פני יהושע/שבת/לט/ב

פני יהושע שבת לט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה כו' כבר כתבתי לעיל (לח: ד"ה במשנה) בשיטת רש"י דהא דפשיטא ליה לרב חסדא דהא דאסרו רבנן היינו משום הטמנה ולא משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור, היינו משום דמשמע ליה דלא גזרו רבנן בכהאי גוונא אלא דוקא בסודר וכיוצא בו דמאן דחזי סבר דתולדות אור נינהו מה שאין כן בחול ובאבק דרכים ובמעשה טבריא דלא שייך לומר מאן דחזי אפילו רבנן מודו דליכא למיגזר ועל כרחך דהא דאסרו בהו היינו משום הטמנה, ואף על גב דהאי חול ואבק היינו בשבת ומעשה דאנשי טבריא לרב חסדא מבעוד יום אפילו הכי אידי ואידי חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו וכדפרישית, ומהכא שמעינן שפיר דכל מילי דהטמנה אסור אפילו בדיעבד אפילו בחמין אפילו בקדירא חייתא כמו שכתבו התוספות כאן (ד"ה ממעשה) ובריש פרק במה טומנין (לקמן מז: ד"ה במה):

אלא דלפי זה נראה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא נחתו להך סברא לחלק בגזירת תולדות חמה בין היכא דשייך לומר מאן דחזי ובין היכא דלא שייך, דאי לא תימא הכי למה השמיטו הך דרב חסדא לישמעינן הך מילתא גופא דכל מידי דהטמנה אסורין בדיעבד בכל ענין ומחמרינן בהו טפי מבשיהוי וחזרה אלא על כרחך כדפרישית דאינהו סברי דרב חסדא לחוד הוא דקאמר הכי דמשום הטמנה אסרו להו רבנן מה שאין כן סתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלעיל אליבא דרבה ורב יוסף משמע להו דדוקא אליבא דרב יוסף צריכי להנך טעמי אבל אליבא דרבנן הוי טעמא משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור לחוד ולאו משום הטמנה ולא הביאו אלא פלוגתא דעולא ורב נחמן לחוד לענין איסור חמי טבריא גופא.

מיהו לשיטת הרי"ף בלאו הכי אתי שפיר מה שהשמיט מימרא דרב חסדא כיון דלגירסתו לעיל סוף פרק במה מדליקין (יד: מדה"ר) במימרא דרבה (דרבא) דגריס להיפך מספרים שלנו דהטמנה דשבת אסור משום שמא יטמין ברמץ אבל הטמנה מבעוד יום לא מיתסר אלא משום שמא ירתיח ואם כן היינו דלא כרב חסדא ואנן כרבה (כרבא) קיימא לן שהרי כל הפוסקים הביאו להלכה כל אחד לפי גירסתו ולפי שיטת הרי"ף רבה דלעיל כשמעתין על כרחך סבר דמעשה דאנשי טבריה בשבת הוי דומיא דחול ואבק דרכים מה שאין כן בשיטת הרא"ש אי אפשר לפרש כן שהרי גורס בסוף פרק במה מדליקין (לד.) כגירסת הספרים שלנו ואם כן לשיטתו על כרחך צריך לומר כדפרישית מעיקרא. ולפי זה נפקא מינה לדינא כיון דלא קיימא לן כרב חסדא אם כן אין שום ראיה לאסור מהטמנה בדיעבד בדבר שנתבשל כל צרכו או בקדירא חייתא ומצטמק ורע לו כיון דמעשה טבריא לאו משום הטמנה מבעוד יום אסרוה אלא משום טעמא אחרינא גזירה תולדות חמה אטו תולדות אור.

ובאמת שלא הובא דבר זה מבורר בלשון הטור (או"ח סימן רנז) דהטמנה אסור בכל ענין בדיעבד אלא שהבית יוסף (שם) הביאו בשם הר"ן (שבת יח. מדה"ר) ז"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב ועיין בקונטרס אחרון:

בפירש"י בד"ה בטלה הטמנה אסרו הטמנה כו' ומפני שהצוננים מתחממין בכך גם זה כבר כתבתי לעיל (לט. ד"ה מיהו) דאפשר לפרש בכוונת רש"י כאן אליבא דרב חסדא כפירוש ר"י לעיל במשנה (לט.) שהסילון היה מוקף מכל צד אלא שלא נתבשלו כל צרכן מבעוד יום.

ולפי זה אתי שפיר טובא מה שכתב רש"י מפני שהצוננים מתחממים בכך ואם כן הוי ליה כמו לשהות ור"ש לשיטתו דלשהות והטמנה חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו לפירש"י בריש פרקין:

אמנם אם נפרש בכוונת רש"י כמו שכתב התוספות במשנתינו בכוונתו שהסילון היה שופך והולך הצוננים לתוך אמה של חמין וכדמשמע מלשון רש"י (לח: בד"ה אם בשבת) אם כן צריך לפרש במימרא דרב חסדא דהכא דלא איירי אלא לענין איסור דיעבד לחוד וכמו שכתב התוספות לחד פירושא אלא דאליבא דרש"י צריך לומר דכי היכי דאסרו חכמים בדיעבד מעשה טבריא שנתערבו הצוננים בחמין בשבת אף על גב דהוי ממילא אם כן מהאי טעמא גופא משמע דאיסור הטמנה נמי היינו בדיעבד וממה שאסרו להם בדיעבד בטלה הטמנה לכתחילה כמו לפירוש התוספות כן נראה לי ודו"ק :

בתוס' בד"ה ממעשה שעשו אנשי טבריא ואם תאמר מה צריך למילף כו' עד סוף הדיבור. ובחידושי הרשב"א (כאן) כתב עוד תירוץ אחר דהא דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה לאו לענין דינא בעי למימר דילפינן לאיסור הטמנה ממעשה דאנשי טבריא אלא הכי קאמר דעל ידי אותו המעשה שאסרו חכמים נגמרה ההוראה של איסור דין הטמנה והביא ראיות שמצינו כהאי גוונא טובא בש"ס ואפשר שזה טעמו של הרא"ש ז"ל (כאן) שהשמיט מימרא דרב חסדא לפי שתופס פירוש זה עיקר ואם כן לא נפקא מיניה מידי לדינא:

בגמרא אמר עולא הלכה כאנשי טבריא ולכאורה יש לתמוה מאי טעמא דעולא הא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו דרבנן דאסרו לאנשי טבריא אדרבה מפשטא דלישנא דמתני' (לעיל לח:) דמשמע שהביאו ראיה ממעשה דאסרו לאנשי טבריא ארישא או אסיפא אם כן משמע דליכא מאן דפליג אהא וכדמשמע בפשיטות בכל הסוגיא דלעיל דאפילו רבי יוסי מודה והנראה לעניות דעתי בזה דעולא לא סבירא ליה הך דרב חסדא אי משום דסובר כפירש"י לעיל (לח:) דמעשה דאנשי טבריא לא דמי לעיקר הטמנה כלל אלא שהמים צוננים היו שופכין תוך האמה או שסובר ככל הנך תירוצים שכתבו התוספות דמתני' דבמה טומנין איכא לאוקמי בבין השמשות דוקא אבל מבעוד יום שרי וכל שכן דמעשה דאנשי טבריא דדמי לקדירא חייתא כמו שכתב רבינו יונה שהביאו התוספות אם כן משמע ליה לעולא דמה שאסרו רבנן לאנשי טבריא אינו אלא משום גזירה דתולדות חמה אטו תולדות אור דפליגי בה ר"י ורכנן וסובר דהלכה כר"י והיינו משום דמשמע ליה כסברת המקשה דלעיל דאין לחלק בין חמה לתולדות חמה ואם כן הוי ליה הך מילתא מחלוקת ואחר כך סתם דקיימא לן הלכה כסתם והא דקאמר עולא הך מילתא אמעשה דאנשי טבריא ולא קאמר אעיקר מילתא דפלוגתא דר"י ורבנן לענין סודר שהוחם בחמה היינו דאגב אורחא אתי עולא לאשמעינן נמי לאפוקי מדרב חסדא דאסור משום הטמנה:

ולפי זה אתי שפיר הא דקאמר רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו משום דרב נחמן לטעמיה דמחלק לעיל בשמעתין בין חמה לתולדת חמה כנ"ל. והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין (הלכה ג) ע"ש ועיין בחידושי הרשב"א (כאן) ז"ל:

כל זה כתבתי לפי שיטת הרי"ף והתוספות מיהו למאי דפרישית לעיל דלשיטת רש"י הך מעשה דאנשי טבריא אפילו אי איירי שהסילון מוקף מכל צד אפילו הכי לא הוי הטמנה ממש כיון שלא נתחמם כל צרכו מבעוד יום ומשום איסורא דלשהות לא נגעו בה רבנן. ואם כן לפי זה שפיר סכר עולא דהלכה כאנשי טבריא משום שסובר דהלכה כחנניא דלשהות מותר כדפסק רב ששת משמיה דר' יוחנן לעיל (לז:):

והשתא נמי אתי שפיר הא דקאמר רב נחמן כבר תברינהו משום דאזיל לטעמיה שסובר דלא כחנניה. וכבר כתבתי בזה לעיל בריש פרקין בלשון התוספות ד"ה לא יתן (לו:) ע"ש:

פיסקא מעשה שעשו אנשי טבריא מאי רחיצה כו' הא חמין שהוחמו מערב שבת מותרין והא תניא חמין שהוחמו מערב שבת כו' ויש לדקדק מאי קושיא הא משמע לקמן דהא דאסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב שבת אינו אלא משרבו עוברי עבירה ומשום גזירת הבלנין. ואם כן בפשיטות איכא למימר דמעשה דאנשי טבריא קודם גזירה הוי ומשום הכי לא אסרו אלא בחמין שהוחמו בשבת. וראיתי בתוספות ישנים בש"ס חדשים שהרגישו בזה ותירצו דמסתמא אחר גזירה הוי וגזרת קדמונים היתה דלקמן (מ.) משמע דאפילו בימי רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא עדיין לא נגזרה אותה גזירה דעלה קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור.

ולעניות דעתי אין צורך לזה דלכאורה מלשון המשנה גופא מוכח דלאחר גזירה הוי דאי לא תימא הכי אם כן למה אסרו ביון טוב בכהאי גוונא דמסתמא איירי שהביאו הסילון מערב יום טוב דומיא דשבת אם כן למה אסרוהו נהי דבשבת אסור היינו משום הטמנה כדמסיק רב חסדא לעיל (ראש העמוד) מה שאין כן ביום טוב דלא שייך איסור הטמנה אפילו במיני תבשיל אם כן כל שכן דלא שייך לאסור בחמין כדפרישית לעיל אלא על כרחך דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא ביום טוב היינו משום גזירת הבלנין אם כן מקשה שפירש דאפילו חמין שהוחמו מערב שבת לגמרי בענין שהחמין מחופין בנסרין ועומדין בחמימתן נמי ליתסר כדאשכחן בברייתא דלקמן (מ.) כן נראה לי נכון:

מיהו לשיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שאבאר בסמוך שסוברים בפשיטות דחמין שהוחמו ביום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפילו לאחר גזירה ולשיטתם על כרחך מתניתין דשבת ויום טוב לצדדים קתני וכדפרישית נמי לעיל בשיטת ר"י בעל התוספות במשנתינו אם כן לא יתכן לפרש כן אלא כסברת התוספות ישנים:

אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הא חמין שהוחמו מערב שבת מותרין דלמא לעולם דאסורין ברחיצה אלא הא דקתני חמין שהוחמו בשבת היינו משום איסור שתייה דודאי לא שייך אלא בחמין שהוחמו בשבת ואפשר דמשמע ליה להמקשה דהא דקתני ואסורין ברחיצה לא הוי צריך למיתני שהוחמו בשבת כיון דאסורין בשתייה כל שכן שאסורין ברחיצה כמו שכתב התוספות בקושיית הרשב"א אלא על כרחך דהא דקתני ואסורין ברחיצה היינו למידק מיניה דדוקא חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה הא הוחמו מערב שבת מותרין כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון התוספות ד"ה אלא פניו ידיו ורגליו דהאי קל וחומר דרשב"א פריכא הוא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא פניו ידיו ורגליו הכל היה יכול לדקדק מסיפא כו' אלא דרך הש"ס מה שהיה יכול לדקדק מרישא מדקדק עד כאן לשונו. ואף לפי מה שכתבתי בסמוך (בד"ה פיסקא) דהשתא נמי דמדקדק מרישא אפילו הכי על כרחך אסיפא סמיך דאם לא כן הוי מוקמינן למתניתין קודם גזירת הבלנין אפילו הכי שפיר ניחא ליה לאתויי מרישא דאשכחן בכמה דוכתי ובלאו הכי נראה לי דהא דלא מדקדק מסיפא היינו משום דלא [פסיקא] הך מלתא כל כך דהוחמו מערב יום טוב אסור דהתוספות גופא הוצרך לדקדק מברייתא דלקמן ואם כן הוי צריך לאתויי נמי הך ברייתא דלקמן ומכל שכן לשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו להדיא דמותר לרחוץ ביום טוב בחמין שהוחמו מערב יום טוב כמו שיבואר וק"ל:

באו"ד מיהו קשה לרשב"א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק כו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שהאריכו בכוונת הרשב"א ואין צורך להאריך יותר. אלא דעיקר קושיית הרשב"א כבר תירצו מורי זקני ז"ל בספרו מגיני שלמה (כאן) דאין כאן קל וחומר דודאי יש לאסור יותר בשתייה מברחיצת פניו ידיו ורגליו שאינן אלא הנאה בעלמא ואנן קיימא לן דמעשה שבת מותרין בהנאה שאינן של אכילה ושתייה עיין שם באריכות:

בד"ה אלא אם כן ראויין לשתייה נראה לר"י דוקא שמחמם אותה לצורך שתייה כו' ונראה לר"י דיוכל לחמם כו' עד סוף הדיבור. נראה דכל עיקר דברי ר"י בזה לאו משום דטעמייהו דבית שמאי אתא לאשמעינן אלא משום דמדבית שמאי נשמע לבית הלל כיון דבית שמאי על כרחן לא שרי בראויין לשתייה אלא כשמחמם אותה לצורך שתייה כדמוכח מסוגיא דביצה (כא:) ומסוגיא דשמעתין ואפילו הכי משמע דלא שרי בית שמאי אלא פניו ידיו ורגליו אבל רחיצת כל גופו כגון שמחמם הרבה יותר מכדי שתייה אסור אף על גב דפניו ידיו ורגליו שרי כהאי גוונא כדמוכח בפרק הדר ואם כן על כרחך דהא דאסור ברחיצת כל נופו כהאי גוונא היינו משום דהבלנין חשודין נמי בכך ואם כן מדבית שמאי נשמע לבית הלל דהא לא אשכחן דפליגי בית שמאי ובית הלל אלא באין ראויין לשתייה אבל בראויין לשתייה ולענין רחיצת כל גופו לא אשכחן דפליגי וכל שכן דהתם טעמא אחרינא איכא משום גזירת הבלנין כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה מתירין כו' וגזרו על הזיעה ביום טוב כמו בשבת כו' ואם כן משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה דאם לא כן לא היו גוזרין על הזיעה עד כאן לשונו. משמע דפשיטא להו דהבערה לרחיצה ביום טוב אסור מדאורייתא וכבר כתבתי שהרי"ף ז"ל בפ"ב דביצה שם (יא. מדה"ר) כתב בשם הגאונים דהבערה לרחיצה ביום טוב אינו אסור אלא מדרבנן עייין שם דמשום הכי פסקו דבחמין שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו ולפי זה צריך לומר שסובר דמה שהיה גוזרין על הזיעה משום רחיצה כדלקמן לא חשיב גזירה לגזירה משום דאי לאו הא לא קיימא הא דאכתי היו רוחצין בחמין שהוחמו ביום טוב ואמרו מזיעין אנחנו כדלקמן מה שאין כן לגזור ולאסור בחמין שהוחמו מערב יום טוב אטו חמין שהוחמו ביום טוב סברו הגאונים והרי"ף דהוי גזירה לגזירה כיון דהבערת הבלנין ענין מפורסם הוא ולא מסתבר ליה להחמיר כהאי גוונא כיון דלדידהו רחיצת כל גופו נמי הוי דבר השוה לכל נפש ומה שהביאו התוס' ראיה מהירושלמי (סוף הלכה ג) והיינו ממאי דאיתא בירושלמי דאמר בר קפרא לתלמידיו בטעם איסור רחיצה ביום טוב והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם י"ל דהגאונים והרי"ף סוברים דאינו אלא אסמכתא בעלמא משום שדומה לדבר שאינו שוה לכל נפש ואתי לזלזולי בשאר מלאכות כה"ג.

ולכאורה מלשון הירושלמי עצמו שם מוכח כן דהא גרסינן התם חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת פליגי רב ושמואל אי שרי לרחוץ כל גופו אברים אברים או לא ומדלא קאמר חמין שהוחמו מערב יום טוב כי היכי דקאמר חמין שהוחמו מערב שבת אלמא דלענין ערב יום טוב יש לחלק בין יום טוב לשבת ממילא דאפילו כל גופו מותר דהא לקושטא דמילתא אין לחלק בין רוחץ אבר אבר או כולו כאחד כדאיתא לקמן בשמעתין דתניא כוותיה דשמואל. ובאמת הרשב"א ז"ל בחידושיו (כאן) הקשה על שיטת התוספות שסוברין דרחיצת כל גופו ביום טוב דאורייתא אם כן מאי טעמא דמאן דאמר דמותר לרחוץ כל גופו אבר אבר ונדחק ליישב אבל לפי מה שפירשתי בשיטת הרי"ף והגאונים אתי שפיר דכיון דביום טוב אינו אלא מדרבנן דאתי למיטעי דלאו דבר השוה לכל נפש היא ואתי לזלזולי בשאר איסורין כהאי גוונא אם כן ברחיצת אבר אבר מינכרא מילתא טובא דאפילו רחיצת כל גופו כאחד אסור ותו לא אתי לזלזולי בשאר מלאכות כן נראה לי בשיטת הרי"ף והגאונים ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:

בא"ד ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינו אלא לתענוג אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות כו' עכ"ל. ולכאורה מה שכתבו דאינו תענוג לשון מיותר הוא דאפילו אם היה תענוג כיון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לכל נפש דאטו משום שיש בו תענוג מיגרע גרע אלא אפשר דלקושטא דמלתא משמע להו דאינו לתענוג. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דנפק מינה לדינא לענין לעשן הטובא"ק ביום טוב שרוב העולם נוהגין היתר וכמה חכמים גדולים עושין כן והייתי רגיל לאסור לפי שיטת התוספות דהכא דרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא משום דמיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש. אף על גב דאמרינן לקמן (מ.) ראה שאין הדבר עומד ופירש"י (ד"ה שאין הדבר) שאין הציבור יכולין לקבל אלמא שרגילין היו הרבה במרחצאות עד שלא היו יכולין לעמוד בהן ואפילו הכי מיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש כיון שיש כמה וכמה בני אדם שאין רוחצין ומשום הכי לא דמי לאכילה ושתיה וכיוצא בו. אם כן כל שכן בעישון הטובא"ק אדרבה כמה וכמה בני אדם מתרחקים מהם ואם כן לא הוי דבר השוה לכל נפש וכן ראיתי לבעל מגן אברהם בהלכות יום טוב סימן תקי"ד סק"ד שאוסר בפשיטות ולא הביא שום ראיה:

אמנם מתוך דברי התוס' דהכא דמחלקין בין רחיצה לזיעה משום דרחיצה אינו אלא לתענוג וזיעה לבריאת הגוף. ואם כן נראה דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה אם כן אף שיש חושבין אותו לתענוג אפילו הכי אין לאסור בשביל כך כדפרישית דאטו משום שהוא נמי לתענוג מיגרע גרע ואי משום שיש שאין רגילין בו אפילו העי לא גרע מזיעה דודאי כמה וכמה בני אדם אין רגילין בכך אפילו הכי שרי מדאורייתא ולא אסרו חכמים אלא משום רחיצה וגזירת הבלנין כן נראה לי ועיין בקונטרס אחרון:

בפירש"י בד"ה בכלי דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדת האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י תמוה דלכאורה משמע דחמין שהוחמו בערב שבת אפילו לענין רחיצה לא נאסר אלא משום גזירת הבלנין כדאיתא לקמן (מ.) שהיו מחממין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו ואם כן משמע דלענין משתטף נמי משום האי טעמא אסרוה ולא משום גזירת הרואים וכל שכן דמ"ש (דמה שכתב) ואתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין נראה יותר תמוה דמאי שנא מכולה שמעתין דלעיל בהא דאמרינן דגזרינן אטו תולדת אור דלא שייך הך מילתא כלל דאתו לאיערובי צונן בחמין ואפילו הכי גזרינן. מיהא בהא מצינו למימר דדוקא לעיל שייך למיגזר אטו תולדת אור גרידא היינו שיצלה ביצה בצד המיחם בשבת דאתו למיטעי דלעולם לא מיחזי כמבשל אלא על גבי אור ממש וכן אפילו במיחם עצמו או בקדירה עצמה בשעה שהאור מהלכת תחתיו דהוי נמי מבשל גמור כיון שעיקר הבישול על ידי האור מה שאין כן בצד המיחם אתי למיטעי ולומר דלא הוי כמבשל כיון שעיקר הבישול נראה שהוא מחמת המיחם עצמו וכהאי גוונא נמי שייך לפרש הא דלא יטמיננה בחול ובאבק דרכים שהיא תולדת חמה אטו סיד רותח דמיחזי כתולדת אור כיון שעיקר הצליה מחמת הסיד עצמו מה שאין כן הכא לענין חמין שהוחמו מערב שבת לא משמע ליה לרש"י לפרש דהרואה אומר היום הוחמו דמהיכא תיתי הרי לא נחשדו ישראל על השבתות לבשל ממש בשבת משום הכי מפרש רש"י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין דכיון שאותן החמין לא נתחמם אלא על ידי כלי שעל האש הנך חמין מיחזי כתולדות אור וסבר דשרי.

והשתא לפי זה אתי נמי שפיר הא דאמרינן לקמן (מ.) בגזירת הבלנין עצמה שהתחילו להחם בשבת והקשה הרשב"א ז"ל (שם) אטו מי נחשדו ישראל על השבתות ולמאי דפרישית בשיטת רש"י אתי שפיר שהבלנין לפי שהיו צריכים מים הרבה ולא הספיק להם היו מערבים צונן בחמין וסברו דליכא איסורא כל כך (ועין מה שאכתוב בזה לקמן (שם) במעשה דהבלנין) אלא דאכתי מה שכתב דהרואה אומר היום אכתי אינו מדוקדק דהא לקמן משמע דהכל מגזירת הבלנין היא.

ונראה לעניות דעתי בזה דנהי דלפי האמת משמע דהאי דלא ישתטף נמי משום גזירת הבלנין הוא מדאסרינן אפילו צונן והיינו לפי המסקנא דהכא דעיקר מחלוקת בקרקע מה שאין כן למאי דסלקא דעתין מעיקרא דרב חסדא אמר מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר אם כן על כרחך לאו משום גזירת הבלנין הוא דהא פירש"י (כאן) דקרקע היינו כגון אמבטאות ומרחצאות אם כן אדרבה בכי האי גוונא שייך יותר גזירת הבלנין לכך הוצרך רש"י לפרש דלמאי דסלקא דעתין השתא סבר דלענין להשתטף לא שייך גזירת הבלנין אליבא דרבי שמעון ורבי יהודה אלא דאפילו הכי פליגי בכלי משום חששא דהרואה אומר היום הוחמו ואתי לעירובי צונן בחמין. מיהו לפי זה האי דברי הכל ארבי שמעון ורבי יהודה קאי אבל רבי מאיר דאוסר אפילו בצונן נראה דודאי סבר טעמא דלא ישתטף נמי משום הבלנין דלפי שהוצרכו לגזור לגמרי על רחיצה גזרו נמי שלא להשתטף כלל כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

בגמרא והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן ולכאורה יש לתמוה מאי קושיא ממעשה דאנשי טבריא הא רב חסדא גופא אמר לעיל דהא דאסרו להו רבנן לאנשי טבריא היינו משום איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל ואם כן לא דמי כלל להך ברייתא דלא ישתטף דלא איירי כלל מענין הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואף למאי דפרישית לעיל במשנתינו בלשון רש"י בד"ה אם בשבת שמפרש אותן שבאו בשבת והיינו משום דסבר דמשקלא וטריא ומסוגיית הש"ס דלעיל משמע דבאמת לא קיימא לן כרב חסדא אלא דמה שאסרו חכמים לאנשי טבריא היינו כמו שכתב התוספות (לעיל לח:) בכוונת רש"י דעיקר האיסור של אנשי טבריא היינו משום שהן מערבין הצוננין בחמין בשבת.

ואם כן לפי זה הוי דמי לגמרי להך ברייתא דלא ישתטף דלמאי דמפלגינן השתא מחלוקת בכלי היינו כמו שפירש"י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין וכיון דלפום האי טעמא בעי למימר דבקרקע דברי הכל מותר אם כן מקשה הש"ס שפיר ממעשה דאנשי טבריא דמשמע דאף על גב דבקרקע הוי אפילו הכי גזרינן דאתו ליתן צונן בחמין בתולדות האור ואם כן כל שכן דבתולדות אור ממש אסור אפילו בקרקע. אלא דאכתי אי אפשר לפרש כן כיון דהכא אליבא דרב חסדא קיימינן ורב חסדא גופא להדיא קאמר דטעמא דאיסור דאנשי טבריא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא וכל שכן דקשה יותר לפי מה שביאר התוספות במשנתינו בפירוש ר"י דלקושטא דמילתא טעם איסור דאנשי טבריא איסור הטמנה ממש הוא אם כן לא מקשה הש"ס הכא מידי כיון שהסילון היה סתום מכל צד: מיהו למאי דפרישית לעיל במימרא דר"ח דלא שייך איסור הטמנה אלא לאסרה בשתייה אבל לענין רחיצה לא שייך איסור הטמנה מהאי טעמא שכתבתי אם כן מקשה הש"ס שפיר.

ועוד נראה לי דאפילו לענין איסור הטמנה נמי מקשה הש"ס שפיר דלמאי דבעי למימר אבל בקרקע דברי הכל מותר היינו כמו שפירש"י משום דבטלה מתורת חמין. מש"ה לא שייך לגזור דאתו ליתן צונן בחמין א"כ מה"ט גופא משמע ליה להש"ס דלא שייך נמי בקרקע איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל כיון שעיקר הטמנה אינה אלא בחמין ותבשיל והנך הא בטלו מתורת חמין ואין דרך להטמין אמבטאות וסילון של מים המחוברין לקרקע בדבר המוסיף הבל אע"כ דאפ"ה לא פלוג רבנן בין קרקע לכלי וא"כ מקשה הש"ס שפיר וזה נ"ל יותר נכון לפי דקדוק לשון רש"י שכתב בד"ה והא מעשה כו' אלמא במלתייהו קיימי ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה והא מעשה כו' הקשה הרב ר' אליעזר ממי"ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כו' עכ"ל. כאן יש לתמוה יותר על קושיית הר"א ממי"ץ הא ודאי פריך הש"ס שפיר כיון דהכא אליבא דר"ח קיימינן ור"ח מסיק להדיא דאיסור דאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום מיהו למאי דפרישית בסמוך דלא שייך איסור הטמנה אלא בשתייה אבל לא ברחיצ' הוי אתי שפיר קושיית הר"א ממ"ץ אלא שכבר כתבתי דהתוס' לא נחתו להכי:

ונראה דמשמע ליה להר"א ממי"ץ דהא דקתני במתניתין כחמין שהוחמו בשבח מסתמא איירי דומיא דמעשה דא"ט שהם בקרקע כגון באמבטאות שהוחמו ע"י האור והיינו משום דע"כ לסברת המקשה כך הוא דהא ממעשה דא"ט גופייהו לא הוי מקשה הש"ס מידי כיון דמשום הטמנה נגעו בה כדפרישית אע"כ מהא דקתני כחמין שהוחמו בשבת הוי קושיית המקשה ואם כן מקשה הר"א ממי"ץ שפיר מאי מקשה מהוחמו בשבת להוחמו מערב שבת לענין אמבטאות וסילון כנ"ל ליישב שיטת הר"א. אבל באמת לפי מאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושייתו דודאי הא דקתני כחמין שהוחמו בשבת שפיר מצי איירי בסתם חמין שמשתטפין בהם בכלי דפליגי בהו הנך תנאי וא"כ הן הן דברי המקשה דלר"ח מה ענין לאסור מעשה דא"ט שהיה בקרקע לשאר חמין שהוחמו בשבת דעיקר איסורייהו היינו בכלי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר רבה בר בר חנה כו' אע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה כו' וקשה דבפ"ק דפסחים פריך כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב קושייתם לפי מה דפרישית בכמה דוכתי הא דאמר ר"י הלכה כסתם משנה היינו דוקא היכא שעיקר הדין מבואר להדיא במשנה משא"כ במלתא דלא אתא אלא מדיוקא לא שייך לומר הלכה כסתם משנה אלא דוקא היכא דעיקר מלתא דמתני' הוי מילתא דפשיטא ולא אתא להך דיוקא לחוד (ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בפ"ק דף ו' בהא דאמר ר' יוחנן ומודה בן עזאי בזורק) וא"כ לפ"ז א"ש דלא שייך הלכה כסתם משנה בכה"ג במעשה דא"ט כיון דעיקר מילתא דמעשה דא"ט לא הובא במשנתינו אלא לראיה בעלמא אהאי דלא יפקיענה בסודרין למאן דמתני ארישא או אסיפא דלא יטמיננה בחול וא"כ לפ"ז עיקר סתמא דמתניתין לא נחית להך דיוקא למיתני כחמין שהוחמו בשבת לאשמעינן הא אם הוחמו מערב שבת שרי ולפ"ז אפילו את"ל דחכמים דא"ט גופייהו משמע להו דחמין שהוחמו מערב שבת שרי להשתטף כרבי שמעון אפ"ה אנן לא קי"ל כוותייהו בהא אלא כר' יהודה דהו"ל מכריע דאפילו מערב שבת אסור ובזה אין סתירה כלל למשנתינו אדרבה יותר מתחזקת הראיה ממעשה דאנשי טבריא אהנך גווני דמתניתין לענין סודרין וחול כנ"ל נכון:

ומתוך מ"ש נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אהא דפסק ר"י הכא הלכה כר"י ולקמן ס"פ חבית מדייק הש"ס מסתם משנה דהרוחץ במי מערה ומי טבריא דלהשתטף כל גופו בחמין אפילו לכתחילה שפיר דמי והיינו כר"ש ונדחק ליישב ע"ש. ולמאי דפרישית א"ש דהתם הך מילתא דלהשתטף לא נזכר כלל במשנה אלא דסתמא דתלמודא מדייק הכי ולאו מיתורא דלישנא דמתניתין מדייק לה אלא מלישנא בעלמא מדאיצטריך במתניתין למיתני מי מערה דומיא דמי טבריא לאשמעינן דברחיצה לכתחילה אסור ולא קתני הך מלתא לענין להשתטף אלמא דלהשתטף לכתחילה שפיר דמי וא"כ כה"ג לא מיקרי סתם משנה כיון דליכא שום יתור במתני' וא"כ שפיר מצינן למימר דניחא ליה למיתני רחיצה דאסור אליבא דכ"ע משא"כ להשתטף לא הוי כר"ש כנ"ל ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.