תוספות הרא"ש/ברכות/יח/א

תוספות הרא"ש ברכות יח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף י"ח ע"א

ואין מברכין עליו דלא תימא הוא אין לו לברך אבל אחרים יאכלו עמו ויברכו ברכת המוציא ויצא הוא בשמיעה:

ואין מזמנין עליו. פרש"י שאין צריך שיברך ברכת המוציא. ומשמע שאם רצה לברך הרשות בידו, ולא משמע כן בשמעתין דקאמר הכא חוץ לד' אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך, ויש שנוהגין לברך ואומרים דהא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצרכי המת אבל אם כבר עסק או יש שם עוסקים אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ולא מברך ואם ברך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מצרכי המת ואפ"ה אסור ועוד אמרינן לקמן בפירקין [דף י"ט] אין המת מוטל לפניהם הם עומדין ומתפללין והוא יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין, ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון, הילכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו האבלות, וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו [למה] מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו, מאי נפיק מביניהון כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור ואי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והא תניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא ארון ותכריכים כדתנן התם מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו שנושא משאו דמי, ולא סבירא ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושלמי נמי קתני בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו כדרכו ושותה כל צרכו אוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם ברך עונין אחריו אמן אלא מייתי ראיה משבת ק"ו לי"ט שמותר להתעסק בדבור ולעבור עליו משום שבות הילכך בי"ט שמותר לקברו ע"י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינא ביה וכל דין אנינות נוהג בו אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אף ע"פ שמותר להחשיך עליו חייב במצות. כך כתב הרמב"ן:

רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכלן בירושלמי פסק כרשב"ג ובה"ג כתב דהלכה כתנא קמא דאסר ולית' לדרשב"ג. ולא שייך. כאן הלכה כדברי המיקל באבל משום דאכתי לא חל עליה אבלות ואם איתא דתלמוד דידן סבר דהלכה כרשב"ג להוא) [הוה] פסק כוותי':

רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. מעשה באחד שתפסו המושל ומת בתוך התפיסה ולא נתנו המושל לקבורה כמה ימים ופסק ר"י ז"ל שאין אנינות חל על הקרובים דלא קרינן כי האי גוונא מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין עליהם לקברו, ומכל מקום. אין לדמותו לנתיאשו מלקברו לענין שיחול עליהם אבילות כגון בהרוגי ביתר דהתם ודאי נתיאשו לקוברן] ע"פ המלכות ומיד חלה עליהם אבלות וכן בדביתהו דר' אלעזר ב"ר שמעון כיון שלא היה עומד ליקבר חלה עליהם אבלות מיד אבל האי עובדא נהי שאין בידם להוציאו מן הכותים מ"מ אינן מתיאשין לגמרי מקבורתו ומצפים לישועת השם אולי יתרצה המושל ליתנו לקבור' ואוננין מיהא לא הוו כיון שאין יכולים להתעסק בקבורתו, ואפילו למאן דאסר תשמיש המטה בשבת למי שמתו מוטל לפניו שאני התם דשייך ביה קצת עסק קבורה להחשיך על התחום כדאיתא בירושלמי [ודמיא להא דאיתא בירושלמי] פרק בתרא דמועד קטן דמת שמפנין אותו מקבר לקבר כשהיה בדעתם מתחלה לפנותו שאין מונין לו אבלות משיסתום הגולל הראשון אלא משיסתום הגולל השני, ומסתמא כשנקבר בקבר הראשון פסק האנינות, וגם אונן שעומד בבית האסורים לא גרע מנמסר לכתפים כיון שאין מוטל עליו לקברו וכשנפטרה אחות ר"ת הודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין ונתן טעם לדבריו דכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין, ולפי טעם זה אף אם היה בעיר הי' מותר ומילת' דתמיהא היא דא"כ לא נהיגא אנינות אלא בבנים שחייבין בקבורת אביהם ולא באביו ולא באחיו ולישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא כל המתאבלין הוו נמי [כמו כן] אוננין:

ומכל מצות האמורות בתורה. אמרו שפעם אחת היה רבינו יהודא אונן (ואבל) [ואכל] בלא הבדלה ואמרו לו תלמידיו נבדיל לפניך ותצא בשמיעה א"ל הא אמרינן בירושלמי שאם ברכו לפניו אין עונה אחריהם אמן ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה הא אמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהיה אמש פטור משום שהיה אונן גם עתה נמי פטור שכן מצינו בפ"ק דחגיגה [דף ט') חגר שנתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון מלעלות לרגל ידחה ושוב אינו חייב וס"ת בזרועו וקורא. ה"ה בעל פה שאסור לקרות:

וירכב עליהם. אבל (אין) [אם] מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בספר תורה. ואפילו אם נפשך לאסור בס"ת בנביאים ובכתובים שפיר דמי, [ומיהו נראה דאף לס"ת שפיר דמי מדתני בסיפא] (מדנקט) כך אמרו בס"ת דלא מסתבר למימר דמשום שריותא (דגנבים) [דמפני כותים] ולסטים דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בהם מנהג בזיון ולא ימסרו ביד כותים ולסטים אלא משום (דנקט) [דיוקא] דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילן לאחוריו, ובהדיא אמרו בירושלמי דיסקיא שהיא מליאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב:

דלייה דלא לימרו למחר באים אצלינו ועכשיו מלעיגים עלינו. מכאן אין ראיה שאין להטיל ציצית למתים דאפילו היה להם ציצית כיון שאין מקיימין המצות קרי מלעיג, ומעובדא דרבה בר בר חנה בפ' המוכר את הספינה שהיו למתי מדבר ציצית אין ראי' שצריך להטיל ציצית (לקברים) [לנקברים] מתים, דשאני התם שהיו נכנסין לקבריהם במלבושיהן כדאמרינן במדרש איכה רבתי, ויש להביא ראי' מהא דאמרין במנחות פ' התכלת [דף מ"א] אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו' ומודה שמואל בזקן שעשאה (לפי) לכבודו שפטורה מן הציצית, פי' שעשה בגדים לתכריכין, וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש, פי' לכשימות מטילין לו ציציות לתכריכיו. ויש דוחין ראיה זו ומפרשים וההיא שעתא כלומר שמתעסקין בו להוליכו לקברו מטילין לו ציצית משום לועג לרש [חרף עושהו שהמכתפין אותו יש להן ציציות והוא אין לו וכשמשימין אותו בקבר אז מסירין אותן], ותימא לאותן המפרשים שצריך לעשות להם ציצית משום לועג לרש מאי שנא מכלאים דתנן במס' כלאים ומייתי לה בפסחים ובעבודת כוכבים ובנדה בגד (שאגד) [שאבד] בו כלאים כו' אבל עושין אותו תכריכין למת וה"ה בלא (אגדו) [אבדו] כדתנן במס' כלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים ולמה אין כאן לועג לרש, ואומר ר"ת דשאני מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאיתא במנחות ורמז לדבר דציצית עם ח' חוטין ה' קשרים (עליו) [עולה] תרי"ג הילכך יש כאן לועג לרש יותר, ורשב"ז תירץ דלא שייך לועג לרש בכלאים דאפילו לחי בכי האי גוונא שאינו נהנה אין כאן (מכרה) עבירה] כדאמרינן אמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ולא נהירא דציצית נמי לא אשכחן בכי האי גוונא שיתחייב אם אינו נהנה דמוכרי כסות נמי פטורין מציצית. וה"ר יהודא תירץ דההיא דציצית דאמרינן במנחות ההיא שעתא ודאי רמינן (עליה) [ליה] אליבא דשמואל איירי התם דשמואל לטעמא דאית (ביה) [ליה] בשבת פ' השואל [דף קט"ו.] מצות אינן בטילות לעתיד לבא ואם לא יטילו ציצית נמצא לעתיד לבא כשיעמדו צדיקים בלבושיהן יהיו בלא ציצית והא דתלי טעמא משום לועג לרש ולא בהא דמצות אינו בטילות לפי שבא ליתן טעם שהעומדים שם מוטל עליהם לעשות לו ציצית דאם לא כן הוי כלועג לרש שאינן חוששין עליו והוא אינו יכול לעשות לעצמו, ומתניתין דכלאים דעושין אותו תכריכין למת מוקי שמואל כר' ינאי דאמר בנדה פ' האשה [דף ס"א.] לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור, ור' יוחנן פליג התם ואית ליה מצות בטלות לעתיד לבא ושרי אפילו לקברו ודרשינן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומה שנהגו האידנא להסיר הציצית מטלית של מתים אומר ר"ת כי שמע מזקני (לעיל) [לותי"ר] כי ציצית עדות שקיים את התורה, ואין הדור עכשיו ראוי לאותו עדות, ונראה דהיינו טעמא לפי שבימי חכמים הראשונים שהיו רגילין [כולן] להתעטף בטלית בת ארבע כנפות והיו להם ציצית בחייהם [וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוי לועג לרש אם לא היו להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגנו ללבוש תמיד ציצית] אם יעשו (מהם) [עמהם] במותם מה שלא קיימו בחייהם אין לך לועג לרש גדול מזה ואם יעשו לאותן שהיה להם בחייהם ולאותם שלא קיימו בחיים לא יעשו היו אחרים מתביישין כדאמרינן בפרק בתרא דנדה [דף ע"א ע"א] בתחלה היו מטבילין על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות ותקנו שיהו מטבילין על הכל ובפרק בתרא דמועד קטן חשיב טובא דכי האי גוונא, וכן הכא נמי נהגו מטעם זה שלא יטילו ציצית אפילו לאותן שקיימו בחייהם שלא יהיו אותם שלא קיימו מתביישין, וכי נאמר אדרבא בהכי ניחא טפי דליכספו, י"ל דאין להענישן על זה דודאי בימי דורות הראשונים שהיו רגילין להתעטף בטלית בת ד' כנפות ראוי להענישן על כך כדאמרינן במנחות בעידן ריתחא ענשינן אבל עתה שאין רגילין לעשות מלבוש של ד' כנפות אפילו בעידן ריתחא לא ענשינן. ומ"מ מצוה הוא שיקנה אדם טלית בת ד' כנפות ולברך עליה בכל יום כדי לקיים המצוה כדאמרינן בסוטה [דף י"ד ק וכי משה היה דחוק ליכנס לארץ כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא כדי לקיים המצות היה דחוק, ועוד יש סמך למנהגנו במס' שמחות [פי"ב] דקאמר התם אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני, וכמה דברים אנו נוהגים ע"פ ספרים החיצונים כמו ויחל משה בתעניות ובמס' מגילה אמרי' (שאומר) שקורין ברכות וקללות, וכן אמרו במגילה [דף ל"א ע"א] ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואנן נהיגינן על פי הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני תשעה באב וטעמא לא אתבריר למה צוה להתיר הציציות והרמב"ן כתב שנמצא בברייתא דמס' ציצית שהיא אחת מז' מס' קטנות דתני התם אין מטילין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התירו לי ציצית לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומרים אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתן כדרך שצוה לו אביו שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים ואין צריך להתיר ציצית מטליתן של מתים ואפילו אבא שאול מודה בזקן שעשה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ביה ציצית דהתם ליכא משום קדושה לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל אלא משום לועג לרש אלא שהוא צוה להתיר הציצית שהיה בטליתו מחיים לפי שהי' בו קדושה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף