ברכת רצ"ה/ה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת רצ"ה TriangleArrow-Left.png ה

סימן ה

ב"ה לבוב יום ג' כ"ח כסליו תרל"ח לפ"ק:

לכבוד הרב המופלג החריף משנתו לו סדורה ודובר בשפה ברורה בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי כ"ש מו"ה אברהם מענדיל שטיינבערג נ"י שלום כנהוג (וכעת הרב הג' אבד"ק סניטין):

ע"ד השאלה מהשו"ב דשם לא עלה על לבי כי השאלה היה מהשוחט בלי ידיעת הרב מרא דאתרא יען כי בכל תפוצות ישראל השוחטים עומדים תחת משמרת הרב וסרים למשמעתו. ועכ"ז דרכי להשיב שאלות כאלו בקצרה על גוף מכתב השאלה שבאם אולי יש עוררים ידעו מה היה השאלה ותוארה. וכפי השאלה שהיה מחט תחוב אף שלא לגמרי היה נגד הסירכא אחרי שהיה שביל עד כנגד הסירכא ממש אין מקום להכשיר לכל הדיעות וכמובן. ואם השוחט שינה תוכן השאלה הלא יוכל להתברר כי שקר בימינו ואנכי מבחוץ ואתם מבפנים. ועתה באתי ע"ד תורה להשיב על יקרת מדברותיו. נתקשה כ"ת בדברי הש"ס תמורה דף י"א דבעי ליה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעי' של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה משום כחש עובר שבה א"ל כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן ופי' רש"י ז"ל וכי מבעי' לי' אדאורייתא ולמילקי עלי' דהרי קיי"ל דקדשי בדה"ב אינם אסורים בגיזה ועבודה רק מדרבנן ואיך קמבעי' ליה אי למילקי עליו ואין לומר דמטעם מעילה קאתי' עלה מה קמבעי ליה דפשיטא דנהנה ופגם בש"פ דלוקה. ומתוך קושיא זו יצא לפרש פירוש חדש דהאבעיא הוא בהקדיש עורה אי לוקה בעבודתו משום כלאים משום דחולין וקודש מעורבים בו וכדאמרינן בש"ס דמכות דף כ"ב דהמנהיג בשור פהמ"ק לוקה משום כלאים דהיינו לפירש"י ז"ל שם משום דחולין והקדש מעורב בו. והאבעיא הוא אם חשוב גם בכה"ג כלאים די"ל דבפהמ"ק מעורב הקדש וחולין בכולו דמותר באכילה ואסור בגיזה ועבודה. משא"כ בהקדיש עורה דהבהמה היא חולין ורק העור היא הקדש עכת"ד:

אולם לדעתי א"א לפרש כן דבהך דמה שבמעי' של זו עולה קתני בהדיא משום כחש עובר שבה וא"נ דהאבעי' הוא אי אסור בעבודה משום כלאים מאי ס"ד לפשוט מהך דעובר ועיין ברש"י ז"ל שפירש בהך דהקדיש עורה דהיינו ג"כ משום כחש העור עיין בדבריו ז"ל. ודאתאן עלה אמינא לבאר פירש"י ז"ל בהסוגיא שם שצריכין ביאור לדעתי דבש"ס שם מבעי' לן הקדיש חד אבר מהו בגיזה ופירש"י ז"ל בעבודה לא תבעי' לך דאסור דהא מכחיש לה וצריך להבין דהרי בהקדיש עורה ג"כ מכחיש להעור ואפ"ה מבעיא ליה אי אסורה בעבודה ונהי דפשיטא דמשום דמכחיש לה אסור מדרבנן עכ"פ מ"מ הרי עיקר האבעיות לענין דאורייתא המה וכנ"ל לפירש"י ז"ל וגם יקשה דלמה הוצרך לבוא בהך דהקדיש חד אבר לטעמא דכחש הרי בעבודה יש לכל אבר חלק בהעבודה ואיכא עבודה בקדשים. ומלבד זה צריך ביאור דלא מצינו מלקות בהפסד קדשים ומה קמבעי' לי בהקדיש עורה לענין מלקות:

ואשר אחזה בביאור הדברים דס"ל לרש"י ז"ל דהאברים שהם נחים בשעת העבודה א"י אם המה לוקחים חלק בהעבודה ורק דהיכי דחזינן שהעבודה מכחיש להו מזה ראיה שלקחו חלק בהעבודה וזה כוונתו בהך דהקדיש חד אבר דלא תבעי בעבודה דהא מכחיש לה וזה לעד שהי' לו חלק בעבודה וקעבר על עבודה בקדשים אבל אי לא היה מכחיש לה להאבר שהקדיש לא קא עבר דכיון דליכא כיחוש יש ראיה שלא סייע בהעבודה. ואמינא דיצא לו לרבינו ז"ל לחלק בהכי מהא דקתני בהך דהקדיש העובר דאסורה בעבודה משום כחש עובר שבה והרי בלא"ה כיון דקיי"ל עובר ירך אמו הוא הו"ל כהקדיש חד אבר דעבר על ל"ת כיון שסייע בעבודה ועיין בתוס' ז"ל שכתבו בהך דהיא וולדה נגחו דא"ש גם א"נ דעובר לאו ירך אמו הוא שהוולד מסייע בנגיחה עיין בדבריהם ז"ל וע"כ דאי לאו שמכחיש להעובר לא עבר על ל"ת דמזה היה ראיה שלא סייע בהעבודה וכנ"ל ואח"כ מבעי' לי' בהקדיש עורה מהו בעבודה וצדדי האיבעיא הוא האם נימא גם בעור דדמי לחד אבר דמדחזינן דמכחיש להעור סייע בעבודה או דילמא דל"ד לאבר שיש בו חיות משא"כ בעורה שאין לו חיות ולא שייך ביה לומר שמסייע בהעבודה והכיחוש אינו רק הפסד ע"י המשא או מלמד הבקר אבל לא בא מהסיוע להעבודה בעצמותה ובא לפשוט מהך דעובר עולה דאסורה בעבודה דהך דהתם להא דמיא דגם בעובר יש לומר דהכיחוש בא מצד אחר שמחמת כחישות האם נתמעט הנקתו של העובר ואינו משום שסייע בהעבודה דהולד יש לו חיות בפ"ע ובגיזה מותרת בעוברה עולה וכ"כ בהקדיש עורה דהשער בא מגוף הבהמה עצמה לא מהעור ולא מהעובר ואינו בכלל גיזת קדשים ולא קמבעי' לי' רק בהקדיש חד אבר שהשער בא מכל האברים ושייך לחשבה כגיזת הקדש וצ"ל דאין זה ענין לזוז"ג שאין אנו דנין לענין איסור הצמר ורק לענין איסור הגיזה שהיא לאו בפ"ע בקדשים אף שאינו רוצה ליהנות וכמובן וי"ל דכיון דגם הקדש פתוך בי' הוא בכלל לא תגוז כו' ודחה דמהך דעובר אין ראי' דהתם מדרבנן משום הפסד קדשים ולא משום איסורא דל"ת ודו"ק:

ובגוף הקושיא שנתקשה כ"ת דאיך ס"ד למיסר העבודה בהקדיש עורה מה"ת ולמילקי עלי' הרי קדשי בדה"ב אינם אסורים בגיזה ועבודה רק מדרבנן. לא ידעתי מה קשי' לי' דמי הגיד לכ"ת דמיירי בהקדש בדה"ב ובאמת מיירי כהך דהקדיש אבר שאמר עורה עולה דקדוש קדושת הגוף וכדאמרי' לעיל בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו דימכר לצורכי עולות להקריב למזבח דוקא. דעל האבר וכ"כ על העור חלה קדושת הגוף קדושת עולה ורק שלא פשטה הקדושה בכולה ולא אבין מדוע נתחבט בזה כ"ת:

ועלה על לבי לומר ולעורר דא"נ כנ"ל דמיירי באמר עורה עולה אמאי לא פשטה הקדושה בכולה דהעור הוי דבר שהנשמה תלוי' בו דאם ינטל כל עורה הו"ל גלודה דעושה אותה טרפה ומאי קמבעי' לי' א"כ אי אסורה בעבוד' אחרי דכולה הקדש ואסורה בגיזה ועבודה. אולם גם לפי הבנת כ"ת דהך דהקדיש עורה היינו קדושת דמים עדיין לא תעלה ארוכה לקושייתי דבאמת גם בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' לדמיו הוי איבעי' דלא איפשטא בש"ס לעיל שם אי פשטה קדושה בכולה עיי"ש. אמנם אחרי העיון ראיתי דכיון דאליבא דרבא קיימינן דבעי לי' אביי מרבא ורבא ס"ל דטרפה חי' ולא חשוב אבר שהנשמה תלוי' בו רק כשעושה אותה נבילה וא"ש.

ולכאורה עלה על לבי לישב עפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט איבעי' זו דהקדיש עורה דלדידן דקיי"ל דטרפה אינה חיה ליכא למבעי לי' כלל דהו"ל דבר שהנשמה תלוי' בו ופשטה א"כ קדושה בכולה וכנ"ל. אולם דמלבד דעדיין יש נ"מ בהאיבעיא היכא דלא הקדיש כל העור ששייר המקומות שצריך להשתייר שלא יחשב גלודה הנה הרמב"ם ז"ל פסק בפט"ו מה' מעה"ק דרק באומר לבה או ראשה עולה פשטה קדושה בכולה ויראה שרבינו ז"ל הי' לו פי' אחר בש"ס דתמורה לעיל שם מאי איכא בין רבא לרב ששת א"ב דר"א נטלה הירך כו' ולדעתו הפי' היא דלרבא אף דס"ל טריפה חי' מ"מ בכה"ג דהוי נבילה פשטה קדושה בכולה ולרב ששת גם בכה"ג לא פשטה קדושה בכולה דבעינן דבר שמתה בו והיינו תיכף ומיד ופסק כר"ש ולכך נקט דוקא לבה או ראשה שמתה בו מיד אבל היכי שעדיין יכולה לחיות זמן מה אף שסופה שתמות כגון דבר שעושה אותה נבילה או לדידן דטריפ' אינה חי' כשעושה אותה טריפה ל"ח מ"מ דבר שהנשמה תלוי' בו ונסתר איפוא מ"ש ע"ד השמטה וכמובן:

וכאשר הראיתי דבר זה לחתני הרב הה"ג מהר"א ליב ברודא נ"י אמר דאף אי נימא דטריפה אינה חיה וכל שעושה אותה טרפה חשוב דבר שהנשמה תלויה בו ופשטה קדושה בכולה מ"מ בהקדיש עורה לא חשוב דבר שהנשמה תלוי' בו דיכול להפשיט מבהמה כל עורה ולא תעשה טרפה והיינו שיפשיט מהמקום שצריך להשתיר העור מעט מעט דבמיעוט הזה לא נעשה טרפה כ"ז ששאר העור קיים וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכשהדרא בריא בכל פעם ויתגדל כל מקום השיור יפשיט שאר העור כולו וכיון שיכול לשות עצות בנפשו עד"ז לא חשוב דבר שהנשמ' תלוי' בו ולא פשטה קדושה בכולו עכ"ד הנחמדים ודברי טעם הם אולם לדינא עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד אם יש לחלק בהכי וצ"ע[א]:

ולפי האמור למעלה בביאור האבעי' דהקדיש עורה ומה שרצה לפשוט מהך דמה שבמעי' של זו עולה עמש"ל יש לעורר עוד בדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב בפ"א מה' מעילה בפשיטות דהמקדיש עובר אמו אסורה בעבודה מדרבנן ולפי הנ"ל זה איבעי' דלא איפשטא אי בהקדיש עורה וכ"כ בהקדיש עוברה איכא לאו דל"ת ורק דדחה הפשיטות מהך דעובר די"ל דכי קתני אסורה בעבוד' מדרבנן וכנ"ל ויש לי עוד בכ"ז הרהורי דברים הרבה ויען לא צרפתים עוד בכור הבחינה קצרתי ופה תהי' שביתת קולמסי בזה:

עוד כתב כ"ת לישב קושית התוס' ז"ל בהך דיש חורש תלם אחד כו' דגם בשור עצמו משכחת שיתחייב משום כלאים בשור פסהמ"ק עפ"י מה שהביא בשם הגאון בעל חת"ס ז"ל שהקשה דאיך יחול איסור כלאים בחורש בשור פסהמ"ק על איסור עבודה בקדשים דקדים עוד מקודם שנפסל ותירץ דחל בכולל שנאסר בהרבעה ג"כ מטעם כלאים. וא"כ לא מצי למתני במתני' בשור פסהמ"ק דהאי תנא לית לי' כולל וכדאמרינן בש"ס דמכות לעיל שם דמה"ט לא קתני באומר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דהו"ל כולל עיי"ש. אולם כבר נודע מחלוקת רש"י ותוס' ז"ל אי איסור הנאה חשוב איסור מוסיף דדעת רש"י ז"ל דהוי מוסיף. אמנם התוס' ז"ל דעתם דהנאה ל"ח רק חמור ומעתה בענין חלות איסור כלאים על איסור עבודה בקדשים משום דנאסר בהרבעה ג"כ לדעת התוס' ודעמם ז"ל זה ל"ה רק חמור דאאחע"א דדמי להנאה דכיון שהוא ענין אחר ל"ח רק איסור חמור. ולשיטת רש"י ז"ל באמת זה חשוב מוסיף וצ"ל דלאו בדוקא נקט החת"ס הנ"ל כולל דזה הוי מוסיף. ולפ"ז א"כ קושית התוס' דאמאי לא נקט בהך דיש חורש תלם אחד כו' שור פסהמ"ק במקומה עומדת דאף דהאי תנא ל"ל כולל מ"מ הרי זה חשוב מוסיף ואף מאן דל"ל כולל מוסיף אית ליה. אמנם לפי"ז יקשה לשיטת התוס' ז"ל ודעמם דאיך חל איסור כלאים בשור פסהמ"ק על איסור עבודה בקדשים. וצ"ל דגם לדעתם ז"ל דאיסור הנאה וכדומה ל"ח מוסיף מ"מ דמי לכולל דלמ"ד דאית לי' כולל אף דלא דמי למוסיף דמוסיף בחתיכה אחת וכולל בשתי חתיכות ס"ל דאין אנו דנין לענין חלות האיסור משום שיש להאיסור השני מקום לחול על החתיכה ורק על חלות האיסור בעצם ואין חילוק א"כ בין חתיכה אחת לשתי חתיכות דמ"מ האיסור בעצם יש לו מקום לחול וא"כ ה"ה לענין איסור הנאה וכ"כ ההרבעה בכלאים נהי דהוא ענין אחר מ"מ כשאנו דנין על האיסור בעצם והאיסור בעצם הוא על אכילה והנאה ובכלאים העבודה וההרבעה שפיר חשוב יש להאיסור השני מקום לחול. ורק לענין שיחשב מוסיף שיחול אף למאן דלית ליה כולל דעתם ז"ל דבכה"ג ל"ח מוסיף כיון שהוא ענין אחר וכמו דל"א לדידיה מגו מחתיכה לחתיכה כ"כ ל"א מגו מענין לענין אחר דלגבי החתיכה המה שני דברים נפרדים שנתפסה באיסור לענין אכילה ונתפסה ג"כ לענין הנאה משא"כ כשאנו דנין לענין חלות האיסור בעצם שאינו דבר הנתפס שנחלק בין ענין זה לזה וזו סברא נכונה לכל משכיל דקה מן הדקה:

והנה גם לפ"ז אמינא דנכונים דברי התוס' ז"ל דה"מ נקט בשור פסהמ"ק דאף דלפי הנ"ל דהוי רק מסוג כולל והאי תנא לית לי' כולל י"ל דלאו דלא ס"ל כולל כלל ורק דס"ל לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו וכדס"ל לר"ל בשבועות דף כ"ד לחלק בהכי ודו"ק. ואחרי ההתבוננות ראיתי דעכצ"ל כן דהנה כבר הרגישו המפורשים ז"ל דאיך נוכל לומר דמתניתין ל"ל כולל דהרי קתני כהן ונזיר בבית הטומאה ואיך חל הנזירות לענין הטומאה על איסור כהונה דאף דנאסר בג' מינים והו"ל איסור כולל הרי האי תנא ל"ל כולל. אולם אם נימא כנ"ל דרק באיסור הבא ע"י עצמו ל"ל כולל א"ש והתבונן בדבר והוא לפמ"ש בחידושי להסביר טעמא דר"ל דמחלק לענין חלות האיסור בכולל בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו דכיון דעיקר טעם מאן דס"ל כולל אף שהוא בשתי חתיכות הוא משום שאנו דנין על חלות האיסור בעצם והאיסור בעצם יש לו מקום לחול. ולכך ס"ל לר"ל דזה אינו רק באיסור הבא מאליו שהאיסור כולל בעצמותו דברים הרבה וא"א לזה בלי זה שכן הוא חלות האיסור בעצם משא"כ באיסור הבא ע"י עצמו שהכולל אינו בעצם האיסור ורק שהיא כללו עתה ויכול הי' לאסור רק זה לבד. והארכתי בזה להמתיק דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דאף דלא ס"ל לר"ל כולל באיסור הבא ע"י עצמו מ"מ מוסיף אית לי' אפי' בבא ע"י עצמו דהיינו בהחלב מהמוקדשין והיינו דכיון דבמוסיף אנו דנין על החתיכה אין חילוק בין בא מאליו לבא ע"י עצמו והארכתי הרבה בזה ואכמ"ל. ומעתה לפ"ז נזירות אף דהוי בא ע"י עצמו שפיר חל בכולל אף לר"ל דכיון דקיי"ל דגם אם אמר הריני נזיר מדבר אחד לבד כל דקדוקי נזירות עליו ומשום דכיון שנתפס בקדושת נזיר אסרה התורה עליו בכל לאוי דנזיר ועיין במהרי"ט ז"ל שפיר יש לדון על חלות האיסור בעצם דא"א לו להזיר מדבר אחד לבד דממילא נאסר בכל וא"ש הא דחל נזירות על איסור טומאה דכהן בכולל ודו"ק:

והנה בש"ס דנדרים דף פ"ג פריך דאי נימא דבנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה דמפר למתענה ואינו מפר לשאינה מתענה דבאשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה נימא דמזג וחרצן לא הפר ומשני דאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין. ואח"כ פריך מהאש' שנדר' בנזיר ונטמאת דנימא דמטומאת מת דלית לה צערא לא היפר וכתבו הר"ן והרא"ש ז"ל דהא דלא פריק כדפריק לעיל דאין נזירות לחצאין דטומאה אינה תלויה בנזירות דאשכחן נזירות שמשון בלי איסור טומאה וי"ל דכיון דלא תליא טומא' בנזירות איתא נמי לאיסור טומאה לחוד בלא שאר איסורי נזיר עייש"ה. ולפ"ז לענין כולל נזירות על איסור טומא' דכהן דכיון דאין טומאה תליא בנזירות שפיר דמי לשבועה דל"ל להאי תנא כולל והדק"ל דאיך חל איסור טומאת נזירות על איסור טומא' דכהן דאף דכולל שאר דברים מ"מ הא הוי בא פ"י עצמו ואפשר לטומא' בלי יין ותגלחת דל"א כולל לדידיה. אמנם אחר העיון הדבר נכון דמלבד דנזירות הוי כולל בטומא' עצמה שכולל טומאת קרובים וזה א"א להתחלק הנה פשיטא דגם לדעת הר"ן והרא"ש ז"ל אין אדם יכול להזיר מטומא' לבד ואם הזיר כל דיני נזירות עליו דבהדיא תנינן במתני' דנזיר דף ג' בהך דנזיר מדבר אחד הריני נזיר מטומא' ורק דבהפרת הבעל דנתנ' התור' כח להבעל להפר ולבטל נדרי אשתו שמתענית בו ועל כן נתבטל מאתה קדושת הנזירות לענין חלק הזה שמתענית בו ורק דאנו רוצים לומר להיפך דכיון שנתבטל לענין זה בטל מאתה כל קדושת הנזירות בזה דעתם ז"ל לחלק בין היכא שנשאר רק לענין זג וחרצן ובין היכא שנשאר לענין טומאה דטומאה אינה תלוי' כ"כ בנזירות. ועדיין יש לומר דיש עליו קדושת נזירות לענין הטומאה משא"כ בתחילה כל שחלה עליו קדושת נזיר בדבר אחד יהי' מה שיהי' נאסר מחוקי התור' בכל איסורי נזיר וביין שפיר חל בכולל גם לר"ל דכיון שא"י לאסור עצמו בתחלה שלא יהי' נזיר רק מהטומא' שפיר יש לדון על חלות האיסור בעצם וכנ"ל ודו"ק:

ועפ"ז אמינא ליישב מה שנתקשיתי דלמה חשיב במשנתינו רק לאו אחד משום נזירות שהרי אנן קיי"ל דנזיר שטמא עצמו לוקה שתים משום הלאו המיוחד בנזיר ומשום לא יחל דברו הכולל כל הנדרים ועיין רמב"ם ז"ל פ"א מה' נזירות ולפי הנ"ל ניחא דהלאו דלא יחל הוא משום שקיבל על עצמו ואסור לו לחלל דברו ול"ש בנזירות רק כשקיבל על עצמו כל עניני ואיסורי נזירות או היכא שאמר הריני נזיר סתם אבל היכי שאמר הריני נזיר מדבר אחד בלבד אף דכל דקדוקי נזירות עליו מ"מ אינו עובר על שאר הענינים שלא הזיר מהם רק משום הלאו המיוחד בנזיר מחק התורה דכל שחלה עליו קדושת נזיר אסור בכל איסורי נזיר אבל מ"מ אינו עובר משום לא יחל אחרי שלא קיבל זה עליו וז"ב וא"כ לענין חלות הנזירות בכולל על איסור טומאת כהן לענין לאו דלא יחל דמי לשבועה דאין דנין להאי תנא לענין עצם האיסור כיון שהוא בא רק ע"י עצמו שהוא כללם ויכול הי' לאסור רק דבר זה לבד ול"א בזה כולל ודו"ק. והנה בזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' ז"ל בשבועות דף כ"ה דלמה הוצרך לדחוק דהאי תנא ל"ל כולל ולמה לא קמשני דמידי דחייל על מה דלית ליה ממשא לא קתני וכדמשני בשבועות שם דלפי הנ"ל בל"ז צ"ל דהאי תנא ל"ל כולל בבא ע"י עצמו וכנ"ל דאל"כ למה לא קחשיב שני לאוי אנזירות וכנ"ל. ויש לדבר ולפלפל בזה הרבה אולם ליראת האריכות אשים מחסום לעטי.

בסוף דבריו הקשה כ"ת דהכא אמרינן דכיחוש העובר אינו רק מדרבנן ובחולין דף קנ"ה מוכח דכיחוש אסור מה"ת דאל"כ אכתי הי' יכול לאוקמי בעבר וגזז עיי"ש ויפה הקשה. ולישב זה אמינא לפ"מ שבארתי למעלה דלפי מה דדחה הפשיטות מהך דעובר ס"ל דעיקר הכחש מהעובר הוא בא רק מחמת שהבהמה מתכחשת ע"י העבוד' ועי"ז נתמעט הנקת העובר ומה"ט לא חשיב העובר מסייע בעבודה עמש"ל. ולפ"ז יש לחלק בין הך דחולין שהכחש בא ע"י מעשהו משא"כ בהך דעובר שע"י העבודה אינו בא רק כיחוש להבהמה ורק שהכיחוש הזה גורם אחרי כן כיחוש להולד ולכך אינו אסור רק מדרבנן דגם לענין הטלת מום בקדשים בעינן ריבוי שיעבור גם בנעשה ע"י גרמא ודו"ק בזה:



מלחמות אריה

  1. מ"ש מו"ח ז"ל דמש"ה נקט הרמב"ם ז"ל ראשה או לבה משום דבהני אברים היא מתה מיד הוא כפי דעת הח"צ בסי' ע"ז דא"א לשום בע"ח לחיות בלי לב אפי' שעה אחת. ובאמת יפלא בעיני על הגאון הח"צ ז"ל שהרבה לחפש ראיות לחזק דבריו מהזוהר ומגדולי החכמים כמו האה"ע והכוזרי ומדברי הרמב"ם הנ"ל שמוכח שפוסק כמ"ד מתה דוקא נקט לבה מבואר בהדיא דבניטל הלב הבהמה מתה מיד וגרע מניטל הירך וחלל שבה לא הזכיר כלל והי' נעלם ממנו. עוד ראיתי בהאי ענינא חזות קשה בשט"מ ב"ק דף פ"ה ע"ב אהא דאמר רבי התם אם שייר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם תשלומי ד' וה' שכתב ומסתברא לי שכל שאין עושה אותה נבילה אלא טרפה אינו קרוי מעכב בשחיטה כו'. אבל בתוספת' משמע כל שעושה אותה טרפה דתניא בתוספתא רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם ד' וה' חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו משלם ד' וה' משמע שעושה אותה טרפה דטרפ' אינה חיה עכ"ל. ותמוה בעיני איך פשוט ליה כ"כ הא באמת היא סוגיא ארוכה בתמורה דרבי דסבר דבעינן דוקא דבר שהנשמה תלויה בו פליגי בה רב חסדא ורבא ורב ששת דר"ח סבר דבר שעושה אותה טרפה ורבא סבר נבלה דוקא ור"ש סבר דבר שמתה בו. א"כ הא פליגי בזה אמוראים. ובפרט שזהו ג"כ אליבא דרבי. וכן בפרק המפלת פליגי ג"כ אליבא דרבי בהך פלוגתא לענין טמאה לידה. ואיך מביא השט"מ ראיה מהתוספת' שאבר שהנשמ' תלויה בו הוא טרפה וצע"ג.
    עוד ראיתי להעיר על מה שכתב רש"י ז"ל שם בב"ק לפרש דבר המעכב בשחיט' דבר שאם ניטל ממנו נעשית בו נבלה מחיים כגון וושט או קנה או הירך וחלל שבה או כבד או אחד מבני מעיים דלא מתיר לה שחיט' עכ"ל. והנה דעתו שדבר שעושה אותה טרפה נמי חשוב מעכב בשחיט'. אבל מ"מ כתב דניטל הוושט או הקנה הוי נבלה מחיים. וצ"ע דהא בחולין משמע דדעתו דניקב הוושט או הקנה לא הוי נבילה מחיים כמו שהביא הש"ך ביו"ד סי' ל"ג דדעת רש"י בחולין משמע דלא הוי נבילה מחיים ע"ש.
    ונראה לי מזה להוכיח דיש חילוק בין ניקב לניטל לגמרי ובנקיבת הוושט ופסיקת הגרגרת לא הוי נבילה מחיים. אבל בניטל לגמרי הוי נבילה מחיים. וכמו שמחלק הח"צ גבי לב כן מחלק רש"י ז"ל גבי וושט או קנה ותמוה לי מאד שלא מצאתי מי שהרגיש בזה:
    עוד יש לי לעיין לפי מה שהעלה מו"ח ז"ל דלמ"ד דדבר שנעשה טרפה הוי אבר שהנשמה תלויה בה י"ל דהעור נמי הוי דבר שהנשמה תלויה בה דהא ע"י נטילת העור היא טרפה דהוי גלודה. למה נקט רש"י ז"ל בב"ק שם על רב דסבר חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה כגון מבשרו אבל שיורת עורה וקרניה וגזיזותיה לא הוי שיור ובאמת דלקמן בברייתא דר"ש בן אלעזר ליתא רק קרניה וגזיזותיה. אבל עורה ליתא בברייתא דלפי הנ"ל מנ"ל לרש"י להוסיף עורה דלמא בעורה גם ר"ש בן אלעזר ורב מודים דהוי שיור אע"ג דלא הוי דבר הניתר עמו בשחיט' משום דהוי דבר המעכב בשחיט' ובזה כ"ע מודים דחשוב שיור רק המה פליגי דדבר הניתר עמו בשחיטה אע"ג דאינו מעכב בשחיטה כגון ידה ורגלה מן הארכובה ולמטה נמי חשוב שיור. וכן משמע מהסוגיא דדבר המעכב בשחיטה לכ"ע חשוב שיור. ובאמת לא משכחת כלל שוב אבר המעכב בשחיטה שלא יהיה ניתר עמו בשחיטה זולת העור לפי מה שהעיר מו"ח ז"ל. ואולי גם העצמות כמו עצם הגלגולת ושאר עצמות דמותרים גם בנבילות וטריפות כמו שמבואר בש"ע וא"כ י"ל דחשוב דבר שאין ניתר עמו בשחיטה ומ"מ המה מעכבים בשחיטה שאם ניטל טריפה וצ"ע. ואנכי לא באתי רק לעורר את המעיין:




שולי הגליון


Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף