין קטן נענש ואי אמרת דגם במכרוהו ב"ד העבד הוא המוכר הוה סגי לי' גם במכרוהו ב"ד בטעמא קמא, נכון הוא וגם אנכי בעצמי כתבתי כן שם באות ב' לענין קנין משיכה בע"ע דמה"ט לא משכחת ע"ע קטן ומדי דברי אעיר דלפום רהיטא שגגה יצאה מלפני שם דהרי אכתי איכא אמה העברי' קטנה ויש מקום בזה לגזירה דשמא יאמר כו' יעו"ש בדברי. עוד אני מוסיף עתה די"ל דלא שייך שמא יאמר כו' וטרח ומציל בע"ע דהתוס' ב"מ (דף מ"ז ע"ב ד"ה א"א) כתבו דודאי לא תקנו משיכה אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף ור"ת פירש דטרח המוכר להציל בכדי שלא יחזור הלוקח בלא מי שפרע כשישרף, ונראה דלר"ת א"צ לומר שתקנו משיכה בשביל שאינם מהיגנים אלא דגם מהוגנים לא יטרחו אלא כדינם אם כש"ח בחנם אם כש"ש בשכר ולא יותר ותקנו משיכה כי היכי דלימסר נפשי' טפי ויטרח ויציל, אבל להצלת אדם מדליקה או מחולי לא חיישינן כלל שיעשה שלא כהוגן שלא ימסור נפשו להציל בכל מידי דאפשר:

טז

טז) ולענין מה שהקשיתי שם דאם נימא דגם בנמכר בגנבתו הוא עצמו הוי המוכר ע"י כפיית ב"ד א"כ האיך יקנה כסף הקנין לדעת העיטור דתלוהו וקנה לא אמרינן, שכתב כת"ר ליישב עפימ"ש בס' נחל יצחק דהיכי דשייך מצוה לשמוע דברי חכמים גם באנסוהו לקנות קנה, הנה אין הס' תח"י אלא שמצאתי כעין דברים אלו בחת"ס חאה"ע (סי' קי"ב) יעו"ש, ואנא אסברא לה כעין שכ' הרשב"א קידושין דף כ"א) דבזכות גמור זכין לי' בע"כ ואפי' עומד וצווח וה"נ במקום מצוה לשמוע דברי חכמים דהוי זכות גמור קונה הוא אפי' בע"כ. ויותר מזה יש להסביר דהנה תלוהו וזבין מהני משום דאגב הנאת הכסף גמר ומקני וה"ה בדאיכא מצוה לשמוע וכו' דחשיב ככסף מהני בזביני, ואין לשאול ע"ז האיך נקרא הנאת כסף כשזה אינו רוצה בהן שהרי מה שאינו רוצה הוא רק על המכירה אבל על קבלת הכסף והנאתו שלא במכירה לא גלי לן דעתו שאינו רוצה ואדרבא קבלת הכסף מצד עצמה הנאה היא לו ולכן אגב הנאתן גמר ומקני, משא"כ בתלוהו לקנות ואפילו לקנות במתנה לא שייך לומר דאגב הנאת הכסף גמר וקנה שהרי על זה גופא אנו דנין שאין רצונו בקנין כסף זה והנאתן וממילא כיון שאין כאן הנאת כסף לא עדיף מתלוהו ויהיב ומשו"ה ס"ל להעיטור דלא מהני. וא"כ אין זה שייך אלא בעלמא אבל במקום שחוץ מהנאת קנין הכסף יש עוד מצוה לשמוע דברי חכמים שזה נחשב כהנאת כסף גבי זביני שפיר קנה. אך בעיקר הדבר יש לפקפק בנ"ד אם שייך לדון מצוה לשמוע כו' על קנין הכסף דוקא דהא אפשר לאקנויי בשטר, ויש ליישב וצ"ע:

יז

יז) תו כתב מע"כ להקשות בקידושין (דף כ"ו ע"א) ובחזקה מנלן כו' תנא דבי ר' ישמעל וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה, דמנלן דהקנין הי' בחזקה דילמא הי' קנין חליפין דמבואר ברמב"ן קידושין בסוגיא דכל הנעשה דמים באחר דאף קרקע בקרקע הוי חליפין וסיים הרמב"ן. וכבר ראיתי חולקים בזה ונתלים במה שאמרו בב"ב (דף ג' ע"א) כגון שהלך זה בעצמו והחזיק ולא קאמר חד בלחוד שהלך והחזיק וקנו שניהם ולאו מילתא היא כ'", ואם כן י"ל הכא דוירשתם וישבתם בה מצד חליפין נגעו בה ע"פ מה שכתב המקנה דלקנות מהכנענים לא הוצרכו לחזקה משום דא"י מוחזקת מאבותינו ורק לברר כל אחד את חלקו ואם כן הוי כשותפין ישראל שקונין בחליפין. ומיישב לה מע"כ עפימ"ש המקנה ליישב קושיית הראשונים מב"ב שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק דאמאי לא סגי בחזקה דחד די"ל כיון דבחליפין כת ב שלף איש נעלו בעינן דוקא נעל המיוחד אבל בדבר המשותף דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה י"ל דלא מהני חליפין בכה"ג כיון דבמה שנותן הקונה להמקנה יש להמקנה עצמו חלק בו, וא"כ ה"נ א"ש, אבל להרמב"ן קשה, ועוד הוקשה לו על יסוד הנ"ל דא"י מוחזקת מאבותינו והוי כחלוקת שותפין א"כ היאך אמרינן לר"י דלא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יב"נ והרי אז ג"כ היו פטורים משום אין ברירה דהרי כחלוקת השותפין הי', עכ"ד כת"ר:

תמה אני על כת"ר על כל דבריו אלה מתחלתן לסופן. דמאי הוקשה לו דילמא מתורת חליפין הוא ולא מחזקה, אטו בחליפין אין המקנה צריך לקנות את הסודר תחלה וא"כ במאי קנה זה את חלקו שהוא במקום סודר אם לא בחזקה דישיבה, ישתקע הדבר ולא יאמר:

ועל מ"ש המקנה לתרץ ההיא דב"ב דנעלו המיוחד בעינן תמיהני, שהרי הרא"ש בב"ב שם באמת פירש לה הכי דסגי בחזקה דחד מינייהו מתורת חליפין ולא שיהו צריכין שניהם להחזיק וכ"ה בשמ"ק משם הרשב"א, ועוד דהרשב"א קידושין שם בסוגיא דכל הנעשה דמים כתב להוכיח דבע"ח לאו פרי נינהו מירושלמי פ"ק דקידושין תמן תנינן זה הכלל כל המטלטלין קינין זה את זה רבא בר הונא בשם רב אפי' צבור בציבורין א"ל ר"א לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר ובלבד דבר שצריך לישום אתיא דרב הינא כר' יוחנן ור"א בשיטתי' דתניא תמן האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה אמר ר"א והן שחלקו גדיים כנגד תישים ותישים כנגד גדיים אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותישים כנגד תישים הוחלקו משעה ראשונה אי" יוחנן אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים ותישים כנגד תישים כלקוחות הן דתניא תמן הלקוח ישניתן לו במחנה פטור ממעשר בהמה, דאלמא משמע לכאורה דההיא דמטלטלין קונין זה את זה אפי' בגדיין ותישין הוא עכ"ל הרשב"א והנה אף דדברי הרשב"א ז"ל צ"ע לכאורה דרב הונא בשם רב לא קאמר אלא דצבור בציבורין קונה בתורת קנין חליפין אבל מבע"ח לא איירי, ומה דהביא מר' יוחנן דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים הוא רק לסיועי דשוה בשוה יש עליו שם חליפין בעלמא וה"נ צבור בציבורין שוה בשוה, אבל לא דהתם בגדיים נגד גדיים ליהוי הקנין נמי מתורת חליפין די"ל דקנו כאו"א חלקו במשיכה או בשארי קנינים אבל לא מתורת חליפין, ומאי סייעתא היא מכאן דבע"ח הוי ככלי, אבל מ"מ הרינו רואין דכך מפרש לה הרשב"א ז"ל דבההיא דר' יוחנן דגדיים. נגד גדיים הוי הקנין נמי מתורת חליפין והתם שותפין נינהו ולא הוי נעלו המיוחד ומ"מ לא איכפת לן בזה ומפורש דלא כהמקנה. ועוד דשיטת ר"ת בתוס' ב"מ (דף מ"ז ע"א ד"ה גאולה) דחליפין שוה בשוה לא בעי כלי דוקא משום דגאולה זו מכירה ותמורה זו חליפין של שוה בשוה לקיים כל דבר לרבית אינו שוה בשוה וע"ז האחרון היינו על אינו שוה בשוה נאמר נעלו ולא על התמורה דשוה בשוה שלפניו, ויעוי' בחי' הרשב"א קידושין שם שמבאר שיטת ר"ח, וכבר הביא הב"י חו"מ (סי' ר"ג) שדעת הרמב"ם כר"ת ומשמע מדברי המ"מ שכ"ה דעת הרשב"א וכ"נ דעת הטור, ורי"ו בנ"י ח"ג כתב שדעת רבינו האי כהרמב"ם ונראה מדבריו שגם הוא סובר כן, וא"כ לכל הני רבוותא דשוה בשוה לא בעי נעל דוקא דלא קאי ע"ז קרא דנעלו ממילא אין מקום לדברי המקנה להצריך נעלו המיוחד דוקא בחליפין שוה בשוה, וא"כ בההיא דב"ב דמיירי בחליפי שוה בשוה אין מקום לתירוצו:

ומה שהקשה מע"כ דא"כ גם חד בר חד עד יב"נ לא לייתי ביכורים דא"י מוחזקת היא מאבותינו וגם אז היו פטורין כחלוקת השותפין, כבר נגעו בזה התוס' בכורות (דף נ"ב ע"ב ד"ה אמר ר"א) וז"ל אי נמי ילפינן כל חלוקת ירושה מחלוקת יהושע דאמר ביש נוחלין דירושה היא להם מאבותיהם ואפ"ה מודה בה ר' יוחנן דלא חזרה ביובל כדקאמר חד בר חד עד יב"נ דסברא הוא דלא חזרה כיון שחלקו ע"פ נביאים ובאו"ת ובגזירת הכתוב עכ"ל. ויעוי' מ"ש בספרי [ח"א] סי' י' אות י"ד בביאור דברי התוס' אלו:

יח

יח) ועל מה שנו"נ באות ט"ו אם יש לנכרי קנין חזקה לר"ת לענין לסיועי מדבריו אם כיבוש עצמו קונה או בעי עמו קנין אחר, כתב כת"ר דפלא שלא הזכרתי דברי התוס' בכורות (דף י"ג ע"א ד"ה אם גופו) דז"ל וא"ת אכתי עכו"ם קונה ישראל בחזקה כדאמר גיטין מנין לעכו"ם שקונה ישראל בחזקה שנא' וישב ממנו שבי וי"ל דההיא חזקה כשיש מלחמה הוא וה"ה ממינו כו', ומבואר דגם חזקה אינה קינה בעכו"ם וגם דכיבוש הוא קנין עצמי ופלא גם על בעל המקנה שנו"נ ג"כ אם עכו"ם יש קנין חזקה שלא הזכיר דברי התוס' הנ"ל, עכ"ד. תמה אני עליו שלא שם לבו דהתוס' מיירי רק לענין גופו של ישראל שבזה אינו קונה בחזקה אבל בקרקעות אה"נ אפשר שיקנה בחזקה ובזה קאימנא ובזה מיירי גם המקנה. ומ"ש שיש להוכיח מכאן דכיבוש הוא קנין עצמי, הנה על זה הן יסובו דברי בראש הסימן וכבר כתבתי להוכיח כן מתוס' גיטין שהן הן דברי התוס' בכורות בשינוי לשון, דהעיקר מה דהוקשה להתוס' בכורות הוא לשון חזקה שנאמר שם בגיטין דמשמע כפירש"י התם חזקה ממש ותירצו דאין זה חזקה ממש אלא דכל שהוא בע"כ ככיבוש קרי לי' חזקה וכ"כ הראשונים בגיטין הבאתים שם והיינו הך דתוס' גיטין, וכבר הראיתי שם פנים במה שיש לדחות ולקיים ראי' זו, ומע"כ טיפל הרבה בדברי בסימן זה ולבסוף לא הרגיש בדברים האמורים בתחלה וכי דא ודא אחת היא:

יט

יט) ומ"ש כת"ר על מה שהבאתי בסי' י"ב קושיית חכ"א על תוס' חולין (דף קי"ז.) שבס' למטה יהודא נמצאה תשובת הגר"י ז"ל מו"צ דביאליסטאק שמצא קושיא זו בס' רנו ליעקב לגאון ספרדי והאריך בענין זה, הנה בהשמטות כבר הזכרתי שמצאתי ג"כ לקושיא זו בס' נחל יצחק בשם רב מובהק, והס' למטה יהודא אין עמדי אלא שנמצא אצלי ספרו של הגר"י ז"ל זכרון יהונתן וחפשתי בו ומצאתי שנגע ג"כ בענין זה בתשובתו לדו"ז הגאון מ' בנימין בישקא נ"י [ז"ל] אבד"ק טרעסטינא, ולפי שקצת מדבריו נוגעים למש"כ בספרי ארשום לכת"ר בזה מה שנ"ל בסתירת דבריו:

ראיתי בס' הנ"ל שתפס לדבר פשוט דאף אם הקדיש לבה"ב רק את העור לחוד מ"מ אין לה פדיון אחר שחיטה דבעינן העוה"ע, וזה סותר כל היסוד שהונח בתירוצי לקושיא הנ"ל. אבל לדעתי אין דבריו מחוורין כדמוכח מתוס' זבחים שם דהקשו מהעוה"ע רק למ"ד דתפיס גם בבשר אבל למ"ד דתפיס רק בעור לא הוקשה להם כלל וכמ"ש בספרי:

הן אמנם שראיתי עכשיו להחק נתן שפירש בכוונת התוס' דקושייתם היא דלמ"ד דבשר נמי קדוש א"כ אחר שנשחטה אינו יכול לפדות הבשר כדי להקריבו וצריך לשורפה עם עורה דכיון דאינה קריבה אין זכיי' לכהנים בעור דכהנים משולחן גבוה קא זכו, אבל למ"ד שהבשר אינו קדוש אלא מדרבנן ראוי הוא להקרבה אי בפדייה שלא בהעוה"ע כיון שאינה אלא מדרבנן אי בלא פדייה כלל, [כוונתו דלפי"ז באמת נשאר העור א הקדש אלא דאי לאו קרא הו"א דגם עור הקדש שייך לכהנים וממילא אין צורך בו לפדייה דמשולחן גבוה קא זכו וממונם הוא כמ"ש הצ"ק לתרץ קושיית התוס'], ולפי"ז שוב אין ראי' מדברי התוס' דבמקדיש עור לחוד אי"ל העוה"ע דלאו בפדיית העור מיירי אלא בפדיית הבשר והכשרו למזבח לחוד אך מלבד דמדברי הצ"ק והפמ"א מבואר דלא תפסו כן בכוונת התוס' יעו"ש בדבריהם, לענ"ד אין דברי הח"נ נראין. דהנה האי מ"ד דתפיס מדאורייתא בבשר הוא המקשה לעולא בתמורה (דף ל"ב ע"ב) מברייתא דהמקדיש עולה לבה"ב אסור לשוחטה כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין דזבחים, ובסוגיא דהתם בתמורה אמרינן גופא המקדיש עולה לבה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד מיתבי המקדיש עולה לבה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה מדרבנן ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אם עבר ושחטה מה שעשה עשוי, וא"כ נראה דרק התרצן דמשני מדרבנן מסתייע ממה שעשה עשוי שהוא דרבנן ואי הוה דאורייתא לא הוה עשוי אבל המקשן דסבור להוכיח מרישא דאיכא איסורא דאורייתא הרי ניחא לי' למימר דאפילו אי אית בה איסורא דאורייתא מ"מ מה שעשה עשוי, וא"כ להתוס' דקיימי אליבא דמקשן אין לומר כלל כהח"נ דאין הבשר ראוי להקרבה דהרי תנינן להדיא מה שעשה עשיי, ודוחק לומר דהמקשן באמת הוה סבר דאם עבר ושחט אינו עשוי ולא ידע סיפא דברייתא. הא חדא ועוד אחרת, דאפילו תימא דלהמקשן באמת מה שעשה אינו עשוי מ"מ א דברי הח"נ קיימין. דהנה צריך להתבונן להתרצן דאי הוי דאורייתא מה שעשה אינו עשוי מה דינה של עולה זו אחר שחיטתה ונראה דלפי דברי הח"נ בעצמו אין לומר דנפסלה בשחיטה זו דמדברי התוס' שאנו עומדין בהם מוכח להיפוך לפי פירושו של הח"נ, שהרי הוקשה להם רק ממה שא"א בפדיי' לאחר שחיטה דבעי העוה"ע הא אלו הוה אפשר בפדייה הוה ניחא להו ואמאי מה לי דנפדית אח"כ מ"מ הרי נפסלה כבר בשחיטתה ומה יועיל עוד פדיונה. אע"כ דאפילו נימא דמה שעשה אינו עשוי מ"מ לא נפסלה בשחיטתה ואם נקרבה כשרה דמאיזה טעם תהא פסולה, אלא דקושית התרצן היא דאי תימא דאיכא איסורא דאורייתא בשחיטתה לא שייך לומר מה שעשה עשוי, דלשון זה משמע דמכאן ואילך קריבה לכתחלה כהלכתה ואמאי הרי כי היכי דאיכא איסורא בשחיטה איכא נמי איסורא בהקרבה לכתחלה ויהא אסור להקריבה לכתחלה [ואולי י"ל גם יותר מזה דאחר שחיטה ליכא כבר איסורא כלל אפילו למ"ד מדאורייתא אלא דפריך רק דלשון מה שעשה עשוי בלחוד לא שייך במקום דאיכא איסורא דאורייתא, ובזה יונח לן לשון רש"י ז"ל בזבחים יעי"ש ואין להאריך בזה]. ולפ"ז ליכא לפרושי כבר בכוונת התוס כהח"נ דקושייתם היא רק דל"ל קרא שאין העור לכהנים כיין דהבשר אינו קרב, דהרי איצטריך קרא אם עבר וזרק דזריקה מעלייתא היא והו"א דזכו כהנים בעורה קמ"ל דלא זכו בה כהנים משום דעולת הקדש היא:

איברא דלפ"ז שוב תסתער על התוס' קושיית הז"ק מאי מקשו ממה דא"א בפדיי' הא אי לא קרא הו"א דגם בעולת הקדש העור לכהנים ולא בעי פדיי' כלל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חרש, דאפילו אי לאו קרא דעולת איש ולא עולת הקדש מ"מ במתפיס עילתו לבה"ב לא הי' צריך הקדש לתת העור לכהנים כמו שיבואר. דהנה בבהמה של שני שותפין שהי' בשר של אחד ועור של אחר והקדיש בעל הבשר את הבהמה לעולה שלא חל ההקדש אלא על הבשר ולא על העור דלא פשטה קדושה בכולה כיון שהעור הוא של אחר ומ"מ יכולה ליקרב משום דהעור אינו שייך למזבח ולא היי כמקדיש אברים, [ומכש"כ כשהי' לבעל הבשר גם מקצת עור כשיעור סלע, עיין חולין (דף נ"ה ע"ב) ושאר כל העור הי' שייך לאחר], בכה"ג מילתא דפשיטא היא שאין העור לכהנים, דכיון דעור דאחריני הוא ולא של מקריב אין כהנים יכולים לזכות בשל אחרים. וה"נ הקדש בה"ב כשל אחרים דמי ולא של מקריב הקרבן, שהרי אין ההקדש מקריב הקרבן כלל ואדרבא גזברין מעכבין, ולא מיבעי' למ"ד דתפיס רק בעור שגוף הקרבן אינו של הקדש כלל דודאי לא שייך לומר שיש זכות לכהנים בעור מצד ההקדש עצמו כממקריב קרבן שהרי אין הקרבן של הקדש כלל, אלא אפילו למ"ד דתפיס גם בבשר מ"מ רק הבעלים הם מקריבי הקרבן ולא הקדש דאדרבא גזברין מעכבין אלא שזה עבר ועשה. לכן נ"ל דבאמת בהקדיש עולתו לבה"ב אפילו אי לאו קרא דעולת איש ולא עולת הקדש לא הי' לכהנים שום זכות מההקדש אלא דזכותם הי' רק מצד הבעלים מקריבי הקרבן, והכא דרובץ על העור קדושת בה"ב לא נעשה באמת העור של כהנים אלא דהוה זכו בזכות הבעלים ונכנסו תחתיהם להיות כבעלים מקדישי העור שהם קודמים לפדות ופודין בפחות משוויי', יעויי' תוס' תמורה (דף כ"ז ע"ב ד"ה לא) ותוס' מנחות (דף ע"א ע"ב ד"ה ומתירין), ולבתר דכתיב קרא ולא עולת הקדש דאתי למעוטי כה"ג אין לכהנים גם זכות זה דבכ"מ שהעור של הקדש אין להם שום דין זכיי' בעור. והשתא מקשו התוס' שפיר כיון דלמ"ד דתפיס גם בבשר אין פדיי' גם לעור דבעיא העוה"ע א"כ אין נ"מ כלל אם זכו הכהנים בזכות פדיי' של הבעלים או לא, ושוב מוכח לפי"ז כמש"כ דלמ"ד דתפיס רק בעור נפדית ולא בעיא העוה"ע דאל"ה קשה אליבא דכו"ע ולא רק למ"ד דתפיס גם בבשר:

עוד כתב בס' זכרון יהונתן דמקדיש עור בעיא העוה"ע משום דהוי אבר שהנשמה תלוי' בו, ולא ידענא מה ענין העוה"ע לאבר שהנשמה תלוי' בו. ובגוף הדבר אם עור הוי דבר שהנשמה תלוי' בו יש להאריך, ועיי' מ"ש בהגה"ה ובשו"ת ברכת רצ"ה סי' ה':

עוד ראיתי שם שכ' על קושיית התוס' זבחים מהעוה"ע דקושיא זו אינה כ"כ מן המתמיהין, דאיכא למימר דר' אייבו בשם ר' ינאי דמוקי קרא דעולת איש למעט מתפיס עולה לבה"ב ס"ל כר"ש דקדשי בה"ב לא היו בכלל העוה"ע. ודברים מתמיהין הן אטו ר' ינאי אליבא דנפשי' קאמר לה הרי ר' ינאי לפרושי לר' יהודא קאמר לה דדריש פרט לעולת הקדש ור' יהודא הרי ס"ל דקבה"ב היו בכלל העוה"ע כמבואר בתמורה (דף ל"ג ע"א) וברש"י שם דאיהו בר פלוגתי' דר"ש, וכן ביאר דברי התוס' בשעה"מ (פ"י מבכורים ה"ב):

כ

כ) עוד כתב כת"ר על מ"ש בסי' י"ג אות ד' בענין שליחות של משלוח מנות שמצא בס' א' תשובת החת"ס שהשיב כן, הנה זה מכבר רשמתי לי על הגליון שכן מצאתי אח"ז בתי' החת"ס לגיטין (דף כ"ב ע"ב) והנאני:

כא

כא) העיר כת"ר על מ"ש לחדש בסי' ט"ז אות כ"ט דמצוה שזמנה תמיד ואינה רשות בשום אופן כגון תפלין ציצית ות"ת לכו"ע אינה צריכה כוונה, וע"ז השיג כת"ר מעירובין (דף צ"ה פ"ב) דאמרינן התם לענין תפלין במצות צריכות כוונה קמיפלגי. הנה כבר העירני ע"ז ידידי הרה"ג המצוין מוהר"ר אברהם לופטביר נ"י חתן הגאון הגדול מוהרמש"ך שליט"א אבד"ק דווינסק. אמנם כבר הזכרתי בספרי שם שכעין זה מצאתי בטו"א ר"ה (דף כ"ט ע"א) ומסוגיא זו יש להשיג גם עליו דהטו"א חידש התם לחלק בין אכילת מצה דצריכה כוונה למאן דאית לי' ובין אכילת פסח דלא ליבעי כוונה לכו"ע, משום דבמצה כל המין ראוי למצותו דאפשר לקיים מצות אכילת מצה ע"י חתיכה אחרת ואין חתיכה זו סתמא עומדת למצוותה אבל כדבר פרטי המיוחד ועומד למצוותו וא"א לקיימו אלא בגופו כגון אכילת פסח ומילה סתמו לשמה ולמצוותו קאי ולכו"ע אי"צ כוונה. וא"כ גם עליו יקשה מתפילין, דאע"ג דאין מיוחדין למצוה תפילין אלו דוקא והי' רשות בידו מתחלה להניח תפילין אחרים ולא אלו מ"מ כיון דתפלין מצותן כל היום וההיא שעתא שמונחין עליו תפילין אלו ולא אחרים אינו יכול לקיים את המצוה ברגע זה אלא בתפילין אלו שהן מונחין עליו כבר ממילא הוי תפילין אלו כמיוחדין למצוה לרגע ההוא, שהרי באותו רגע אינו יכול לקיים מצותו ע"י תפילין אחרים שאם יחלצם ויניח אחרים תחתיהם הרי ביני וביני יעבור רגע זה שלא בקיום המצוה ע"י תפילין האחרים, וא"כ בההיא שעתא מיהא דמי לפסח אלא דפסח הוי מיוחד תמיד למצותו והכא כל תפילין שהם מונחין עליו מיוחדין רק ברגע ההוא למצותן וסתמן לשמן קיימי, וא"כ גם על הטו"א יקשה מסוגיא דעירובין הנ"ל. אבל באמת אין מכאן השגה לא על הטו"א ולא עלי, דסברתנו הנ"ל וכן סברת הטו"א לא שייכי אלא במניח זוג אחד וכיון דהויא מצוה בכל שעה בע"כ הנחה של מצוה היא כיון דהנחה של רשות לא משכחת בה ומשו"ה לא בעי כוונה, משא"כ בסוגיא דעירובין דמיירי במניח שני זוגי תפילין וכיון שאין חיוב להניח אלא זוג אחד הרי יש כאן זוג שני של רשות ושוב דמי למצה דיש בה רשות וצריך הוא לכוון איזה מהן לשם מצוה ואיזה מהן רשות. ויש לדקדק עוד ברש"י עירובין שם ולא ראיתי להאריך בזה מפני שבאמת לא קבעתי ואינני קובע מסמרות בעיקר החידוש כמו שאמרתי עם הספר שצריך עיבוד רב ולא קאימנא בי' עכשיו:

כב

כב) ומה שהעיר כת"ר על סי' ל"ג בענין מילה בזמנה ושלב"ז איזו מהן קודמת ממ"ש הש"ך יו"ד (סי' ש"ה) וביחוד השיג מתוס' שבועות (דף ג' ע"א ד"ה ועל), הנה יש לי ע"ז חבילות של הערות מהן שהעירותי לעצמי ומהן שהעירוני ידידי ובתוכן נכללו גם הערות כת"ר, וכבר ערכתי לחכ"א תשובה ארוכה וכוללת בזה וקשה עלי להעתיק את הדברים למעכת"ה, ואם יזכני ד' להוציא מחשבתי לאור להדפיס חלק ב' יבואו בו הדברים בעז"ה. [עיי' לעיל מן סי' א' עד סי' ה']:

ובזה סיימתי להשיב על כל דברי מעכת"ה, והנני נפרד ממנו בברכה חמה כי ירבה כחו וחילו לאורייתא ויעלה למעלה למשכיל, כברכת ידידו בלתי מכירו הדוש"ת ומברכו בכל מילי דמיטב מוקירו ומכבדו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף