רשב"א/שבת/לט/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שולי הגליון
< עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחילת הדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (תוספת קישורים פנימיים) |
(באדיבות הרב רפאל פיינשטיין - מכון עטרת התורה) |
||
| (2 גרסאות ביניים של משתמש אחר אחד אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ | {{ניווט כללי עליון}} | ||
'''אמר עולא הלכה כאנשי טבריא.''' פירוש: דקסבר עולא דלא אסרו הטמנה מבעוד יום בתולדת חמה, שלא אסרו אלא במטמין בשבת עצמה{{הערה|וכ"כ הרמב"ן ד"ה ועולא במלחמות ד"ה ועוד, בפי' א',}}, ומה שאסרו להם חכמים לא משום הטמנה אסרו אלא מפני שהוחמו בשבת בחמי חמה, ולאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי, ורבי יוסי לא מודה להו בהא ורבנן הוא דמייתו לה{{הערה|ובפנ"י ד"ה אמר, פי' דפ' כר' יוסי, משום דלק' קמ"ו: תנן דנותנין הצונן בחמה, וס"ל כהמק' בע"א דלא חילק בין חמה לתולדותיה, וא"כ פליגי תנאי וסתם משנה כר"י.}}. והכין משמע בירושלמי {{ממ|ד[[ירושלמי/שבת/ג/ג|פרקין ה"ג]]}} דגרסינן התם: תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת, מתניתא פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וכו' כדאיתא התם עד על דעתיהון דרבנין מתמן מעשה שעשו אנשי טבריא סלקא על דעתיהון דרבנין דהכא לא סלקת מתניתא כמעשה שעשו אנשי טבריא, כלומר: לא עלתה הלכה כמעשה שעשו אנשי טבריא. ועוד יש לומר{{הערה|וכ"כ ברמב"ן בחי' ובמלחמות שם ובריטב"א ד"ה אמר.}} עולא כרב יוסף סבירא ליה דרבי יוסי אפילו בשבת עצמה לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו, הא לאו הכי הטמנה גופה בתולדות חמה מותרת, וסבירא ליה לדידיה דהלכתא כרבי יוסי, אבל רבנן אסרו משום תולדות חמה ועוד משום הטמנה ואפילו במטמין בהן יום, אבל לעולם האי מעשה דאנשי טבריא רבנן הוא דמייתו לה ולא הודה בו רבי יוסי{{הערה|ויעוי' גם בחי' הר"ן ד"ה אמר ועהרי"ף שם לפרש דס"ל דגזירת חמה היא דוקא בשבת, אך הגורם מע"ש שיוחמו בשבת מותר, וגם הטמנה בתולדות חמה מע"ש מותר, ויעו"ש דמפי' זה מש' דל"ש הטמנה רק במטמין בידים. וע"ע ביאוה"ל סי' שכ"ו ד"ה אפי', שכ' כעי"ז לגבי מים שנשפכו לגומא מע"ש, דפשיטא דמותרים, ואלו שבאו בשבת מאליהם ל"ש לאוסרם, כיון דלא עשה מעשה. עוד כ' המאירי שם לפרש דמותר להטמין צונן וכדלק' נ"א. ומ"מ אסור בחמי טברי', כיון שיש בהם חמימות ומחממים מצ"ע, ולעולא כל הטמנת צונן מותר. והנה הב"י סי' רנ"ז ד"ה ומ"ש וצונן, בשם ר"ן ל"ט: ד"ה הלכך, אסר לטמון צונן בכ"ד המוסיף הבל, ועיי"ש ראי' לזה, מדאסרו לאנשי טברי' לטמון אפי' מבעו"י.{{ש}} | |||
עוד יעו"ש ברמב"ן ובריטב"א שם לפרש עוד דעולא ס"ל דל"ש הטמנה במים שמחממם ע"י מים אחרים, והטמנה ל"ש רק בטומן המים בכלי וכדו', וכ"פ המיוחס לר"ן ד"ה אמר בשם הרא"ה, ועיי"ש להק' דבע"א אמרי' דלרבי ר"י מודה בהטמנת ביצה בחול, וא"ש מתני' דמעשה דאנשי טברי', וק' דהא הוי הטמנת מים במים, וצ"ל דהו"מ להק' כן. ולפי' זה צ"ל דפירש"י (ל"ח: ד"ה יש צונן) דההטמנה הי' מה שנתערבו מים צוננין בחמין, יל"פ להראשונים דעירוב מים במים ל"ח הטמנה, וכמש"כ התוס' שם ד"ה מעשה. ובריטב"א ד"ה מעשה, ביאר כתוס' דמטמין הסילון, וגם בכה"ג ל"ש הטמנה, דל"ש הטמנה במים. ולפי' לכאו' צ"ל דעולא ס"ל לגבי תולדות חמה כר' יוסי.{{ש}} | |||
והנה הבעה"מ ד"ה מעשה, פי' דלעולא גם לרבנן אין לאסור מצד בישול בתולדות חמה ומשום הטמנה, כיון דהם רצו רק לצנן החמי טברי' שיוכלו לרחוץ בהם, וכן ביאר המאירי ל"ח: ד"ה מעשה, ויעו"ש ג"כ דלפי"ז מעיקה"ד ל"ח להטמנה דל"ח לחיתוי ולהרתחה, שהרי רוצים לצנן החמין, ומ"מ אסרו להם משום מאן דחזי וטעי שמותר להחם צונן או דיאמר דיאמר דאין חילוק בין חימום צונן לקירור חמים, ועולא פ' כאנשי טבריה, וע"ע במלחמות ד"ה ועוד, בד' הבעה"מ שעשו כן לצורך שתיה, אמנם עי' מאירי שם, דלפי' א' שכיונו להחם הצונן עשו כן לצורך שתי', ולפי' דכיונו לצנן החמין, הי' לצורך רחיצה. וש"ר דלא פי' כן, י"ל משום דס"ל דהכניסו הסילון להחם המים. ועייש"ע במלחמות להק' דאי רצו לקרר החמין, רחוק לומר דיאסרו להם משום הטמנה דהיא משום חשש חיתוי, ועיי"ש עוד תמיהה לפי' זה.}}. | |||
'''אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו רבנן לסילונייהו.''' ומדשתיק ליה עולא לרב נחמן ולא אהדר ליה שמע מינה קבלה מיניה, והלכך הלכתא כרבנן, והכין פסק ר"ח והרב אלפסי ושאר הגאונים ז"ל{{הערה|וכ"כ הרמב"ן ד"ה ועולא, ועיי"ש ברי"ף י"ח. מדפה"ר, שהבי' ד' ר"נ והשמיט ד' ר"ח דמדין הטמנה, מש' דהאיסור בחמי טברי' מצד גזירת תולדות חמה, וכ"ה ברמב"ם פ"ט ה"ג ופכ"ב ה"ג, רא"ש סי' ו', ועי' פנ"י ד"ה אר"ח, דנ"מ לפי"ז מי הסילון שהוחמו מע"ש מותרים, כיון דאי"ז מצד הטמנה, [עיי"ש עפ"י תוד"ה ממעשה, דלרב חסדא, הטמין מע"ש אסור בדיעבד], ובשו"ע רנ"ז ס"א ושכ"ו ס"ג, פ' דהטמנה בתולדות האור אסור בדיעבד, דעיי"ש לאסור הטמנת סילון צונן באמה של חמין, ולענין דיעבד. ועי' ביהגר"א רנ"ז אות א', דמקורו מתוד"ה ממעשה, בד' ר"ח, ולפי"ז מבו' בשו"ע דמפ' דר"נ פ' כר"ח. ובבעה"מ שם פ' כעולא.}}. ועוד דהוו להו רב חסדא ורב נחמן תרי לגבי עולא, וקיימא לן כרבים. וכן הסכימו לדעתם מורי הרב ז"ל והרמב"ן ז"ל {{ממ|ד"ה ועולא}}. | |||
'''ועוד''' כתב הרב מורי ז"ל, דרב נחמן דאמר ליה לעולא כבר תברינהו רבנן לסילונייהו לא שמעינן ליה דפליג אדרבי יוסי, דהא איכא למימר בהבאת סילון של צונן בתוך אמה של חמין דוקא קא אסרינן משום דדמיא להטמנה וכרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, ואפילו הכי הלכה כרבנן דאסרי לבשל בתולדת חמה, דאמר רבינא לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/מ/ב|מ:]]}} המבשל בחמי טבריא חייב, ואסיקנא מאי חייב דקאמר מכת מרדות מדרבנן, וכיון דאין בהם משום בשול מן התורה שמעינן מינה דתולדות חמה נינהו ואפילו הכי אסור לבשל בהן מדרבנן. וקימא לן כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מע"ש אע"ג דתולדות חמה נינהו, אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר ובשבת אסור. ע"כ. | |||
'''אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת וכו' והתניא חמין שהוחמו מערב שבת וכו'.''' איכא למידק למה ליה לאקשויי מברייתא ומדיוקא דהא הוחמו מערב שבת מותרין, לידוק ממתניתין גופה דקתני אסורין ברחיצה ובשתיה, דאלמא אסורין בכל הנאה ליומן ואפילו לרחוץ בהן מקצת גופו ואין צריך לומר כל גופו{{הערה|וכה"ק בש"ר בסוגיין. ובעיקר הענין ע"ע פנ"י ד"ה אלא, דכ"מ דפניו ידיו וכו' הוי ק"ו משתיה, מדמקשי' הא הוחמו מע"ש מותרים, וק' דדילמא נקט בשבת לאשמעי' דמע"ש מותרים בשתיה, ועכצ"ל דשתיה ק"ו לרחיצה, וא"כ מה הוצרך לאסור הרחיצה, וע"כ לדקדק להיתר לענין ע"ש. אמנם במגיני שלמה הק' דצ"ב אמאי רחיצה ק"ו משתיה, דהא מעשה שבת אסור באכילה והנאה, ולא מצינו איסור טפי בשתיה מהנאה, ועיי"ש דלהראשונים (רמב"ן ריטב"א ור"ן) דהוחם בשבת אסור להכניס אפי' אצבע קטנה, ילה"ק טפי כנ"ל, ועו"ק דתנאי פליגי אי מעשה שבת מדאו' (ב"ק ע"א.), ומבו' שם דגם להאוסרים היינו רק באכילה ולא בהנאה, והוסיף דאפי' אי מעשה שבת אסור בהנאה, מ"מ בחמי טברי' שלא עשו בידים, דילמא אסור רק בשתיה. ובצל"ח ר"ל דהיתר הנאה ממעשה שבת (בב"ק שם), היינו בחימם לצורך שתיה, דאז מותר בהנאה, אך חימם לצורך רחיצה אסור לרחוץ, ולפי"ז בחימם לרחיצה הי"ל להתיר בשתיה, ומ"מ בחמי טברי' אסרו להם גם בשתיה, ומבו' דחמורה מרחיצה, דחימם לשתיה מותר ברחיצה, וחימם לרחיצה אסור בשתיה. [וע"ע שו"ת מנח"ש ח"ב סי' כ"ד, דגם המגיני שלמה לא התיר הנאה במעשה שבת, ורק בחימם לשתיה התיר לרחיצה. ובעיקר הענין אי בחמי טברי' חיממו לשתיה או רחיצה, עי' תוס' לעיל ל"ח: ד"ה מעשה, דהי' לרחיצה, וחכמים אסרו להם השתיה, וכ"ה בר"ן ד"ה ממעשה, ובמיוחס לר"ן בע"א ד"ה ומעשה, אמנם עי' בעה"מ ל"ח: ד"ה מעשה, כ' דהי' לשתיה, וכ"ה במאירי שם ד"ה מעשה, ועי' במלחמות שם], ועייש"ע בצל"ח לבאר לדרך זו דגדר האיסור הוא שאסור לקיים מחשבתו, וע"כ חימם לצורך רחיצה אסור ברחיצה, אבל חימם לשתי' מותר ברחיצה, ועיי"ש עוד הוכחה דחמי טברי' חיממו לרחיצה. ובעיקר הענין אי מעשה שבת אסור בהנאה, הנה עי' מגיני שלמה וצל"ח הנ"ל, וע"ע ריטב"א ד"ה ופרכי', דמבו' דאסור, ועי' יש"ש חולין פ"א סי' ל"א, דאסור בהנאה, וכ"מ במשנ"ב סי' שי"ח סק"ד, דעיי"ש דמ"מ מותר ליהנות מדמי התבשיל. וע"ע כף החיים סי' שי"ח סק"ח, דמותר למוכרו רק בשוויו שהי' קודם הבישול.}}. ויש לי לומר דניחא ליה לאתויי מרחיצה ממש{{הערה|וע"ע בתוד"ה אלא פניו, שפי' דהנידון הי' לגבי רחיצה בהוחמו בשבת, אי האיסור על כל גופו או רק על פניו וכו', ולפי"ז יש צד להתיר פניו ידיו וכו' אע"פ שאסור בשתיה, והוקשה להם באמת דהו"מ למידק ממתני' בלא הך ברייתא דמייתי מדקתני ואסורין בשתיה כ"ש פניו ידיו ורגליו דאסירי. אמנם הרמב"ן ד"ה האי, כ' דלהצד דהנידון ברחיצה, פשיטא דאסור גם אצבע קטנה בהוחמו בשבת, והנידון כלפי ע"ש אי שרי רחיצת כל גופו או פניו וכו', וכ"ה בריטב"א ומיוחס לר"ן ד"ה מאי, ובר"ן ד"ה אילימא, ועי' מגיני שלמה ד"ה הא חמין, להק' דאי הוחמו בשבת הוי מעשה שבת, א"כ הו"ל לדקדק דהוחמו בשבת אסור כל גופו אפי' במוצ"ש עד בכדי שיעשו, ובהוחמו מע"ש מותר מיד במוצ"ש. וכמו"כ עי' מהרש"ל לתמוה ג"כ על תירוצם, דלא מסתבר דנקט איסור רחיצה בהוחמו שבת, לאשמעי' דין הוחמו מע"ש. ועכ"פ לתוס' ורשב"א שלא תי', נ' שפי' דהנידון הי' לגבי רחיצה בהוחמו בשבת, אי האיסור על כל גופו או רק על פניו וכו', ולפי"ז יש צד להתיר פניו ידיו וכו' אע"פ שאסור בשתיה, וכמבו' במהרש"ל הנ"ל.}}{{הערה|והראש יוסף ד"ה פסקא מעשה, תי' דנקט רחיצה לחדש דדין רחיצה לשבת כדין יו"ט, או לאשמעי' דבהוחמו מע"ש מותר רחיצת כל גופו, וזהו דמקשי' בגמ' היכי דמי מתני' וכו'. ורבינו מת' דניח"ל להביא ראי' מברייתא דמפ' להדיא, מהדיוק מאיסור שתיה. ובצל"ח שם ר"ל דלהאוסרים בהנאה, צל"ב היתר רחיצת פניו וכו', דאיסור מעשה שבת הוא רק לצורך התשמיש שנתכוין לו במעשה.}}. | |||
ואם תאמר לידוק כולה מילתא מסיפא דקתני ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, ובמאי, אילימא רחיצת כל גופו, הא הוחמו מערב יום טוב שרי, והתניא לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/מ/א|מ.]]}} מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון דאלמא משמע דבבית הפנימי לא{{הערה|וכה"ק בתוד"ה אלא פניו, ועי' ראש יוסף ד"ה פסקא ושפ"א לדייק דלתוס' יו"ט כשבת, והוחמו מעיו"ט אסורים ברחיצת כל גופו, רק פניו ידיו ורגליו, אמנם עיי"ש משנ"ת בד' רבינו לק' מ. ד"ה ואין.}}, אלא פניו ידיו ורגליו, לימא תנן סתמא כבית שמאי{{הערה|עי' רע"א ד"ה מה רחיצה, להק' דדילמא מיירי ברחיצת כל גופו אבר אבר, דזה מותר ביו"ט מה"ת ומעיו"ט י"ל דמותר גם מדרבנן, [עיי"ש קו' עפ"י רבינו ד"ה וב"ה, בד' תוס', דהוחמו מעיו"ט מותר ברחיצת כל גופו אבר אבר, לדעת רב בירו' פ"ג ה"ג, הו' להלן בתוד"ה וב"ה]. ובאמת עי' ראש יוסף ד"ה והוי, ושפ"א דמוכח דלתוס' רחיצה אבר אבר שוה לרחיצת כל גופו בב"א, ודלא כד' רבינו הנ"ל. ובפנ"י בתוד"ה וב"ה, כ' לבאר דתוס' לשיטתם דהאיסור לחמם לרחיצת כל גופו בב"א הוא מה"ת, וע"כ לא חילקו בין בב"א לאבר אבר, ולהראשונים דרחיצת כל גופו הוי שוה לכל נפש ומדרבנן גזרו שלא יזלזל במלאכות, יש לחלק בין בב"א לאבר אבר דמשנה וניכר שאסור בב"א.}}. ותירצו בתוס' {{ממ|ד"ה אלא פניו}} דניחא ליה למידק מרישא כל מאי דמצי למידק מינה. | |||
הא ד'''תנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה.''' שהוחמו לשתות קאמר, אבל אם הוחמו לרחיצה בלבד אסורין. ותדע לך, דהא בעינן לאוקומה מתניתין כבית שמאי ואילו במתניתין תנן ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, אלמא ראוין לשתיה אלא כיון שהוחמו לדעת רחיצה אסורין. ועוד דבית שמאי לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך {{ממ|[[בבלי/ביצה/יב/א|ביצה יב.:]]}}{{הערה|ועי"ש בדף כ"א:}} וכל שכן דלית להו הואיל{{הערה|וכ"ה בתוד"ה אא"כ, ורמב"ן ד"ה הא דתנן, ועו"ר. ועי' גהש"ס כאן ורע"א ביצה כ"א: בתוד"ה לא יחם, להק' דאי ס"ל מתוך נמי תיקשי, דיתירו גם באין ראויין לשתיה, וי"ל עפ"י הראשונים דב"ש דפליגי על מתוך פליגי על הואיל, דתוס' ר"ל דאי לב"ש אמרי' הואיל, א"ש ההיתר להחם בראויים לצורך רחיצה. ובשו"ת אבנ"ז או"ח סי' ת"ז סק"ד, תי' דב"ש לשיטתם (ביצה י"ז:) דצריך לערב מעיו"ט פת לאפיה ותבשיל לבישול, והיינו דבעי' היתר בפ"ע לכל מלאכה, ולפי"ז גם אי ב"ש ס"ל מתוך, מ"מ באין ראויין לשתי' ל"א מתוך, דהרי"ז כמין אחר מראויין, ול"א בזה מתוך.{{ש}} | |||
וע"ע מיוחס לר"ן ד"ה דתנן, דכ"מ ברד"ה ראויין, וכ"כ רבינו בביצה שם ד"ה לא, וכ"כ בתוד"ה אלא אם, דודאי ב"ש שרו בישול ביו"ט רק בדבר הנצרך לו ליו"ט, וכ"כ התוס' בביצה כ"א: ד"ה לא, וכ"כ הריטב"א ד"ה לימא, וביצה שם ד"ה מתני'. ועי' ביצה י"ב. אמנם עיי"ש במיוחס לר"ן בשם י"מ לדקדק דמש' מב"ש דבראויין לשתי' מותר להחם לרגליו, ועיי"ש לדחותם, ושיטתם יל"ב משום הואיל וחזי לאורחים, והתירו לצורך רחיצה דשמא ישתמש בהן לאורחים. ועי' אבן שלמה דף מ. ד"ה ונראה, ועי' צל"ח בתוד"ה אלא. ובעיקר סברת הואיל, עי' פסחים מ"ו:{{ש}} | |||
ובמיוחס לר"ן ד"ה דתנן, דקדק מלש' המשנה, דבראויין לשתי' מותר להחם לרגליו, וביאר הטעם משום הואיל וחזי לאורחים, והתירו לצורך רחיצה דשמא ישתמש בהן לאורחים. ועי' אבן שלמה דף מ. ד"ה ונראה, ועי' צל"ח בתוד"ה אלא. והנה עי' גהש"ס ורע"א ד"ה ב"ש להק' דמ"ל דב"ש פליגי על מתוך, מ"מ יהא מותר משום הואיל דחזי לאורחים, וכה"ק הפני שלמה ברד"ה ראויין, ותי' דהואיל פוטר ממלקות, ומ"מ אסור מדרבנן. עוי"ל עפ"י משמעו' ראשונים דלב"ש דלי"ל מתוך, ק"ו דפליגי על "הואיל", ובאמת כ"מ ברמב"ן ורבינו הכא, וצ"ב הק"ו. ועי' ר"ן ד"ה ב"ש, שכ' דהם שוין, ופליגי אתרווייהו. [ועי' רע"א שם, דכמו"כ י"ל לתוס' דק"ו להואיל]. ובשו"ת שבט סופר או"ח סנ"ז ר"ל דבאמת גם אי ב"ש ס"ל מתוך, מ"מ רחיצה אינה שוה לכל נפש, ול"א מתוך בזה, ובראויין לשתי' ס"ד לומר "הואיל" ושוב חשיב צורך קצ', ונימא מתוך, וע"ז הוכיחו תוס' דלב"ש ל"א מתוך בצורך קצת. והשפ"א ביצה כ"א: תי' דכיון דב"ש ל"א מתוך, וא"כ האיסור לחמם מדאו', והואיל ל"מ להתיר לכתחילה איסור דאו'. ובעיקר הענין אי מתוך והואיל תלי' זב"ז, יעוי' גהש"ס ורע"א ד"ה אמנם להק' דבפסחים מ"ז: מבו' דגם אי ל"א מתוך, אמרי' הואיל, ולכן בישל גיד בחלב ביו"ט דאין ראוי לאכילה ביו"ט, עובר משום בישול ביו"ט ובישול בב"ח והבערה, ומקשי' דנימא הואיל לפוטרו מהבערה, ומדלא מקשי' לפוטרו מבישול ביו"ט מש' דל"א מתוך, ועי' דו"ח לרע"א ח"א מערכה ז', ועיי"ש ברע"א דכ"מ בתוס' (פסחים שם ד"ה אהבערה) דלב"ש אמרי' הואיל, ועיי"ש במהר"ם חלאוה שם מ"ו: ד"ה איתמר, לבאר לשיטתם, דל"א מתוך, דל"ש להתיר מחמת מלאכה אחרת, ומ"מ שייך להתיר שמא אותה מלאכה עצמה תהי' לצורך יו"ט. וע"ע שיטמ"ק ביצה י"ב. ד"ה ותדע, כמו"כ דלמ"ד הואיל, ל"א מתוך, ולשי' זו, צל"פ לב"ש דמותר להחם לרחיצה, בכה"ג דשייך הואיל. ובחזון יחזקאל תוספתא ביצה פ"ב ה"ז חידש דגם לשיטתם חלוק בישול אוכל שלא לאוכ"נ, מחימום לרחיצה, דבישול אוכל ע"י הואיל ה"ז נחשב כאילו בישל לעכשיו ולצורך היום, משא"כ בחימום לרחיצה, ל"ש ע"י הואיל דייחשב כאילו בישל לצורך אכילה, שהרי כיון שלא לצורך אכילה, [ובזה מיושב קו' הגרע"א הנ"ל], ועייש"ע דרכים נוספות.{{ש}} | |||
והנה בירו' (ביצה פ"ב ה"ה) "פתר לה תרין פתרין על דעתון דב"ש והוא ששתה מהן, על דעתון דב"ה והן שיהו ראוין לשתיה". ועי' תוס' ביצה כ"א: ד"ה לא, דעפי"ז יל"ב דלב"ש כיון דמותר רק לצורך שתי' ואז מרבה לצורך רחיצה, צריך גם שישתה מהם. ועוד אי' שם: "פתר לה פתר אחרן על דעתי' דב"ש והן שראויין לשתיה, על דעתי' דב"ה ואפי' אין ראויין לשתיה", והו' בד' רבינו בביצה שם ד"ה לא יחם, ואי"ז בירו' לפנינו, [אמנם כ"מ בלש' הירו' "תרין פתרין"], ובמאירי שם ד"ה המשנה הרביעית, הבי' דרך זו, ועי' שעה"צ סי' תקי"א סק"ז, דכ"מ בבלי. ולל"ק בירו' שם לכאו' גם לב"ה ל"א מתוך, והתירו בראויין לשתי' משום הואיל, ולב"ש ל"א הואיל, וע"כ צריך שישתה, ולפי"ז ב"ה מתירים הוצאת קטן ביו"ט (ביצה י"ב.) משום דאין הוצאה ביו"ט, ולל"ב שם, לב"ה אמרי' מתוך, ולב"ש ל"א מתוך, וע"כ פליגי באין ראויין לשתיה, ועכ"פ מהירו' מוכח דגם אי ל"א מתוך אמרי' הואיל. ולהראשונים שהשוו לב"ש מתוך והואיל, דלב"ש ל"א תרווייהו ומותר להחם רק לשתי' ובלבד שישתה בהם, ולב"ה אמרי' מתוך ומותר להחם אפי' לרחיצת רגליו ואין ראויין לשתי'. ויש שתלו בירו' הנ"ל, פלוגתת הראשונים אי לב"ה מותר לחמם לרחיצת רגליו, משום דהנאת גופו חשיב כאוכ"נ, או משום מתוך, ופי', דלל"ק דשרי לב"ה רק בראויין לשתי', ע"כ ההיתר משום מתוך, ולל"ב שהתירו גם באין ראויין לשתי', מש' דההיתר משום אוכ"נ.}}. אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה, וראויין דהכא פירושו מוכנין{{הערה|וכ"כ התוס' בשם ר"י.}}. | |||
{{ | '''ובית הלל מתירין.''' משמע דאפילו בית הלל לא שרו אלא לרגליו כלומר: למקצת גופו, אבל לרחוץ בהן כל גופו אסור, והכין נמי מוכחא כולה שמעתין דהכא{{הערה|וכ"כ בתוד"ה וב"ה.}}. | ||
''' | '''ואיכא''' למידק, דהא ודאי מדשרו בית הלל להחם לרגליו מסבר סברי דהנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש ובכלל אשר יאכל לכל נפש {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יב#טז|שמות יב טז]]}} הוא, ומהאי טעמא נמי הוא דשרו {{ממ|[[בבלי/ביצה/כא/ב|ביצה כא:]]}} מדורה להתחמם כנגדה מפני שהיא שוה לכל נפש וכל הנאה השוה לכל נפש הרי היא בכלל אשר יאכל לכל נפש כדאיתא בריש פרק קמא (דביצה) [דכתובות] {{ממ|[[בבלי/כתובות/ז/א|ז.]]}}{{הערה|מבו' דטעם ב"ה משום דרחיצה שוה לאכילה, דרחיצה בכלל אוכ"נ, וכ"מ בעבוה"ק בית מועד ש"ג ס"ה, וברמב"ם הל' שביתת יו"ט פ"א הט"ז, וכ"ה בפיהמ"ש ביצה פ"ב מ"ה ובשבלי הלקט סי' רמ"ג ובאורחות חיים הל' יו"ט סי' י"ד ורוקח סי' רצ"ז, ועי' שעה"צ סי' תקי"א סק"ב. אמנם בר"ן ד"ה וב"ה ובביצה י"א: ד"ה מתני', כ' דטעם ב"ה דמתוך שהותרה לצורך אוכ"נ, הותר שלא לצורך, ופי' לרחיצה שאינה אוכ"נ, וכ"פ הריטב"א ד"ה לימא תנן, ומאירי ביצה כ"א: ד"ה המשנה הרביעית, וכ"מ בד' רבינו בביצה כ"א: ד"ה ב"ש, ולפי"ד ב"ה וב"ש פליגי אי מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והנה בד' רבינו הכא מבו' דדין מתוך, ילפי' מקרא ד"לכם" כל צרכיכם, ולפי"ז גם רחיצה וסיכה וגם שאר הנאות הגוף הכל דין א', וכ"ה בראב"ד שהו' בשיטמ"ק כתובות ז. ד"ה א"ל, וביראים סי' ד"ש, וברמב"ן ד"ה הא דתנן, וע"ע מגן אבות [למאירי] דין ו' ד"ה נמתי להם סבורין אתם, אמנם בר"מ שם מבו' משנ"ת דבהקרא (שמות יב טז) "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", נכלל הנאות הגוף, ועי' שעה"צ שם, דמדבריו בהל' שם, מש' דרחיצה וסיכה בכלל שתי', ושאר הנאות הגוף ילפי' מדין "מתוך", וברע"א על המשניות ביצה אות ט"ו, כ' דנידו"ז תלי' בפלוגתא דאמוראי בביצה י"ב. לרבה ב"ה לא ס"ל מתוך, ולפי"ז ע"כ להחם לרחיצת רגליו בכלל אוכ"נ, ולר"י שם דב"ה ס"ל מתוך, י"ל דזה הטעם להתיר לרחיצה.{{ש}} | ||
עוד יעוי' ב"ח סי' תקי"א סק"א, שהק' סתירה בר"ן (ברי"ף ביצה כ"א: ד"ה מתני' לא יחם) דהתיר להחם לרחיצה מדין מתוך, ושם (ל"א. ד"ה ומקשו הכא) פי' ההיתר לבקע עצים ביו"ט למדורה, דכל שהנאת גופו הוי כאוכ"נ, ולהנ"ל די"א דהכל דין א' א"ש. וע"ע פר"ח תק"א סק"ב, להוכיח דההיתר רק משום מתוך, דבכתובות ז. לגבי בעילת מצו' ביו"ט שרי ובשבת אסיר, ומפ' ההיתר משום מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו', וכ"ה השער המלך הל' יו"ט פ"א ה"ד, ועי' ישועות יעקב או"ח סי' תקי"א סק"א. קה"י ביצה סי"ז. אמנם עיי"ש בשעה"מ די"ל דבבעילה ל"ש לומר דההנאה באה מהחבורה שהיא המלאכה ל"ח אוכ"נ, דרק במדורה וברחיצה שנהנה מהאש עצמה או שהמים באים על גופו הוי אוכ"נ, ובשעה"צ שם כ' די"ל דרק רחיצה וסיכה הוי כאוכ"נ, אבל שאר הנאות הותרו משום מתוך, [עיי"ש עפ"י דקדוקו ברמב"ם שם, והעירו דמהר"ן ביצה ל"א. מש' גם לגבי שאר הנאות], ובישוע"י שם תי' דכיון דיש הבקיאין בהטיה לבעול בלא דם, ל"ש לומר דחשוב להנאת גופו להיות אוכ"נ, ועיי"ש עוד ביאור בזה. ובקה"י שם ר"ל דמתוך דהתם, היינו דהך היתר דאוכ"נ נאמר גם על שאר הנאות, כלו' דהותר לבעול משום מתוך.}}, וזיעה נמי דבר תורה מותרת קודם גזירה כדאיתא בהדיא במסכת ביצה בפרק המביא {{ממ|[[בבלי/ביצה/לב/א|לב.]]}} וכדאיתא נמי לקמן בסמוך {{ממ|[[בבלי/שבת/מ/א|מ.]]}}, אלא שגזרו עליה מפני הבלנין שהיו מחמין ביומן והיו אומרים מערב שבת הוחמו וגזרו עליהן אפילו להזיע כדאיתא בסמוך, וכיון שכן ליכא איסורא דאורייתא כלל ברחיצת כל הגוף וכל שכן בזיעה, אם כן מפני מה אסרוה ביום טוב דהא ליכא גזירה כלל דמאי איסורא אתי מינה. ואם תאמר גזירה משום שבת, הא ליתא דליכא למיגזר כלל יום טוב אטו שבת בדברים של אוכל נפש{{הערה|וכה"ק הרמב"ן ד"ה ומשמע נמי, ועיי"ש ג"כ הוכחות הנ"ל דרחיצה כאוכ"נ. וברמב"ם הל' יו"טפ"א הט"ז פי' הטעם לאסור רחיצת כל גופו משום גזירת מרחצאות, ולפי' זה, גזרו ביו"ט משום שבת. ועי' פנ"י בתוד"ה וב"ה, דיל"פ לשי' זו, דבזיעה, ל"ח גזירה לגזירה, דבלא"ה גזירת רחיצה ל"ה מתקיימת, כדלהל' דהיו רוחצים בחמין וכו' מזיעין אנחנו, אמנם לרבינו הכא והרמב"ן שם נדחית שי' זו, דל"ש לגזור ביו"ט אטו שבת, דל"ג על יו"ט בדברי אוכ"נ. וע"ע ר"ן על הרי"ף ביצה כ"א: ד"ה ועושה, ומרבינו ורמב"ן הנ"ל, מבו' דלהמתירים רחיצה מדין מתוך, טעם האיסור שגזרו ביו"ט אטו שבת. ובחת"ס ביצה כ"א: ד"ה לא יחם, ר"ל דגם אי רחיצה כאוכ"נ, גזרו בה אטו שבת, כיון דגזרי' מחמת הבלנים שעברו כבר בשבת, וגדרו זה גם ביו"ט, ועייש"ע.}}. | |||
''' | '''ויש''' מפרשים, דכיון דאיכא ביום טוב נמי איסור במדיח וסך קרקע {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/מ/ב|מ:]]}} ואי נמי משום סחיטת אלונטית {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/קמז/א|קמז.]]}} עשו יום טוב כשבת{{הערה|והו' גם ברמב"ן שם.}}. ואינו מחוור בעיני כלל{{הערה|וכה"ק הרמב"ן שם, וכ"ה הר"ן ד"ה והקשה הרשב"א, בשם רבינו.}}, דאי משום הא נגזור אפילו בחמי טבריא, שהגזירה ההיא שוה היא בחמי טבריא כמו בחמי האור{{הערה|ועיי"ש בר"ן להוכיח דשייכא הדחת קרקע בחמ"ט.}}. | ||
''' | '''אבל''' בתוס'{{הערה|ד"ה וב"ה, והו' גם ברמב"ן שם, וע"ע שבלי הלקט סי' רמ"ג, אמנם הרמב"ם הל' יו"ט פ"א הט"ז, ג"כ פליג בזה ודעתו דרחיצה היא שוה לכל נפש, וכ"מ ברי"ף ביצה כ"א: וכ"פ בשו"ע או"ח סי' תקי"א ס"א, וכ"כ הר"ן על הרי"ף מ. ד"ה תניא ומ: ד"ה ולענין, בד' הרי"ף בשם גאון, [עיי"ש שהתיר חמין דמעיו"ט, כיון דביו"ט אי"ז מה"ת].}} אמרו דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה דאינה צורך כל נפש, אלא דומיא דמוגמר שנאסר מן הטעם הזה בפרק קמא דכתובות {{הערה|דף ז.}}, אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי צורך כל נפש, וכן הזיעה שוה לכל נפש דמשום רפואה היא, וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה משום לתא דידה אסרו את הזיעה. והביאו ראיה מן הירושלמי {{ממ|ד[[ירושלמי/שבת/ג/ג|פרקין ה"ג]]}} דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ, ומתרץ משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והתם בירושלמי התירו רחיצת כל גופו אבר אבר{{הערה|אמנם הרמב"ן שם כ' דאלו דברי נביאות, דאדרבה מסתבר הנאת כל הגוף נצרכת יותר מהנאת אבר אחד.}}. | ||
'''ולפי''' דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר, דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה, אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה{{הערה|עי' ראש יוסף ד"ה והוי, שדקדק מתוד"ה אלא פניו, דגם רחיצה אבר אבר אסור מה"ת. ועי' פנ"י לבאר פלוגתת תוס' ורשב"א הנ"ל לשיטתם, בטעם איסור להחם לצורך רחיצה, אי מה"ת או מדרבנן. ובעיק"ד הירו', עיי"ש ברמב"ן ד"ה ויש כאן, לבאר דגם לשמואל מעיקה"ד כל גופו מותר, וחכמים גזרו וגם בכל גופו אבר אבר, והירו' מק' מ"ש דגזרו ברחיצה ול"ג בבישול אוכ"נ, ומת' דבאכילה ילפי' מקרא להדיא, וע"כ ל"ג בזה. וע"ע ביהגר"א או"ח סי' תקי"א אות ה' לדון אי מירו' הנ"ל, מוכח כהסוברים דמותר לרחוץ בהוחמו מעיו"ט, ובעיקר הענין כ"ד הרי"ף והרמב"ם, עי' משנ"ת לעיל.{{ש}} | |||
והנה הרע"א בתוד"ה אא"כ, הק' דאי שרי להחם לרחיצת פניו וכו', אמאי לא התירו לצורך כל גופו משום ריבוי בשיעורים, וכדאמרי' לב"ש במיחם לשתיה, וכה"ק הגרע"א בביצה כ"א: ד"ה מתני' לא יחם, וכ"ה בשו"ת רע"א ח"א סי' י"ז ד"ה והכי משמע. [עיי"ש משמעו' דבריו, דהוק' לו לתוס' דהאיסור מה"ת, אך להתיר מדרבנן ניח"ל משום גזירת הבלנים]. וע"ע שו"ע הרב סי' תקי"א ס"א ד"ה אבל יש חולקין, מה שמתיר מדין ריבוי בשיעורין. והרש"ש בתוד"ה אא"כ, תי' דהיתר ריבוי בשיעורין, הוא כשאי"צ לשאר דל"ח שירבה בכלי אחר, אך במכוין לצורך כל גופו, חיישי' שיוסיף בכלי אחר. ובפנ"י ר"ל דכמו שלב"ש אסרו ריבוי בשיעורים לצורך כל גופו משום גזירת הבלנים שנחשדו להחם לרחיצה, כמו"כ י"ל לב"ה. ובדעת תורה סי' תקי"א ס"ב, ר"ל תי' אחר, דרחיצת פניו וכו' יחד עם כל הגוף הנאתם מרובה מרחיצתם לבד כ"א בפ"ע, ונמצא דגם רחיצת פניו וכו' אי"ז שוה לכל נפש, [ויל"ע בזה], ויש שכ' דכ"מ מרבינו (ד"ה הא דתנן) דמותר כל גופו אבר אבר בהוחמו מעיו"ט, ומבו' דכל הגוף בב"א חמיר, וכמו"כ חלוק רחיצת פניו וכו' מרחיצתם יחד עם כל הגוף, ויש שתי' למשנ"ת ברד"ה ראויין, דגם לב"ש מותר רק להחם לשתי', ואח"כ אם ירצה ירחוץ בהם, ונמצא דלא התירו ריבוי בשיעורין רק לצורך אכילה שראוי ליו"ט, דאז המלאכה בעצם היא אוכ"נ, כמו"כ י"ל לב"ה דאסור להחם כ"כ הרבה מים לצורך פניו וכו' דאי"ז מצוי שישתמש בכ"כ הרבה לזה, עוי"ל דלא התירו ריבוי בשיעורין רק אם ההוספה היא מיעוט להיתר, אך הוספת רוב מים לרחיצה, המים דלשתי' בטלים ברוב, ואסור. ובמאורי אש פ"א ע"ו אות ד' ר"ל דהיתר ריבוי בשיעורים הוא רק באוכ"נ, דגדר ההיתר שם כ"הותרה", וע"כ בגוונא דב"ש דעיקר הבישול הי' לאוכ"נ שייך היתר ריבוי, אך בגוונ' דב"ה שמיחם לצורך רחיצה, שם הרי"ז כ"דחויה", ול"א היתר ריבוי בשיעורין.}}, משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן. והיינו דלקמן בסמוך {{ממ|[[בבלי/שבת/מ/א|מ.]]}} משמע בברייתא דרחיצת כל גופו אבר אבר אינה אסורה אלא מדבריהם, מדקתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב, כלומר: דאסורין ברחיצת כל הגוף ואפילו אבר אבר, דאלמא משמע דאסור מדרבנן קאמר ברישא{{הערה|וע"ע ר"ן שם.}}. | |||
''' | '''לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר וכו'.''' שמועה זו כולה נתחבטו בה הראשונים ורבו פירושיה. והנכון שנאמר, כי חמין אלו שנחלקו עליהם בברייתא הם שהוחמו מערב שבת{{הערה|וכ"מ ברד"ה והאי ובתוד"ה בין, וברמב"ן ד"ה ה"ג ור"ן ד"ה אמר, ועי' ריטב"א ד"ה ופרכי', שפי' בשבת משום מעשה שבת דאסור בהנאה עד מוצ"ש.}}. וכן נראה לי לדקדק מן התוספתא {{ממ|[[תוספתא/שבת/ד#ג|פ"ד ה"ג]]}}{{הערה|וע"ע בס' הישר לר"ת חידושים סי' רכ"ו.}} ששנו שם כברייתא זו ושם מצאתי סיפא דברייתא זו: אמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו ממלאין לו דלי של צונן מערב שבת ונותנין עליו בשבת כדי שיקרה אלמא חמין שאסר רבי יהודה היינו אפילו הוחמו מערב שבת{{הערה|עי' שו"ת פאר אהרן ס"ד לבאר כוונ' רבינו להוכיח ממה שהביאו צונן מע"ש ולא חמין. והנה בתוס' שם הביאו עוד הוכחה לזה, עיי"ש, והריטב"א ד"ה ופרכי', הוכיח עוד מר"י דמחלק בין שיטוף בצונן לחמין, ואי שרי בהוחמו מע"ש, הו"ל לחלק בחמין עצמם בין מע"ש להוחמו בשבת, והרע"א ד"ה והאי, ר"ל דכ"מ דפ' כר"י משום דהוי מכריע, ואי מתני' בהוחמו מע"ש וכר"י, הול"ל דהלכה כסתם משנה. והנה בתוד"ה והא מעשה, הק' דלפי"ז מה מקשי' לר"ח דמחלק בין הוחמו בכלי לקרקע מאנשי טברי', דשם הוחמו בשבת עצמה, ועיי"ש משכ"ב, וע"ע תורא"ש ד"ה בין. ובעיקר הענין הנה בסה"ת הל' שבת סי' רל"ב בשם רבינו שמואל, מבו' דנחלק על התוס' ופי' דהתנאים נחלקו בהוחמו בשבת, אך מע"ש גם לר"י מותר, וכ"פ הראב"ן בתשו' שבסוה"ס ד"ה והא דאמרי' בפרק, וכ"ה הריטב"א ד"ה ופרכי', בשם רש"י, וכ"פ המרדכי רמז ש"ב בשם רשב"ם ורוקח, והנהבתוס' המשמעו' דגם בהוחמו בשבת שרי. וע"ע רע"א ד"ה והאי, דגם לש"ר יש לתלות נידו"ז אי פליגי בשבת, בפלוגתת ריו"ח ורב איקא, ודחה זה. והנה לפי' זה דהראשונים "אם בשבת אסורים ברחיצה", היינו כר"י, ולפי"ז הוחמו מע"ש מותר להשתטף כל גופו, ועיי"ש בס' התרומה לק' דלפי"ז נמצא ב' פלוגתות, א' בהוחמו מע"ש דלר"מ אסור כבצונן, ולר"י ור"ש מותר, ועוד דפליגי ר"י ור"ש בהוחמו בשבת, ולהלן מבו' דר"י הוי מכריע וכו'. וע"ע בתו"י בתוד"ה והא אות ג', פי' אחר דפליגי בהוחמו מע"ש ועומדים ע"ג האש בשבת דמוסיף להתחמם, דלר"מ ור"י אסור ולר"ש מותר, וצונן דאסר ר"מ, היינו שהיו בביה"ש על האש ונצטננו, אבל הסירום מהאש מע"ש לכו"ע מותר, ויתכן דזהו דעת היש מפרשים שבתורא"ש ד"ה בין, ועייש"ע בתו"י.}}. והכי פירושה: דרבי מאיר דאסר בין בחמין בין בצונן משום דאית ליה גזירת מרחצאות אפילו בצונן, לפי שדרכן של רוחצין להשתטף בצונן אחר רחיצה, וכדאמרינן לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/מא/א|מא.]]}} רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן{{הערה|רבינו מפרש כאן כמש"ה לק' מ: ד"ה הא, בשם י"מ וכ' שם ע"ז דנכון הוא, וזהו כפי' הרמב"ן במלחמות ד"ה ובודאי והר"ן ד"ה אמר רבא איקא וכ"ה במיוחס לר"ן ד"ה אמר ר"ח, אמנם עיי"ש בד' רבינו לק' שם בשם ר"ת לפרש באופ"א, ועייש"ע מה שצויין בדבריו.}}, ורבי יהודה נמי אית ליה גזירת מרחצאות ודוקא בחמין{{הערה|ועכ"פ מבו' דטעם ר"מ ור"י דאסרו שיטוף בחמין, משום גזירת מרחצאות, וכ"מ בס' הישר לר"ת חידושים סי' רכ"ו ובבעה"מ ד"ה מעשה, וכ"מ ברמב"ן במלחמות ד"ה ובודאי ואילך. ועי' תורא"ש ד"ה ור"ת, ועי' ברד"ה מותר. וכ"מ בריטב"א ד"ה ואמרי' ובמאירי ד"ה נתינת, וראב"ן בשו"ת שבסוה"ס, והר"ן עהרי"ף ד"ה תניא ובקידושין עהרי"ף כ"ד: ד"ה תנו, כ' כעי"ז דאסרו אטו הוחמו בשבת, [עיי"ש בקידושין שמא יבוא להחם בשבת], וע"ע בחי' הר"ן ד"ה אמר רב איקא.{{ש}} | ||
אמנם ברד"ה בכלי, פי' דהטעם בחמין משום מאן דחזי דיאמר היום הוחמו ויבוא להטמין מים צוננים בחמין עיי"ש, וכ"ה בחי' הרמב"ן ד"ה ה"ג, ובטעם רש"י דל"ח לגזירת מרחצאות, עי' פנ"י ברש"י שם לבאר דלהוו"א דהתירו שיטוף בקרקע, ל"ש לפ' הטעם בכלי משום גזירת הבלנים, דזה טפי מסתבר בקרקע שזה דרך רחיצה במרחצאות, ולפי"ז פירש"י שייך רק בד' ר"י ור"ש, אך לר"מ דאסר בצונן, היינו משום גזירת מרחצאות, ויש להעיר ממשמעו' רבינו שם שכ"כ גם לר"מ, ובפמ"ג שכ"ו א"א סק"ד, כ' דלרש"י גזירת מרחצאות היינו משום חשש הרואין דיטעו שהוחמו היום, אך ל"ח שיחממו בידים, וכ"כ הנובי"ת או"ח סי' כ"ד, כ"ה וכ"כ בהגהות הראמ"ה, ועיי"ש דעפי"ז י"ל דחשו טפי לרחיצה בחמין דמע"ש ולא להזיע ושתי', דדרך הרוחצים לערב צונן בחמין, משא"כ בזיעה ושתי', ועיי"ש ראי' לזה מלק' מ"ב. גבי אמבטי. ובפני שלמה ד"ה ונלפענ"ד, כ' באופ"א דקודם גזירת מרחצאות, הי' גזירה על רחיצה ושיטוף בכלי. ועייש"ע פנ"י להק' דבגזירת חמה אטו אור, ל"ח שיערב צונן בחמין, ותי' דלא נחשדו ישראל על שבת, והוכרח לפר' רק מצד עירוב בחמין, ובתולדות אור, חשו שיטעה משום דל"נ כבישול גמור, כגון הנחת ביצה בצד המיחם. ובעיקר הענין יש שהשוו שיטות הראשונים הנ"ל.}} אבל בצונן לא{{הערה|מד' רבינו מש' מש' דשיטוף כרחיצה, ומ"מ בצונן ל"ג, ולפי"ז מותר לרחוץ בצונן, וכ"פ הב"י סי' שכ"ו ד"ה וכתוב, ובשו"ע שם, עיי"ש דמותר לרחוץ בצונן ק"ו ממה שהתירו רחיצת כל גופו בחמי טבריה. אמנם המרדכי רמז ש"ג ס"ל דרק שיטוף מותר בצונן ולא רחיצה, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קל"ט ובחדשות סי' צ"ו, והו' במג"א שם סק"ח, דמנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן, מכמה חששות, סחיטה והוצאת המים לכרמלית. וממרדכי הנ"ל מוכח דטבילה ל"ח כרחיצה, דאל"ה כל טמא ייאסר בטבילה. ועי' תרוה"ד סי' רנ"ה דלמהרי"ל הנ"ל, אסור לטבול בצונן, שהרי ההיתר משום דנ' כמיקר ולא כמתקן (ביצה י"ח.), וכיון דנמנעים משום סחיטה וכו', ניכר דעושה הטבילה לשם טבילה ונ' כמתקן, וע"כ נהגו הנשים שלא לטבול בשבת, אא"כ א"א מע"ש. ועי' מג"א שם דבטובל לקריו דטבילתו מדרבנן, מותר גם למהרי"ל, דאין נ' כמתקן. וע"ע ביהגר"א שם אות ט"ז דעכשיו אין לחלק בין הטומאות, דבזמנינו גם טבילת קרי נ' כמתקן ואסור, [כמש"כ הביאוה"ל סי' שכ"ו ד"ה אדם], ועיי"ש בביהגר"א דכ"מ ממג"א (סי' קכ"ח סק"ע) דנהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם ביו"ט, שיוכלו לישא כפיהם בטהרה, דנהגו שלא לטבול ביו"ט.}}{{הערה|עי' ב"י סי' שכ"ו ס"א ד"ה וכתוב, לבאר דאע"פ דלא מצינו דר"י שרי רק שיטוף בצונן, י"ל דנקט שיטוף כנגד ר"מ דאסר, ולעולם מתיר גם רחיצה, ובעיקר הענין אי טעם ההיתר משום דל"א גזירת מרחצאות בצונן וגם ברחיצה מותר, או"ד דרק בשיטוף שהוא אטו רחיצה, ל"ג בצונן, דהוי גזירה לגזירה, עיי"ש בב"י עפ"י סה"ת סי' רל"ג, להתיר לרחוץ בחמי טברי' כל גופו יחד, וכ"ש דמותר רחיצת כל גופו בצונן, אמנם המרדכי רמ"ז ש"ג אוסר רחיצה בצונן גם לר"י. ועי' תו"ש סי' שכ"ו סק"ג, בד' ההגהמ"ר רמז תנ"ו. וע"ע מג"א שם סק"ח דגם למרדכי מותר רחיצה בנהרות ומעיינות, ורק במרחץ אסור.}}, משום דהרבה פעמים אדם נותן עליו צונן כדי להקר{{הערה|משמעו' ד' רבינו דר"מ ור"י פליגי אי חיישי' למראית עין או לא, כיון דהרבה אדם וכו'.}}, ורבי שמעון לית ליה גזירת מרחצאות כלל בחמין שהוחמו מערב שבת, ומתניתין רבי שמעון היא, ואסורין ברחיצה דקתני לא רחיצה ממש אלא שיטוף, וחמין שהוחמו בשבת אסורין הא מערב שבת מותרין ואפילו להשתטף בהן כל גופו, וברייתא דקתני חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ההיא ברחיצה ממש ודברי הכל, ואם תמצי לומר בשטיפה רבי מאיר ורבי יהודה היא ודלא כרבי שמעון. | |||
''' | הכי גרסינן:''' אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר.''' וכן היא ברוב הספרים, וכן היא גירסתן של גאונים ז"ל{{הערה|וכ"כ הר"ן ד"ה אמר ר"ח ועו"ר.}}. והכי פירושא: מחלוקת בנוטל בכלי ונותן על גביו, לפי שדרכן של רוחצין בכך לאחר שהזיעו נותנין עליהם מים חמין בכלי, וכדמוכח בברייתא דמרחץ שפקקו נקביו (כ)דמייתינן בסמוך {{ממ|[[בבלי/שבת/מ/א|מ.]]}}, אבל בקרקע אין דרך הרוחצין להשתטף במים הנתונין בקרקע{{הערה|וכ"פ הר"ן ד"ה הכי פירושא. ויש שדקדקו מד' רבינו כפירש"י קמ"ז: ד"ה להשתטף, דכל העברת זיעה הוי שיטוף, ודלא כפרי"ד ל"ט: ד"ה אם שבת, ובעיקר פי' החילוק בין כלי לקרקע, הנה ברש"י ד"ה מותר, פי' באופ"א משום דבקרקע בטלי להו מתורת חמין, והרמב"ן בחי' ד"ה ה"ג, פי' דבקרקע הטעם משום דאין ניכר שהוחמו באור, ול"ח למאן דחזי. ובמלחמות ד"ה והריני, פי' באופ"א דרחיצה מכלי דומה טפי לרחיצת כל גופו מבקרקע, דכששופך מכלי באים על גופו בב"א, משא"כ בקרקע, דנוטל בידו מים ונותן על גופו. והריטב"א ד"ה ואמרי', פי' באופן נוסף דכלי אינו מחזיק החום לזמן מרובה, וע"כ נ' שהוחמו בשבת, ואסור גם בצונן דנ' שקודם רחץ בחמין בכלי, משא"כ בקרקע, והבעה"מ ד"ה מעשה, כ' דהחילוק בין כלי לקרקע, הוא לר"מ ולענין שיטוף בצונן, אך בחמין הכל אסור, אטו חימום בשבת, והחילוק בין כלי לקרקע, דלר"מ איסור שיטוף בצונן משום נ' כמבשל וחיישי' למאן דחזי, אך בקרקע ל"ח דיאמרו שחיממם כיון שהם מרובים, וכ"פ ר"ת בס' הישר חידושים סי' רכ"ו, והו' בתורא"ש ד"ה ור"ת, [כ"נ התורא"ש שם בביאו"ד, אמנם בס' הישר כ' דאסור משום דהוא כמבשל, ולא נתפ' שם שנותן מים על גופו כשמזיע הוי בישול, או דכוונ' בכה"ג שעומד לפני המדורה, והתורא"ש הנ"ל פי' משום הרואה דיאמר שעושה כן לבשל המים]. וע"ע בהשלמה ד"ה פי' רבינו יעקב, דמיירי בנשתטף בחמין או שעמד קודם כנגד המדורה, ונ' דמכוין להחם. ובעיקר הענין מהו שיטוף לפיר"ת, עי' במלחמות ד"ה שוב, ועיי"ש משה"ק ע"ד. עוד מצינו פי' נוסף במש"א רב חסדא חילוק בין כלי לקרקע, דהראב"ן בשו"ת שבסוה"ס ד"ה והא דאמרי' בפרק שלישי, פי' באופן מחודש דפליגי בשיטוף בהוחם בשבת, וע"ז חילק ר"ח דמה שהוחם בשבת בתולדות האור אסור, ומה שנתחמם בתולדות חמה כחמי טברי', מותר בשיטוף, וכ"פ ס' התרומה הל' שבת רל"ב בשם רבינו שמואל, וכ"ה הריטב"א ד"ה ופרכי' בשם רש"י, והמרדכי רמז ש"ב בשם רשב"ם ורוקח. וכעי"ז בתורא"ש ד"ה בין, בשם י"מ, ולפי' זה, אין חילוק בין כלי לקרקע, אלא בין חמי אור לחמי טברי'. וע"ע מאירי ד"ה נתינת, עוד דרכים בזה.}}. | ||
''' | '''והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה.''' כלומר: שהיו אותן מי הסילון נגרין בעומק שבקרקע, ואפילו הכי אסרו חכמים להשתטף בהם בשבת. | ||
'''ואם''' תאמר מאי קושיא ההיא בחמין שהוחמו בשבת אבל הוחמו מערב שבת מותרין{{הערה|וכה"ק בתוד"ה והא ותורא"ש ד"ה בין, וכה"ק הראב"ן בשו"ת שבסוה"ס, ד"ה והא דאמרי' בפרק ג', התרומה סי' רל"ב, ועי' רמב"ן ד"ה ה"ג, וכה"ק הריטב"א ד"ה ופרכי', והמיוחס לר"ן ד"ה ואקשי'.}}. לא היא, דהכא קא מקשה הכי, והא מעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים מפני שהוחמו בשבת ואוקימנא כרבי שמעון, והוחמו מערב שבת לרבי מאיר ורבי יהודה הויא כהוחמו בשבת לרבי שמעון, והלכך כדרך שאסרו לרבי שמעון בשבת ואפילו בקרקע הכי נמי לרבי מאיר ורבי יהודה אפילו כשהוחמו מערב שבת{{הערה|וכ"ת הרמב"ן שם והר"ן ד"ה אמר, והמיוחס לר"ן שם, ועייש"ע בשם הרא"ה. וע"ע ריטב"א ד"ה והא, עוד ישוב באופ"א. וע"ע בעה"מ ד"ה מעשה ור"ת בס' הישר חידושים סי' רכ"ו, פי' נוסף דלר"ח עיקר הפלוגתא היינו לגבי שיטוף בצונן, דלר"מ אסור כיון שגופו חם ומזיע ומפשיר המים והוי כמבשל, ואר"ח דבקרקע שיש מים מרובים ואין גופו יכול לחמם המים, ול"ח למאן דחזי, והנה הרמב"ן במלחמות ד"ה שוב, הק' לפיר"ת דשיטוף בקרקע היינו שנכנס למים בקרקע, דענין שיטוף הוא שזורק המים על גופו, ויש שר"ל בכוונ' הבעה"מ שזורק המים על גופו, ורק דנותן הרבה מים בזאח"ז, ול"נ כמפשיר מים. ולפיר"ת הקו' מחמי טברי', דכמו שמותר הכנסת גופו לצוננים שבקרקע ול"ח לבישול המים שעליו, כמו"כ נתיר להכניס צוננים לחמין שבקרקע, ואע"פ דהצוננים מועטים, כיון שאינו מכוין לחממם אלא לקרר החמין, וק' לר"ח, מו"מ אי בחמי טברי' היו מכניסים הצונן לקרר החמין, ובעיקר הענין הנה כ"נ הבעה"מ ל"ט: ד"ה אר"ח, ומאירי ל"ח: ד"ה אמר המאירי מעשה, דהיו מכניסים הצונן לקרר החמין, אמנם ש"ר פי' דהכניסו הצונן לחממו לרחיצה. {{ש}} | |||
ובעיקר הענין עיי"ש במלחמות ד"ה ובודאי, תי' אחר, דטעם ר"ח הוא, דכלי קרוב לרחיצה ששופך הרבה מים, אך בקרקע הדרך שנותן בידו מים על גופו ודומה לשיטוף מקצ' גופו, ולפי"ז ק' דבחמי טברי', מיירי בקרקע, וגזרו משום מרחצאות, ומבו' דחשיב כשיטוף כל גופו, וא"כ ה"ה בהוחמו מע"ש להאוסרים אין לחלק בין כלי לקרקע דשניהם הוי כשיטוף כל גופו, והוסיף דלר"ש ל"ק, דלדעתו חלוק שיטוף קרקע ביו"ט מהוחמו מע"ש. ובתו"י אות ג' מבו' תי' אחר וזהו לשיטתם בביאור הברייתא, דהפלוגתא דתנאי היינו רק בחמין שהוחמו מע"ש ונשארו ע"ג האש בשבת, ובכה"ג שהיו בביה"ש על האש ואח"כ נצטננו, מחמיר ר"מ, ולפי"ז ר"ח מחלק בין כלי לקרקע שהוסיפו להתחמם בשבת, וע"ז מקשי' מחמי טברי' דאסרו להם בקרקע, ומיירי בכה"ג שהוסיפו להתחמם בשבת. וע"ע ריטב"א מ. ד"ה וכשבא, ומיוחס לר"ן ד"ה אלא, מש"כ בביאו"ד חכמים דלק' שם. ובפנ"י תי' באופ"א דמקשי' לר"ח לשיטתו דאמר דממעשה דאנשי טברי' בטלה הטמנה וכו', ומש' דמיירי בהטמנה מבעו"י, ומש' דגם בהוחמו מע"ש אסור. וע"ע רמב"ן ד"ה ה"ג.}}. ואם תאמר ליהדר ולימא מתניתין בקרקע וככולי עלמא. יש לומר דאמאי דאוקימנא לה כרבי שמעון סמיך ולא בעינן דליפלוג רב חסדא אמאי דאמר רב איקא. ועוד דמקצת ספרים יש דגרסי רב איקא אמר רב, ולא פליג רב חסדא עליה דרביה, ולפיכך ניחא לן טפי לאפוכה לדרב חסדא ואמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור{{הערה|וכ"ת הרמב"ן ור"ן שם, וע"ע במיוחס לר"ן שם מה שהאריך בזה.}}. | |||
{{שולי הגליון}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
[[קטגוריה:חידושי הרשב"א: שבת]] | [[קטגוריה:חידושי הרשב"א: שבת]] | ||
גרסה אחרונה מ־19:25, 7 באוקטובר 2020
אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. פירוש: דקסבר עולא דלא אסרו הטמנה מבעוד יום בתולדת חמה, שלא אסרו אלא במטמין בשבת עצמה[1], ומה שאסרו להם חכמים לא משום הטמנה אסרו אלא מפני שהוחמו בשבת בחמי חמה, ולאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי, ורבי יוסי לא מודה להו בהא ורבנן הוא דמייתו לה[2]. והכין משמע בירושלמי (דפרקין ה"ג) דגרסינן התם: תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת, מתניתא פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וכו' כדאיתא התם עד על דעתיהון דרבנין מתמן מעשה שעשו אנשי טבריא סלקא על דעתיהון דרבנין דהכא לא סלקת מתניתא כמעשה שעשו אנשי טבריא, כלומר: לא עלתה הלכה כמעשה שעשו אנשי טבריא. ועוד יש לומר[3] עולא כרב יוסף סבירא ליה דרבי יוסי אפילו בשבת עצמה לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו, הא לאו הכי הטמנה גופה בתולדות חמה מותרת, וסבירא ליה לדידיה דהלכתא כרבי יוסי, אבל רבנן אסרו משום תולדות חמה ועוד משום הטמנה ואפילו במטמין בהן יום, אבל לעולם האי מעשה דאנשי טבריא רבנן הוא דמייתו לה ולא הודה בו רבי יוסי[4].
אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו רבנן לסילונייהו. ומדשתיק ליה עולא לרב נחמן ולא אהדר ליה שמע מינה קבלה מיניה, והלכך הלכתא כרבנן, והכין פסק ר"ח והרב אלפסי ושאר הגאונים ז"ל[5]. ועוד דהוו להו רב חסדא ורב נחמן תרי לגבי עולא, וקיימא לן כרבים. וכן הסכימו לדעתם מורי הרב ז"ל והרמב"ן ז"ל (ד"ה ועולא).
ועוד כתב הרב מורי ז"ל, דרב נחמן דאמר ליה לעולא כבר תברינהו רבנן לסילונייהו לא שמעינן ליה דפליג אדרבי יוסי, דהא איכא למימר בהבאת סילון של צונן בתוך אמה של חמין דוקא קא אסרינן משום דדמיא להטמנה וכרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, ואפילו הכי הלכה כרבנן דאסרי לבשל בתולדת חמה, דאמר רבינא לקמן (מ:) המבשל בחמי טבריא חייב, ואסיקנא מאי חייב דקאמר מכת מרדות מדרבנן, וכיון דאין בהם משום בשול מן התורה שמעינן מינה דתולדות חמה נינהו ואפילו הכי אסור לבשל בהן מדרבנן. וקימא לן כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מע"ש אע"ג דתולדות חמה נינהו, אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר ובשבת אסור. ע"כ.
אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת וכו' והתניא חמין שהוחמו מערב שבת וכו'. איכא למידק למה ליה לאקשויי מברייתא ומדיוקא דהא הוחמו מערב שבת מותרין, לידוק ממתניתין גופה דקתני אסורין ברחיצה ובשתיה, דאלמא אסורין בכל הנאה ליומן ואפילו לרחוץ בהן מקצת גופו ואין צריך לומר כל גופו[6]. ויש לי לומר דניחא ליה לאתויי מרחיצה ממש[7][8].
ואם תאמר לידוק כולה מילתא מסיפא דקתני ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, ובמאי, אילימא רחיצת כל גופו, הא הוחמו מערב יום טוב שרי, והתניא לקמן (מ.) מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון דאלמא משמע דבבית הפנימי לא[9], אלא פניו ידיו ורגליו, לימא תנן סתמא כבית שמאי[10]. ותירצו בתוס' (ד"ה אלא פניו) דניחא ליה למידק מרישא כל מאי דמצי למידק מינה.
הא דתנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה. שהוחמו לשתות קאמר, אבל אם הוחמו לרחיצה בלבד אסורין. ותדע לך, דהא בעינן לאוקומה מתניתין כבית שמאי ואילו במתניתין תנן ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, אלמא ראוין לשתיה אלא כיון שהוחמו לדעת רחיצה אסורין. ועוד דבית שמאי לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה יב.:)[11] וכל שכן דלית להו הואיל[12]. אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה, וראויין דהכא פירושו מוכנין[13].
ובית הלל מתירין. משמע דאפילו בית הלל לא שרו אלא לרגליו כלומר: למקצת גופו, אבל לרחוץ בהן כל גופו אסור, והכין נמי מוכחא כולה שמעתין דהכא[14].
ואיכא למידק, דהא ודאי מדשרו בית הלל להחם לרגליו מסבר סברי דהנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש ובכלל אשר יאכל לכל נפש (שמות יב טז) הוא, ומהאי טעמא נמי הוא דשרו (ביצה כא:) מדורה להתחמם כנגדה מפני שהיא שוה לכל נפש וכל הנאה השוה לכל נפש הרי היא בכלל אשר יאכל לכל נפש כדאיתא בריש פרק קמא (דביצה) [דכתובות] (ז.)[15], וזיעה נמי דבר תורה מותרת קודם גזירה כדאיתא בהדיא במסכת ביצה בפרק המביא (לב.) וכדאיתא נמי לקמן בסמוך (מ.), אלא שגזרו עליה מפני הבלנין שהיו מחמין ביומן והיו אומרים מערב שבת הוחמו וגזרו עליהן אפילו להזיע כדאיתא בסמוך, וכיון שכן ליכא איסורא דאורייתא כלל ברחיצת כל הגוף וכל שכן בזיעה, אם כן מפני מה אסרוה ביום טוב דהא ליכא גזירה כלל דמאי איסורא אתי מינה. ואם תאמר גזירה משום שבת, הא ליתא דליכא למיגזר כלל יום טוב אטו שבת בדברים של אוכל נפש[16].
ויש מפרשים, דכיון דאיכא ביום טוב נמי איסור במדיח וסך קרקע (לקמן מ:) ואי נמי משום סחיטת אלונטית (לקמן קמז.) עשו יום טוב כשבת[17]. ואינו מחוור בעיני כלל[18], דאי משום הא נגזור אפילו בחמי טבריא, שהגזירה ההיא שוה היא בחמי טבריא כמו בחמי האור[19].
אבל בתוס'[20] אמרו דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה דאינה צורך כל נפש, אלא דומיא דמוגמר שנאסר מן הטעם הזה בפרק קמא דכתובות [21], אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי צורך כל נפש, וכן הזיעה שוה לכל נפש דמשום רפואה היא, וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה משום לתא דידה אסרו את הזיעה. והביאו ראיה מן הירושלמי (דפרקין ה"ג) דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ, ומתרץ משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והתם בירושלמי התירו רחיצת כל גופו אבר אבר[22].
ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר, דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה, אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה[23], משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן. והיינו דלקמן בסמוך (מ.) משמע בברייתא דרחיצת כל גופו אבר אבר אינה אסורה אלא מדבריהם, מדקתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב, כלומר: דאסורין ברחיצת כל הגוף ואפילו אבר אבר, דאלמא משמע דאסור מדרבנן קאמר ברישא[24].
לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר וכו'. שמועה זו כולה נתחבטו בה הראשונים ורבו פירושיה. והנכון שנאמר, כי חמין אלו שנחלקו עליהם בברייתא הם שהוחמו מערב שבת[25]. וכן נראה לי לדקדק מן התוספתא (פ"ד ה"ג)[26] ששנו שם כברייתא זו ושם מצאתי סיפא דברייתא זו: אמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו ממלאין לו דלי של צונן מערב שבת ונותנין עליו בשבת כדי שיקרה אלמא חמין שאסר רבי יהודה היינו אפילו הוחמו מערב שבת[27]. והכי פירושה: דרבי מאיר דאסר בין בחמין בין בצונן משום דאית ליה גזירת מרחצאות אפילו בצונן, לפי שדרכן של רוחצין להשתטף בצונן אחר רחיצה, וכדאמרינן לקמן (מא.) רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן[28], ורבי יהודה נמי אית ליה גזירת מרחצאות ודוקא בחמין[29] אבל בצונן לא[30][31], משום דהרבה פעמים אדם נותן עליו צונן כדי להקר[32], ורבי שמעון לית ליה גזירת מרחצאות כלל בחמין שהוחמו מערב שבת, ומתניתין רבי שמעון היא, ואסורין ברחיצה דקתני לא רחיצה ממש אלא שיטוף, וחמין שהוחמו בשבת אסורין הא מערב שבת מותרין ואפילו להשתטף בהן כל גופו, וברייתא דקתני חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ההיא ברחיצה ממש ודברי הכל, ואם תמצי לומר בשטיפה רבי מאיר ורבי יהודה היא ודלא כרבי שמעון.
הכי גרסינן: אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר. וכן היא ברוב הספרים, וכן היא גירסתן של גאונים ז"ל[33]. והכי פירושא: מחלוקת בנוטל בכלי ונותן על גביו, לפי שדרכן של רוחצין בכך לאחר שהזיעו נותנין עליהם מים חמין בכלי, וכדמוכח בברייתא דמרחץ שפקקו נקביו (כ)דמייתינן בסמוך (מ.), אבל בקרקע אין דרך הרוחצין להשתטף במים הנתונין בקרקע[34].
והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה. כלומר: שהיו אותן מי הסילון נגרין בעומק שבקרקע, ואפילו הכי אסרו חכמים להשתטף בהם בשבת.
ואם תאמר מאי קושיא ההיא בחמין שהוחמו בשבת אבל הוחמו מערב שבת מותרין[35]. לא היא, דהכא קא מקשה הכי, והא מעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים מפני שהוחמו בשבת ואוקימנא כרבי שמעון, והוחמו מערב שבת לרבי מאיר ורבי יהודה הויא כהוחמו בשבת לרבי שמעון, והלכך כדרך שאסרו לרבי שמעון בשבת ואפילו בקרקע הכי נמי לרבי מאיר ורבי יהודה אפילו כשהוחמו מערב שבת[36]. ואם תאמר ליהדר ולימא מתניתין בקרקע וככולי עלמא. יש לומר דאמאי דאוקימנא לה כרבי שמעון סמיך ולא בעינן דליפלוג רב חסדא אמאי דאמר רב איקא. ועוד דמקצת ספרים יש דגרסי רב איקא אמר רב, ולא פליג רב חסדא עליה דרביה, ולפיכך ניחא לן טפי לאפוכה לדרב חסדא ואמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור[37].
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה ועולא במלחמות ד"ה ועוד, בפי' א',
- ↑ ובפנ"י ד"ה אמר, פי' דפ' כר' יוסי, משום דלק' קמ"ו: תנן דנותנין הצונן בחמה, וס"ל כהמק' בע"א דלא חילק בין חמה לתולדותיה, וא"כ פליגי תנאי וסתם משנה כר"י.
- ↑ וכ"כ ברמב"ן בחי' ובמלחמות שם ובריטב"א ד"ה אמר.
- ↑ ויעוי' גם בחי' הר"ן ד"ה אמר ועהרי"ף שם לפרש דס"ל דגזירת חמה היא דוקא בשבת, אך הגורם מע"ש שיוחמו בשבת מותר, וגם הטמנה בתולדות חמה מע"ש מותר, ויעו"ש דמפי' זה מש' דל"ש הטמנה רק במטמין בידים. וע"ע ביאוה"ל סי' שכ"ו ד"ה אפי', שכ' כעי"ז לגבי מים שנשפכו לגומא מע"ש, דפשיטא דמותרים, ואלו שבאו בשבת מאליהם ל"ש לאוסרם, כיון דלא עשה מעשה. עוד כ' המאירי שם לפרש דמותר להטמין צונן וכדלק' נ"א. ומ"מ אסור בחמי טברי', כיון שיש בהם חמימות ומחממים מצ"ע, ולעולא כל הטמנת צונן מותר. והנה הב"י סי' רנ"ז ד"ה ומ"ש וצונן, בשם ר"ן ל"ט: ד"ה הלכך, אסר לטמון צונן בכ"ד המוסיף הבל, ועיי"ש ראי' לזה, מדאסרו לאנשי טברי' לטמון אפי' מבעו"י.
עוד יעו"ש ברמב"ן ובריטב"א שם לפרש עוד דעולא ס"ל דל"ש הטמנה במים שמחממם ע"י מים אחרים, והטמנה ל"ש רק בטומן המים בכלי וכדו', וכ"פ המיוחס לר"ן ד"ה אמר בשם הרא"ה, ועיי"ש להק' דבע"א אמרי' דלרבי ר"י מודה בהטמנת ביצה בחול, וא"ש מתני' דמעשה דאנשי טברי', וק' דהא הוי הטמנת מים במים, וצ"ל דהו"מ להק' כן. ולפי' זה צ"ל דפירש"י (ל"ח: ד"ה יש צונן) דההטמנה הי' מה שנתערבו מים צוננין בחמין, יל"פ להראשונים דעירוב מים במים ל"ח הטמנה, וכמש"כ התוס' שם ד"ה מעשה. ובריטב"א ד"ה מעשה, ביאר כתוס' דמטמין הסילון, וגם בכה"ג ל"ש הטמנה, דל"ש הטמנה במים. ולפי' לכאו' צ"ל דעולא ס"ל לגבי תולדות חמה כר' יוסי.
והנה הבעה"מ ד"ה מעשה, פי' דלעולא גם לרבנן אין לאסור מצד בישול בתולדות חמה ומשום הטמנה, כיון דהם רצו רק לצנן החמי טברי' שיוכלו לרחוץ בהם, וכן ביאר המאירי ל"ח: ד"ה מעשה, ויעו"ש ג"כ דלפי"ז מעיקה"ד ל"ח להטמנה דל"ח לחיתוי ולהרתחה, שהרי רוצים לצנן החמין, ומ"מ אסרו להם משום מאן דחזי וטעי שמותר להחם צונן או דיאמר דיאמר דאין חילוק בין חימום צונן לקירור חמים, ועולא פ' כאנשי טבריה, וע"ע במלחמות ד"ה ועוד, בד' הבעה"מ שעשו כן לצורך שתיה, אמנם עי' מאירי שם, דלפי' א' שכיונו להחם הצונן עשו כן לצורך שתי', ולפי' דכיונו לצנן החמין, הי' לצורך רחיצה. וש"ר דלא פי' כן, י"ל משום דס"ל דהכניסו הסילון להחם המים. ועייש"ע במלחמות להק' דאי רצו לקרר החמין, רחוק לומר דיאסרו להם משום הטמנה דהיא משום חשש חיתוי, ועיי"ש עוד תמיהה לפי' זה. - ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה ועולא, ועיי"ש ברי"ף י"ח. מדפה"ר, שהבי' ד' ר"נ והשמיט ד' ר"ח דמדין הטמנה, מש' דהאיסור בחמי טברי' מצד גזירת תולדות חמה, וכ"ה ברמב"ם פ"ט ה"ג ופכ"ב ה"ג, רא"ש סי' ו', ועי' פנ"י ד"ה אר"ח, דנ"מ לפי"ז מי הסילון שהוחמו מע"ש מותרים, כיון דאי"ז מצד הטמנה, [עיי"ש עפ"י תוד"ה ממעשה, דלרב חסדא, הטמין מע"ש אסור בדיעבד], ובשו"ע רנ"ז ס"א ושכ"ו ס"ג, פ' דהטמנה בתולדות האור אסור בדיעבד, דעיי"ש לאסור הטמנת סילון צונן באמה של חמין, ולענין דיעבד. ועי' ביהגר"א רנ"ז אות א', דמקורו מתוד"ה ממעשה, בד' ר"ח, ולפי"ז מבו' בשו"ע דמפ' דר"נ פ' כר"ח. ובבעה"מ שם פ' כעולא.
- ↑ וכה"ק בש"ר בסוגיין. ובעיקר הענין ע"ע פנ"י ד"ה אלא, דכ"מ דפניו ידיו וכו' הוי ק"ו משתיה, מדמקשי' הא הוחמו מע"ש מותרים, וק' דדילמא נקט בשבת לאשמעי' דמע"ש מותרים בשתיה, ועכצ"ל דשתיה ק"ו לרחיצה, וא"כ מה הוצרך לאסור הרחיצה, וע"כ לדקדק להיתר לענין ע"ש. אמנם במגיני שלמה הק' דצ"ב אמאי רחיצה ק"ו משתיה, דהא מעשה שבת אסור באכילה והנאה, ולא מצינו איסור טפי בשתיה מהנאה, ועיי"ש דלהראשונים (רמב"ן ריטב"א ור"ן) דהוחם בשבת אסור להכניס אפי' אצבע קטנה, ילה"ק טפי כנ"ל, ועו"ק דתנאי פליגי אי מעשה שבת מדאו' (ב"ק ע"א.), ומבו' שם דגם להאוסרים היינו רק באכילה ולא בהנאה, והוסיף דאפי' אי מעשה שבת אסור בהנאה, מ"מ בחמי טברי' שלא עשו בידים, דילמא אסור רק בשתיה. ובצל"ח ר"ל דהיתר הנאה ממעשה שבת (בב"ק שם), היינו בחימם לצורך שתיה, דאז מותר בהנאה, אך חימם לצורך רחיצה אסור לרחוץ, ולפי"ז בחימם לרחיצה הי"ל להתיר בשתיה, ומ"מ בחמי טברי' אסרו להם גם בשתיה, ומבו' דחמורה מרחיצה, דחימם לשתיה מותר ברחיצה, וחימם לרחיצה אסור בשתיה. [וע"ע שו"ת מנח"ש ח"ב סי' כ"ד, דגם המגיני שלמה לא התיר הנאה במעשה שבת, ורק בחימם לשתיה התיר לרחיצה. ובעיקר הענין אי בחמי טברי' חיממו לשתיה או רחיצה, עי' תוס' לעיל ל"ח: ד"ה מעשה, דהי' לרחיצה, וחכמים אסרו להם השתיה, וכ"ה בר"ן ד"ה ממעשה, ובמיוחס לר"ן בע"א ד"ה ומעשה, אמנם עי' בעה"מ ל"ח: ד"ה מעשה, כ' דהי' לשתיה, וכ"ה במאירי שם ד"ה מעשה, ועי' במלחמות שם], ועייש"ע בצל"ח לבאר לדרך זו דגדר האיסור הוא שאסור לקיים מחשבתו, וע"כ חימם לצורך רחיצה אסור ברחיצה, אבל חימם לשתי' מותר ברחיצה, ועיי"ש עוד הוכחה דחמי טברי' חיממו לרחיצה. ובעיקר הענין אי מעשה שבת אסור בהנאה, הנה עי' מגיני שלמה וצל"ח הנ"ל, וע"ע ריטב"א ד"ה ופרכי', דמבו' דאסור, ועי' יש"ש חולין פ"א סי' ל"א, דאסור בהנאה, וכ"מ במשנ"ב סי' שי"ח סק"ד, דעיי"ש דמ"מ מותר ליהנות מדמי התבשיל. וע"ע כף החיים סי' שי"ח סק"ח, דמותר למוכרו רק בשוויו שהי' קודם הבישול.
- ↑ וע"ע בתוד"ה אלא פניו, שפי' דהנידון הי' לגבי רחיצה בהוחמו בשבת, אי האיסור על כל גופו או רק על פניו וכו', ולפי"ז יש צד להתיר פניו ידיו וכו' אע"פ שאסור בשתיה, והוקשה להם באמת דהו"מ למידק ממתני' בלא הך ברייתא דמייתי מדקתני ואסורין בשתיה כ"ש פניו ידיו ורגליו דאסירי. אמנם הרמב"ן ד"ה האי, כ' דלהצד דהנידון ברחיצה, פשיטא דאסור גם אצבע קטנה בהוחמו בשבת, והנידון כלפי ע"ש אי שרי רחיצת כל גופו או פניו וכו', וכ"ה בריטב"א ומיוחס לר"ן ד"ה מאי, ובר"ן ד"ה אילימא, ועי' מגיני שלמה ד"ה הא חמין, להק' דאי הוחמו בשבת הוי מעשה שבת, א"כ הו"ל לדקדק דהוחמו בשבת אסור כל גופו אפי' במוצ"ש עד בכדי שיעשו, ובהוחמו מע"ש מותר מיד במוצ"ש. וכמו"כ עי' מהרש"ל לתמוה ג"כ על תירוצם, דלא מסתבר דנקט איסור רחיצה בהוחמו שבת, לאשמעי' דין הוחמו מע"ש. ועכ"פ לתוס' ורשב"א שלא תי', נ' שפי' דהנידון הי' לגבי רחיצה בהוחמו בשבת, אי האיסור על כל גופו או רק על פניו וכו', ולפי"ז יש צד להתיר פניו ידיו וכו' אע"פ שאסור בשתיה, וכמבו' במהרש"ל הנ"ל.
- ↑ והראש יוסף ד"ה פסקא מעשה, תי' דנקט רחיצה לחדש דדין רחיצה לשבת כדין יו"ט, או לאשמעי' דבהוחמו מע"ש מותר רחיצת כל גופו, וזהו דמקשי' בגמ' היכי דמי מתני' וכו'. ורבינו מת' דניח"ל להביא ראי' מברייתא דמפ' להדיא, מהדיוק מאיסור שתיה. ובצל"ח שם ר"ל דלהאוסרים בהנאה, צל"ב היתר רחיצת פניו וכו', דאיסור מעשה שבת הוא רק לצורך התשמיש שנתכוין לו במעשה.
- ↑ וכה"ק בתוד"ה אלא פניו, ועי' ראש יוסף ד"ה פסקא ושפ"א לדייק דלתוס' יו"ט כשבת, והוחמו מעיו"ט אסורים ברחיצת כל גופו, רק פניו ידיו ורגליו, אמנם עיי"ש משנ"ת בד' רבינו לק' מ. ד"ה ואין.
- ↑ עי' רע"א ד"ה מה רחיצה, להק' דדילמא מיירי ברחיצת כל גופו אבר אבר, דזה מותר ביו"ט מה"ת ומעיו"ט י"ל דמותר גם מדרבנן, [עיי"ש קו' עפ"י רבינו ד"ה וב"ה, בד' תוס', דהוחמו מעיו"ט מותר ברחיצת כל גופו אבר אבר, לדעת רב בירו' פ"ג ה"ג, הו' להלן בתוד"ה וב"ה]. ובאמת עי' ראש יוסף ד"ה והוי, ושפ"א דמוכח דלתוס' רחיצה אבר אבר שוה לרחיצת כל גופו בב"א, ודלא כד' רבינו הנ"ל. ובפנ"י בתוד"ה וב"ה, כ' לבאר דתוס' לשיטתם דהאיסור לחמם לרחיצת כל גופו בב"א הוא מה"ת, וע"כ לא חילקו בין בב"א לאבר אבר, ולהראשונים דרחיצת כל גופו הוי שוה לכל נפש ומדרבנן גזרו שלא יזלזל במלאכות, יש לחלק בין בב"א לאבר אבר דמשנה וניכר שאסור בב"א.
- ↑ ועי"ש בדף כ"א:
- ↑ וכ"ה בתוד"ה אא"כ, ורמב"ן ד"ה הא דתנן, ועו"ר. ועי' גהש"ס כאן ורע"א ביצה כ"א: בתוד"ה לא יחם, להק' דאי ס"ל מתוך נמי תיקשי, דיתירו גם באין ראויין לשתיה, וי"ל עפ"י הראשונים דב"ש דפליגי על מתוך פליגי על הואיל, דתוס' ר"ל דאי לב"ש אמרי' הואיל, א"ש ההיתר להחם בראויים לצורך רחיצה. ובשו"ת אבנ"ז או"ח סי' ת"ז סק"ד, תי' דב"ש לשיטתם (ביצה י"ז:) דצריך לערב מעיו"ט פת לאפיה ותבשיל לבישול, והיינו דבעי' היתר בפ"ע לכל מלאכה, ולפי"ז גם אי ב"ש ס"ל מתוך, מ"מ באין ראויין לשתי' ל"א מתוך, דהרי"ז כמין אחר מראויין, ול"א בזה מתוך.
וע"ע מיוחס לר"ן ד"ה דתנן, דכ"מ ברד"ה ראויין, וכ"כ רבינו בביצה שם ד"ה לא, וכ"כ בתוד"ה אלא אם, דודאי ב"ש שרו בישול ביו"ט רק בדבר הנצרך לו ליו"ט, וכ"כ התוס' בביצה כ"א: ד"ה לא, וכ"כ הריטב"א ד"ה לימא, וביצה שם ד"ה מתני'. ועי' ביצה י"ב. אמנם עיי"ש במיוחס לר"ן בשם י"מ לדקדק דמש' מב"ש דבראויין לשתי' מותר להחם לרגליו, ועיי"ש לדחותם, ושיטתם יל"ב משום הואיל וחזי לאורחים, והתירו לצורך רחיצה דשמא ישתמש בהן לאורחים. ועי' אבן שלמה דף מ. ד"ה ונראה, ועי' צל"ח בתוד"ה אלא. ובעיקר סברת הואיל, עי' פסחים מ"ו:
ובמיוחס לר"ן ד"ה דתנן, דקדק מלש' המשנה, דבראויין לשתי' מותר להחם לרגליו, וביאר הטעם משום הואיל וחזי לאורחים, והתירו לצורך רחיצה דשמא ישתמש בהן לאורחים. ועי' אבן שלמה דף מ. ד"ה ונראה, ועי' צל"ח בתוד"ה אלא. והנה עי' גהש"ס ורע"א ד"ה ב"ש להק' דמ"ל דב"ש פליגי על מתוך, מ"מ יהא מותר משום הואיל דחזי לאורחים, וכה"ק הפני שלמה ברד"ה ראויין, ותי' דהואיל פוטר ממלקות, ומ"מ אסור מדרבנן. עוי"ל עפ"י משמעו' ראשונים דלב"ש דלי"ל מתוך, ק"ו דפליגי על "הואיל", ובאמת כ"מ ברמב"ן ורבינו הכא, וצ"ב הק"ו. ועי' ר"ן ד"ה ב"ש, שכ' דהם שוין, ופליגי אתרווייהו. [ועי' רע"א שם, דכמו"כ י"ל לתוס' דק"ו להואיל]. ובשו"ת שבט סופר או"ח סנ"ז ר"ל דבאמת גם אי ב"ש ס"ל מתוך, מ"מ רחיצה אינה שוה לכל נפש, ול"א מתוך בזה, ובראויין לשתי' ס"ד לומר "הואיל" ושוב חשיב צורך קצ', ונימא מתוך, וע"ז הוכיחו תוס' דלב"ש ל"א מתוך בצורך קצת. והשפ"א ביצה כ"א: תי' דכיון דב"ש ל"א מתוך, וא"כ האיסור לחמם מדאו', והואיל ל"מ להתיר לכתחילה איסור דאו'. ובעיקר הענין אי מתוך והואיל תלי' זב"ז, יעוי' גהש"ס ורע"א ד"ה אמנם להק' דבפסחים מ"ז: מבו' דגם אי ל"א מתוך, אמרי' הואיל, ולכן בישל גיד בחלב ביו"ט דאין ראוי לאכילה ביו"ט, עובר משום בישול ביו"ט ובישול בב"ח והבערה, ומקשי' דנימא הואיל לפוטרו מהבערה, ומדלא מקשי' לפוטרו מבישול ביו"ט מש' דל"א מתוך, ועי' דו"ח לרע"א ח"א מערכה ז', ועיי"ש ברע"א דכ"מ בתוס' (פסחים שם ד"ה אהבערה) דלב"ש אמרי' הואיל, ועיי"ש במהר"ם חלאוה שם מ"ו: ד"ה איתמר, לבאר לשיטתם, דל"א מתוך, דל"ש להתיר מחמת מלאכה אחרת, ומ"מ שייך להתיר שמא אותה מלאכה עצמה תהי' לצורך יו"ט. וע"ע שיטמ"ק ביצה י"ב. ד"ה ותדע, כמו"כ דלמ"ד הואיל, ל"א מתוך, ולשי' זו, צל"פ לב"ש דמותר להחם לרחיצה, בכה"ג דשייך הואיל. ובחזון יחזקאל תוספתא ביצה פ"ב ה"ז חידש דגם לשיטתם חלוק בישול אוכל שלא לאוכ"נ, מחימום לרחיצה, דבישול אוכל ע"י הואיל ה"ז נחשב כאילו בישל לעכשיו ולצורך היום, משא"כ בחימום לרחיצה, ל"ש ע"י הואיל דייחשב כאילו בישל לצורך אכילה, שהרי כיון שלא לצורך אכילה, [ובזה מיושב קו' הגרע"א הנ"ל], ועייש"ע דרכים נוספות.
והנה בירו' (ביצה פ"ב ה"ה) "פתר לה תרין פתרין על דעתון דב"ש והוא ששתה מהן, על דעתון דב"ה והן שיהו ראוין לשתיה". ועי' תוס' ביצה כ"א: ד"ה לא, דעפי"ז יל"ב דלב"ש כיון דמותר רק לצורך שתי' ואז מרבה לצורך רחיצה, צריך גם שישתה מהם. ועוד אי' שם: "פתר לה פתר אחרן על דעתי' דב"ש והן שראויין לשתיה, על דעתי' דב"ה ואפי' אין ראויין לשתיה", והו' בד' רבינו בביצה שם ד"ה לא יחם, ואי"ז בירו' לפנינו, [אמנם כ"מ בלש' הירו' "תרין פתרין"], ובמאירי שם ד"ה המשנה הרביעית, הבי' דרך זו, ועי' שעה"צ סי' תקי"א סק"ז, דכ"מ בבלי. ולל"ק בירו' שם לכאו' גם לב"ה ל"א מתוך, והתירו בראויין לשתי' משום הואיל, ולב"ש ל"א הואיל, וע"כ צריך שישתה, ולפי"ז ב"ה מתירים הוצאת קטן ביו"ט (ביצה י"ב.) משום דאין הוצאה ביו"ט, ולל"ב שם, לב"ה אמרי' מתוך, ולב"ש ל"א מתוך, וע"כ פליגי באין ראויין לשתיה, ועכ"פ מהירו' מוכח דגם אי ל"א מתוך אמרי' הואיל. ולהראשונים שהשוו לב"ש מתוך והואיל, דלב"ש ל"א תרווייהו ומותר להחם רק לשתי' ובלבד שישתה בהם, ולב"ה אמרי' מתוך ומותר להחם אפי' לרחיצת רגליו ואין ראויין לשתי'. ויש שתלו בירו' הנ"ל, פלוגתת הראשונים אי לב"ה מותר לחמם לרחיצת רגליו, משום דהנאת גופו חשיב כאוכ"נ, או משום מתוך, ופי', דלל"ק דשרי לב"ה רק בראויין לשתי', ע"כ ההיתר משום מתוך, ולל"ב שהתירו גם באין ראויין לשתי', מש' דההיתר משום אוכ"נ. - ↑ וכ"כ התוס' בשם ר"י.
- ↑ וכ"כ בתוד"ה וב"ה.
- ↑ מבו' דטעם ב"ה משום דרחיצה שוה לאכילה, דרחיצה בכלל אוכ"נ, וכ"מ בעבוה"ק בית מועד ש"ג ס"ה, וברמב"ם הל' שביתת יו"ט פ"א הט"ז, וכ"ה בפיהמ"ש ביצה פ"ב מ"ה ובשבלי הלקט סי' רמ"ג ובאורחות חיים הל' יו"ט סי' י"ד ורוקח סי' רצ"ז, ועי' שעה"צ סי' תקי"א סק"ב. אמנם בר"ן ד"ה וב"ה ובביצה י"א: ד"ה מתני', כ' דטעם ב"ה דמתוך שהותרה לצורך אוכ"נ, הותר שלא לצורך, ופי' לרחיצה שאינה אוכ"נ, וכ"פ הריטב"א ד"ה לימא תנן, ומאירי ביצה כ"א: ד"ה המשנה הרביעית, וכ"מ בד' רבינו בביצה כ"א: ד"ה ב"ש, ולפי"ד ב"ה וב"ש פליגי אי מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והנה בד' רבינו הכא מבו' דדין מתוך, ילפי' מקרא ד"לכם" כל צרכיכם, ולפי"ז גם רחיצה וסיכה וגם שאר הנאות הגוף הכל דין א', וכ"ה בראב"ד שהו' בשיטמ"ק כתובות ז. ד"ה א"ל, וביראים סי' ד"ש, וברמב"ן ד"ה הא דתנן, וע"ע מגן אבות [למאירי] דין ו' ד"ה נמתי להם סבורין אתם, אמנם בר"מ שם מבו' משנ"ת דבהקרא (שמות יב טז) "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", נכלל הנאות הגוף, ועי' שעה"צ שם, דמדבריו בהל' שם, מש' דרחיצה וסיכה בכלל שתי', ושאר הנאות הגוף ילפי' מדין "מתוך", וברע"א על המשניות ביצה אות ט"ו, כ' דנידו"ז תלי' בפלוגתא דאמוראי בביצה י"ב. לרבה ב"ה לא ס"ל מתוך, ולפי"ז ע"כ להחם לרחיצת רגליו בכלל אוכ"נ, ולר"י שם דב"ה ס"ל מתוך, י"ל דזה הטעם להתיר לרחיצה.
עוד יעוי' ב"ח סי' תקי"א סק"א, שהק' סתירה בר"ן (ברי"ף ביצה כ"א: ד"ה מתני' לא יחם) דהתיר להחם לרחיצה מדין מתוך, ושם (ל"א. ד"ה ומקשו הכא) פי' ההיתר לבקע עצים ביו"ט למדורה, דכל שהנאת גופו הוי כאוכ"נ, ולהנ"ל די"א דהכל דין א' א"ש. וע"ע פר"ח תק"א סק"ב, להוכיח דההיתר רק משום מתוך, דבכתובות ז. לגבי בעילת מצו' ביו"ט שרי ובשבת אסיר, ומפ' ההיתר משום מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו', וכ"ה השער המלך הל' יו"ט פ"א ה"ד, ועי' ישועות יעקב או"ח סי' תקי"א סק"א. קה"י ביצה סי"ז. אמנם עיי"ש בשעה"מ די"ל דבבעילה ל"ש לומר דההנאה באה מהחבורה שהיא המלאכה ל"ח אוכ"נ, דרק במדורה וברחיצה שנהנה מהאש עצמה או שהמים באים על גופו הוי אוכ"נ, ובשעה"צ שם כ' די"ל דרק רחיצה וסיכה הוי כאוכ"נ, אבל שאר הנאות הותרו משום מתוך, [עיי"ש עפ"י דקדוקו ברמב"ם שם, והעירו דמהר"ן ביצה ל"א. מש' גם לגבי שאר הנאות], ובישוע"י שם תי' דכיון דיש הבקיאין בהטיה לבעול בלא דם, ל"ש לומר דחשוב להנאת גופו להיות אוכ"נ, ועיי"ש עוד ביאור בזה. ובקה"י שם ר"ל דמתוך דהתם, היינו דהך היתר דאוכ"נ נאמר גם על שאר הנאות, כלו' דהותר לבעול משום מתוך. - ↑ וכה"ק הרמב"ן ד"ה ומשמע נמי, ועיי"ש ג"כ הוכחות הנ"ל דרחיצה כאוכ"נ. וברמב"ם הל' יו"טפ"א הט"ז פי' הטעם לאסור רחיצת כל גופו משום גזירת מרחצאות, ולפי' זה, גזרו ביו"ט משום שבת. ועי' פנ"י בתוד"ה וב"ה, דיל"פ לשי' זו, דבזיעה, ל"ח גזירה לגזירה, דבלא"ה גזירת רחיצה ל"ה מתקיימת, כדלהל' דהיו רוחצים בחמין וכו' מזיעין אנחנו, אמנם לרבינו הכא והרמב"ן שם נדחית שי' זו, דל"ש לגזור ביו"ט אטו שבת, דל"ג על יו"ט בדברי אוכ"נ. וע"ע ר"ן על הרי"ף ביצה כ"א: ד"ה ועושה, ומרבינו ורמב"ן הנ"ל, מבו' דלהמתירים רחיצה מדין מתוך, טעם האיסור שגזרו ביו"ט אטו שבת. ובחת"ס ביצה כ"א: ד"ה לא יחם, ר"ל דגם אי רחיצה כאוכ"נ, גזרו בה אטו שבת, כיון דגזרי' מחמת הבלנים שעברו כבר בשבת, וגדרו זה גם ביו"ט, ועייש"ע.
- ↑ והו' גם ברמב"ן שם.
- ↑ וכה"ק הרמב"ן שם, וכ"ה הר"ן ד"ה והקשה הרשב"א, בשם רבינו.
- ↑ ועיי"ש בר"ן להוכיח דשייכא הדחת קרקע בחמ"ט.
- ↑ ד"ה וב"ה, והו' גם ברמב"ן שם, וע"ע שבלי הלקט סי' רמ"ג, אמנם הרמב"ם הל' יו"ט פ"א הט"ז, ג"כ פליג בזה ודעתו דרחיצה היא שוה לכל נפש, וכ"מ ברי"ף ביצה כ"א: וכ"פ בשו"ע או"ח סי' תקי"א ס"א, וכ"כ הר"ן על הרי"ף מ. ד"ה תניא ומ: ד"ה ולענין, בד' הרי"ף בשם גאון, [עיי"ש שהתיר חמין דמעיו"ט, כיון דביו"ט אי"ז מה"ת].
- ↑ דף ז.
- ↑ אמנם הרמב"ן שם כ' דאלו דברי נביאות, דאדרבה מסתבר הנאת כל הגוף נצרכת יותר מהנאת אבר אחד.
- ↑ עי' ראש יוסף ד"ה והוי, שדקדק מתוד"ה אלא פניו, דגם רחיצה אבר אבר אסור מה"ת. ועי' פנ"י לבאר פלוגתת תוס' ורשב"א הנ"ל לשיטתם, בטעם איסור להחם לצורך רחיצה, אי מה"ת או מדרבנן. ובעיק"ד הירו', עיי"ש ברמב"ן ד"ה ויש כאן, לבאר דגם לשמואל מעיקה"ד כל גופו מותר, וחכמים גזרו וגם בכל גופו אבר אבר, והירו' מק' מ"ש דגזרו ברחיצה ול"ג בבישול אוכ"נ, ומת' דבאכילה ילפי' מקרא להדיא, וע"כ ל"ג בזה. וע"ע ביהגר"א או"ח סי' תקי"א אות ה' לדון אי מירו' הנ"ל, מוכח כהסוברים דמותר לרחוץ בהוחמו מעיו"ט, ובעיקר הענין כ"ד הרי"ף והרמב"ם, עי' משנ"ת לעיל.
והנה הרע"א בתוד"ה אא"כ, הק' דאי שרי להחם לרחיצת פניו וכו', אמאי לא התירו לצורך כל גופו משום ריבוי בשיעורים, וכדאמרי' לב"ש במיחם לשתיה, וכה"ק הגרע"א בביצה כ"א: ד"ה מתני' לא יחם, וכ"ה בשו"ת רע"א ח"א סי' י"ז ד"ה והכי משמע. [עיי"ש משמעו' דבריו, דהוק' לו לתוס' דהאיסור מה"ת, אך להתיר מדרבנן ניח"ל משום גזירת הבלנים]. וע"ע שו"ע הרב סי' תקי"א ס"א ד"ה אבל יש חולקין, מה שמתיר מדין ריבוי בשיעורין. והרש"ש בתוד"ה אא"כ, תי' דהיתר ריבוי בשיעורין, הוא כשאי"צ לשאר דל"ח שירבה בכלי אחר, אך במכוין לצורך כל גופו, חיישי' שיוסיף בכלי אחר. ובפנ"י ר"ל דכמו שלב"ש אסרו ריבוי בשיעורים לצורך כל גופו משום גזירת הבלנים שנחשדו להחם לרחיצה, כמו"כ י"ל לב"ה. ובדעת תורה סי' תקי"א ס"ב, ר"ל תי' אחר, דרחיצת פניו וכו' יחד עם כל הגוף הנאתם מרובה מרחיצתם לבד כ"א בפ"ע, ונמצא דגם רחיצת פניו וכו' אי"ז שוה לכל נפש, [ויל"ע בזה], ויש שכ' דכ"מ מרבינו (ד"ה הא דתנן) דמותר כל גופו אבר אבר בהוחמו מעיו"ט, ומבו' דכל הגוף בב"א חמיר, וכמו"כ חלוק רחיצת פניו וכו' מרחיצתם יחד עם כל הגוף, ויש שתי' למשנ"ת ברד"ה ראויין, דגם לב"ש מותר רק להחם לשתי', ואח"כ אם ירצה ירחוץ בהם, ונמצא דלא התירו ריבוי בשיעורין רק לצורך אכילה שראוי ליו"ט, דאז המלאכה בעצם היא אוכ"נ, כמו"כ י"ל לב"ה דאסור להחם כ"כ הרבה מים לצורך פניו וכו' דאי"ז מצוי שישתמש בכ"כ הרבה לזה, עוי"ל דלא התירו ריבוי בשיעורין רק אם ההוספה היא מיעוט להיתר, אך הוספת רוב מים לרחיצה, המים דלשתי' בטלים ברוב, ואסור. ובמאורי אש פ"א ע"ו אות ד' ר"ל דהיתר ריבוי בשיעורים הוא רק באוכ"נ, דגדר ההיתר שם כ"הותרה", וע"כ בגוונא דב"ש דעיקר הבישול הי' לאוכ"נ שייך היתר ריבוי, אך בגוונ' דב"ה שמיחם לצורך רחיצה, שם הרי"ז כ"דחויה", ול"א היתר ריבוי בשיעורין. - ↑ וע"ע ר"ן שם.
- ↑ וכ"מ ברד"ה והאי ובתוד"ה בין, וברמב"ן ד"ה ה"ג ור"ן ד"ה אמר, ועי' ריטב"א ד"ה ופרכי', שפי' בשבת משום מעשה שבת דאסור בהנאה עד מוצ"ש.
- ↑ וע"ע בס' הישר לר"ת חידושים סי' רכ"ו.
- ↑ עי' שו"ת פאר אהרן ס"ד לבאר כוונ' רבינו להוכיח ממה שהביאו צונן מע"ש ולא חמין. והנה בתוס' שם הביאו עוד הוכחה לזה, עיי"ש, והריטב"א ד"ה ופרכי', הוכיח עוד מר"י דמחלק בין שיטוף בצונן לחמין, ואי שרי בהוחמו מע"ש, הו"ל לחלק בחמין עצמם בין מע"ש להוחמו בשבת, והרע"א ד"ה והאי, ר"ל דכ"מ דפ' כר"י משום דהוי מכריע, ואי מתני' בהוחמו מע"ש וכר"י, הול"ל דהלכה כסתם משנה. והנה בתוד"ה והא מעשה, הק' דלפי"ז מה מקשי' לר"ח דמחלק בין הוחמו בכלי לקרקע מאנשי טברי', דשם הוחמו בשבת עצמה, ועיי"ש משכ"ב, וע"ע תורא"ש ד"ה בין. ובעיקר הענין הנה בסה"ת הל' שבת סי' רל"ב בשם רבינו שמואל, מבו' דנחלק על התוס' ופי' דהתנאים נחלקו בהוחמו בשבת, אך מע"ש גם לר"י מותר, וכ"פ הראב"ן בתשו' שבסוה"ס ד"ה והא דאמרי' בפרק, וכ"ה הריטב"א ד"ה ופרכי', בשם רש"י, וכ"פ המרדכי רמז ש"ב בשם רשב"ם ורוקח, והנהבתוס' המשמעו' דגם בהוחמו בשבת שרי. וע"ע רע"א ד"ה והאי, דגם לש"ר יש לתלות נידו"ז אי פליגי בשבת, בפלוגתת ריו"ח ורב איקא, ודחה זה. והנה לפי' זה דהראשונים "אם בשבת אסורים ברחיצה", היינו כר"י, ולפי"ז הוחמו מע"ש מותר להשתטף כל גופו, ועיי"ש בס' התרומה לק' דלפי"ז נמצא ב' פלוגתות, א' בהוחמו מע"ש דלר"מ אסור כבצונן, ולר"י ור"ש מותר, ועוד דפליגי ר"י ור"ש בהוחמו בשבת, ולהלן מבו' דר"י הוי מכריע וכו'. וע"ע בתו"י בתוד"ה והא אות ג', פי' אחר דפליגי בהוחמו מע"ש ועומדים ע"ג האש בשבת דמוסיף להתחמם, דלר"מ ור"י אסור ולר"ש מותר, וצונן דאסר ר"מ, היינו שהיו בביה"ש על האש ונצטננו, אבל הסירום מהאש מע"ש לכו"ע מותר, ויתכן דזהו דעת היש מפרשים שבתורא"ש ד"ה בין, ועייש"ע בתו"י.
- ↑ רבינו מפרש כאן כמש"ה לק' מ: ד"ה הא, בשם י"מ וכ' שם ע"ז דנכון הוא, וזהו כפי' הרמב"ן במלחמות ד"ה ובודאי והר"ן ד"ה אמר רבא איקא וכ"ה במיוחס לר"ן ד"ה אמר ר"ח, אמנם עיי"ש בד' רבינו לק' שם בשם ר"ת לפרש באופ"א, ועייש"ע מה שצויין בדבריו.
- ↑ ועכ"פ מבו' דטעם ר"מ ור"י דאסרו שיטוף בחמין, משום גזירת מרחצאות, וכ"מ בס' הישר לר"ת חידושים סי' רכ"ו ובבעה"מ ד"ה מעשה, וכ"מ ברמב"ן במלחמות ד"ה ובודאי ואילך. ועי' תורא"ש ד"ה ור"ת, ועי' ברד"ה מותר. וכ"מ בריטב"א ד"ה ואמרי' ובמאירי ד"ה נתינת, וראב"ן בשו"ת שבסוה"ס, והר"ן עהרי"ף ד"ה תניא ובקידושין עהרי"ף כ"ד: ד"ה תנו, כ' כעי"ז דאסרו אטו הוחמו בשבת, [עיי"ש בקידושין שמא יבוא להחם בשבת], וע"ע בחי' הר"ן ד"ה אמר רב איקא.
אמנם ברד"ה בכלי, פי' דהטעם בחמין משום מאן דחזי דיאמר היום הוחמו ויבוא להטמין מים צוננים בחמין עיי"ש, וכ"ה בחי' הרמב"ן ד"ה ה"ג, ובטעם רש"י דל"ח לגזירת מרחצאות, עי' פנ"י ברש"י שם לבאר דלהוו"א דהתירו שיטוף בקרקע, ל"ש לפ' הטעם בכלי משום גזירת הבלנים, דזה טפי מסתבר בקרקע שזה דרך רחיצה במרחצאות, ולפי"ז פירש"י שייך רק בד' ר"י ור"ש, אך לר"מ דאסר בצונן, היינו משום גזירת מרחצאות, ויש להעיר ממשמעו' רבינו שם שכ"כ גם לר"מ, ובפמ"ג שכ"ו א"א סק"ד, כ' דלרש"י גזירת מרחצאות היינו משום חשש הרואין דיטעו שהוחמו היום, אך ל"ח שיחממו בידים, וכ"כ הנובי"ת או"ח סי' כ"ד, כ"ה וכ"כ בהגהות הראמ"ה, ועיי"ש דעפי"ז י"ל דחשו טפי לרחיצה בחמין דמע"ש ולא להזיע ושתי', דדרך הרוחצים לערב צונן בחמין, משא"כ בזיעה ושתי', ועיי"ש ראי' לזה מלק' מ"ב. גבי אמבטי. ובפני שלמה ד"ה ונלפענ"ד, כ' באופ"א דקודם גזירת מרחצאות, הי' גזירה על רחיצה ושיטוף בכלי. ועייש"ע פנ"י להק' דבגזירת חמה אטו אור, ל"ח שיערב צונן בחמין, ותי' דלא נחשדו ישראל על שבת, והוכרח לפר' רק מצד עירוב בחמין, ובתולדות אור, חשו שיטעה משום דל"נ כבישול גמור, כגון הנחת ביצה בצד המיחם. ובעיקר הענין יש שהשוו שיטות הראשונים הנ"ל. - ↑ מד' רבינו מש' מש' דשיטוף כרחיצה, ומ"מ בצונן ל"ג, ולפי"ז מותר לרחוץ בצונן, וכ"פ הב"י סי' שכ"ו ד"ה וכתוב, ובשו"ע שם, עיי"ש דמותר לרחוץ בצונן ק"ו ממה שהתירו רחיצת כל גופו בחמי טבריה. אמנם המרדכי רמז ש"ג ס"ל דרק שיטוף מותר בצונן ולא רחיצה, ועי' שו"ת מהרי"ל סי' קל"ט ובחדשות סי' צ"ו, והו' במג"א שם סק"ח, דמנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן, מכמה חששות, סחיטה והוצאת המים לכרמלית. וממרדכי הנ"ל מוכח דטבילה ל"ח כרחיצה, דאל"ה כל טמא ייאסר בטבילה. ועי' תרוה"ד סי' רנ"ה דלמהרי"ל הנ"ל, אסור לטבול בצונן, שהרי ההיתר משום דנ' כמיקר ולא כמתקן (ביצה י"ח.), וכיון דנמנעים משום סחיטה וכו', ניכר דעושה הטבילה לשם טבילה ונ' כמתקן, וע"כ נהגו הנשים שלא לטבול בשבת, אא"כ א"א מע"ש. ועי' מג"א שם דבטובל לקריו דטבילתו מדרבנן, מותר גם למהרי"ל, דאין נ' כמתקן. וע"ע ביהגר"א שם אות ט"ז דעכשיו אין לחלק בין הטומאות, דבזמנינו גם טבילת קרי נ' כמתקן ואסור, [כמש"כ הביאוה"ל סי' שכ"ו ד"ה אדם], ועיי"ש בביהגר"א דכ"מ ממג"א (סי' קכ"ח סק"ע) דנהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם ביו"ט, שיוכלו לישא כפיהם בטהרה, דנהגו שלא לטבול ביו"ט.
- ↑ עי' ב"י סי' שכ"ו ס"א ד"ה וכתוב, לבאר דאע"פ דלא מצינו דר"י שרי רק שיטוף בצונן, י"ל דנקט שיטוף כנגד ר"מ דאסר, ולעולם מתיר גם רחיצה, ובעיקר הענין אי טעם ההיתר משום דל"א גזירת מרחצאות בצונן וגם ברחיצה מותר, או"ד דרק בשיטוף שהוא אטו רחיצה, ל"ג בצונן, דהוי גזירה לגזירה, עיי"ש בב"י עפ"י סה"ת סי' רל"ג, להתיר לרחוץ בחמי טברי' כל גופו יחד, וכ"ש דמותר רחיצת כל גופו בצונן, אמנם המרדכי רמ"ז ש"ג אוסר רחיצה בצונן גם לר"י. ועי' תו"ש סי' שכ"ו סק"ג, בד' ההגהמ"ר רמז תנ"ו. וע"ע מג"א שם סק"ח דגם למרדכי מותר רחיצה בנהרות ומעיינות, ורק במרחץ אסור.
- ↑ משמעו' ד' רבינו דר"מ ור"י פליגי אי חיישי' למראית עין או לא, כיון דהרבה אדם וכו'.
- ↑ וכ"כ הר"ן ד"ה אמר ר"ח ועו"ר.
- ↑ וכ"פ הר"ן ד"ה הכי פירושא. ויש שדקדקו מד' רבינו כפירש"י קמ"ז: ד"ה להשתטף, דכל העברת זיעה הוי שיטוף, ודלא כפרי"ד ל"ט: ד"ה אם שבת, ובעיקר פי' החילוק בין כלי לקרקע, הנה ברש"י ד"ה מותר, פי' באופ"א משום דבקרקע בטלי להו מתורת חמין, והרמב"ן בחי' ד"ה ה"ג, פי' דבקרקע הטעם משום דאין ניכר שהוחמו באור, ול"ח למאן דחזי. ובמלחמות ד"ה והריני, פי' באופ"א דרחיצה מכלי דומה טפי לרחיצת כל גופו מבקרקע, דכששופך מכלי באים על גופו בב"א, משא"כ בקרקע, דנוטל בידו מים ונותן על גופו. והריטב"א ד"ה ואמרי', פי' באופן נוסף דכלי אינו מחזיק החום לזמן מרובה, וע"כ נ' שהוחמו בשבת, ואסור גם בצונן דנ' שקודם רחץ בחמין בכלי, משא"כ בקרקע, והבעה"מ ד"ה מעשה, כ' דהחילוק בין כלי לקרקע, הוא לר"מ ולענין שיטוף בצונן, אך בחמין הכל אסור, אטו חימום בשבת, והחילוק בין כלי לקרקע, דלר"מ איסור שיטוף בצונן משום נ' כמבשל וחיישי' למאן דחזי, אך בקרקע ל"ח דיאמרו שחיממם כיון שהם מרובים, וכ"פ ר"ת בס' הישר חידושים סי' רכ"ו, והו' בתורא"ש ד"ה ור"ת, [כ"נ התורא"ש שם בביאו"ד, אמנם בס' הישר כ' דאסור משום דהוא כמבשל, ולא נתפ' שם שנותן מים על גופו כשמזיע הוי בישול, או דכוונ' בכה"ג שעומד לפני המדורה, והתורא"ש הנ"ל פי' משום הרואה דיאמר שעושה כן לבשל המים]. וע"ע בהשלמה ד"ה פי' רבינו יעקב, דמיירי בנשתטף בחמין או שעמד קודם כנגד המדורה, ונ' דמכוין להחם. ובעיקר הענין מהו שיטוף לפיר"ת, עי' במלחמות ד"ה שוב, ועיי"ש משה"ק ע"ד. עוד מצינו פי' נוסף במש"א רב חסדא חילוק בין כלי לקרקע, דהראב"ן בשו"ת שבסוה"ס ד"ה והא דאמרי' בפרק שלישי, פי' באופן מחודש דפליגי בשיטוף בהוחם בשבת, וע"ז חילק ר"ח דמה שהוחם בשבת בתולדות האור אסור, ומה שנתחמם בתולדות חמה כחמי טברי', מותר בשיטוף, וכ"פ ס' התרומה הל' שבת רל"ב בשם רבינו שמואל, וכ"ה הריטב"א ד"ה ופרכי' בשם רש"י, והמרדכי רמז ש"ב בשם רשב"ם ורוקח. וכעי"ז בתורא"ש ד"ה בין, בשם י"מ, ולפי' זה, אין חילוק בין כלי לקרקע, אלא בין חמי אור לחמי טברי'. וע"ע מאירי ד"ה נתינת, עוד דרכים בזה.
- ↑ וכה"ק בתוד"ה והא ותורא"ש ד"ה בין, וכה"ק הראב"ן בשו"ת שבסוה"ס, ד"ה והא דאמרי' בפרק ג', התרומה סי' רל"ב, ועי' רמב"ן ד"ה ה"ג, וכה"ק הריטב"א ד"ה ופרכי', והמיוחס לר"ן ד"ה ואקשי'.
- ↑ וכ"ת הרמב"ן שם והר"ן ד"ה אמר, והמיוחס לר"ן שם, ועייש"ע בשם הרא"ה. וע"ע ריטב"א ד"ה והא, עוד ישוב באופ"א. וע"ע בעה"מ ד"ה מעשה ור"ת בס' הישר חידושים סי' רכ"ו, פי' נוסף דלר"ח עיקר הפלוגתא היינו לגבי שיטוף בצונן, דלר"מ אסור כיון שגופו חם ומזיע ומפשיר המים והוי כמבשל, ואר"ח דבקרקע שיש מים מרובים ואין גופו יכול לחמם המים, ול"ח למאן דחזי, והנה הרמב"ן במלחמות ד"ה שוב, הק' לפיר"ת דשיטוף בקרקע היינו שנכנס למים בקרקע, דענין שיטוף הוא שזורק המים על גופו, ויש שר"ל בכוונ' הבעה"מ שזורק המים על גופו, ורק דנותן הרבה מים בזאח"ז, ול"נ כמפשיר מים. ולפיר"ת הקו' מחמי טברי', דכמו שמותר הכנסת גופו לצוננים שבקרקע ול"ח לבישול המים שעליו, כמו"כ נתיר להכניס צוננים לחמין שבקרקע, ואע"פ דהצוננים מועטים, כיון שאינו מכוין לחממם אלא לקרר החמין, וק' לר"ח, מו"מ אי בחמי טברי' היו מכניסים הצונן לקרר החמין, ובעיקר הענין הנה כ"נ הבעה"מ ל"ט: ד"ה אר"ח, ומאירי ל"ח: ד"ה אמר המאירי מעשה, דהיו מכניסים הצונן לקרר החמין, אמנם ש"ר פי' דהכניסו הצונן לחממו לרחיצה.
ובעיקר הענין עיי"ש במלחמות ד"ה ובודאי, תי' אחר, דטעם ר"ח הוא, דכלי קרוב לרחיצה ששופך הרבה מים, אך בקרקע הדרך שנותן בידו מים על גופו ודומה לשיטוף מקצ' גופו, ולפי"ז ק' דבחמי טברי', מיירי בקרקע, וגזרו משום מרחצאות, ומבו' דחשיב כשיטוף כל גופו, וא"כ ה"ה בהוחמו מע"ש להאוסרים אין לחלק בין כלי לקרקע דשניהם הוי כשיטוף כל גופו, והוסיף דלר"ש ל"ק, דלדעתו חלוק שיטוף קרקע ביו"ט מהוחמו מע"ש. ובתו"י אות ג' מבו' תי' אחר וזהו לשיטתם בביאור הברייתא, דהפלוגתא דתנאי היינו רק בחמין שהוחמו מע"ש ונשארו ע"ג האש בשבת, ובכה"ג שהיו בביה"ש על האש ואח"כ נצטננו, מחמיר ר"מ, ולפי"ז ר"ח מחלק בין כלי לקרקע שהוסיפו להתחמם בשבת, וע"ז מקשי' מחמי טברי' דאסרו להם בקרקע, ומיירי בכה"ג שהוסיפו להתחמם בשבת. וע"ע ריטב"א מ. ד"ה וכשבא, ומיוחס לר"ן ד"ה אלא, מש"כ בביאו"ד חכמים דלק' שם. ובפנ"י תי' באופ"א דמקשי' לר"ח לשיטתו דאמר דממעשה דאנשי טברי' בטלה הטמנה וכו', ומש' דמיירי בהטמנה מבעו"י, ומש' דגם בהוחמו מע"ש אסור. וע"ע רמב"ן ד"ה ה"ג. - ↑ וכ"ת הרמב"ן ור"ן שם, וע"ע במיוחס לר"ן שם מה שהאריך בזה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |