רשב"א/ברכות/יח/א

רשב"א ברכות יח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו. ירושלמי (שם): ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונין אחריהם אמן.

תשמיש המטה איכא בינייהו. גרסינן בירושלמי (שם): רבי יהודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואינו נראה כן בגמרין, דהא אמרינן במועד קטן (כד, א) דברים שבצנעה נוהג. ואמרינן נמי בריש פרק קמא דכתובות (ד, א) בועל בעילת מצוה ופורש וכו', מסייע ליה לר' יוחנן דאמר דברים שבצנעה נוהג.

רב אשי אמר מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. הורו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה, במי שמת בתפיסה ביד המושל שאינו מניח לקוברו שאין הקרובים אסורים בבשר ויין לפי שאין מוטל עליהם לקוברו, דומה למה שאמרו בירושלמי בפרק בתרא דמועד קטן (פ"ג, ה"ה) במת שמפנין אותו מקבר לקבר שאין מונים לו משיסתם הגולל הראשון אלא מן השני, ומסתמא פסקה אנינות משנקבר בראשון, וגם זה מכיון שאין מוטל עליהם לקוברו אין כאן אנינות. ומיהו אין מונין לו אלא משעה שיקבר, ואינו דומה למי שנתיאשו עליו לקוברו שחלה עליהם אבלות מאותה שעה, דהתם נתיאשו, אבל כאן עדיין לא נתיאשו שעדיין מצפים אולי יתרצה המושל ויקבר.

וספר תורה בזרועו וקורא בו. לאו דוקא, אלא דהוא הדין דלא יקרא בעל פה.

כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה ופרישנא שאם היה מתירא מפני גוים או מפני לסטים מניחו על החמור ורוכב עליו שזו היא שמירתו הא לאו הכי אסור דלא גרע מעצמות, ומיהו דוקא לרכוב עליהם, אבל להפשילן לאחריו על גבי החמור מותר. וגרסינן בירושלמי (פ"ג, ה"ה): דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת לתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב.

דלייה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. מכאן נראה שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ובמסכת שמחות (פי"ב מ"ח) נמי אמרינן: אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטלתי. ואי קשיא לך הא דאמרינן במנחות (מא, א) אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית, וההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו. יש לומר דההוא אליבא דשמואל קאמרינן, דאמר בשבת פרק שואל (קנא, ב) מצות אינן בטלות לעתיד לבא, וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו מי שקוברים אותו איכא משום לועג לרש, ואנן קיימא לן כרב יוסף דאמר בנדה (סא, ב) מצות בטלות לעתיד לבא. ובהא איתרצא לן אחריתי, דאיכא למידק מאי שנא דלענין ציצית אמרינן התם דאם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש, ואילו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן עושין אותו תכריכין למת. ולא היא דההיא הא אוקימנא לה במסכת נדה (שם) דוקא לספדו אבל לקברו אסור וכמאן דאמר מצות אינם בטלות לעתיד לבא, אבל למאן דאמר בטלות בין לספדו בין לקברו מותר וליכא משום לועג לרש.

ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מהא דאמרינן הכא דלייה כי היכי דלא לימרו מחר הן באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. תירץ רש"י ז"ל שאין בכלאים משום לועג לרש עכשיו כשהוא בקבר שאפילו בחי דומיא דמת אינו אסור דאינו נהנה והעלאה דרך לבישה אסרה תורה, ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה (פסחים כו, ב). ורבנו תם ז"ל תירץ דשאני ציצית הואיל ושקולה כנגד כל המצות. ומה שאמרו במדרש (ספרי זוטא פ' שלח סי' יח) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר שהמתים חייבין בציצית, סברי לן כשמואל דאמר מצות אינן בטלות לעתיד לבא. וכן העידו משמו של רבנו תם ז"ל שאין מטילין ציצית בטליתו של מת, וכן עמא דבר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.