דבר אברהם/א/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן ב
שהייה בין סימן לסימן בעוף פוסלת או לא.

ענף א

ענף א

א

[א] גרסינן בחולין (דף ל"ב ע"א) בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט סימנים מהו תיקו. וכתבו התוס' לעיל (דף ל' ע"ב ד"ה החליד) דר"ת מפרש דאיבעיא היא בשהה במיעוט קמא ובהא הוא דסלקא בתיקו אבל שהה במיעוט בתרא פשיטא דכשר דכיון שנעשה בה הכשר שחיטה שוב אין שהייה פוסלת בה. ועכשיו שזכינו שנתגלה פירוש רבינו גרשום לחולין ראינו דמפרש לה נמי כר"ת דאיבעיא היא במיעוט קמא. עוד הביאו התוס' שם פירוש הר"א דקאי אשוחט בסכין רעה דקאמר התם אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשר ומיבעיא לן אם שחט רובו של אחד והוליך והביא כל היום כולו במיעוטו מהו דדילמא הא דמכשיר בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שמא היינו במתעסק לחתוך הסימן אבל כיון שכבר חתך רובו הרי הוא כאלו נחתך כולו וכשמוליך ומביא כל היום כולו באותה מיעוטא הוי כאלו מוליך ביד וברגל ויש כאן שהייה ופסולה. ולפי פירוש זה נמי אין שהייה במיעוט בתרא אחר הכשר שחיטה ואיבעיא לן לענין בהמה שאם חתיכת המיעוט חשיבא כחותך ביד וברגל הרי הוא שוהה בתוך הכשר שחיטה בין סימן לסימן. אבל בעוף שכבר נעשה בו הכשר שחיטה אין שהייה פוסלת עוד ואין בו מקום. לאיבעיא זו. וכן העתיק הב"י (סי' כ"ג) דברי הר"א ח"ל ומבעיא ליה אם שחט רוב אחד בבהמה והוליך והביא כל היום במיעוט הנשאר כו', וכ"כ להדיא הרשב"א בחי' לחולין (דף ל"ב) עיי"ש. וכתב שם הב"י שהרשב"א והרא"ש והר"ן תפסו את פי' הר"א להנכון, וכן הביא הב"ח שם עוד מראשונים, וכ"כ האשכול בהלכות שחיטה (סי' י"ב). וכ"ה שיטת הרמב"ם (פ"ג. משחיטה הלכה ה') דשהייה במיעוט בתרא אינה פוסלת. ולכל הנך רבוותא פשוט הוא דמששחט כבר סימן אחד בעוף אין שהייה פוסלת בסימן שני כיון שכבר נעשה בו הכשר שחיטה ולא גרע ממיעוט בתרא. אך שיטת רש"י ז"ל היא דאיבעיא דשהה במיעוט סימנים היא בשחט הרוב ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו ופסק דתיקו לחומרא וכ"כ הבה"נ. וכתב הרא"ש דבאשכנז וצרפת נוהגין להחמיר כרש"י וכ"כ עוד הרבה ראשונים מובאים בבית יוסף בסימן הנ"ל וכן סתמה הרמ"א יו"ד (סי' כ"ג סע' ה') דאפילו בדיעבד המנהג להחמיר וכיון דלרש"י שהייה פוסלת אף אחר שעשה הכשר שחיטה נראה לכאורה דה"ה בין סימן לסימן בעוף אע"ג דכבר הוכשר בסימן אחד מר"מ שהייה פוסלת בו, וכן משמע קצת לשון השו"ע שם (סי' כ"ג) אחר ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהייה פוסלת ולפי"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה, וזו היא שיעה רש"י ז"ל. ומסתימת הלשון משמע דקאי על עיף דאיירי ביה לעיל מיניה, וא"כ לדידן דנהיגין כרש"י שהייה בין סימן לסימן פוסלת בעוף. ולא עוד אלא דאפילו להנך רבוותא דסברי דשהייה במיעוט בתרא כשרה יש להסתפק כמא בין סימן לסימן בעוף מודו דפוסלת, דראיתי בנו"ב (מהד"ת חיו"ד סי' ב') שצידד לומר דבין סימן לסימן גרע טפי ממיעוט בתרא. דבמיעוט בתרא כיון שנשחט רובו הוי המיעוט כמי שנשחט וכמאן דמנח בדיקולא וכמו שפי' הר"א לאיבעיא דשהה במיעוט סימנים לכך נסתפקו בגמרא אולי נא מיקרי דרך שחיטה והוי כחותך ברגל אבל בשסימן אחד נשאר כולו ושהה ואח"כ שחטו דלא הוי עדיין כפסוק אולי בזה לא נסתפקו בגמ' והוי נבילה דאורייתא וכ"כ המהרש"א (בדף ל') על דברי התוס' דאע"ג דשהייה במיעוט בתרא ליתא לר"ת מ"מ הך שהייה דבין סימן לסימן דהוי מדאורייתא גבי בהמה גזרו ביה בעוף מדרבנן עיי"ש:

ב

[ב] ונראה לענ"ד להביא ראיה ברורה דאחר ששחט סימן שלם אחד בעוף שוב אין שהייה פוסלת כלל אפילו לדעת רש"י. דאמרינן בזבחים (דף ס"ה ע"ב) מתניתין [דקתני הבדיל במליקת חטאת שמלקה בב' סימנים פסול] דלא כראב"ש דתניא אמר ראב"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף מאי בינייהו כו' רבא אמר שהייה בסימן שני בעולת העוף מעכב איכא בינייהו ת"ק סבר שהייה בסימן שני בעולת העוף לא מעכב ואע"ג דשהייה קא עביד מעשה עולה בחטאת וראב"ש סבר מעכב וכיון דשהייה מחתך בשר בעלמא הוא. ופירש"י ת"ק סבר כו' דלא דמי לשחיטת בהמה דטעמא דבהמה בעיא שני סימנים כו' ועולת העוף מצות הבדלה בעלמא הוא דאיכא עלה אבל שם מליקה אינו חל אלא על הראשון ולא מהניא שהייה לפסול בשני כו'. הרי דלרבנן אף בעולת העוף ולראב"ש בחטאת העוף מיהא מולק סימן שני אחר ששהה ואינו נפסל בכך. ואי אמרת דבחולין שהייה בסימן שני בעוף פוסלת משום דחדא שחיטה היא ה"נ תפסול במליקה משום דכחדא מליקה היא ותיהוי כשהה במליקת סימן ראשון. אע"כ דאחר ששחט סימן שלם בעוף אין שהייה פוסלת עוד אפילו בחולין גם לדעת רש"י ז"ל ולא כוי כמיעוט בתרא דעדיף מיניה:

וחילוקו של דבר דבמיעוט בתרא פסול ובסימן שני בעוף כשר נ"ל פשוט. דהא דאיבעיא לן לומר דשהייה פוסלת במיעוט בתרא אע"פ שכבר נעשה הכשר שחיטה הוא משום דמצות שחיטה היא לשחוט כל הסימן בעוף או כל שני הסימנים בבהמה והא דשחט רובו סגי ואין מצוה [מה"ת מיהא] לגמור המיעוט הוא משום דקיי"ל רובו ככולו והוי כמו שהמיעוט ג"כ שחוט בפועל ואין כאן מה לגמור שהוא כגמור כבר, אבל עצם דין השחיטה הוא על הסימן כולו, והלכך אם גמר ושחט גם את המיעוט שם שחיטה גם עליו שהרי לא הוסיף בו כלום דבר שאינו בדין שחיטה אלא שאם לא גמר יש כאן שחיטת כולו מצד דינא דרובו ככולו ואם גמר יש כאן כולו בפועל אפילו אי לאו דינא דרובו ככולו, אבל שני אלו האופנים היינו הך ששחט כל הסימן. ולכן איבעיא לן לומר דשהייה פוסלת בו שהרי היתה שהייה בשחיטה גופה, או דילמא מ"מ אחר שכבר הוכשרה אינה חוזרת ונפסלת. ומדסלקא בתיקו נקטינן לחומרא דהוי שהייה בשחיטה גופה. משא"כ סימן שני בעוף שלא היה בו מעולם דין שחיטה כלל דמכיון שהעוף שחוט כבר כדינו אין שחיטה אחריו כלום משו"ה השוחטו הרי הוא כחותך וורידין ומפרקת דשהייה דידהו ודאי לא פסלה לשחיטה. [עיי' בספרי חלק שני סי' י' מה שהעירני ע"ז ותשובתי]:

ג

[ג] ובזה מיושב בטוב טעם דברי רש"י ז"ל בחולין (דף כ"א ע"ב) ואינו מבדיל בסימן אחד שמחובר בסימן אחד דכיון דכתיב ולא יבדיל ועוף הכשרו בסימן אחד כל מה דעביד טפי מהכשר הבדלה היא וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה הלכך במליקה כי מליק לכולו סימן לאו הבדלה היא אבל בסימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא כדתניא לקמן לחייבו בב' סימנים א"א שכבר הוקש לדגים והקשו עליו התוס' (ד"ה ואינו מבדיל) וז"ל וקשה לפירושו דלקמן בריש פ"ב אמרינן בהדיא דהא דקתני השוחט דיעבד אאחד בעוף [פי' ולכתחלה בעי שני סימנים אף בעוף ותרי לישני נינהו עיי"ש]. והיותר תמוה לענ"ד הוא מה דשרי למלוק כל הסימן משום הך טעמא דלכתחלה הוי מצות שחיטה על כל הסימן דזהו רק מדרבנן דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה ודיעבד, וכ"כ רש"י להדיא בריש השוחט לדף כ"ז ע"א אאחד בעוף קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרווייהו משום הרחקה כו', ומדהאי דרבנן מסתמא אידך איבעית אימא ארובו של אחד כמוהו נמי דרבנן הוא וכ"כ הרא"יש והרשב"א והר"ן דהני תרי לישנ' דלכתחלה מדרבנן הוא, וא"כ היכא אתיא תקנת חכמים ומפקא מידי איסור הבדלה דאורייתא דכתיב ולא יבדיל. ולפי דברינו ניחא. דודאי מצוה דרבנן אינה מתרת איסור הבדלה דאורייתא ולהכי בסימן שני אע"ג דמצוה מדרבנן שנים בעוף לחד לישנא מ"מ קאי בלא יבדיל, והכא במיעוט בתרא דסימן ראשון שאני דמדאורייתא נמי עיקר דין שחיטה ומצותה היא על סימן שלם אלא דבשחיטת רובו סגי משום רובו ככולו ולאו משום רובו מתכשר אלא משום כולו ונמצא דגם בגומר לאותו מיעוט אינו מוסיף על הכשר שחיטה כלום ולהכי לא הוי הבדלה ולפי"ז מתבאר דמאי דקאמר רש"י ז"ל וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה אין כוונתו לרמוז לההיא דריש פרק השוחט אלא לדין התורה דעיקר השחיטה נאמרה על כל הסימן. והא דאמרינן (דף כ"ח ע"א) הכי א"ל רחמנא למשה שחוט רובא לאו דעיקר דין השחיטה הוי רק על רובא אלא משום דרובו ככולו כמ"ש הר"ן ר"פ השוחט ועי' בתוס' (דף כ"ח ע"א ד"ה ועל רוב) והוא פשוט בכל מקום:

ענף ב

ענף ב

ד

[ד] אח"ז ראיתי שכיוונתי בזה בעז"ה לדברי ש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בספרו הנחמד בית הלוי (ח"ב סי' י"א). והנה הוא ז"ל מוסיף ע"פ דרך זו לתרץ גם קושית רש"י שהקשה לעצמו (בדף ל' ע"ב) מהא דלעיל (דף כ"ט ע"א) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשרה ואוקימנא בעוף ואכשרנא ממ"נ דאי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא אלמא דמכי עבד רובא בכשרות לא חייש לפסולא דמיעוטא עכ"ל. וזכורני שזה זמן רב כיוונתי גם אנכי לדבריו לתרץ ע"פ הנ"ל, דהא דפסלי שהייה וחלדה במיעוט בתרא הוא משום דהמיעוט ג"כ ישנו בדיני שחיטה ומיגרר גריר בתר הרוב משום דרובא ככולו ומשו"ה כי שחטו חדא שחיטה היא ופסלי ביה שהייה וחלדה, וכ"ז לא שייך אלא לפי האמת דמחצה על מחנה אינו כרוב אבל לפום מאי דהוה ס"ד מעיקרא אליבא דרב דמחצה על מחצה כרוב ובחצי סימן סגי להתירה אי אפשר היה לומר דמשו"ה ניתרת משום דחשבינן גם לחציו השני של סימן כאלו הוא שחוט דמאי אולמיה דחצי סימן הנשחט מחצי סימן הנשאר ובע"כ היה מוכרח לומר דכך היתה ההלכה דכל שנשחט חציו של סימן הותרה אחר שאין רובו קיים עוד, והיה צ"ל דחצי השני אינו צריך לשחוט כלל מדאורייתא ואינו בתורת שחיטה כל עיקר, דאל"כ אלא שהיה צריך לשוחטו לכתחלה היה מעכב אף בדיעבד כיון שחצי השני אינו כשחוט גם אחר שחיטת חציו הראשון וא"כ לא היה מקום באמת כלל לומר דפסלה שהייה בחצי השני דכיון שלא היה מעולם בתורת שחיטה הרי הוא דומה ממש לסימן שני אליבא דמסקנא ושפיר קאמר הש"ס ממ"נ כו', אבל לפום מאי דמסקינן דמחצה על מחצה אינו כרוב וצריך לשחוט רובו והוי המיעוט כמו שנשחט גם הוא שוב הדרינן לומר דעיקר דין השחיטה הוא על כולו אלא דברובו סגי לפי שהוא ככולו ונמצא דישנו כבר למיעוט בתרא בתורת שחיטה ומשו"ה שפיר פוסלת בו שהייה וכנ"ל. והוא פרח נחמד מאד:

ה

[ה] אבל עכשיו שבתי ונתתי אל לבי שאין דברים אלו מוכרעין, דנראה לומר דאף למ"ד מחצה על מחצה כרוב לא חשיב המחצה הנשאר כאינו שחוט אלא דמי ממש למיעוט בתרא לדידן וחשיב נמי כשחוט, משום דלדידי' מחצה הנשחט חשיב כרוב וממילא מחצה הנשאר הוי נמי כשחוט כמו מיעוט בתרא לדידן. דהנה התוס' בחולין (דף כ"ח ע"ב ד"ה לפי שא"א לצמצם) כתבו וז"ל ויש להוכיח מכאן דהלכה דבידי אדם אפשר לצמצם מדאיפלגי אמוראי [הכא] במחצה על מחצה עכ"ל. ואמרינן בבכורות (דף י"ז ע"ב) אמרי דבי ר' ינאי לריה"ג שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם ורבנן בידי שמים א"א לצמצם בידי אדם מאי כו' ת"ש ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה. ולכאורה אינו מובן מהו הפירוש דבכל היכי דמצות למיעבד ניחא ליה ואמאי לא נימא הכי גם בשחיטה למ"ד מחנה על מחצה כרוב רחמנא אמר שחוט מחצה ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה. אמנם ביאורו של דבר נראה פשוט. דבכל דוכתי כגון בשחיטה דהכא לא שייך למימר הכי, דהתורה אמרה דמן הדין די אם תשחוט מחצה והוא מחצה דוקא בצמצום ולא בפחות אפילו כחוט השערה ואם אי אפשר לך לצמצם ולא תוכל לעמוד על שיעורו בצמצום המחצה הוסף עליו כל שהוא מספיקא, אבל התם גבי מדת כלים ומדת מזבח א"א לומר כן, דהתורה אמרה ועשית שלחן אמתים ארכו לא פחות ולא יותר וכשם שאסור לגרוע כך אסור להוסיף וא"כ אם נימא שהמדה היא בצמצום גמור דוקא אין תקנה כלל למ"ד א"א לצמצם ואין ביכלתנו לקיים מצוה זו, ובע"כ מוכרחין אנו לומר דרחמנא אמר עביד וכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה ר"ל דאע"ג דא"א לצמצם ויכול להיות שנוסף עליה או נגרע ממנה מעט מ"מ עביד דלא צמצמה תורה כאן את המדה אלא לפי ראות עיני אדם ולא לפי מה שהיא באמת גליא קמיה שמיא דא"א לעמוד על צמצומה. והנה התוס' לעיל (דף כ"א ע"ב ד"ה ואינו מבדיל) כתבו בטעמא דמילתא דאסור להבדיל סימן שני בחטאת העוף ומיעוט סימן קמא מותר לגמור ולא הוי הבדלה בכך וז"ל ונראה לפרש כיון דדיעבד לא בעי שחיטה בסימן שני שייך ביה הבדלה אבל במיעוט הנשאר בסימן ראשון לא חיישינן כיון דבעי שחיטה רוב אותו הסימן עכ"ל, וכוונתם מבוארת דכיון דכבר שחט רוב הסימן הוי גם מיעוטו כמי שנפסק כמ"ש התוס' משם הר"א בהיה מוליך ומביא בסכין רעה במיעוט בתרא דכיון שחתך כבר רובו הרי הוא כאלו נחתך כולו וכשמוליך ומביא כל היום כונו באותו מיעוטא הוי כאלו מוליך ביד וברגל, ולהכי לא שייך בי' הבדלה שאינו מבדיל כלל במעשה זה שכבר הוא מובדל ועומד ולאו מידי עביד:

ועתה אחרי הקדמות אלו נחזי אנן למ"ד מחצה על מחצה כרוב אי נימא כמ"ש דלדידי' עיקר תורת שחיטה הוא רק על חצי סימן וחציו השני נשאר בתורת שלם כמו שהיה, א"כ לענין לגמור מחצה השני של הסימן בחטאת העוף לא שייך לומר לדידי' כסברת התוס' דכיון דבעי שחיטה רובו של סימן לא חיישינן למיעוטא שהרי אין מחצה הנשאר כפסוק ומובדל דהא מילתא באפי נפשיה הוא כנ"ל וכשגומרו בודאי הוא מבדיל ומוסיף על המליקה, וצ"ל לדידיה דמולק רק חצי סימן וחציו השני אסור להבדיל. והנה ההלכה דסימן אחד בעוף נאמרה בין לשחיטה ובין למליקה דבתרווייהו סגי בסימן אחד שלא כבבהמה, וא"כ לפי הנ"ל מאי מקשו התוס' היאך כשר בשחיטה מחצה על מחצה הא א"א לצמצם, הרי כיון דההלכה נאמרה גם על מליקה ומליקת חטאת דמיא ממש לכלי המשכן שאם ימלוק פחות ממחצה לא קיים מצית מליקה ואם יוסיף עליו כל שהוא עובר בלא יבדיל ואין לנו שום תקנה לקיים מצות מליקת חטאת ושייך לומר ע"ז כדשני הש"ס בבכורות רחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה, ר"ל דהתורה לא אמרה מחצה בצמצום שהוא לפי האמת אלא כפי שנראה למחצה בעיני בני אדם, וכיון דהלכה אחת היתה לשחיטה ולמליקה שוב גם בשחיטה תסגי לן מחצה כזה אע"פ שאינו מצומצם אלא שנראה לעיני אדם כמחצה ומאי מקשו התוס'. אלא ע"כ דאף למ"ד מחצה על מחצה כרוב עיקר תורת שחיטה הוא על כל הסימן והא דסגי במחצה הוא משום דחשיב נמי כרוב, וממילא מחצה הנשאר גם הוא כנשחט ופסוק דמי ושפיר שייך למימר בזה כסברת התוס' דכיון דהמחצה [שהוא כרוב] הוי בשחיטה לא חיישינן במחצה הנשאר לפי שהוא ג"כ כפסוק דמי ומותר להוסיף במליקה לגמור כל הסימן, ולא שייך לומר עי"ז כל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה, והלכך מקשו התוס' הא א"א לצמצם. הרי לנו מבואר דלדעת התוס' א"א לומר כמ"ש:

ואם לחשך אדם לומר דלרש"י מיהא דאליבא דידיה קיימינן אפשר לקיים הדברים, מ"מ הרי יקשה לן מברייתא ערוכה (דף כ"א ע"א) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת כו' הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו הרי דמותר לגמור כל הסימן וא"כ יקשה מזה אמ"ד מחצה על מחצה כרוב למה מותר לגמור כולו דלא שייך בי' לומר כתירוץ התוס' כמ"ש וכדברי רש"י ז"ל שם משום דכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה נמי אין לומר דלא שייך אלא לדידן שדין שחיטה על רובא ולא למ"ד מחצה על מחצה כמ"ש. אע"כ דלדידיה נמי כיון דשחט מחצה וחשיבא שחיטה בטל גם מחצה השני אגביה וחשיב כפסוק כמו לדידן במיעוט, ובאמת תורת שחיטה היא על כל הסימן אף למ"ד מחצה על מחצה:

ו

[ו] ולכאורה היה נראה דלשיטת התוס' עדיין יש ליישב הדברים דלמ"ד מחצה על מחצה אין החצי הנשאר כפסוק ואפ"ה מותר לגומרו במליקת חטאת, משום דכיון דאמרה תורה כל היכי דמצית למיעבד עביד כמש"ל הרי הוא כאלו נאמר בהדיא דרשאי להוסיף כל שהוא יתר על מחצה, וא"כ א"א לומר דלא יבדיל קאי גם על סימן ראשון דכיון דרשאי להוסיף והוא הוסיף כל שהוא ונעשה עי"ז רוב נמצא שהוא מולק רוב הסימן בהכשר כדינו ובכה"ג יהא נחשב המיעוט כנפסק דרובו ככולו ולא שייך עוד לומר גביה לא יבדיל שהרי הוא מובדל ועומד, ובע"כ לא קאי קרא דלא יבדיל אלא על סימן שני, והלכך אפילו אם לא הוסיף משהו אלא מלק מחצה בצמצום ממש נמי מותר להבדיל בכל הסימן כיון דלא קאי עליה לא יבדיל דקרא. וכל זה אינו אלא לשיטת התוס' דטעמא דשרי לגמור סימן ראשון הוא משום שהמיעוט כמובדל כבר, אבל לרש"י דלא מהני האי טעמא והא דשרי הוא משום דאותו מיעוט נמי ישנו בתורת שחיטה כמש"נ א"א לומר כן, דאף כשהוסיף משהו על המחצה והנשאר חשוב כפסוק מ"מ יהא אסור לגמור לדידיה לפי דברינו דלמאן דאמר מחצה על מחצה אין הנשאר בתורת שחיטה מעיקרא, ובברייתא מבואר דמותר למלוק כל הסימן ובע"כ דלא כהנ"ל:

אבל באמת גם לשיטת התוס' א"א לומר כן, חדא דמנלן לומר דלא קאי קרא דלא יבדיל אסימן ראשון כלל דלמא לא יבדיל סתמא קאמר רחמנא וכל מקום שיש הבדלה אסור, אלא שאם הוסיף כל שהוא יתר על מחצה שכבר נעשה הסימן כולו כפסוק שפיר מותר להבדיל דבין כך וכך הוא מובדל ועומד כסברת התוס' אבל כשלא מלק באמת אלא מחצה אסור להבדיל שהרי עדיין אין הסימן כפסוק וישנו בדין הבדלה, וא"כ כיון דלעולם צריך הוא לצמצם שיהא מחצה לעיני בני אדם מיהא הרי אפשר שלא הוסיף באמת על מחצה ויהא אסיר לגומרו שמא הוי מחצה בצמצום ועובר בלא יבדיל. ועוד דתקשה להיפוך אי נימא דבידי אדם אפשר לצמצם תקשה למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב מחניתא דמילק בחטאת העוף כל הסימן ומה בינו לבין סימן שני לפי דברינו:

ועוד בה שלישיה, דאם נתפוס כדברינו דלמ"ד מחצה על מחצה כרוב אין דין שחיטה על כל הסימן נראה לומר דאפילו מלק ושחט רובו אין המיעוט הנשאר חשוב כפסוק כמי שיבואר. דהנה הא מילתא דפשיטא היא דהלכה דרובו ככולו לא נאמרה אנא על רוב כל הדבר ולא על רוב חלק ממנו, ר"ל דרוב החלק אינו ככל החלק. לדוגמא בהא דשיעור הבגד לענין טומאה ג' על ג' דאמרינן ביבמות (דף ק"ג ע"ב) מטלית שיש בי ג' על ג' אע"פ שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו, והוא משום דרובה ככולה עיי' בפירש"י שם. הרי דכשנכנס מהך מטלית שתים על שלש די לטמא, ואלו היה בגד גדול ונכנס ממנו שתים על שלש אע"פ שהוא רוב השיעור הצריך לבגד לענין טומאה הבית טהור, ולא אמרינן. כיון שנכנס רוב ג' על ג' רובו ככולו והוו כנכנס כל ג' על ג', משום דלא שייך כלל ענין רובו ככולו אלא כשנכנס רוב כל הבגד כמו שהוא בפועל דאז המיעוט בטל ונגרר בתר הרוב. אבל בבגד גדול שנשאר ממנו יותר ממיעוט בחוץ לא שייך לומר רובו ככולו בשביל רוב ג' על ג' שנכנס דאדרבא רוב הבגד נשאר בחוץ ודון להיפוך, כמובן. אח"ז מצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה קע"ב) שכתב דלא איתפרש ליה אם הבגד גדול והכניס בבית רובו של ג' על ג' אי שדי מיעוטו בתר רובו שבפנים או כיון דרובו בחוץ לא אמרינן שדי לפנים. אבל לדעתי דבר פשוט הוא כמו שכתבנו. ואף המנ"ח שם כתב דמלשון הת"ם והר"מ בגד שיש בו ג' על ג' נראה דוקא בשיעור זה אבל אם הוא גדול לא אמרינן רובו ככולו כיון דהרוב מבחוץ, ודבר פשוט הוא שאין לנטות ממנו על דעתי. ולפי"ז יש להתבונן בשחיטת רוב הסימן דדיינינן בי' רובו ככולו למה לא נאמר שהסימנים הם חלק מן הצואר שהם מחוברים יחד ונמצא שרוב הסימן השוחט הוי רק מיעוט מן כל הצואר ואין כאן רובו ככולו. אמנם פשוט הוא דאין הצואר שייך בדיני שחיטה ורק סימנים הוא דאיתנייהו בשחיטה א"כ לענין זה רק בסימנים לחוד הוא דעסקינן ולכן הוו כדבר מסוים בפני עצמו שעליו בלבד נאמר השיעור דכולו, היינו דכיון דשיעור השחיטה הוא בכל הסימן ואנו עסוקין בזה אם שחטו כולו אמרינן כיון שעשה רוב השיעור המצווה כאלו עשאו כולו. אבל בדבר שאין בו שיעור דכולי תליא בזה אם הוא בפועל דבר מסוים בפ"ע ונפסק או נכנס רובו וכדומה כמו במטלית קטנה. וא"כ למ"ד מע"מ כרוב אם נימא כמ"ש שאין בו דין שחיטה אלא על מחצה ולא על כולו אפילו אם הוסיף עליו משהו ונשחט רוב הסימן לא שייך לומר דמיעוט הנשאר הוי כפסוק מטעם רובו ככולו, דכיון דאין בו דין שחיטה ומליקה מנלן לומר דזהו מיעוטו של רוב הנשחט, הרי הוא כחתיכת בשר מכל הצואר, ואדרבא צרפהו לכל הצואר ונמצא שנפסק רק מיעוטו, דמאן עביד למיעוט הסימן הנשאר לדבר מסוים בפני עצמו כיון שאין עליו דין שחיטה. (ועיי' בחולין דף פ' ע"א פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר). וסברא נכונה זו נתעוררה אצלי מתוך דברי ש"ב מו"ר הגאון מופה"ד מוהרח"ס (שליט"א) זצ"ל אבד"ק דק"ק בריסק ע"פ ענין אחר הדומה לו. ולפי"ז מתבאר דאפילו נימא דרחמנא כל היכי דמצית למיעבד במליקה ניחא ליה ומותר להוסיף משהו מ"מ בשביל הוספה זו לא נחשב הנשאר כפסוק, כיון שאין כל הסימן בדין השחיטה ומה שמוסיף הוא רק משום שאינו יכול לעמוד על צמצום המחצה, וא"כ אף לשיטת התוס' יהא אסור להבדיל למ"ד מע"מ כרוב שהרי עדיין אינו כמובדל, אע"כ לדידיה נמי הא דמהני מחצה הוא משום דחשיב כרובא אבל כל הסימן ישנו בתורת שחיטה:

ומגופה של סוגיא נמי מוכח הכי, דפרכינן אמ"ד מע"מ כרוב ת"ש חלקו לשנים והן שוין שניהם טמאים לפי שא"א לצמצם הא אפשר לצמצם טהורין אמאי טהורין זיל הכא איכא רובא, זיל הכא איכא רובא, ואי אמרת כדברינו שנאמרה הלכה בשחיטה דסני במחצה מה זה ענין לטומאת תנור, אע"כ דמשום רובו ככולו נגעו בה. וכן אמרינן התם להדיא א"ל אביי ולא כל דכן הוא ומה טרפה כו' שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשרא לא כ"ש ופי' רש"י דאפילו מאן דמכשיר משום דקרי ליה רובא הוא ע"ש. ואי דלשון הש"ס הכי אמר רחמנא למשה לא תשייר רובא לא משמע הכי, הרי גם למ"ד מע"מ אינו כרוב אמרינן הכי אמר רחמנא למשה שחוט רובא ומ"מ אמרינן דהמיעוט נמי ישנו בדין שחיטה, ובע"כ דהכי אמר רחמנא למשה שחוט כולו ותיהני רובו משום שהוא ככולו, ה"נ למ"ד מע"מ כרוב י"ל דכל הסימן ישנו בשחיטה ורחמנא אמר תיהני מחצה שהיא כרוב:

ענף ג

ענף ג

ז

[ז] נחזור לדידן דעכ"פ מההיא דזבחים מוכח להדיא דשהייה בסימן שני בעוף אינה פוסלת כלל, ואפילו לאביי דאמר התם רוב בשר מעכב איכא בינייהו אבל שהייה בסימן שני בעולת העוף דברי הכל מעכב כדפי' רש"י, שאני התם דצריך למלוק שני הסימנים ואביי ס"ל בחולין (דף כ' ע"ב) דאף סימן שני מעיקר המליקה הוא ולא רק משום מצות הבדלה ולכן שהייה פוסלת בי' כבבהמה אבל בחטאת העוף בודאי אין שהייה פוסלת עיי"ש:

והנה ראיתי בפתחי תשובה (סי' כ"ג אות ט') שהביא בשם ספר מאיר נתיבים לפסול שהייה לדעת רש"י גם בסימן שני בעוף. וחזרתי הרבה עד שעלתה בידי למצוא את הס' הנ"ל ומצאתי בו (בסי' י"ז דף כ"ג) שנשאל לפני הרה"ג דק"ק טורטשין בתרנגול הנדיא שכמה פעמים הוא כשגגה היוצאת מלפני השליט שהשליח חותך את ראשו בקרדום ועדיין לא נשחטו כל הסימנים והשיב שאם ברור שכבר נשחט סימן אחד לגמרי שמותר לגמור הסימן השני אחר שהייה גמורה. וכתב שם דאין לאסור משום בעיא דשהייה במיעוט בתרא דסלקא בתיקו ולחומרא דבקל יש לחלק ביניהם. וכתב כעין הדברים שאמרנו משום דכל הסימן ישנו בשחיטה כמש"ל אבל סימן שני אינו בדין שחיטה כלל ומסיק שכן נראה לו ברור הלכה למעשה. והגאון מהר"מ מרגליות ז"ל בעל מאיר נתיבים צווח עליו ככרוכיא בדברים קשים ומרים, וכל המעיין בדברי התשובה יראה שבא עליו בטענות קלושות במחכ"ת ואדרבא דברי הרב האבד"ק טורמשין מלאים טעם וענין, ומכש"כ דבנידון דידהו כבר סילק השוחט את ידו לגמרי מהשחיטה וידוע שהשבות יעקב (ח"ב סי' נ"ד) מתיר כה"ג לדעת רש"י, דדוקא בששהה ולא סילק עדיין את ידו שייך לומר דכולה חדא מילתא היא אבל בסילק את ידו לגמרי ונקרא עליה שם הכשר שחיטה אין לפסול בדיעבד אם גמר מיתתה ע"י סכין, ודייק הכי מלשון רש"י והפוסקים דאחר שכתבו דשהייה פוסלת במיעוט בתרא כתבו היכא שהעוף שוהה למות מוטב שיכנו על ראשו ממה שיחזור וישחט ומדכתבו לשון מיטב משמע שהוא רק אזהרה לכתחלה ואם היה בו דין שהייה ממש הו"ל לאסור אפילו בדיעבד. ואע"ג דהנו"ב (מהד"ת חיו"ד סי' ב') חולק בזה על השבו"י והפריז את מדותיו לומר דאפילו לפי סברת השבו"י אפשר דזהו רק לענין מיעוט בתרא אבל בין סימן לסימן בעוף גרע טפי כמו שהזכרנו לעיל (אות א'), הנה מצאתי בחידושי הצל"ח לחולין שנדפסו מחדש (בדף ל') שחזר בו וכתב דאף לדעת רש"י אין שהייה פוסלת בסימן שני בעוף ונסתייע ג"כ מההיא דזבחים כדברינו, הרי שחזר בו וסבר דאפילו כשלא סילק ידו משחיטה שרי בסימן שני דעדיף ממיעוט בתרא, ודבריו בתשובה לאיסורא בודאי קודמין דאל"ה לא אישתמיט מלהזכיר בתשובתו את ראייתו מזבחים ולישא וליתן בה. ובכן נראה פשוט שדברי הרב האבד"ק טורמשין נכונים מכמה צדדים ויסוד אותן להם מש"ס ערוך בזבחים הנ"ל:

ח

[ח] אך הגאון בעל מאיר נתיבים תקע יתד אחד במקום נאמן ותמך יסודותיו על דברי הסמ"ק (סי' קצ"ו) שכתב וז"ל והיכא ששחט הכשר שחיטה ושהה ואח"כ חזר ושחט כל הסימנים רש"י אוסר ואין מודים לו כי ר"ת מתיר אך נהגו כרש"י, ולכך כששחט אדם סימן אחד בעוף חרק העוף מידו ועודנו מפרכס ורוצה להמיתו מיד לא יחתוך הסימן השני עם ראשו בסכין ולא בקרדום לפי ששהה בין סימן לסימן אלא ימיתנו במקל או ברגל ואפילו כששחט ב' הסימנים יש ליזהר בזה שנא לחתוך ראשו לפי שפעמים שמשייר מיעוט סימנים ולאו אדעתיה ושהיות פוסלות אפילו במיעוט בתרא לפי' רש"י עכ"ל. הרי מפורש דלדעת רש"י אין שום חילוק בין שהה במיעוט בתרא ובין שהה בין סימן לסימן בעוף. אבל קשה טובא על הסמ"ק מההיא דזבחים. והגאון בית הלוי בסימן הנ"ל כתב דהסמ"ק לא כתב כן אלא לחומרא בעלמא אבל מדינא אין שהייה בסימן שני אפילו לדעת רש"י, והכריח דבע"כ כוונת הסמ"ק כך היא דהרי מיירי כשזרק העוף וסילק כבר את ידו משחיטה ובכה"ג אין שהייה פוסלת אפילו במיעוט בתרא גם לדעת רש"י כמ"ש השבו"י. ומ"מ דחוק הוא, דנהי נמי יהיבנן דבסילק את ידו י"ל דהסמ"ק רק לחומרא קאמר ולא פליג על השבו"י מ"מ בשלא סילק את ידו נראה דסבר דשהייה פוסלת גם דיעבד, וכ"מ לשונו אך נהגו כרש"י ולכך כששחט סימן אחד בעוף כו' וכן נראה שהבין היש"ש פרק השוחט (סי' ט') ואין להאריך בזה:

ונ"ל ליישב דעת הסמ"ק. דהנה בבעיא דשהה במיעוט סימנים דסלקא בתיקו וכתב רש"י דנקטינן לחומרא כתב התב"ש בשם רבינו ירוחם שהוא ספקא דאורייתא ולכן אזלינן ביה לחומרא, וכנראה תפסו כן התוס' בכוונת רש"י ז"ל ועיי' בפלתי (סי' כ"ג סק"ד), אך הרשב"א בתוה"ב ובית שני שער אי) כתב דלרש"י הוא רק מדרבנן דחוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנים וכן כתב היש"ש שם, ומה שפסק הכא רש"י ז"ל לחומרא אע"ג דספיקא דרבנן בעלמא לקולא כבר יושב הנו"ב שם משום דאיתחזק איסורא עיי"ש. ולכן י"ל דהסמ"ק ס"ל כהרשב"א דלרש"י הוי רק מדרבנן אבל מדאורייתא אין שהייה במיעוט בתרא אחר הכשר שחיטה, ומיושב שפיר היטב הא דזבחים דקאמר שהייה בסימן שני בעולת העוף א"ב דכיון דמדאורייתא אין שהייה פוסלת ומליקה כשרה היא בעולת העוף נמצא דכשמלק סימן שני בחטאת אחר שהייה עשה בה מעשה עולה. ולפי"ז יוצא לן דהאי דינא דשהייה בין סימן לסימן בעוף תניא בפלוגתא דרבוותא אלו, דלרבינו ירוחם ודעימיה דשהייה במיעוט בתרא הוי דאורייתא בע"כ מוכרח מש"ס דזבחים דזהו רק במיעוט בתרא ולא בין סימן לסימן בעוף. ולהרשב"א ודעימיה דמיעוט בתרא הוי רק דרבנן אפשר לומר דה"ה דגזרו גם בסימן שני בעוף. והנה מה שחילק השבו"י בין סילק את ידו ללא סילק נראה שהוא שייך רק אם נימא דעיקר הפסול הוא מדרבנן ובכה"ג לא גזרו, אבל אם הוא דין שהייה דאורייתא לכאורה אין מקום לחלק בהכי דמה לי סילק ידו מ"ל לא סילק וכי יש שיעור למעלה להפלגת הפסק השהייה. וא"כ בנידון של הגאון בעל מאיר נתיבים דאחר ששחט כל הסימן סילק את ידו מן השחיטה כשרה ממ"נ, אי דאורייתא הוא ולא מהני סילוק ידים הרי אין שהייה בין סימן לסימן, ואי כהסמ"ק דיש שהייה בין סימן לסימן בע"כ רק מדרבנן הוא ומהני סילוק ידים כהשבו"י. ואפילו אם נתפוס דברי הסמ"ק כפשוטן דאף בסילק את ידו נמי פסולה דיעבד ודלא כהשבו"י מ"מ כיון דעיקר איסורא להסמ"ק הוי רק מדרבנן ולרבינו ירוחם וסיעתו אין שהייה בסימן שני כלל אפילו מדרבנן דמהיכי תיתי, א"כ הוי פלוגתא דרבוותא בספיקא דרבנן דלקולא בשגם שרוב הפוסקים חולקים על רש"י בעיקר הדין:

ט

[ט] שוב התבוננתי דעדיין יש מקום לומר דהסמ"ק נמי סבר רבנו ירוחם דלדעת רש"י הוי ספיקא דאורייתא ומ"מ סימן שני דינו כמיעוט בתרא ואפ"ה לא תקשה מההיא דזבחים די"ל דהא דאמרינן התם דמבדיל לראב"ש סימן שני בחטאת העוף אחר שהייה וכן לרבנן בעולת העוף ואינו נפסל בכך היינו דוקא אם יגמור את הסימן הב' אחר שמת העוף, דאז ודאי אין שחיטת מיעוט בתרא שאחר השהייה פוסלת דמחתך בשר בעלמא תבנית:עוגןטז:הוא. ובהכי הוא דאיפלגו ראב"ש ורבנן. דראב"ש סבר דשני סימנים בעולת העוף הם בתורת שחיטה כמו בבהמה, והלכך אם שהה בין סימן לסימן אע"פ שגמר הסימן השני כשהיא מתה מ"מ הוי שהייה בתוך השחיטה, ורבנן סברי דאין סימן שני מתורת שחיטה דלזה סגי בסימן אחד ככל שחיטת עוף אלא משום מצות הבדלה הוא כדפירש"י, ולכן אין שהייה פוסלת דמיד שמלק סימן אחד הוכשרה מצד השחיטה ורביץ עלה רק מצות הבדלה ובהבדלה ס"ל דאין שהייה פוסלת, אלא שאם גמר ומלק סימן שני בעודה חיה אחר השהייה חוזרת ונפסלת משום שהייה במיעוט בתרא אבל כשמלק את השני כשהיא מתה אין זה מצטרף לסימן הראשון ולא הוי כשהייה במיעוט בתרא. ורבא לטעמיה דס"ל בחולין (דף כ' ע"ב) דסימן שני שהוא רק למצות הבדלה אף משמתה עומד ומולק. [אך בתוס' הגירסא הכא בזבחים רבה וכ"נ קצת מדאקדמיה הש"ס לאביי ובחולין גרסי רבא. ויש מי שגרם התם נמי רבה]. עוד אפשר לומר דראב"ש נמי ס"ל דסימן שני בעולת העוף הוא רק משום מצות הבדלה ואפ"ה שהייה פוסלת גם בסימן ההבדלה משום דמ"מ אחר שחייב בהבדלה חדא מלתא היא עם עיקר המליקה. ודרך זו קרובה יותר, דאלת"ה אלא דלראבר"ש סימן שני בעולה הוי מעיקר המליקה ולא משום הבדלה, א"כ כדפריך אביי לרבא התם בחולין ותקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנים וכי מתה עומד ומולק ומשני רבא התם כדי לקיים בה מצות הבדלה, הרי יקשה לרבא גופיה לראבר"ש דסימן שני אינו משום הבדלה בלחוד אלא מעיקר המליקה וכי מתה עומד ומולק, אלא ודאי דלדידיה נמי רק ממצות הבדלה הוא ואפ"ה שהייה פוסלת בינו לבין סימן ראשון משום דמ"מ חדא מילתא היא. אך יש לדחות עפ"י מה שיבואר בס"ד להלן דפירכת אביי היא מאי פריך רבא אזעירי וכי מתה עומד ומולק והרי מעיקר מליקת עולת העוף מוכח דיש מליקה אחר מיתה וממילא בחטאת נמי לא קשה משבירת מפרקת דכיון דגלי קרא בעולה ה"ה לחטאת, וע"ז משני רבא דסימן שני בעולה הוי משום מצות הבדלה ולא מוכח מקרא דיש מליקה אחר מיתה וממילא קשה אזעירי משבירת מפרקת, ואע"ג דלראבר"ש דס"ל דסימן שני הוא משום שחיטה ולא רק משום מצות הבדלה לא קשה דלדידיה גלי קרא דיש מליקה אחר מיתה מ"מ פריך רבא שפיר אזעירי מרבנן דראבר"ש דלדידהו סימן שני רק משום מצות הבדלה הוא וא"כ לא מוכח מקרא מידי כמ"ש, ולא שייך לומר מדראבר"ש נשמע לרבנן כמובן דהא גופא בפלוגתתייהו תלי. ולפי"ז מחלוקת דרבנן וראבר"ש היא רק במולק סימן שני משמתה, משא"כ בעודה חיה אע"ג דמצד עשיית מעשה עולה בחטאת כשרה לראבר"ש מ"מ משום שהייה מיהא פסולה וכן לרבנן פסולה משום שהייה במיעוט בתרא, ודברי הסמ"ק מיושבין שפיר היטב:

י

[י] אך לכאורה יש לפקפק ע"ז, דאביי קאמר התם בזבחים רוב בשר מעכב איכא בינייהו ופי' רש"י ודכו"ע שהייה בעולה בסימן שני פסלה כו' וראבר"ש סבר רוב בשר בחטאת מעכב וחתיכתן אחר סימן ראשון הוא וכיון דלא סגי בלא שהייה בינתים אין כאן מעשה עולה, הרי דלאביי נמי מיירי במלק סימן שני בחטאת אחר שהייה ולאביי ע"כ צ"ל דמיירי ראבר"ש במלק סימן ב' מחיים דאלו אחר מיתה הא ס"ל לאביי בחולין דבעולת העוף אף בסימן ב' אינו עומד ומולק משמתה כמ"ש התוס', וא"כ אי מיירי בחטאת במולק אחר מיתה לא הו"ל לרש"י ז"ל לומר דמשו"ה לא הוי מעשה עולה בחטאת משום ששהה תיפוק ליה דהוי לאחר מיתה ואין זה מעשה עולה, אע"כ דמיירי מחיים וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי כשרה לראבר"ש בהבדיל הא הוי שהייה במיעוט בתרא להסמ"ק. אבל ז"א כלום, שהרי התוס' באמת מפרשי הכי בדאביי דלא הוי מעשה עולה בחטאת משום שהוא לאחר מיתה ובע"כ אתה צריך לומר כן וא"א כלל לפרש דראבר"ש מיירי במולק סימן שני מחיים שהרי ס"ל דרוב בשר אחר סימן ראשון מעכב וכיון שחתך גם רוב בשר הרי היא כבר כמתה אליבא דכו"ע, עיי' בחולין שם, ורחוק לומר דאביו פליג ע"ז כדמשמע בסוגיא דהתם. והא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש כתוס' צ"ל דפליג עלייהו וס"ל דאביי דאקשי התם לרבא מעולת העוף וכי מתה עומד ומולק סבר באמת דאע"ג דסימן שני ג"כ מעיקר המליקה הוא ולא רק משום מצות הבדלה כרבא מ"מ אף בעיקר המליקה משמתה עומד ומולק משום דהכשרה בכך, ופליג בזה ארבא דס"ל דבעיקר המליקה לא אמרינן הכשרה בכך לענין מליקה לאחר מיתה, וכמו שראיתי למי שתמה על התוס' מנא להו דאביי ס"ל דאין מליקה אחר מיתה דמפשטות הסוגיא משמע להיפוך. והלכך א"ש דאי לאו חסרון דשהייה הוי מעשה עולה בחטאת אע"פ שהוא לאחר מיתה דבעולה נמי מליקה כשרה לאחר מיתה לאביי:

ואין לומר כיון דלאביי מליקה כשרה לאחר מיתה ואחר מיתה אין שהייה פוסלת א"כ גם בעולת העוף אם שהה במליקה שאחר מיתה לא מיפסלא ונמצא דאף בחטאת העוף כשמולקה לאחר מיתה עשה מעשה עולה, ז"א חדא דאימת נעשית מתה לאחר שחתך רוב בשר והשהייה הרי התחילה מחיים מיד אחר מליקת סימן ראשון כשפסק מלמלוק הסימנים ונגמרה עם מיתתה ואין זה שהייה לאחר מיתה אלא מחיים כמובן, ועוד דעד כאן לא אמרינן אין שהייה לאחר מיתה אלא בשחיטה דמכיון שמתה אין תורת שחיטה על חיתוך זה ולא הוי אלא כמחתך בשר בעלמא ולא פסלה בה, משא"כ במליקה דכשרה לאביי אף משמתה ודין מליקה כהלכתה עלה לא הוי כמחתך בשר בעלמא ושפיר פסלה בה שהייה. ומ"מ בחטאת העוף לראבר"ש במולק סימן שני אחר שהייה לא מיפסלה משום מיעוט בתרא דאין דין מליקה בחטאת על סימן שני והוי אחר מיתה כנ"ל. וכן לרבא גם בעולת העוף לרבנן נא פסלה שהייה בסימן שני אחר מיתה משום דס"ל דסימן שני אינו מדין המליקה אלא משום הבדלה ולכן שייך לומר דאין שהייה לאחר מיתה:

יא

[יא] אולם הא מיהא קשיא לשיטת רש"י בדרך שכתבנו מנלן לומר אליבא דאביי דיש מליקה אחר מיתה משום דהכשרה בכך, התינח לפי ההו"א בתולין שם דחותך מפרקת ורוב בשר ואח"כ מולק את הסימנים דכבר נעשית מתה בע"כ דהכשרה בכך, אבל לפום מאי דמסקינן אמר רבא אימא וכן הוא עושה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ותניא נמי הכי כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט כו' א"כ לא נעשית מתה קודם מליקה וליכא למימר הכשרה בכך וממילא אם מלק אחר מיתה נימא גם לאביי דאין מליקה לאחר מיתה:

ונ"ל לומר בזה מלתא חדתא. דהנה רש"י בחולין כתב א"ל אביי ותקשי לך עולת העוף דאמרינן לקמן בשמעתין דבעיא ב' סימנים וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני. ותמהו עליו הרשב"א והר"ן בחי' דאע"ג דסופו למות בסימן אחד השתא מיהא לאו נבלה הוא וכדתניא שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה עד שתמות, ומשו"ה פירשו דפירכת אביי היא דאפילו אי ליתא לדזעירי מ"מ בחתך מפרקת ורוב בשר וסימן א' בודאי הוי נבלה ונראה דרש"י ז"ל נד מפירושם משום דאי במפרקת ורוב בשר אינו נבלה מהיכא פשיטא ליה לאביי דבצירוף סימן אחד הוי נבלה ודאי. ובכדי לסלק מעליו תמיהת הרשב"א ז"ל נלע"ד שדרך אחרת לו בפירוש הדברים דוכי מתה עומד ומולק. דהנה קשה טובא במ"ש וכי מתה עומד ומולק כו' ואמאי מעכב שני, שאין הבנה ללשון אמאי מעכב, אמאי מהני הו"ל למימר ומאי ענין מעכב לכאן, הרי התורה אמרה מלוק שני סימנים ואתה עומד ושואל אמאי מעכב. ע"כ נ"ל דס"ל דהא לא הוה קשיא ליה לרבא כלל אמאי מהניא מליקה דלאחר מיתה, דמליקה ככל עבודה היא וישנה לאחר מיתה והכשרה בכך שכן ציותה תורה, אלא דעיקר הקושיא היא דמליקה אינה עבודה מיוחדת אלא במקום שחיטה היא דמה"ט מקצת דיני שחיטה נוהגים בה כגון שהייה שפוסלת בה כבשחיטה מה שלא מצינו בשאר עבודות, ולא עוד אלא דבקרא לא כתיב אלא ומלק את ראשו ואנן בעינן בה חתיכת סימנים משום דבמקום שחיטה היא ולכן בעיא סימנים והלכך פריך דאי לאו דזעירי שפיר איכא למימר דמליקה במקום שחיטה היא שמולק את הסימנים בעודה חיה כמו בשחיטה ששוחט את הסימנים כשהיא חיה. אבל לזעירי שנעשית נבלה במפרקת ורוב בשר א"א כלל לומר דמליקה במקום שחיטה היא דאין שחיטה בעולם אחר נבלות, וא"כ מנלן דצריך לחתוך הסימנים כבתורת שחיטה כלל. וזהו דדייק רש"י ז"ל בלשונו הזהב וכי מאתר שהיא כמתה בשבירת העצם ורוב בשר למה עומד ומולק שוב הסימנים, הנה לא כתב למה מועלת המליקה אלא למה עומד ומולק שוב הסימנים, ר"ל מנלן למלוק הסימנים כל עיקר בתורת שחיטה תיסגי מליקת עורף לחודא בלא סימנים והכי נמי בדאביי פירושו סימן שני למה דעיקר השחיטה הוא מה שתצא חיותו ע"י שחיטה ומשו"ה סגי בעוף סימן אחד שעי"ז תצא חיותו, שכן כתב רש"י ז"ל להדיא בזבחים (שם דף ס"ה) ת"ק סבר שהייה בסימן שני כו' דלא דמי לשחיטת בהמה דטעמא דבהמה בעיא שני סימנים משום דלא נפקא חיותא בסימן אחד הלכך שם שחיטה על שניהם אבל עוף בסימן אחד נפקא חיותא [וסגי לגבי שחיטה, שיטה מקובצת], וכן אמרינן בחולין (דף כ"ח ע"א) לראב"א דאמר וושט ולא קנה ופרכינן ממליקה שחותך כו' עד שמגיע לוושט או לקנה הגיע כו' חותך סימן אחד כו' ומשנינן דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת יפי' רש"י ואזיל ליה חיותיה בכל דהו הרי דעיקר השחיטה הוא מה שתצא חיותו היינו שסופו למות כבר בזה, והלכך תקשי מנ"ל דבעינן סימן שני כלל מתורת שחיטה עד ששהייה פוסלת בו [לאביי אליבא דכו"ע כמבואר בזבחים] וכי יש שחיטה אחר שחיטה, מאחר דנפקא חיותא ע"י השחיטה כהכשרה בשיעור הצריך אטו יש שחיטה אחריה כלום. וזהו שכתב דהא ודאי עוף בחד סימן מתה, ר"ל שסופה למות דפסקא חייתה, וזהו ממש כמ"ש בזבחים שם, ואמאי מעכב ר"ל אמאי בעי כלל סימן שני מתורת שחיטה, אע"כ צ"ל דחידוש הוא דיש שחיטת מליקה אחר שחיטה וה"נ נימא לזעירי דיש שחיטת מליקה אחר שפסקה חיותה מחמת נבילות. וע"ז משני רבא דסימן שני בעולה באמת אינו בתורת שחיטה כלל דאין שחיטה אחר שחיטה אלא משום מצות הבדלה הוא, ואביי לא ניחא ליה בהא. אבל לא היתה כלל כוונת רש"י ז"ל לומר דבסימן אחד היא כמתה כבר מעכשיו והויא נבלה, דבאמת עדיין כחיה היא לכל דבריה אלא דלענין שחיטה פסקא חיותה ואין שחיטה אתר שחיטה. והדברים מאירים נתיב חדש בעז"ה בדברי רש"י ז"ל התמוהים מאד. ולפי"ז נמצא דאף לפי המסקנא דחותך מפרקת בלא רוב בשר תתלה ולא נעשה נבילה מ"מ פירכת אביי במקומה עומדת וכי יש שחיטה אחר שחיטה ומדחזינן דיש שחיטת מליקה אחר שחיטה ה"נ דישנה אחר מיתה דנבילות, דמאיסור נבילות שמחמת איסורו גרידא לא איכפת לן במליקה דהכשרה בכך אלא דעיקר החסרון הוא דאין שם שחיטה כלל אחר נבילות דכבר נפקא חיותא ובזה אין בנבילות חסרון יותר מלאחר שחיטה ועדיין היא חיה שבשניהם החסרון הוא רק דנפקא חיותא:

אך לפי"ז שוב יקשה על הסמ"ק דכיון דא"א להיות עוד שם שחיטה אתר סימן ראשון בעוף היאך אפשר לדון ביה כשהייה במיעוט בתרא הרי אין עליו שם שחיטה כלל. ויש לחלק. ועוד אפשר לומר דאע"ג דהסמ"ק קאי אליבא דרש"י מ"מ בהא דאביי בזבחים יפרש כתוס' דלראבר"ש לא הוי מעשה עולה בחטאת משום דכיון שחתך רוב בשר הוי מליקה אחר מיתה ואביי לית ליה דסימן שני רק משום מצות הבדלה הוא ומשום שהייה לא מיפסלא דלא שהה כלל בחתיכת הבשר כשיעור שהייה. ואע"ג דהסמ"ק גופיה ס"ל דשיעור שהייה של עוף מועט הוא כדי שחיטת רוב סימן אחד מובא בב"י (סי' כ"ג) ובחתיכת רוב בשר שוהה יותר שהוא עב יותר מסימנים, מ"מ משכחת לה דשוהה פחות מכשיעור כגון שחותך חצי עובי בשר עם המפרקת קודם הסימנים דדוקא רוב בשר אסור לחתוך קודם הסימנים הא בציר מהכי שרי ואח"כ אחר מליקת סימן ראשון הוא גומר לרוב בשר וחוזר ומולק סימן שני באופן שלא הפסיק בבשר כשיעור חתיכת רוב סימן. ואף שהתה"ד (סי' קפ"ה) כתב דלמ"ד כדי עוף לעוף שיעור השהייה הוא משהו ממש משום דמשכחת לה שחיטה בשיעור משהו כגון שהיה חצי קנה פגום והשלימו לרוב וממילא אותו משהו הוי שיעור השהייה בעוף וא"כ לעולם בחתיכת בשר משהו הוא שוהה כשיעור, הנה נראה דהסמ"ק פליג ע"ז שכתב (במצוה קצ"ז) ואפילו לא הגביה סכינו כו' לפי דשהיות העוף מועטת היא מאד דכדי שחיטת רוב אחד בעוף הוא ונעשית מהרה כו' ונסתפק אם צריך לשער גם בחתיכת העור, [ועיי' חידושי הרמב"ן חולין (דף ל"ב) שכתב וז"ל ומיהו עוד [ט"ס וצ"ל עור] איתא בשיעור שהייה דכיון דלא משחטי סימנים עד דחתיך עור כדי שחיטה כדשחטי אינשי גמירי עכ"ל]. הרי חזינן דמ"מ משהו ממש כהתה"ד לא ס"ל. [ואפשר דאפילו להתה"ד זהו דוקא בשחיטה אבל במליקה שיעור השהייה הוא ככל המליקה ביחד עם מליקת העורף. אך רחוק לחלק בין שהיות וצ"ע]. ועוד אפשר לומר דאביי ס"ל כשמואל בחולין (דף ל"ב) דאף לעוף שיעור השהייה כדי שחיטת בהמה. אך עפי"ז יצא לן דהסמ"ק רק דעת עצמו אומר בשהייה בין סימן לסימן בעוף ורש"י גופיה לא ס"ל הכי, אם נתפוס כדעת רבנו ירוחם שהוא ספיקא דאורייתא כי היכי דלא תקשי ליה מזבחים וכמש"ל:

יב

[יב] עוד לנו דרך אחרת בישוב קושייתנו מזבחים על הסמ"ק. דהנה הרשב"א בחי' לחולין (דף כ' ע"א) כתב וז"ל וכדרב הונא אמר רב הגרים שליש ושחט שני שליש טרפה והא דאיפשטא ליה טפי בשחיטה מבמליקה משום דשאר הלכות שחיטה אינן נוהגות במליקה דהיינו שהייה דרסה חלדה שפוסלין בשחיטה ואינן פוסלין במליקה עכ"ל. ודבריו ז"ל מרפסן איגרי דעד כאן לא עסקינן בסוגיין אנא בסימן שני בעולה הא בסימן ראשון לית מאן דפליג דשהייה פוסלת במליקה כבשחיטה והיאך כתב דאין שהייה פוסלת במליקה כלל. והיא פליאה עצומה מאד:

ונראה לומר דלדעת הרשב"א אמנם אין שהייה פוסלת במליקה כבשחיטה, דהיינו שאין זה נידון בה כפסול בשחיטה אלא שדין השהייה בה כהפסק, ר"ל דכששוהה באמצע המליקה אין המליקה נחשבת כחדא אלא נחלקה עי"ז ונמצא שגמר המליקה נעשה בטריפה, דבשלמא כשלא שהה דאז כל המליקה כולה הויא מעשה אחד לא שייך לומר שנטרפה בחתיכת מפרקת או פסיקת החוט (עיי' יו"ד (סי' כ"ז) באחרונים) דכך הכשרה, אבל אם הפסיק קודם הכשר שחיטתה לא הוי כמעשה אחד ונמצא ששוחט [היינו שמולק] את הסימנים בקרבן טרפה ופסול, והא דכתב הרשב"א דאין שהייה פוסלת בה היינו שאינה פוסלת מטעם שחיטה ולא הוי כפסול בשחיטה אבל מטעם הפסק וחילוק המליקה מיהא פוסלת. ונ"מ לענין לטהרה מידי נבילה שאם הוא פסול בשחיטה הוי נבילה אבל אם הוא פסול רק משום טרפה מליקתה שאח"כ מטהרתה מידי נבלה לר"מ, עיי' זבחים (דף ס"ט). וכן משמע מחי' הר"ן חולין שם וז"ל וכדרב הונא אמר רב אסי וכו' ואצטריך לאשמועינן שלא תאמר כיון שתלדה ודרסה נמי דפסלי בשחיטה לא פסלי במליקה שאף בהגרמה נאמר כן קמ"ל כו' ומיהו שהייה ודאי פסולה במליקה אלא דלא אצטריך ליה לאשמועינן דכיון דמלק חציו של סימן ואיטרפא לה ושהה אח"כ כיון שהשהייה מחלקת כי קא מלק טרפה קא מלק והרי הוא כאלו נטרפה מעיקרא עכ"ל, משמע דפסול רק משום חילוק השהייה וקרבן טרפה הוי אבל פסול בשחיטה לא הוי. ולפי"ז יצא לן דבר חדש דשיעור השהייה במליקה אפשר שאינו שוה לשיעורה בשחיטה. וה"פ דסוגיא דזבחים רבנן סברי שהייה בסימן שני בעולת העוף לא מעכב, והיינו משום דסימן שני אינו מהכשר השחיטה כבבהמה אלא משום מצות הבדלה בלבד הוא והלכך מיד שמלק סימן אחד הוכשרה וממילא לא איכפת לן בהפסק שלא תיעשה עוד מעתה טרפה, וראב"ש סבר סימן שני בעולה מעיקר במליקה הוא דהיינו דהכשר שחיטתה בשני סימנים כבהמה וכל זמן שלא נמלקו שני הסימנים עדיין לא נגמרה שחיטתה וכיון שהוא שוהה ונחלקה המליקה הרי הוא גומר שחיטתו בטרפה וקרבן פסול הוא. או דס"ל לראב"ש דיש טריפות כל זמן שלא הבדיל. ולפ"ז אין זה שייך כלל לשהייה במיעוט בתרא דמה לי דשחיטה אחת היא הא מ"מ אחר הכשירו אין טריפות:

עוד היה אפשר לומר בישוב דברי הרשב"א דהא דקאמר דאין שהייה פוסלת במליקה היינו דוקא במליקת העורף שזה אינו מענין השחיטה אבל בחתיכת הסימנים שהם במקום שחיטה ה"נ דפסלה. אבל מלבד שהוא רחוק דלכאורה מעשה המליקה כולה במקום שחיטה היא, הנה בכללו את השהייה יחד עם דרסה וחלדה נראה דדין אחד להן ודרסה וחלדה אינן פוסלות במליקה אפילו בסימנים:

יג

[יג] ואחר שיצא ספרי בהוצאה ראשונה נדפס ספרו של אחי הגאון מוהר"ר יעקב (נ"י) ז"ל נאות יעקב וראיתי שנו"נ ג"כ בקושיא הנ"ל מזבחים דף ס"ה ותירץ נמי כמש"ל על יסוד דברי הרא"ה שבחי' הר"ן הנ"ל, והזכיר שמצא כמו"כ בספרי, אבל דחה תירוץ זה דאין כוונת הרא"ה כלל לחלק במהות פסול השהייה בין שחיטה למליקה, דזה לשונו ומיהו שהייה ודאי פסול במליקה אלא דלא אצטריך לי' לאשמועינן כו' הרי דבתחלה כתב ומיהו שהייה ודאי פסול במליקה דמשמעו שפסולה במליקה כמו בשחיטה וטעם אחד להם ואי דבשחיטה היא מוספת פסול ה"נ במליקה דדינן אחד, אלא דלבתר הכי כתב דבמליקה לא אצטריך לאשמועינן דבלא"ה כיון דשהייה מפסקת הרי הוי כמלק את הטריפה. והיינו דלדידן דפסקינן כר' יוסי אין מליקת טרפה מטהרתה מידי נבילה, ואין לנו צורך לדין השהייה שהוא בגדר פסול, הרי מפורש מדבריו ההיפוך דמה שכתב לפסול מטעם דכי מלק טריפה קא מלק הוא רק דבשביל זה לא אצטריך לאשמועינן פסול שהייה במליקה אבל באמת פסול השהייה במליקה דינו וטעמו כמו בשחיטה, וא"כ איז כל יסוד לתירוץ הנ"ל, עכ"ד. ואני תמיה על אחי הגאון (נ"י) ז"ל שכתב דאין כל יסוד לתירוץ זה, דאיך שיהי' ביאור דברי הרא"ה ולאיזה כוונה שנשיאם מ"מ עיקר התירוץ קיים ויסוד מוסד לו, שהרי אנכי הבאתי תחלה דברי הרשב"א וע"ז בניתי עיקר יסודי וסיימתי רק דכן משמע מתי' הר"ן, והעיקר נסתייעתי מזה להחידוש דבשהייה דמליקה מלבד ענין הפסול יש בו גם מענין הפסק דלאחר שנעשה הפסק טרפה קא מלק, ושפתי הרשב"א ז"ל ברור מללו דאין שהייה פוסלת במליקה וי"ל דהסמ"ק נמי ס"ל כהרשב"א, ובכן א"א לומר שאין יסוד לתירוץ זה ואטו סניא לן ההיא דהרשב"א ז"ל:

ולא עוד אלא דגם בכוונת הרא"ה ז"ל קרוב יותר לומר כמו שכתבנו דהמעיין בדבריו ובדברי הרשב"א יראה שבכללן הם עולים לקנה אחד ומשמעות הלשון בלחוד איכא בינייהו, והיינו נמי טעמא דהרא"ה דלא אצטריך לאשמועינן כו' משום דכיון דעיקר פסול השהייה במליקה גם אליבא דאמת הוא רק משום הפסק לא אצטריך לן לאשמועינן פסולו מצד הדמיון לשחיטה דפשיטא היא דהוי כמולק את הטריפה, ובאמרו דלא אצטריך לאשמועינן כוונתו דלא אצטריך לדמות לשחיטה כיון שהפסול הוא משום הפסק. ויותר מזה אני מהרהר די"ל דמוכרח לפרש כן דעל מ"ש אחי הגאון (נ"י) ז"ל דכוונת הרא"ה היא דלדידן דפסקינן כר' יוסי אין מליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה ואין לנו צורך לדין השהייה שהוא בגדר פסול, יש לדקדק לפמ"ש אחי הגאון (נ"י) ז"ל אח"ז בעצמו דהרא"ה ס"ל דנקובת הוושט טרפה ומהניא לה שחיטה להוציאה מידי נבלה אכתי משכחת נ"מ גם לר' יוסי במאי דשהייה פוסלת מתורת פסול ולא רק מתורת הפסק, כגון ששהה במיעוט קמא דעדיין נשאר הכשר שחיטה וגמר בשחיטה דאי אמרת דאין שהייה פוסלת ונעשית רק טריפה מצד ההפסק שחיטה שאח"כ מטהרתה מידי נבלה, כמבואר בזבחים (ס"ט.) דשחיטת קדשים בפנים מטהרת, [ולגבי השחיטה שלבסוף לא נחשבה השהייה שבתחלת המליקה כשהייה במיעוט קמא, משום דמליקה במחובר היא ואין שם שחיטה עלה כלל ודמי לגבי שחיטה שלבסוף כניקבה תחלה ע"י קוץ], ואי אמרת דשהייה פוסלת במליקה בגדר פסול כבר נתנבלה במיעוט קמא דמליקה ושוב אין שחיטה מטהרתה. ואפי' אי סבר הרא"ה דנקובת הוושט נבלה נמי משכחת נ"מ הנ"ל גם אליבא דר' יוסי, לפי"מ שכתבנו לעיל דלמאן דסבר שהייה פוסלת במליקה נראה דפוסלת גם במליקת הבשר והעורף דמעשה המליקה כולה במקום שחיטה היא ובזה לכו"ע אם אין שהייה פוסלת לא הוי ע"י ההפסק אלא טרפה ומהני שחיטה בתרה לטהרה מידי נבלה. וא"כ טובא איצטריך ר"י אמר שמואל לאשמועינן דשהייה פוסלת במליקה כה"ג אע"כ דכוונת הרא"ה כמו שכתבנו דגם אליבא דאמת לעולם אין פסול שהייה במליקה אלא מתורת הפסק כמ"ש הרשב"א והא לא איצטריך לאשמועינן בתורת דמיון לשחיטה כמו שכתבנו מיהו איכא למידחי דשהייה במיעוט קמא אינה פוסלת בתורת שהייה אלא כשגמר אח"כ כל הכשר שחיטה דאשתכח דהוה שם שחיטה גם על מיעוט קמא, אבל אם לא גמר כל הכשר שחיטה אין זו שהייה בשחיטה כלל, והלכך כי מלק ושהה במיעוט קמא וגמר בשחיטה אין כאן פסול שהייה מצד המליקה אפילו אי שהייה פוסלת בה, משום דלגבי מיעוט קמא דמליקה חשובה השחיטה שאחר כך כמאן דליתא ודמי כמלק רק מיעוט קמא והניחה כך, וממילא מהניא שחיטה שאחר כך לטהרה מידי נבילה למאן דסבר נקובת הוושט טרפה ובבשר ומפרקת לכו"ע. ויש להאריך בזה אלא שאינו נוגע לדברי דכבר כתבתי שבדברי הרשב"א מפורש הכי וע"ז תמכתי יסודי:

ומצאתי להרדב"ז (ח"א סי' רנ"ד) שהבין ג"כ בכוונת הרא"ה כמו שכתבנו, שנשאל על דין השהייה במליקה והשיב דבר"ן מבואר להדיא דפוסלת ח"ל שוב ראיתי שכתב הר"ן ז"ל כן בהדיא וז"ל ומיהו שהיי' ודאי פסולה במליקה אלא דלא אצטריך ליה לאשמועינן דכיון דמלק חציו של סימן ואטרפה לה ושהה אח"כ כיון שהשהי' מחלקת כי קא מלק טרפה קא מלק והוי כאלו נטרף מעיקרו הרא"ה ז"ל, וה"ה והוא הטעם אם מלק שדרה ומפרקת ושהה טרפה קא מלק ואם מלק שדרה ומפרקת ורוב בשר ושהה מתה קא מלק עכ"ל הרדב"ז, הרי שתפס להדיא דגם אליבא דאמת להרא"ה אם שכה במליקת שדרה ומפרקת פסולה משום דאח"כ טרפה קא מלק ולאו מתורת פסול אע"ג דגם זה בכלל המליקה הוא כמש"ל, ולא עוד אלא שדן לה בה"ה והוא הטעם לסימנים ומבואר להדיא דגם שהיי' בסימנים רק משום טרפה קא מלק פוסלת. אולם באמת קשה להסתייע מדברי הרדב"ז דנראה שלא ירד לחלק כלל בין פסול השהייה שבגדר חידוש פסול בשחיטה ובין פסול שבגדר הפסק, דבתר הדברים הנ"ל הוסיף בזה"ל והכי מסתברא לי דכל היכא דלא אשכחן דמחלק' מליקה משחיטה מסתמא אית לן לשווינהו עכ"ל, הרי דפוסל במליקה מצד הפסק וקאמר דבזה היא שוה לשחיטה. וכן מקמי הכי כתב דבדין שהיי' במליקה פליגי בה דהרשב"א ז"ל מכשיר במליקה [ומביא דברי הרשב"א הנ"ל] אבל מדברי רש"י ז"ל משמע דשהיי' פוסלת במליקה שכ' באותה סוגיא וז"ל אא"ב טרפה בעלמא היא אי נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטריפה ליכא למימר שזה דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה אין כאן טרפות וכן בכל השוחטים משניקב הושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשרא אם לא שהה שיעור שהיי' ע"כ, הרי לך כי לענין שהיי' שחיטה ומליקה שוין הם עכ"ל. הרי דמשוה פסול שהיי' במליקה שהוא מטעם טריפות ע"י ההפסק לפסול שהי' בשחיטה, ונראה שתופס דאף בשחיטה רק מטעם הפסק הוא וכמו שהאריך בזה אחי הגאון (נ"י) ז"ל, וא"כ ליכא לסיועי מיניה ולא מידי. ולפי"ז דברי הרדב"ז תמוהים מאד ומרפסן איגרי, שתפס דלהרשב"א אין שום פסול שהיי' במליקה ואפילו משום הפסק גרידא ואיך יפרנס סוגיא דזבחים דמבואר להדיא דבסימן ראשון לכו"ע שהיי' פוסלת במליקה, וכן היאך יבאר לפי"ז דברי הרא"ה במ"ש דנא איצטריך לאשמועינן, דאי כל שהיי' דעלמא נמי מטעם הפסק הוא הרי שפיר איצטריך לאשמועינן:

ענף ד

ענף ד

יד

[יד] וכשהרציתי מקצת הדברים הנ"ל בקיטועין לפני מו"ח הגאון „הגדול” מוהריי"ל זצללה"ה כתב אלי בין יתר דבריו ליישב קושית הרשב"א על רש"י שהזכרנו באות י"א דקיי"ל מפרכסת הרי היא כחיה, דאין לומר דעוף שאני כמ"ש בתשובות ברית אברהם (חיו"ד סי' כ"ה) דז"א דאשתמט לי' משנה דטהרות (פ"א מ"ג) והובא בחולין (דף ק"ב) א' בעוף טמא דאין שחיטתו מטהרתו לב"נ אלמא דגם בעוף היא כחיה. ויש לתמוה על תוס' חולין (דף פ"ד ע"א ד"ה בעינן) שכתבו ודוחק לומר דהכא איירי בעוף כו' אמאי לא סתרו זה ממתני' הנ"ל. ואפשר בדוחק משום דלכתחלה בעינן ב' סימנים בעוף ומסתמא מיירי ששחט כדינו לכתחלה בכיסוי הדם אבל מתני' דטהרות יש לדחוק דשחט סימן א' או רובו דמטהר בטהורה ולא בטמאה אבל על רש"י קשה. ויישב לה ע"פ שיטת הר"ר שמעיה בתוס' חולין שם דדוקא ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה מפרכסת כחיה וכ"ה שיטת רש"י עצמו בחולין (דף קכ"א ע"ב בד"ה מהו שתציל) ובב"ק (דף ע"ו ע"ב) כמש"כ התוס' שם (ד"ה בשוחט), וישראל בטהורה הואיל והשחיטה מתרת הו"ל כמתה ואף בטרפה דאינה מתרת באכילה עכ"ז הו"ל כמתה הואיל ומטהרה מידי נבלה כמש"כ התו"ח חולין (דף ל"ב) והובא באחרונים יו"ד (סי' כ"ז) וא"כ א"ש שיטת רש"י הנ"ל דבעולת העוף מיד שמלק סימן אחד אהני לי' לטהר כדאיתא בזבחים (דף ס"ו ע"ב) במשנה דעוה"ע שעשאה כמעשה חטאת אינו מטמא בביה"ב א"כ הו"ל אחר סימן א' כמתה ואשה"ט. ובהכי מיושב מה שיש להקשות לכאורה בחולין (דף כ"ט ע"ב) דקאמר רבא בעוה"ע היכא דמלק סימן א' למטה כו' ולשיטת רש"י הנ"ל דבעוף בחד סימן מתה א"כ פשיטא דאינו שייך בזה אינה למליקה אלא לבסוף דהו"ל מתה ועיקר המליקה הוי סימן אחד והב' לקיים מצות הבדלה ול"ל לטעמא שהרי פשה בה מעשה חטה"ע, ולהנ"ל יתיישב דגם הא דהו"ל מתה הוי נמי מטעמא שעשה בה מעשה חטה"ע דמשו"ה הו"ל פסולו בקידש ואינו מטמא בביה"ב וכנ"ל וא"ש עכת"ד:

והנה מרש"י ב"ק (דף פ"ו) עדיין לא מוכח דס"ל כשיטת ה"ר שמעיה. דאמרינן התם ור"ל אמר בשוחט בע"מ בחוץ תהי בה ר"א כו' לר"ל שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת אשתמיטתיה הא דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי. וכתבו התוס' בשוחט בע"מ בחוץ פי' בקונטרס דבבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי בשקדם הקדישן למומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לר"ל אליבא דר"ש בשמעתא בתרייתא דתמורה דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד ובבע"מ מעיקרא מודה. ור"ת מפרש דבשעת פרכוס בעודן יכולין לעמוד בני העמדה והערכה נינהו כו' ומיהו לאותן המפרשים דבשחיטה גמורה אין מועיל פירכוס כו' צריך לאוקמי בבע"מ מעיקרו כמו שפי' בקונטרס עכ"ל. ומזה היה נראה דרש"י ס"ל כשיטת ה"ר שמעיה. אך לפימ"ש בחי' הרמב"ן חולין (דף פ"ד) דקושיית הגמ' ולפרקינהו הוא משום דאי בעי פריק להו וכיון שכן אפילו לא פדאן שחיטה ראויה היא וחייב לכסות שכל העומדין לפדות כפדוי דמי, ומתרץ בעי העמדה והערכה לפיכך אינם כפדוים שמא לא תפרכס כשיעור העמדה והערכה עיי"ש, א"כ אפ"ל דרש"י ס"ל כהרמב"ן וכיון דמכח כל העומד לפדות קאתינן עלה בב"ק משו"ה הוצרך לומר דמיירי בבע"מ מעיקרו דאלו קדם הקדישן אע"ג דבשעה שהם מפרכסים בני העוה"ע נינהו מ"מ אינן עומדין לפדות ודאי שמא לא יפרכסו כשיעור, ומש"כ דלא חזו לפדיון היינו שאינן עומדין לפדיון ודאי. אך מרש"י חולין (דף קכ"א) בבעיא דמהו שתציל על הבלועין שבתוכה שכתב וז"ל ישראל בטמאה ונכרי בטהורה ומפרכסת כו' ובישראל בטהורה לא מיבעיא לן דודאי אינה מצלת הואיל ואף באכילה מותרת כו' בודאי מוכח דכמתה היא לכל דבריה. האומנם דיש לדחות דשאני הצלת הבלועין משאר מילי, ואע"ג דלשאר מילי עדיין חיה היא מ"מ לענין הצלת הבלועין נידונית כמתה לטעם שיבואר לפנינו. ובע"כ אתה צריך לומר כן, שהרי במסקנא אמרינן התם דגם ישראל בטמאה ונכרי בטהורה אינה מצלת והרובעה חייב. הרי דחשיבא כחיה לענין שאר מילי ולענין הצלת הבלועין כמתה. וטעמא דמילתא משום דהא דמצלת על טהרה בלועה ילפינן לה בחולין (דף ע"א) מק"ו מכ"ח המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא מציל על טהרה שבתוכו מלטמא כו' אשכחן בלוע דאדם בלוע דבהמה מנלן ק"ו ומה אדם שמטמא מחיים מציל בבלוע בהמה שאינה מטמאה מחיים אינו דין שמציל בבלוע, והלכך הכא כיון דמטמאה טומאת אוכלין ליכא ק"ו וכיון דלא ידעינן מק"ו שמצלת על טומאה בלועה אין כאן ק"ו מצמיד פתיל, ואע"ג דלשאר מילי כחיה דמיא הכא בטומאה תליא מילתא. אך מדקא חזינן דגם בתחלת איבעיא דר' זירא אע"ג דהוה סבר שמא הא דמטמאה טומאת אוכלין אינו גורם שלא תציל על הבלועין מ"מ הוה פשיטא ליה לרש"י דבישראל בטהורה אינה מצלת, ואמאי פשיטא ליה בהא טפי, ש"מ דס"ל דבכה"ג אין אנו צריכין לטעמא דמטמאה טומ"א אלא שהיא כמתה לכל דבריה ובזה באמת הרובעה נמי פטור וס"ל כמש"כ התוס' להדיא בחולין (דף ע"ד ע"ב ד"ה למעוטי רובעו) א"נ כו' עיי"ש. ומ"מ ע"פ האמור אכתי יש לדחות דאין ראיה מכאן. דבאמת קשה מאי איבעיא ליה לר"ז אם מצלת הרי כיון דמטמאה טומאת אוכלין ליכא ק"ו מאדם וא"כ אע"פ שהיא כחיה מ"מ אין לנו לימוד דבלוע דבהמה כזאת מצלת. וצ"ל דאיבעיא היא משום דישראל בטמאה לא מטמאה טומ"א אלא משום דאחשביה במחשבתו לאוכל כמ"ש רש"י במשנה בריש פ' העור והרוטב וברמב"ם (פ"ג מטומ"א ה"ד) ואין צריכה מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת העכו"ם ואין לך מחשבה גדולה מזו וכיון שטומאתה היא רק מצד מחשבתו הא אי לא אחשבה באמת אינה מטמאה אפשר דבכי הא עדיין י"ל ק"ו ומה אדם שמטמא מחיים לעולם מציל זו שאינה מטמאה בלא אחשבה אינו דין שמצלת. והלכך כתב דבישראל בטהורה שהיא מותרת באכילה ומטמאה טומ"א לעולם ואין אנו צריכין למחשבתו בודאי אינה מצלת דאין כאן ק"ו מאדם כנ"ל, אבל לענין חיות אה"נ אפשר דעדיין חיה היא, ולפי"ז אין אנו צריכין לומר שהרובעה פטור. ועפי"ז מיושב קצת בהא דמסקינן אמר אביי אינה מצלת ופי' רש"י לחומרא והקשו התוס' ותימא אי ספיקא היא אמאי רובעה חייב, ולהנ"ל מיושב דבאמת גם לרש"י הרובעה חייב ודאי משום דהויא כחיה ובהא לא איבעיא ליה כלל אלא דלענין הצלה ספיקא הוי, ר"ל אם טומאת אוכלין כזו שבאה רק ע"י מחשבתו מקלקלת את ההצלה הוי ספיקא ובהא הוא דקאמר לחומרא. ומ"מ ק"ק מה הכריח לרש"י ז"ל לומר כן ולמה לא נפרש דאביי ס"ל הכי בדרך ודאי. אך דחוק הוא קצת וגם אפשר דאין לחלק כמ"ש, דאף ישראל בטהורה הא דמטמאה טומ"א משום מחשבה הוא אלא דסתמא נמי כמחשבה מפורשת דמיא דלהכי קיימא. מ"מ בכל אופן הרי אפשר לומר דרש"י ס"ל כה"ר שמעיה. אבל תמיה לי קצת דהרשב"א גופיה בחי' לחולין (דף פ"ד) נראה דסבר כה"ר שמעיה ומאי הקשה ארש"י. ותו דהר"ן בחי' לחולין שם תמה ג"כ על רש"י כקושית הרשב"א ובהדיא ס"ל להר"ן בחי' לשבועות (דף י"א ע"ב) כה"ר שמעיה ע"ש הר"ח. ע"כ נ"ל דתפסו דשאני הכא מהעמדה והערפה. דבאמת כיון דעוף טמא מפרכס עדיין כחי עוף טהור נמי חי הוא בפועל דאין נ"מ בטבען, אלא דתורת שחיטה שהוכשר בה עשאתו כמת ר"ל דאע"פ שהוא חי בטבע מ"מ מדינא חשוב כמת, והלכך בהעמדה והערכה דצריך שיעמיד הבהמה וזו שמשורת הדין היא חשובה מתה אין עמידתה נחשבת כעמידת בע"ח אלא כעמידת מטלטלין שאין זו עמידה אלא הנחה בעלמא. אבל הכא כי פריך אביי וכי מתה עומד ומולק הרי לא מצינו בתורה דאין מליקה למתה אלא מסברא הוא דאקשי דלא שייך מליקה במתה, ולכן שפיר הקשו הרשב"א והר"ן דמדחזינן בטמאה דמפרכסת הוי כחיה א"כ טהורה נמי באמת כחיה היא במציאות ושייך בה מליקה, ומה שמצד הדין היא חשובה כמתה אין קושיא כלל די"ל דהכא גלי קרא דהכשרה בכך דבעיא ב' סימנים דוקא כיון דלאו במתה ממש קא מליק. ולפי"ז גם לפי שיטת הר' שמעיה לא סרה קושית הרשב"א והר"ן מעל רש"י, ולמעלה כבר הראינו פנים מסבירים בישובה:

ולענין הקושיא בדף כ"ט דקאמר רבא הכל מודים בעוה"ע היכא דמליק כו' דל"ל לטעמא דעשה בה מעשה חטה"ע תיפוק ליה דלא שייך במליקה אינה לבסוף דסימן שני שאחר מיתה אינו אלא לקיום מצות הבדלה כר"ל. ר"ל בדוחק לפי מ"ש למעלה דראבר"ש אליבא דרבא דסבר דשהייה בסימן שני בעוה"ע פסלא ס"ל דסימן שני הוא מעיקר המליקה ולא רק משום מצות הבדלה ושייך לדידיה אינה למליקה אלא לבסוף, ולכן רבא דקאמר הכא הכל מודים הזכיר טעמא דעשה בה מעשה חטה"ע כי היכי דליהוי אליבא דכו"ע היינו גם לראבר"ש:

ולענין התמיה על התוס' דדף פ"ד ממשנה דטהרות, לחומר הנושא היה נ"ל דמש"כ התוס' ודוחק לומר דהכא איירי בעוף דאין בו חיות כל כך אין כוונתם לומר דמשו"ה לא הוי כחי, דז"א דבעוף נמי הוי כחי כנ"ל, אלא כוונתם דעוף שאין לו חיות כ"כ אע"ג דהוי כחי מ"מ אין בו כח לעמוד ולא הוי בר העמדה והערכה, כמו גוסס אע"ג דודאי הוי כחי מ"מ אינו בהעמדה והערכה לפי שאין בו כח לעמוד כדאמרינן בערכין (דף ו' ע"ב). וט"ז כתבו דאין סברא לחלק:

טו

[טו] אחר שהדפסתי ספרי בהוצאה ראשונה יצא לאור תלמוד ירושלמי חולין ומצאתי שהנידון שאנו עסוקים בו מפורש התם (פ"ב ה"ג), דהכי איתא התם ותני כן שחט חצי גרגרת בעוף ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה, ובוושט אפילו משהו שחיטתו פסולה, שחט אחד או רוב אחד ושהה שחיטתו פסולה גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה. והנה הא ודאי דשחט אחד או רוב אחד מיירי בעוף, חדא דנראה דהוי סיפא דברייתא דקתני בה ברישא להדיא עוף, ועוד אי בבהמה מיירי היכי מתכשרא בשחט אחד וגמרו לזמן מרובה, אלא ודאי מיירי בעוף ושחט אחד או רוב אחד ושהה פסול משום שהייה במיעוט בתרא. ואם גמרו לזמן מרובה כשרה משום דסילק כבר את ידיו מן השחיטה ונגמרה כולה ושוב אין שהייה במיעוט בתרא פוסלת, ומסיע לי' להשבו"י שהבאנו באות ז' דפסק הכי מסברא דנפשיה ע"פ דקדוק לשון הראשונים ז"ל יעו"ש. וראיתי שכבר הרגיש בזה הגאון מוהרש"מ מברעזאן ז"ל בהגהותיו לירושלמי שם. ואין לומר דלעולם סיפא דברייתא מיירי בבהמה והא דתני גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה לא קאי אאחד אלא ארוב שנים, חדא דדוחק גדול הוא, ועוד דנראה דברייתא זו היינו הך השנויה בתוספתא דמכילתין ריש פ"ב והתם תני להדיא גם בתחלת הסיפא עוף, דז"ל התוספתא שחט חצי גרגרת בעוף ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה אחד או רוב אחד בעוף אע"פ שהיא [ובאור הגנוז ומנחת בכורים גרס ששהה] לזמן מרובה שחיטתו כשרה. ואף שאין גירסת הירושלמי בסיפא עולה בקנה אחד עם התוספתא שלפנינו בכ"ז יראה הרואה דחדא היא והתם מבואר להדיא דסיפא מיירי נמי בעוף כמ"ש. ועיי' חולין (דף כ"ח ע"א) דמייתי הש"ס לברייתא זו ג"כ בשינוי לשון ולא איתני התם עוף גם ברישא ואמרינן עלה מאי לאו בעוף ומאי גמרו גמרו לקנה כו'. ולמדנו אפוא מדברי הירושלמי: א) דשהייה בין סימן לסימן בעוף דינה כשהייה במיעוט בתרא, ב) דבסילק ידיו מן השחיטה וגמרו לזמן מרובה כשרה כהשבו"י. אולם אח"ז יצאו עוררין על אמיתת הירושלמי הנ"ל כידוע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף