אילת השחר/שבת/לט/ב
כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו. הנה מתחילה הכריע עולא כאנשי טבריא כנגד חכמים וע"כ שסבר שכן הוא האמת, וא"כ מה בכך שאנשי טבריא חזרו בהם, מ"מ הרי סובר שכן הוא ההלכה, ואין לומר דמאחר שאנשי טבריא חזרו בהן נמצא שאין תנא הסובר כן, דהא מה שסברו מתחילה זה גם שיטה, וכמ"ש תוס' ב"מ דף מ"ה א' ד"ה שאני, דשמא הלכה כרבי בילדותיה, וא"כ יכול לפסוק כאנשי טבריא קודם חזרתן, כיון שהוא סובר כן.
והא דפליג עולא אחכמים ק"ק דהא אמורא הוא והאיך פוסק נגד החכמים, אך באמת למה לא יוכל לפסוק נגד התנא אם נראה לו האמת לא כהתנא, ובקוב"ש (ב"ב אות תרל"ג) בשם הגר"ח ז"ל כתב דיכול לחלוק, רק שאמורא אינו חולק על תנא. מיהו לסברא זו כשיודע שתנא סובר אחרת ופסק איזה הלכה נגדו, נשאר מה שפסק. ועי' לקמן דף ס"א ע"א דמשמע כהגר"ח זצ"ל.
רש"י ד"ה בטלה הטמנה. נאסרה. העירוני דמשמע דאז נאסר ובסוף כתב רש"י ואע"ג דממילא, והיינו דשאני כאן דכל הזמן נמשכים מים חדשים להתחמם וזה נתחדש בכאן, דג"כ אסור משום הטמנה, ולפי"ז לא קשה קושית התוס' מהא דתנן בפרק במה טומנין דאסור להטמין בדבר שמוסיף הבל דשאני כאן דזה ענין אחר של הטמנה.
תוד"ה ממעשה. וה"ר יונה מפרש בטלה אפילו בקדירה חייתא והיינו דקאמר בטלה. צ"ב איך אפשר ללמוד מהא דרבנן אסרי אאנשי טבריא דהיינו אפילו בקדירה חייתא. דחייתא שייך לכאורה בבשר שמתארך זמן בישולו ומסיח דעתו מזה ולא במים. ואולי יש לומר דהא כל הטעם דבקדירה חייתא יש סברא להתיר הוא משום דכבר לא חושב לאכול את זה בזמן הקרוב לכן לא אתי לחתות, וה"נ בסילון דטבריא כיון שהי' סתום וא"א להגיע לשם, הרי כבר לא חושב על זה והוי כמו קדירה חייתא, וכיון דאסרי רבנן הרי דגם קדירה חייתא לא מהני למישרי.
רחיצת כל גופו כו'. אלא פניו ידיו ורגליו. לכאו' יש כאן סתירה, דפתח שכל גופו אסור ומשמע שפחות מזה מותר, ולאידך גיסא אמר דפניו ידיו ורגליו שרי משמע שרוב גופו אסור. ועיין רמ"א (סי' שכ"ו ס"א) דהיתר דפניו ידיו ורגליו היינו שירחוץ אבר אבר. ובמשנ"ב (שם ס"ק ב') כתב דרוב גופו בבת אחת אסור דרובו ככולו, וא"כ אכתי קשיא הסתירה, דלחד גיסא אמר פניו ידיו ורגליו מותר, ומשמע דכל שהוא יותר מכך אסור ואע"פ שאינו רוב, ולאידך גיסא אמר דדוקא רוב אסור, וצ"ע.
רש"י ד"ה ראויין לשתיה. דמחים להו לשתייה ואי בעי רוחץ בהן פניו. צ"ב דבמשנה תנן דלא יחמם מים לרגליו, אא"כ ראויין לשתיה, ורש"י פי' דמחים לשתיי', ואי בעי רוחץ פניו.
תוד"ה אלא א"כ ראוין לשתיה. אלא ודאי לא שרו ב"ש אלא כשעושה לצורך שתיה וכו' ודוקא בכדי שיעור לרגליו אבל לצורך כל גופו לא. לכאורה האיסור הוא לרחוץ כל גופו, אבל למה יהא אסור לחמם כשיעור כל גופו, הרי ריבוי בשיעורין מותר [עי' ברעק"א שהובא לקמן תוד"ה וב"ה מתירין ומביא שם מתוס' זה].
בא"ד. כדאמר בפרק הדר נשיילה לאימיה וכו'. צ"ב דשם מיירי בשבת ושרי ע"י עכו"ם כמ"ש שם התוס', ובזה מותר ריבוי בשיעורין ומאי ראי' לכאן.
בא"ד. שהבלנים חשודים דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה. צ"ב למה רק פעמים יעשו כן, הרי הבלנים בודאי יחממו עיקרן לרחיצה, דלמה יחממו לשתיה.
תוד"ה וב"ה מתירין. ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה וכו' משום דאין שוה לכל נפש. הק' הגרע"א [בגליון המשניות ביצה פ"ב מ"ו] אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו הוא פניו ידיו ורגליו ושאר המים הוי כמרבה בבישול דמותר.
והנה יש להסתפק אם כל מה דהותר ריבוי שיעורין ביו"ט הוא אם מטרתו העיקרית לבשל את מה שמותר אלא דאגב זה מצרף לעוד דברים או דגם אם עיקר מטרתו כדי לבשל המרובה אלא דרך אגב עושה ג"כ דבר שמועיל לו לדבר המותר.
ואם נימא דכה"ג שעיקר מטרתו התוספת והקצת שמבשל אינו עושה אלא כדי שיהא מותר לו לבשל את התוספת אולי כה"ג אין היתר דריבוי בשיעורין, וא"כ כשמחמם כדי לרחוץ כל גופו הא אין עיקר כונתו לפניו ידיו ורגליו אלא לכל גופו וכה"ג יתכן דאין ההיתר של ריבוי בשיעורין. ולפי"ז אין עצה לבשל הרבה ועי"ז ישתה כוס מזה המים החמים דזה לא נכלל בריבוי בשיעורין דמותר [אמנם בפוסקים סי' תק"נ משמע דמותר].
בא"ד. דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה וכו' דאין שוה לכל נפש. יש לעיין דמבואר בברכות דף ט"ז ב' דר"ג רחץ בלילה אחרי שאשתו מתה ושאלו לו תלמידיו למדתנו רבינו דאבל אסור לרחוץ ואמר איני כשאר כל אדם איסטניס אני, וזה לא לתענוג. א"כ לפי"ז לאיסטניסים מותר לרחוץ כיון דזה לרפואה וזה שוה לכל נפש, ולא מצינו מי שיכתוב להתיר לרחוץ לאיסטניס.
מחלוקת בכלי. פרש"י דהרואה אומר וכו'. צ"ב למה יבוא הרואה להתיר במה שרואה אינש בעלמא רוחץ, וכי זה מעשה רב, והערנו בזה לעיל [בע"א, ברש"י ד"ה תולדות האור].
חדא דרבי עקיבא תלמיד הוא. צ"ב מאי גריעותא במה שהוא תלמיד, ועוד אי תלמיד אינו מכריע גם תלמיד דתלמיד לא תהא הכרעתו הכרעה, אמנם בר"ח פירש דאין תלמיד מכריע על רבו, וכונתו דאין יכול לפסוק כנגד רבו. ועי' כמו כן ברא"ש ב"מ (פ"ק סי' מ"ט) שכתב דעד אביי ורבא אין הלכה כבתראי, ועי' תוס' ב"מ דף ד' ע"ב ד"ה אין נשבעין דמצינו תלמיד חולק על רבו וגם נזכר קודם לרבו.
רש"י ד"ה מותר. דבטלי להו מתורת חמין. הלשון צ"ב מה שייך לומר דבטלי מתורת חמין, וברש"י אח"כ כתב והא מעשה דאנשי טבריא וכו' אלמא במילתייהו קיימי, וצ"ב מה כונת רש"י, ואולי מש"כ דבטלי להו היינו דמותר הכל ולא רק להשתטף, וקושית הגמ' היא דמשמע דבמילתייהו קיימי והכל אסור אפי' להשתטף.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |