עדות ביעקב (ריינס)/ג

עדות ביעקב (ריינס) ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן ג
יחקור אם העדים לא ידעו שהנידון יתחייב ממון ע"י ולסוף נתהווה שנתחייב ע"י והוזמו אם חייבין:

בסימן (א) חקרתי חקירה אחת בעדי ממון. והוא היכא די"ל דלא ידעו העדים שיתחייב הנידון ע"י ממון והמעשה היה שנתחייב ע"י ואח"כ הוזמו אם חייבין היו או כיון דלא ידעו פטורין והנחתי הדבר בספק וכעת ראיתי לברר זאת. ואומר.

הנה בד"נ מצינו כה"ג בסנהדרין (דף מא.) עדי נערה המאורסה שהוזמו לא היו נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ועיי"ש (דף ט' ע"ב) בתוס' ד"ה עדי האב שכתבו דזה דווקא היכא דלא ידעו שהיא חבירה אבל היכא דידעו דע"פ עדותם יהרגו אף שלא כיוונו לזה היו חייבין מיתה. ולפ"ז לכאורה גבי ממון ג"כ כך היכא דלא ידעו שהוא נתחייב ממון ע"י עדותם פטורים אח"כ כשהוזמו אף שהוא נתחייב. אמנם לכאורה הלא אפשר לחלק דהנה גבי ד"נ שוגג הי' פטור ממיתה ועדים המוזמין היה להם כדין הורג אדם ולא יהא עדיף דבור ממעשה כיון דבמעשה שוגג פטור א"כ גם בדיבור היכא שלא ידעו שיתחייב ע"י פטורין ממיתה אבל גבי ממון דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כו' אם כן היכא דבעדותם נתחייב אף שהם לא כיוונו לזה י"ל דמ"מ חייבין דהוי כשוגג. ומעתה ה"נ כיון דלסוף בעדותם נתחייב המלוה אף שהם לא ידעו מכ"מ י"ל דחייבין אח"כ:

וכדמות ראיה יש להביא לזה דאל"כ יקשה האיך משכחת חיוב קנס דאונס ומפתה הא מודה בקנס פטור וגבי קנס כו"ע סוברים דבעינן עשאי"ל ע' ב"ק (עה:) וע' ש"ך בחו"מ (סי' ל"ג) ועי' נו"ב מ"ק חאה"ע (סי' ע"ב) וא"כ למאן דסובר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה הא יכולין לומר לאוסרה לכהן באנו. בשלמא להני רבוותא דסוברים דחיוב קנס אינו אלא בגמרא ביאה (עי' יבמות דף נ"ט ד"ה אלא) וא"כ ע"כ דהחיוב הוא היכא דעדים העידו דגמר ביאתו וא"כ מוכח דבאו על חיוב ממון דאל"כ ל"ל להעיד על הגמ"ב אבל להחולקים וסוברים דחיוב קנס הוא בהעראה ג"כ [כן מכרעת סוגית הש"ס] לפי"ז ודאי יקשה וכנ"ל:

ועוד דאפילו לשיטתם ג"כ יקשה. דהא באמת מוכח בכריתות (דף יב:) מהא דאמר ר"ל מודה ר"מ כו' דעדים אין בידם כלל להעיד על גמ"ב ולפי"ז קשה מאד האיך אפשר להתחייב קנס עפ"י עדותם כיון דהעדים אינם יכולים להעיד על הגמ"ב. וכבר הקשו כן איזו מהמחברים. ובע"כ דאמרי' כיון שהתחיל ודאי גמר ביאתו וכמו דאמר שמואל במכות (דף ז.) ובב"מ (דף צ"א) ובמנאפים עד שיראה כדרך המנאפים ואיכא חזקה דגמר ביאתו כיון דשהה כדי ביאה וא"כ יקשה כנ"ל. ואפילו אם נרצה לדחוק ולומר דלכה"פ בעינן שיעידו ששהה כדי גמ"ב והעיקר תליא בשהיה וא"כ אכתי מוכח דכוונתם על חיוב הקנס. אולם יקשה להך שיטה וכנ"ל. ועוד דבאמת משמע שם דעדים אינם יכולים לידע בשום פעם וע"כ דהוא אך משום חזקה וקשה קושייתי' הנ"ל אליבא דכל השיטות וע"כ דאמרינן דבממון חייבים אף כשלא ידעו שיתחייב ע"י. אבל באמת יש לדחות זאת די"ל דהחיוב הוא באופן דאמרי להדיא וכדומה ואין מכאן ראיה גמורה אבל גוף הסברא י"ל דהיא סברא ברורה לחלק בין ד"מ לד"נ כנ"ל:

והנה לכאורה יש להביא ראיה להיפך דגם בממון אמרינן היכא דלא ידעו מזה פטורים. והוא ממתני' דריש מכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג או ב"ח אין אומרים כו' אלא לוקה ארבעים. וקשה לכאורה הא איכא ג"כ חיוב ממון לענין תרו"מ ודמי פדיון הבן שהפסידו במה שלא יקבל עוד וגם על עבר במה שקיבל דעתה יהא מחוייב להחזיר. ונהי נמי דעל להבא נימא דהוי פסידא דלא קייץ או דלא ברי אם היו נותנים לו ובאופן כזה ודאי דאינם חייבין אולם על עבר ודאי דיקשה [ועיין בחי' ריטב"א שם] וביותר לשיטת הרמב"ם (בפ"ו מהל' ביאת מקדש ה"י) דהיכא דאכל תרומה ואח"כ נודע שהוא ב"ג צריך לשלם הקרן וכמו שהארכתי במק"א בבאור הדברים בעז"ה, וע"כ דנימא דאיירי שלא ידעו שאכל תרומה ואומרים כן. וא"כ מוכח דגם בממון כה"ג פטור והגם די"ל דאיירי היכא דלא קיבל מעולם תרו"מ ודמי פה"ב אולם זה דחוק:

ודע דמסתפקנא האיך הדין כשהעידו עליו שהוא ב"ג או ב"ח וידעו דקיבל תרו"מ ופה"ב [או אם נימא כמש"כ דבממון אין שים נ"מ אם ידעו או לא ידעו], אם כה"ג צריכין לשלם לו. ומקום הספק הוא לפי משכ"ל בס"א דכוונת התוס' בריש מכות הוא דבמה שהעידו עליו שהוא ב"ג הוי דררא דל"ת ומשו"ה חייבין מלקות, ולפי"ז כה"ג דידעו דיפסיד גם ממון י"ל דהוי כמו שחייבו אותו ממון ומלקות. והנה לשיטת התוס' בכתובות (לב:) בתוס' ד"ה שלא השם חייבין הע"ז כה"ג בתרתי וא"כ י"ל דה"נ כן. אמנם אי נימא דאינם חייבים כה"ג בתרתי [וכמו שאבאר לקמן דיש מחלוקת בזה הפרט] יש לעיין אם הכא הוי ממש כמו שני עונשים או לא ואם נימא דחייבין בתרתי נימא דמתני' דילן דאיתא אך דלוקין איירי דלא ידעו [אי נימא דכה"ג פטורים] או מצד דהוי מלתא דלא פסיקא דהיכא דלא קיבל ליכא אלא מלקות לחוד, או אולי יופשט מזה ספיקי מה דנסתפקתי בזה הענין והוא היכא דהעידו על כהן קטן שהוא ב"ג או ב"ח אם לוקין כיון דזה לא הוי בגדר מלקות י"ל דאינהו נמי לא לקי [לשיטת התוס' בחד תי' דבעינן הכא עשאי"ל וכפי שבארתי לעיל בס"א]. והנה לתירוץ האחרון של התוס' דהכא לא בעינן כ"ז ודאי דלוקין משום ל"ת אחרי דגלי התורה קרא דוהצדיקו כו' אבל לתירוץ הראשון יש לספק כיון דאי הוו מעידים עליו עונש מלקות ג"כ לא הי' מתחייב א"כ לא שייך לומר ע"ז כ"ז מצד דהעידו עליו גדר דל"ת ואי נימא דגם בקטן חייבין מלקות וכמו דפשטות הסברא משמע כן א"כ יתיישב מאד הא דבמתני' איתא אך מלקות מצד דרצה לשנות גם בקטן ובקטן ליכא חיוב ממון דבקטן לא משכחת שקיבל [ועי' קצוה"ח סי' רמ"ו ובנתיבות ובעוד כמה אחרונים ולכו"ע הוא מילתא דלא שכיחא] ובמק"א נסתפקתי אם בקטן שייך לומר והרשיעו את הצדיק כו' ואכמ"ל:

אמנם בעיקרא דחקירה הנ"ל יש מקום לעיין לשיטת הש"מ אמנם שהבאתי לעיל בסי' הנ"ל דסובר דהקרא דוהצדיקו את הצדיק לא מוקמינן אלא בגוונא דלא שייך בו כלל דין הזמה אבל היכא דהוי בזה הפרט דין הזמה לא מוקמינן הקרא בכה"ג, א"כ לדבריו אלו ודאי די"ל דלא שייך מלקות היכא דאיכא חיוב ממון כיון דיקויים דין הזמה ע"י תשלומין וממילא יחוייב ג"כ לדבריו דבעדות ב"ג ליכא בשום פרט חיוב ממון דאל"כ הי' צריך להיות אף במקום דליכא חיוב בכ"ז לא יהיה מלקות כיון דמשכחת בזה תורת הזמה וע"כ דליכא חיוב תשלומין בשום פרט הן אמת דמדברי הש"מ אין שום ראיה דהנה כבר כתבתי דהא דמפסידים אותו במה ששוב לא יקבל דמי פה"ב ותרו"מ ומ"כ ע"ז ודאי דפטורין אלא דכל הקושיא הוא מעבר ולשיטת הרמב"ם דהיכא דנודע שהוא ב"ג חייב הקרן ובאמת לשיטת הש"מ יהיה מוכח בלא"ה דסובר דלא כשיטת הרמב"ם והוא דאף אם יהיבנא ונוכיח מכאן דלא כדברי אלא דגם בממון היכא דלא ידעו דבעדותם יתחייב הנידון מכ"מ פטורין בכ"ז יקשה כיון דאם אך ידעו שקיבל תרו"מ נימא דחייבין וממילא משכחת בזה דין הזמה לבד מלקות דוהצדיקו וממילא אף היכא דליכא הזמה בכ"ז אינם חייבין מחמת והצדיקו [ודוח"ל דשיטת הש"מ הוא דווקא במקום דעל הרוב יהיה הזמה לבד הקרא דוהצדיקו וממילא אף היכא דיתרמי דלא יהי' הזמה ממש בכ"ז לא קאי ע"ז הקרא וכמו שם בגניבה וטביחה דכפי הרוב איכא בהו חיוב הזמה ממש אבל הכא כיון דע"פ רוב לא יהי' הזמה ממש ממילא איכא מלקות [אף דלפעמים משכחת הזמה ממש] וע"כ דשיטת הש"מ הוא דבכה"ג פטור על העבר ובפ"ה א"ל להחזיר [וכמו שהארכתי במק"א והראיתי פנים מסבירות לשיטה זו ועיי"ה לקמן בסי' ט"ו] אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל יקשה וע"כ דמוכח מכאן דבממון פטור כה"ג:

אולם באמת אין מכאן ראי' ברורה משום דכל מה שכתבנו יש לדחות. והוא, דבאמת י"ל דבכה"ג אינם חייבין בתרתי אף דהתוס' כתבו דהיכא דהם באו לחייבו בתרתי נתחייבו הם ג"כ בתרתי, מכ"מ אין זה דבר ברור, דהא באמת יש להקשות על דה"ת דכתובות הנ"ל דהאיך אפ"ל כן והלא מפורש הדבר בסנהדרין (ט:): אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון הגם דהם בעדותם רצו להפסידה כתובתה ג"כ וא"כ יתחייבו גם ממון לשי' התו' והכא יקשה אף אי נימא דלא כמו שכתבתי אלא דהיכא דלא ידעו פטורין מכ"מ הכתובה ודאי דידעו דמי לא יודע דתפסיד כתובתה ובדבר דליכא ספיקא בזה אין נאמנים לומר דלא ידעו ומה שלא כוונו לזה ודאי דלא הוי אמתלא וע' תו' סנהדרין (ט:) וע"ל (בסי' כ"ט) ורש"י כתב שם באמת דמשו"ה חין משלמין ממון [היינו הכתובה] משום דאין מענישים בשני עונשים אולם לשיטת התוס' הנ"ל יקשה והיא קו' גדולה ועי' כתובות (דף ל"א) בתו' ד"ה רב אשי שהערו בזה ובאמת יש בתו' גופא מחלוקת בזה עיי"ש בתו' הנ"ל ובב"ק (כב:) ודעת ר"ת הוא דבע"ז גם כן אפי' היכא שרצו לחייבו בשני עונשים מ"מ אין דנין אותם בתרתי ומשום דמתקיים מקצת כאשר זמם ולהכי היכא דחייבו מיתה לזה ותשלומין לזה חייבין דבעינן שיתקיים כ"ז לכל אחד אבל היכא דחייבו לאחד כיון דמתקיים בו מקצת כ"ז לא חייב תרתי הרי דר"ת חולק על שיטת התו'. וע' ב"ק (ד.) בתו' ד"ה כראי אדם הקשה הריב"א כו' ואור"י דלאו פרכא היא כלל כו' יעוייש"ה וצ"ע מהא דמכות (ד' ע"ב) דפטרי לע"ז משום כדי רשעתו רשעה אחת כו' ובדוחק יש לחלק ובגוף הדבר שם הוא שיטת הר"י והר"י סובל הכי ג"כ דחייבין תרתי וי"ל דאזיל לשיטתו ובמק"א עיינתי אי נימא דאינם חייבין אלא אחד א"כ עונש השני הוי עשאאי"ל ויש לחלק ויש לפלפל בזה עפ"י דברי בס"א וראיתי דהאחרונים פלפלו בזה עי' הפלאה כתובות (דף ל"א) ובשעה"מ הל' גניבה וביה"ת בב"ק (דף ע"א ע"א) ועיינתי במק"א דאולי בע"ז לא שייך קלב"מ דהעיקר יש לחייבם כמו שהם רצו לחייבו וע' כתובות (דף ל"ב) מי איכא מידי דאינהו בעי קטיל כו' והדברים ארוכים וע"ל בסי' כ"ב משכ"ב ניהדר לדידן דשי' התו' קשה מאד מהא דסנהד'.

אמנם אחרי העיון ראיתי דיש לתרץ שיטת התוס' הנ"ל דהנה ממוצא הדברים תתעורר לנו קו' עצומה בדברי הרמב"ם, דהרמב"ם (בפכ"א מה' עדות ה"י) העתיק הך דינא דרב יוסף מסנהדרין ולא הזכיר הא דאין משלמין דכתב וז"ל מש"ר על אשתו שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה והביא אבי' עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגים כו' וקשה מאד למה לא הזכיר הא דואין משלמין ממון וכבר הרגיש בזה הכ"מ וכתב דהוא מלתא דפשיטא, ורב יוסף לא אמר זאת אלא משום סיפא, אולם לפי מש"כ לא יוצדק דבריו דהא באמת רבותא גדולה יש בזה מדחזינן דשיטת התו' באמת אינו כן אלא דסוברים דהיכא דחייבו בעדותן תרתי חייבין שניהם, ולפי"ז י"ל דגם בזה שלמדנו דאין משלמין ממון משמיע לנו רבותא גדולה, וא"כ קשה למה השמיט זאת רבינו והיא קושי' עצומה.

וע"כ נ"ל לומר דקו' זו תהיה מתורצת בקו' הראשונה והוא, דהא באמת קשה שיטת התוס' מאד כנ"ל אשר ע"כ מוכרחים אנו לומר דמשו"ה ל"ק הכא לשיטת התוס' משום דהכא בסנהדרין קאמר זאת רב יוסף ורב יוסף גופא סובר בכתובות (דף ט'), דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה יעויי"ש דקאמר זאת על מימרא דר"א מאי קמ"ל תנינא וממילא מתורצת שיטת התוס' דמשו"ה אין משלמין ממון כיון דלא רצו כלל לחייבו ממון, דהא בלא עדותייהו היתה ג"כ מפסדת כתובתה על פי'. וממילא תתיישב ג"כ שיטת הרמב"ם דבאמת היא מלתא דפשיטא כיון דגם בלא עדותם היתה מפסדת כתובתה וז"נ מאד:

אולם לפ"ז יקשה על שיטת רש"י דמפרש דמשו"ה לא מפסדת הכתובה משום כדי רשעתו כיון דגם בלא עדותם היתה מפסדת כתובתה כנ"ל ולכאורה רציתי ליישב עפ"י דברי התו' דכתובות (דף ט' ע"ב) בד"ה חזקה אין כו' ותורף דבריהם דמאן דסובר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"כ ליכא החזקה ואינו נאמן ולפי"ז אפ"ל דרב יוסף סובר דיש לה מנה ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש משו"ז הטעם אבל דחוק דהא ר"י סובר בעצמו דנאמן וכנ"ל ודוא"ל דמלתא דר"י הוא אך באשת כהן או בפחותה מבת ג' שנים שוב מצאתי בעז"ה באו"ח (בסוף סי' ל"ח) שהעיר בזה וכתב דרך אגב זאת וז"ל והא ל"ק לרש"י איך ס"ד שישלמו כתובה הא אף בלא עדותם כיון דהבעל טוען לא מצאתי בתולים והטוען פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה וא"כ בלא עדותו היתה נפסדת כתובתה די"ל דטוענת תחתיו נאנסתי או מוכ"ע אני ונאמנת דקיי"ל הלכה כר"ג והם מעידים שזינתה ברצין עכ"ל ולפי"ז א"ש שיטת רש"י ומעתה יקשה להיפך שיטת התו' דמוכרח הדבר דכה"ג ג"כ אין מתחייבין בשניהם ואולי נימא דלשיטת התו' נפרש דר"י סובר כר' יהושע דאינה נאמנת [וע' כתובות (י"ב ע"ב) א"ל אביי לרב יוסף הא כו' ואין משם הכרח ודוק] וי"ל דהרמב"ם ג"כ סובר כשיטת התו' דבכה"ג חייבין שניהם ורב יוסף סובר כר"י ומשו"ה כפי שסובר הרמב"ם דהנ' כר"ג לא כתב הך דואין משלמין ממון דבאמת חייבין שניהם לשיטתו אולם יקשה להיפך דא"כ הו"ל למיתני דחייבין גם לשלם וכמו שכתב בסיפא ובלא"ה דחוק הוא. או דנימא דשיטת התוס' הוא דאיירי דהיא הכחישתו וכה"ג ודאי דנאמן ויש בכ"ז להאריך ועי' בדו"ח בכתובות (דף ל"ב) שהעיר בהקו' מסנהדרין [וקצ"ע שלא הזכיר דה"ת גופא (בדף ל"א) שהערו ג"כ משם וגם דיש בזה מחלוקת בין בעלי התוס' וכנ"ל] ותי' דהתם שאני כיון דזינתה ממילא פקע כתובתה דאל"כ האיך מחייבין אותה שתי רשעיות יעויי"ש ולדבריו הי' אפשר לתרץ הכא במכות ג"כ כך דהם לא כווני לזה אלא דהוי דבר דממילא אבל גוף סברתו צריך לימוד גם מה שהחליט דזה מקרי שתי רשעיות יל"ע עוד עכ"פ לפי דברינו הנ"ל מבואר דיש לצדד דאין ממתני' דמכות ראיה לסתור דברינו ועיין בשעה"מ בהל' ביאת מקדש שהעיר ג"כ בזה ולא ניחא ליה לתרץ דאיירי בלא ידעו מזה וע"כ דשיטתו ג"כ כך דאפי' היכא דלא ידעו חייבין וכסברתי הנ"ל:

שוב ראיתי דהדבר מבואר להדיא דגם בממון מחלקינן כן והיכא דלא ידעו פטורין, דהנה בב"ק (דף כ"ד ע"א) בהבעי' דמבעי' שם: אי ליעודי תורא או ליעודי גברא איתא ת"ש אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו כו' נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין וע"ז נאמר ועשיתם לו כ"ז אי אמרת כו' אא"א ליעודי גברא לימרו הנך קמאי אנן מי הוי ידעין דבתר ג' יומי אתו הני ומייעדי ליה מבואר להדיא דגם בממון פטורים. ויש לדחוק ולחלק דהכא נתחדש מעשה מחודש ושפיר יכולים לומר מנא הוי ידעינן דיתחדש עוד מעשה וכי משום דנגח פעם אחד יגח פעם ב' וע"י מעשה זו לא נצמח לו הפסד יותר אבל היכא דממעשה זו נצמח לו אח"כ הפסד שהם לא ידעו [כמו שם גבי נערה המאורסה דלא הי' שום התחדשות עוד, אלא דמהעדאה זו יתחייב דהיא תידון במיתה אלא דהם לא ידעו מזה] י"ל דבממון חייבין והכא בנגיחה מהעדאה זו לא נצמח לו שום הפסד יותר אלא מחמת דהעידו לו עוד נגיחה אבל אם לא היו מעידין על מעשה חדשה לא הי' נתחייב ומשו"ה י"ל דהכא ודאי פטורין אמנם החילוק הוא דחוק וגם הי' אפשר לדון עפי"ז בהא דתרומה ופה"ב. וע"ל בסימנים שאח"ז מה שדברתי מעדות מיוחדת ושם הוי ג"כ ממעשה זו. אמנם באמת יותר מוכח מזה דבכל גוונא פטורין, וע"ל (בסי' ט') שסיימתי דהעיקר הוא כן דפטורין, וכל הפלפול אשר בסימנים שאח"ז יקום גם בלא זה דעיקרם סובבים אך אי בע"א שייך הזמה ואנכי כתבתים לצירוף הך ספק ובאמת אף שהך ספק יופשט בכ"ז הפלפול נשאר על מקומו בשלום:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף