סדר משנה/תלמוד תורה/ה

סדר משנה תלמוד תורה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וכן אם הי' אביו ת"ח אעפ"י שאינו שקול כנגד רבו משיב אבדתו וכו'. מרן והרב לח"מ תמהו על רבינו דלא זו בלבד שדבריו מתנגדים למשנה ערוכה במסכת ב"מ ל"ג אף זו שדבריו סותרים דברי עצמו דבהלכות גזילה ואבידה פרק י"ב ועיין בתי"ט פ"ב דב"מ משנה י"א ד"ה ואם הי' אביו חכם וכו' ולקמן בהלכות גזילה ואבידה כתבתי בס"ד ישוב נכון לדברי רבינו באריכות ובביאור דברי רבינו בפירוש המשנה, ועיין עוד מ"ש רבינו בפירוש המשנה דסוף מסכת כריתות שדבריו שם עם מ"ש פה דברים אחדים הם.

ב

איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש וכו'. כתב מרן בשם הרמ"ך להשיג על רבינו אפי' יהי' כדבריו שאסור להורות אפי' נתרחק ממנו ג' פרסאות מנין לו זה שאסור לו לקבוע מדרש בחיי רבו בעיר שדר בו כ"ש אם נתרחק ממנו ג' פרסאות, ומה שמחלק מרן בין קובע לעצמו מדרש להורות ולהשיב לכל שואל בדבר ה' ובין אם קובע מדרש ללמד לתלמידים דזה באמת מתיר רבינו מיהו אין זה במשמעות לשון רבינו ומבואר איסור הלימוד לאחרים בספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין, ובאמת מרן גופא בי"ד סי' רמ"ב חזר בו, והנה האמנם אין דעת הרמ"ך נוחה מדברי רבינו בהלכה זאת, רבותינו בעלי התו' הסכימו עמו וכיוונו לדעתו בגיטין פ"ד ב' בד"ה ר' יוחנן אמר וכו' וכתבו דר"י לא הי' מחזיק ישיבה אילו הי' חזקי' רבו קיים ומזה הוכיחו דכשעלה רב כהנא לא"י ללמוד לפני ר"י שכבר הי' נפטר חזקי' והיינו כדעת רבינו ואפילו חוץ לג' פרסאות מוכח מדברי התו' דאסור לתלמיד לקבוע ישיבה בחיי רבו דאל"כ מנ"ל להתו' למידק דכבר מת חזקי' כשעלה ר"כ ללמוד לפני ר"י ודלמא ר"י קבע ישיבתו חוץ מג' פרסאות ממקום ישיבת חזקי' רבו ושפיר י"ל דעדיין הי' חזקי' קיים, וע"כ ס"ל להתו' דאפילו חוץ לג' פרסאות אסור לקבוע מדרש בחיי רבו, ושוב ראיתי להב"ח בטור י"ד סי' רמ"ב שכתב כן בשם התו' דגיטין הנזכר ובשם פסקי התו' דלא כרמ"ך רק שלא ביאר דמדבריהם מוכח דאפי' חוץ לג' פרסאות אין לתלמיד לקבוע מדרש בחיי רבו ואולי קיצר בלשונו, ובתו' דב"ק קי"ז ד"ה דלכון אמרי ובתו' דסוכה מ"ד ד"ה והאמר ר' יוחנן כתבו ג"כ כעין דבריהם בגיטין וא"כ דברי רבינו כמסמרות נטועות, והתימא על הב"ח שלא הזכיר בשם התו' בשתי המקומות האמורות, איברא מה שיש לתמוה על התו' הנ"ל מנ"ל דר"י לא החזיק ישיבה בחיי חזקי' רבו משום דאסור לקבוע ישיבה בחיי רבו ודלמא הי' ברשות רבו דחזקי' הרשוהו בכך להחזיק ישיבה לעצמו וברשות רבו מותר להתלמיד לקבוע ישיבה כמבואר מלשון רבינו שכתב שקובע לו מדרש וכו' ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, הרי להדיא דאלו ברשות רבו מותר לו לקבוע מדרש וישיבה לעצמו, ול"ל לשיטת התו' באמת אפילו ברשות רבו נמי אסור לתלמיד לקבוע מדרש בעוד רבו חי ודלא כשיטת רבינו דברשות מותר, ואע"ג דמהנך עובדי דמייתי בירושלמי סוף פ"ב דב"מ ובהוריות נראה דהיו קובעים מדרש בחיי רבם וע"כ מיירי בנטילת הרשות מרבם והיינו כדעת רבינו, ס"ל להתו' דמשם אין ראיי' די"ל דהיו רבם שאינם מובהקים ולהכי שריא אבל ברב מובהק אסור אפילו הוא ברשות רבו, מיהו א"א לומר כן דהתו' בכתובות ז' ד"ה הורו ב"ה שתהא נזירה עוד וכו' כתבו ואע"ג דהילני מלכה מבית חשמונאי היתה וכו' והלל לא נהג נשיאות עד אחר ג' שנים למלכות הורדוס ק' שנים לפני חורבן הבית מ"מ כבר הי' לו תלמידים שהורו, והנה שמעי' ואבטליון מתו שנת תשכ"ח לאלף הרביעי שזהו ק' שנים קודם חורבן הבית שהי' בשנת תתכ"ח ועיין שבת ט"ו וא"כ הי' לו להלל תלמידים שהגיעו להוראה בזמן חשמונאים שהוא קודם מיתת שמעי' ואבטליון, וע"כ הי' הלל מחזיק ישיבה בעודם בחיים שמעי' ואבטליון והם היו רבותיו של הלל כנודע בתלמוד בבלי וירושלמי והאיך הי' הלל רשאי לקבוע מדרש לעצמו בחיי רבותיו אם לא שעשה כן ברשותם וע"כ נאמר דמותר לתלמיד לקבוע מדרש בחיי רבותיו אפילו הם רבותיו המובהקים כמו שמעי' ואבטליון להלל ונשאר התימא על התו' בגיטין ודלמא קבע ר"י ישיבה לעצמו בחיי חזקי' רבו ברשותו, אפס לפמ"ש הש"ך בי"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ב בשם מהר"י קולון דאף מי שהוא תלמיד מובהק ואח"כ נעשה תלמיד חבר לרבו שוב א"צ לנהוג כבוד ברבו כחיוב הנהגת כבוד לרב מובהק אלא רק כחיוב התלמיד לנהוג כבוד ברב שאינו מובהק, וממילא נמי שמותר לו לתלמיד חבר לקבוע מדרש בחיי רבו מובהק דאחר שנעשה תלמיד חבר שוב אינו רבו מובהק ולא נאסר לתלמיד לקבוע מדרש בחיי רבו אלא ברבו מובהק ומעתה אפשר לדחות הראיי' מהלל שהי' קובע מדרש לעצמו בחיי שמעי' ואבטליון שהיו רבותיו מובהקים די"ל דאז כבר הי' תלמיד חבר להם ושוב אין להם דין רבו מובהק ומותר לו להלל לקבוע מדרש בעודם בחיים, אולם עדיין לא נמלטנו מהקו' אשר הערנו על התו' דגיטין דהא מצינו למימר דגם ר"י הי' תלמיד חבר לרבו חזקי' ולכן הי' קובע מדרש לעצמו בחייו וצ"ע.

ד

וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' כי רבים חללים הפילה וגו'. אמרינן במסכת ע"א י"ט ובמסכת סוטה כ"ב דאמר ר' אבא אמר ר"ה אמר רב (ובמסכת סוטה הגירסא אמר ר' אבוהו וכו' והיא מוטעת חדא דכן הוא הגירסא בהרי"ף והרא"ש ר' אבא ולא יתכן שנפל הטעו' גם בהם, ועוד כי מעולם לא ראה ר' אבוהו לרב הונא שר' אבוהו הי' תמיד בא"י ור"ה הי' עד יום מותו בבבל ואף אם נאמר שאירע מקרה דר' אבוהו ראה את ר"ה ושמע מפיו דבר זה הי' ראוי לומר אמר ר' אבוהו משמי' דר"ה אמר רב דר"ה לא הי' רבו מובהק של ר"א כמ"ש הרשב"ם במסכת ב"ב קי"ד הכלל הזה וכ"כ רש"י בחולין קי"ג ב') מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, דמלת הפילה הוראתו מלשון נפל ועצומים כל הרוגי' זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה דעצומים הוראתו כלשון ועוצם עיניו וגו' עד כמה עד ארבעין שנין ושייל התלמודא והא רבה אורי קודם ארבעין שנין וכו', והנה מרן הביא מה שתמה הר"ן על רבינו שלא הזכיר מהא דאמרינן בתלמוד עד ארבעין שנין וגם מה דמחלק התלמודא בין שווין לאינן שווין ולא העלו בידם ליישב דבריו ומה שמחלק הלח"מ בין זמניהם שהיו לומדים בע"פ מפי סופרים לזמנינו שלומדים מפי ספרים לדעתי העני' הוא דבר המכחיש את החוש דעינינו הרואות כי חדשים לבקרים מעוררים ספיקות טובא ורבו המחלוקות בין החכמים ועשות ספרים הרבה סבת כסוי אור האמת מה שלא היו כן בלימוד מפי סופרים לא נפלו כ"כ מחלוקת כאשר רבו המתוכחים במאמר אחד מהחבורים זה בכה וזה בכה אם לא ברוחב לב נבון היודע לדלות מים ממעמקים וכמו שבזמניהם לא היתה חכמת התלמיד מספקת להורות עד הגיעו לארבעין שנין ה"נ בזמנינו לא יועילו הספרים הרבה להעלות את התלמיד על כסא ההוראה עד הגיעו לזמן האמור, גם מ"ש הלח"מ בשם חכם א' ששמע מפי חכם א' דבזמנינו ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שלומדים מפי ספרים והם המלמדים לא ידעתי מדוע כתב סתמא בשם חכם א' ושמו פלאי והלא הדבר מפורש בהגמ"יי בשם רבינו מאיר, וכ"כ הב"י בי"ד סי' רמ"ב דבר זה בשם הגמ"יי וכ"ה בש"ע שם סעיף ט' אלא שהם לא כתבו דבזה"ז פסק וחלף דין מורה הלכה בפני רבו אלא שאם מורה בדבר שכתוב בספר באר היטב לית בי' משום איסור מורה הלכה וכו' ואדרבה הם הזהירו שלא יורה דבר מלבו מכח ראיותיו ושקול דעתו בדבר שאינו מבואר להדיא, והלח"מ כתב דפסק לגמרי הדין של מורה הלכה ב"ר, ואם כוונתו של הלח"מ במה שהביא סתמא בשם חכם אחד הוא בעבור החידוש דין הזה גם זה אינו חידוש דכבר כתב כן בסמ"ק בשם מור"ם והובא במהר"י קולון שרש קס"ט והוא דחה שם דברי הסמ"ק בטוב טעם ודעת וכתב דכל הפוסקים ובראש רבינו חולקים עליו וזה לשון מהרי"ק אע"ג דכתב מר בשם הסמ"ק מצורך דדוקא בימי התנאים והאמוראים וכו' מדכתבו סתם דמורה הלכה ב"ר ח"מ ולא אמרו שאין דין זה נוהג עכשיו ש"מ דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג וכו' ואפילו לפי דברי אותו הג"ה לבי אומר לי דכוונתו דעכשיו אינו אסור בכל ענין כמקדם דהיכי דהוראה מבוארת בפוסקים מותר ואם אינה מבוארת האיך נוכל לומר שכל הדברים כתובים והרי אנו רואים שהרבה ספיקות נופלות בין הלומדים ואין איש יכול לעמוד על בירור הדבר וכו' וצריך חכמה יתירה כמי ראוי לנהוג וכו' עכ"ל הצריך לענינינו, הרי מבואר מי הוא אותו החכם אשר הלח"מ לא ידע לכנהו בשמו העצם והוא הסמ"ק מצורך גם תשובתו בצדו דכל הפוסקים חולקים עליו.

ואת אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו דהוא מפרש מה דקאמר התלמודא בשווין דלא כפירש"י דמפרש בשווין מותר אפילו קודם ארבעים שנה ואינו אסור להורות אלא כשזה האחר גדול ממנו בחכמה ועיין בתו' דמסכת סוטה ד"ה בשווין אבל רבינו פירש כפירושם של התו' דבשווין אסור להורות דדוקא אם הוא גדול מהאחר בחכמה הוא דמותר לו להורות, ויכילנא בס"ד לפרש טעמא דמיאן רבינו בפירושו דרש"י דרש"י לשיטתו שפיר פירש דבשווין מותר להורות ומה שהקשו התו' על רש"י מהא דאמר אביי בברכות ס"ג ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר פשיטא לא נצרכא אלא כששניהם שוין הרי דאפילו אם שניהם שווין אסור לו להורות, הנה מלשון רש"י שכתב שם אהא דשני בששניהן שווין אם באת במקום ת"ח ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש, וכוונתו לזה שכתבו התו' בסוטה בשם הר"י לחלק בין ת"ח הקבוע בעיר דהוא מותר להורות בשווין אבל אם הת"ח הוא עובר אורח שאינו קבוע בעיר ההיא אז אסור להורות בשווין ואביי מיירי באופן זה שהת"ח יורה מדי הלוכו שם ולזה כוון רש"י שכתב אם באת וכו' שאינו קבוע שם אלא שהוא מעתיק ממקום למקום לפיכך אסור לו להורות, אולם לשיטת רבינו א"א לחלק בין ת"ח קבוע בעיר לת"ח עובר אורח דבהלכות סנהדרין פ"ב הלכה ח' כתב כל דיין וכו' כי רבים חללים הפילה וכו' זה שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהי' הדור צריך לו אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה ומנע עצמו מהוראה ה"ז משובח הרי מבואר דעת רבינו דאפילו בשווין אסור לו להורות ואפילו הוא יותר מבן ארבעים אם יש שם ראוי להוראה כמותו ראוי לו למנוע מן ההוראה דהא לא חילק רבינו בין הגיע לארבעים שנה או הוא פחות מארבעים (ואומר אני כי מקדושת כבוד מרן אשתמוטי לי' לפי שעה לשון רבינו בהלכות סנהדרין שהבאנו פה וכן לדבריו הקדושים שכתב בספרו ב"י בי"ד סי' רמ"ב) וא"כ שפיר עביד רבינו דמפרש אפילו בשווין אסור להורות ובהיות כן דמה שאמר ר' אבוהו בתלמיד שהוא פחות מארבעים אסור לו להורות איירי אם הוא שוה בחכמה עם האחר שהוא שם והגיע להוראה כמוהו והוא מבן ארבעים ואילך אבל מי שהוא קטן ממנו בחכמה לא הוצרך לאשמעינן דאסור לו להורות בפחות מארבעים דאפילו הוא יותר מארבעים נמי אסור לו להורות דהא יש כאן מי שהוא גדול ממנו בחכמה וראוי להורות לעם, וגם רבינו לא הוצרך להזכיר דבר זה מרוב פשיטותו ומה שבאמת אסור לו להורות בשווין כשהוא פחות מארבעים היינו ממה דאמרינן במסכת ע"א ה' שדרשו רז"ל בפסוק ואולך אתכם במדבר מ' שנה, וכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' אמר רבה ש"מ לא קאי איניש אדעתי' דרביה עד ארבעין שנין עיי"ש ברש"י הרי מבואר דאעפ"י שהן שווין בחכמה מ"מ זה שהוא פחות מארבעים אין דעתו צלולה כ"כ כזה שכבר הגיע לארבעים, והוא כדעת ר' יוסי ברבי יהודה במסכת אבות פ"ד משנה כ' דקאמר הלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו וכו' הרי דעתו ברורה כי רוב שנים יודיעו החכמה והמדע, אבל רבי פליג עליו דהוא אמר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן ורבינו בפי' המשנה וכן הרע"ב מפרשים דרבי ס"ל דלפעמים יש ילדים צעירי השנים שדעתם ותבונתם יותר שלימה וצלולה מטעם זקנים וא"כ אליבא דרבי אם הם שווין בחכמה מקרה אחד לשניהם ואין קפידא בשנים וזמן לא מעכב אם הוא פחות מארבעים או זקן ושבע ימים רק החכמה תתן קולה.

אולם התלמודא דמסיק עד ארבעין שנין היינו לר"א לשיטתי' דהוא אמר קטן שלא כלו לו חדשיו זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה והוא מפרש מאמר ר"ה א"ר לענין השנים שלא הגיע לשנים ידועים אשר בהם השלים שכלו להבין ולהורות ולכן נקט הכתוב לשון הפילה דהוראתו נפל ועל זה שייל התלמודא עד כמה הוא קרוי נפל ומשני עד ארבעין שנין דהיינו דר"א ס"ל כריב"י דברב שנים יודיעו חכמה ויש הבדל בין הלומד מרך השנים ובין הלומד מזקנים, אולם אנן קיי"ל הלכה כרבי מחבירו, וכן סתמא דגמרא דמסיק אהך דקטן שלא כלו לו חדשיו תרגומו זה תלמיד המבעט ברבותיו ולא תרגמו לה כדר"א בתלמיד שלא הגיע להוראה משום דסתמא דתלמודא ס"ל ג"כ כרבי דאמר ימים לא ידברו ושנים לא יודיעו חכמה ודעת אלא לפי שכלו יהולל איש המעט אם רב הוא החזק או הרפה הוא כמאמר אליהו בן ברכאל לריעי איוב אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם וממילא קיי"ל כסתמא דתלמודא, ור"ה א"ר גופא אפשר נמי מאי דקאמר שלא הגיע להוראה אין הכוונה על כמות השנים שלא השיג השנים הקבועים אלא על איכות שכלו ותבונתו שעדיין שכלו אינו שלם והוא כמו נפל שלא נגמר שלמות יצירתו כפי חיוב חק הטבע כן זה התלמי' לא נשלם ונגמר עדיין בחכמ' ודעת ועדיין לא למד הרבה עד שיהי' ראוי להורות לעם ושפיר שייך בזה לשון הפילה.

ברם ר"א לשיטתו שהוא מפרש הא דקתני קטן שלא כלו לו חדשיו הוא ממבלי עולם היינו בתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, וע"כ איירי בתלמיד שלמד הרבה כאחד מבעלי אסופות והוא ראוי להורות דאל"כ דעדיין לא שמש כל צרכו מאי איצטרך לאשמעינן דהוא ממבלי עולם דהרי אינו יודע לברר הדין כשמלה ורבה המכשלה היוצאת מתחת ידו לאסור המותר ולהתיר האסור, וגם דבר זה ניכר לכל כי סכל הוא ואינו יודע הלכה ברורה כי כל תלמיד מבין אשר הוא תוהה על קנקנו אחד הרואה ואחד השומע את קולו צא יאמר לו ואל תעלה במעלות הכסאות למשפט וא"כ אינו יכול להטעות לשום אדם משא"כ במספר השנים בנקל יוכל האדם לטעות אם כבר הגיע לבן ארבעים אם לא כי כל האדם כוזב בתואר פניו ואינו דומה לשאר מילי דקתני התם שהם מטעים את העולם, א"ו כוונת ר"א לומר דעדיין לא הגיע למספר השנים הראוים להוראה כי הזמן יגיד מי יורה ומי יבין שמועה ועלי' דידי' שייל התלמודא עד כמה מה המה מספר השנים אשר יהיו להאיש היושב על כסא ההוראה ומסיק עד מ' שנים, וכן במסכת ע"א דשייל התלמודא נמי עד כמה על ר"א לשיטתו הוא דשאיל (ואולי התלמודא דע"א אגב שיטפי' דמסכת סוטה מסיים נמי עד כמה וכו') גם אביי דמסיק בברכות בשווין אסור להורות ולא חילק בין הגיע ללא הגיע לארבעים משמע ג"כ דחולק על ר"א וס"ל דאין ההוראה תלוי' בשנים ואביי הוא בתרא נגד ר"א וגם סתמא דתלמודא בברכות לא מחלק במספר השנים מכל הלין נשמע דליתא לשיעורא דארבעין שנין לענין הוראה ולא נמצא עולתה בדברי רבינו במה שלא הזכיר במספר ארבעים יהי' השופט אשר ידין בין דם לדם בין אשר תאכל לאשר לא תאכל וזולת מדברי ריבות, אלא אם מלא ה' אותו בחכמה ותבונה ואזן וחקר ספרים הרבה אשר מהם תצא תורה הלא הוא יורה יורה ידין יתיר, ואם לבו ריק מחכמה לא יצא בשנים להוראה, גם לא צריך רבינו לחלק בין שווין לאינן שווין בחכמה דזהו מלתא דפשיטא ואפילו ר"א לא איירי מזה וכ"ש לדידן דעיקר הוראה תלוי' בחכמה ודעת ואדרבה דאפילו בשווין בחכמה כתב רבינו בהלכות סנהדרין אם כבר יש שם מי שראוי להוראה ראוי לו למנוע מהוראה כאמור, ועיין ש"ך י"ד סי' רמ"ב ס"ק נ'.

ה

ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו וכו'. עיין מ"ש מרן והלח"מ והדרישה בי"ד סי' ר"מ ורמ"ב והב"ח והט"ז והש"ך שם ויתר גדולי אחרונים, והגאון בספר פ"ד בדרוש י"ד כתב ואפשר ליישב דבריהם דוקא כשמזכיר התואר קודם השם כגון אדוני משה שרי אבל אם הקדים השם לתואר אסור, ותמה אני האיך מצאנו ידינו ורגלינו בספר יהושע דשם נאמר כמה פעמים בשם יהושע שאמר משה עבד ה' נהי דאינו צריך להזכיר תואר אדוני או זולת מהתוארים המורים על החשיבות היות תואר עבד ה' רב ועצום הוא מאוד כנודע, וכן מה שאמר שם דבר ה' את הדבר הזה אל משה וגו' ולא הזכירו בתואר כלל כי רב הוא השבח והכבוד כאשר נאמר עליו ה' דבר עמו והוא יקר מכל התוארים הנמצאים אצל האדם, אבל מדוע הקדים השם להתואר וראוי לומר עבד ה' משה, וכן אנו קוראים אותו משה רבינו, וזה לא יתכן לדעת הפ"ד והרי אפילו בשם שאינו פלאי נמי אסור להזכיר שם רבו אפילו שלא בפניו ואפילו לאחר מותו של רבו כמבואר בדברי רבינו ועיין קדושין ל"א וצ"ע טובא.

והנה גם על רבינו יש להתעורר במ"ש דאפי' לאחר מותו אסור להזכיר את רבו בשמו והרי ביהושע י"ד כתוב לאמר כלב בן יפונה אמר ליהושע בן נון וישבע משה ביום ההוא וגו' ועוד הרבה פעמים אשר הזכירו שם משה בלי שום תואר לא אדון לא איש האלהים ולא עבד ה', הן אמת כי הט"ז בסימן רמ"ב ס"ק י"ד כתב התלמיד א"צ לומר "רבי" על רבו דרבו בפני רבו ממש אלא יוכל לומר עליו חבירך והרב א"צ למחות בהתלמיד משום כבוד רבו והביאו ראיי' מתלמידי ר"א שאמרו לו בפניו על רבותיו כבר נמנו עלי' חבירך וכו' אבל לענ"ד נראה דזה דוקא כשהתלמיד ההוא אינו אלא תלמיד הרב ההוא בעומד לפניו ואינו תלמיד של רבו דרבו שהוא לא למד לפניו כלל אבל אם הוא ג"כ תלמיד מרבו דרבו אף שהוא תלמיד מובהק מהרב ההוא שמדבר אתו מ"מ חייב בכבודו של רבו דרבו אף בפני רבו ועיין בש"ך י"ד סימן הנ"ל ס"ק מ' ואעפ"י שאין ראיי' לדבר זכר לדבר הוא ממאי דתנן במתני' דבכורות כ"ח האב קודם לאם בכ"מ וכו' מלמד דשניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב קודם לאם מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו, וכן בת"ת אם זכה הבן לפני הרב קודם את האב בכ"מ מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו, וה"נ בדידן הוא ורבו חייבין בכבוד רבו דרבו, ועוד נלע"ד דע"כ לא התירו להתלמיד לומר על רבו דרבו בפני רבו שהוא חבירך ואצ"ל רבך או רבינו אלא שלא השם העצם בלבדו הזכיר אלא מתארו נמי בתואר חבירך שאין בזה העדר כבוד לרבו דרבו במה שמתאר אותו חבר לתלמידו שהרבה תלמידים אשר הצליחו ונתעלו במעלת להיות חברים לרבם וזהו ג"כ מכבוד הרב שהעמיד תלמיד מובהק כ"כ שראוי להיות חבירו ובכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו ולכן אמרו תלמידי דר"א בפניו על רבו כבר נמנה עלי' ר' יוחנן בן זכאי חבירך, אבל להזכיר רבו דרבו בשם העצם גרידא בלי שום תואר זה ודאי אסור לעשות אם לא שהי' צריכין לומר רבן יוחנן בן זכאי וכבר הי' נכלל ר"א בתואר רבן שהוא ג"כ תלמידו של ריב"ז וזה אינו ראוי לאמר לרבו בפניו לכך אמרו חברך, וכ"ש כשהתלמיד ההוא למד ג"כ בפני רבו דרבו דחייב בכבודו ואסור להזכירו בשמו ומעתה כלב בן יפונה וכל ישראל באותו דור עיקר תלמודם היתה מאדונינו מרע"ה, אף אם אמנם כי יהושע תלמידו הי' המופלג ויחיד בדורו והרי הוא נחשב לכלם כרב המובהק כמבואר בי"ד סי' רמ"ד מ"מ כולם יעידון ויגידון כי זה האיש אלהים משה הוא עולה על כולם שהי' גם רבו מובהק של יהושע וא"כ האיך קראו למשה רבינו לפני יהושע רבן בשם משה גרידא בלי שום תואר הראוי לפי כבודו, ודאי עפ"י מה שאמרו באגדה דשם משה שמו כשם רבו אם מהמספר שהוא כשם אל שדי, ואם דנוטריקון משם משה הוא מטט שר הפנים, וא"כ הוא כבור והדר רב תעטרהו בזה השם משה אשר יקראו לו אך כל זה דברי אגדה והמה לא מעלין ולא מורידין אל דבר הלכה ואין למדין מאגדה. (א"ה אם מהספור או המאמר אשר נזכר בו שם רבו מובן תהלתו וגדולתו כי רם ונשגב הוא והכל חייבים בכבודו ליכא איסורא בהזכרת שמו לבדו).

ז

וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל וכו'.

(א)

אמרי' בר"ה ט"ז אר"י חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל וכ"ה בסוכה כ"ז רק דשם יש השתנות מעט בנוסחא ומרן העיר על הסוגיא דסוכה ולקמן בהלכות שביתת עשור הוכחתי בס"ד דחיוב קבלת פני רבו הוא דוקא בג' רגלים ולא בר"ה ויה"כ וכן בשבת ור"ח, והגאון בעל פ"י תמה על רבינו מדוע לא הזכיר דגם בשבת ור"ח חייב לקבל פני רבו כדמוכח מהכתוב שהביא ר"י, גם על ר' יצחק גופא קשיא מדוע לא קאמר חייב אדם לקבל פני רבו בשבת ור"ח דהא מסיים מכלל שבת ור"ח איבעי לה למיזל, ועוד יש לתמוה הא בקרא מפורש רק שבת וחדש וא"כ דוקא שבת וחדש איבעי לה למיזל ולא ברגל ולמה קאמר ר"י חייב וכו' ברגל, והמה קו' עצומות וצריכין לשום לב עליהם אבל מה שהקשה הגאון הא בעלמא נשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא ומאי עדיפותא של מצוה זאת דקבלת פני רבו ברגל לומר דגם נשים חייבות בה, נראה דיש לדחותה בקל דנשים שאננות החמירו על עצמן לעשות גם מ"ע שהז"ג וביותר אשה חשובה כהשונמית הזאת בודאי החמירה על עצמה כמו מיכל בת שאול גם בשאר מ"ע שהז"ג ואף שמיחו חכמים במיכל היינו בתפילין דוקא שצריכין גוף נקי עיין עירובין צ"ו בתו' ד"ה מיכל וכו' משא"כ במצוה זאת דקבלת פני רבו אין בה הפסד וגרעון משום ברכה שאינה צריכה או חששא דבל תוסיף, וכ"ז לפי דעתו של הגאון דמצוה זאת היא מ"ע שהז"ג ומעיקר הדין נשים פטורות, אבל האמת נשים חייבות במצוה זאת מצד עיקר הדין כאשר אברר לפנינו בס"ד, גם מ"ש הגאון נשים פטורות ממ"ע שהז"ג שהיא דאוריי' וכ"ש מחיוב דברי קבלה וכו' אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו אומר אני דאין כאן כ"ש עיין בתו' דמסכת ברכות כ' ד"ה בתפלה פשיטא וכו'.

אמנם בעיקר קושיותיו של הפ"י על ר' יצחק כבר קדמוהו הריטב"א בחידושיו למסכת סוכה ובמהרש"א בח"א יציב פתגם כי תירוצם שם מלבד שהם דחוקים בעצמותם וטובא יש לגמגם בהו אף זו לו יהי כי נסבול ונשא הדוחק, אבל הנה תקשה ביותר על רבינו למה נקט הוא דוקא ברגל ולא נקט נמי שבת ור"ח, והנראה לענ"ד בס"ד בישוב דברי רבינו ובישוב הקושיות הנ"ל על ר"י, הוא דאני אומר איפכא דהואיל ובקרא הוזכר שבת ור"ח בפירוש לכך בהם פטור מלקבל פני רבו ורגל הואיל ולא נזכר בקרא בפירוש לפיכך מוכח דחייב לקבל ברגל פני רבו ואי הוי כתיב גם רגל הי' פטור מלקבל פני רבו אף ברגל, וכן אם לא היה כתיב שבת או ר"ח היה חייב לקבל פני רבו בשבת או בר"ח, וביאור זה דהא לכאורה קשה לענ"ד טובא בהך קרא דבעלה של השונמי' שאל אשתו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת וכו' דמה זו שאלה דנהי דבחדש ושבת איבעיא לה ומחויבת היא לילך ולקבל פניו אפי רברבא של אלישע אבל הא בודאי איכא מצוה בכל שעה ושעה אף בימות החול כי יראה חכמי' וכדאמרינן להדיא בחגיגה דף ה' דר' יעקב איש כפר חיטייא הוה מקבל אפיה דרבי כל יומא וכו' מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן וכו' הרואה חכמים במיתתן יחיה בחייהן על אחת כמה וכמה וכו' הרי שלך לפניך דאיכא מצוה רבה לקבל פני חכמי' בכל שעה, ואם בשביל שהי' בנם חולה קצת לפי דעת אביו שאמר לו הבן ראשי ראשי והיא צריכה שתהיה בביתה כדי שתשמש את הבן החולה והלא הרבה בני בית ומשרתים ושפחו' ועבדים הי' להם לשמש את הבן ההוא, כי היא היתה אשה גדולה וחשובה ועשירה, וביותר שאמרה וארוצה וגו' ואשובה וגו' והיינו שתלך ותשב מיד לביתה מה עול מצא בה בעלה אם תלך לקראת איש אלקים נורא מאד באחת מימי החול אטו מילתא זיטרתא היא בראות פניו כראות פני אלקים וצ"ע לכאורה לענ"ד, ואף גם זאת קשיא לענ"ד להך סוגיא דר"ה והוא דלפי דברי ר"י דאמר דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל, יהיה הפירוש בדברי ר"י דרק ברגל לבד הוא החיוב לקבל פני רבו לא בשבת ור"ח, ובין שיהיה הפירוש בדברי ר"י כפירוש של הריטב"א והוא דר"י חידש לן דאף ברגל שלא נזכר בפי' בקרא מ"מ גם בו חייב לקבל פניו אבל הא מיהא לפחות ברגל חייב לקבל פני רבו לכ"ע א"כ למה באמת לא אמר בעלה של השונמית מדוע את וגו' לא חדש ולא שבת ולא רגל וגם זה צ"ע לכאורה, ורבינו קשיא לי' כל אלה לפיכך פירו' הוא דברי ר"י כך, והוא עפ"י מה דאמרינן במועד קטן דף י"ח אמר רב שמן ב"א הוי קאימנא קמי דר' יוחנן בבי מדרשא בחש"מ ושקלינהו לטופריה בשיניו ושדינהו וכו' איני והתניא ג' דברים נאמרו בצפורנים וכו' זורקן רשע, טעמא מאי שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל, אשה בבי מדרשא לא שכיחא וכו' הרי דאשה אין דרכה לילך לבה"מ וטעמא דמילתא הוא משום צניעות דהתלמידים יושבים לפני רבם ואין זה מדרכי הצניעות להתערב אשה בין אנשים (אף שמשום אסור יחוד ליכא) והנה מרן בטור א"ח סי' רפ"ח הביא תלמודו בידו בשם הירושלמי (דשבת פר' ט"ו הלכה ג') ובשם מדרש תנחומא וכן הביאו מרן הרמ"א בהגה בסוף סי' ר"ץ דת"ח שהם עוסקים בתורה כל ימי השבוע ראוי להם למעט ביום השבת בלימוד התורה ולעסוק בו יותר בתענוגים הרי דאין קובעים בשבת מדרש לתלמידי' וכמו כן בר"ח אין קובעים מדרש לתלמידי' דהא גם בר"ח מצוה להתענג ולהרבות בו אכילה ושתיה, וכמבואר בטור ובב"י ובש"ע א"ח סי' תי"ט ועיין בט"ז ובמג"א שם ובפר"ח שם, ולפחות אין קובעין מדרש כל היום כולו, וכעין זה אמרינן בביצה דף ד' וביתר מקומות בש"ס דרב לא מוקי אמורא עליה מי"ט לחבריה וכו', ומעתה שפיר קאמר בעלה של השונמית לאשתו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת וגו' וכוונתו בזה דבשלמא אם הי' היום יום שבת או ר"ח, שאז אין התלמידים לפניו שאינו קובע מדרש וישיבה בימים ההם ולפחות רוב היום אינו קובע ישיבה א"כ שפיר אפשר לך שתלך אצלו לקבל פניו כי רב הוא ודבר גדול הוא לקבל פניו אף ביום שאינו מחויב בו חיוב גמור לקבל פניו, דהא ס"ס מצוה רבה איכא לראות פניו ואינך פורץ בזה גדר הצניעות, אבל הא קשיא לי עליך, כיון שהיום אינו לא שבת ולא ר"ח א"כ התלמידים יושבים לפניו תמיד לשמוע דבר ה' זו הלכה ודרכי הנבואה, וכדאמרינן בכתובות דף ק"ו ע"א שהי' לו תלמידים הרבה יושבים לפניו, וקצת מבואר ג"כ בקרא מהרבה בני הנביאים שהי' יושבים לפניו, והרי אין דרכה של אשה לילך לבה"מ במקום שיש תלמידים הרבה מפני הצניעות והיאך תפרוץ אתה גדר הצניעות, והנה כי כן אזדא לה קושיתי דנהי דאינו חודש ושבת היום אבל הא מיהא מצוה רבה קעביד המקבל פני רבו אפילו בכל יום ויום דהך מצוה רבה אינו אלא באיש אבל לא באשה דאין בה מצוה לקבל פניו חוץ משבת ור"ח שיש בו משום פרצת גדר הצניעות, ולפיכך לא הזכיר בעלה של השונמית גם רגל בדבריו דברגל ג"כ אין אשה יכולה לילך לקבל פני הרב, דאעפ"י דגם ברגל אין קובעין ישיבה ומדרש דניתנו ביותר להתענג בהן, אבל מ"מ כל היום תמיד התלמידים מצוים אצלו, כדי לקבל פניו כת נכנס וכת יוצאת לעומתו ברוך יאמרו ברכת החג בחג, דהא ברגל חייבים התלמידים לקבל פני רבם, וא"כ ברגל גם בביתו של הרב לא ישכנו רגליה של האשה דגם בבית הרב (אף שאינו יושב אז בבית מדרשו) מצויין תלמידים לפניו לראות פניו כראות פני אלקים וא"כ אף אם הי' היום ההוא של הליכת שונמית אחד משלשה רגלים, מ"מ היה בעלה שואל אותה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, דהא אין היתר לאשה צנועה ללכת לקבל פני הרב כי אם בשבת ור"ח ואפס זולתו משום פריצות גדר הצניעות ואחרי הבא עלינו בדברינו הניתנין למעלה מיושב קושית הריטב"א וסייעתו דלמה נקט ר"י ורבינו חיוב הקבלת פני רבו ברגל ולא נקטו בשבת ור"ח ואדרבה קשה מנ"ל כלל רגל, דאדרבה מדהוזכר בקרא שבת ור"ח ולא הוזכר בקרא רגל מזה מוכח תרתי, חדא דבשבת ור"ח אין התלמיד מחויב לקבל פני רבו, וזאת שנית מוכח דברגל חייב התלמיד לקבל פני רבו, דדבר זה דבשבת ור"ח אין התלמיד מחויב לקבל פני רבו מוכח, דאל"כ היאך אמר הבעל להאשה השונמית דאם הי' היום חדש ושבת לא הי' קשה לו למה היא הולכת אליו שאין בזה פרצת גדר הצניעות הואיל ואין הרבה תלמידים מצויים לפניו והלא הרבה מתלמידיו מצויים לפניו בביתו ובחומותיו אף בשבת ור"ח לקבל פני רבם, אלא ודאי שמעית מיניה דביום השבת וביום ר"ח אין התלמידים צריכים לקבל פני רבם, ודבר זה דברגל חייב התלמיד לקבל פני רבו מוכח מהך קרא מכח מה שלא אמר לה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת ולא רגל וכו', אלא ודאי מוכח מזה דברגל חייבים התלמידים לקבל פני רבם וכדאמר ר"י וכמו שפסק רבינו ממילא ברגל אסור לאשה לבא לבית אלישע משום פרצת גדר הצניעות, ואם הי' אותו היום י"ט ג"כ הי' בעלה שואל אותה מדוע את הולכת אליו וגו' וא"כ הרי מוכח מזה דבשבת ור"ח אין התלמיד חייב לקבל פני רבו ברגל ומדוקדק עם האמור בס"ד לישנא דתלמודא בר"ה דקאמר מכלל דבשבת ור"ח איבעי לה למיזל וכו' מאי תיבת "לה" דקאמר הכי הוי לי' למימר מכלל דבחדש ושבת איבעי למיזל וכו' אבל מתוך האמור הוא נכון דדוקא בר"ח ושבת שאין קובעים בהם מדרש וגם בימים ההם אין מקבלין התלמידים את פני רבם הוא דרשאה האשה לילך ולעלות וליראות את פני האדון אלישע שאין בזה פרצת גדר הצניעות ולכך קאמר איבעי לה למיזל וכו' רצונו שהיא דוקא איבעי למיזל משא"כ ברגל או באחד מימי החול אין לה רשות לילך אליו כיון שהיא אשה יש בו משום פרצת גדר הצניעות לזה טוב לה שבתה בביתה.

(ב)

ברם זה שכתבנו ניחא לפי הגירסא שהיא בר"ה מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל וכו' משא"כ לפי הנוסחא שבסוכה דף ך"ז מכלל דבחדש ושבת מחייב אינש לקבולי אפי רביה וכו' אמת ויציב דאפשר לומר דרבינו היתה נוסחתו שבמסכת סוכה ג"כ כהנוסחא ההיא שבמסכת ר"ה או שרבינו תפס להך נוסחא של הסוגיא דר"ה לעיקר, אבל גדולה מזו אני אומר בס"ד דאין אנו צריכים לכל הדוחקים הללו, דאף לפי הנוסחא שבמסכת סוכה דברי רבינו הם נכונים בטעמם ונמוקם עמם, ושאין סתירה בשתי הנוסחאות כי שפה אחת להם ודברים אחדים, וביאור זה דכבר כתב מהרש"א בח"א בסוכה דר"י יליף רגל דחייב לקבל בו פני רבו מקרא דמדוע את הולכת וגו' משום דס"ל דלא גרע רגל מחדש שהוזכר בקרא בפירוש שצריך לקבולי אפיה רביה ולכאורה עדיין לא הועלה בזה מזור למחלת קושיא זו דהא לפי האמור מוכרחים אנו לומר דר"י מודה דאפי' בר"ח צריך לקבל פני רבו ומכ"ש ברגל דצריך לכך וא"כ מה ראה על ככה ר"י למינק' בלשונו רגל ולמה לא נקט נמי שבת ור"ח וצ"ל לענ"ד בס"ד בכוונת מהרש"א דמה שמוזכר בקרא בפירוש לא הוצרך ר"י לאשמעינן דזיל קרי ביה רב הוא, ולא אתא ר"י אלא לאשמעינן חדשות מה שלא נודע מן הקרא והוא דגם ברגל איכא חיוב לקבל פני רבו, אבל זהו דוחק לומר כן שהרי לפי פשיטותן של דברי מהרש"א הא רגל אתיא בק"ו מר"ח דהא עדיף טפי טובא רגל לפחות מר"ח, וא"כ מאי חדוש אשמעינן ר"י בזה דכל בר בי רב יבין מעצמו זה, אבל כפי מה שאכתוב לפנינו בס"ד מיגרע גרע רגל מר"ח וטובא אשמעינן ר"י דאף ברגל חייב לקבל פני רבו, והוא דכוונת ר"י במה שנקט רגל, הוא להוציא אותנו מטעות שיש לטעות בהך קרא דרגל גרע משבת ור"ח דברגל אינו צריך לקבל פני רבו אם אינו יכול למיזל ולבא לביתו עוד באותו היום, דאע"פ דקדושת הרגל עדיפא טפי טובא לפחות מר"ח, אבל נגד זה יש ריעותא גדולה מה שאינו בשבת ור"ח, והוא דבשבת ור"ח שפיר חייב לקבל פני רבו אפילו לא יכול לחזור ולבא לביתו באותו היום, שהרי אין בזה ביטול מצות עשה דאורייתא של ושמחת בחגך אתה ובניך וגו' דלא נאמר אלא על הרגלים לחוד אבל ברגל היא דאינו צריך לקבל פני רבו אם לא יכול למיזל ואתא ביומיה ולשמח אשתו ובניו, שהרי אז ע"י מצות הקבלת פני רבו מבטל מצוה דאורייתא של שי"ט וכמו שר"א במסכת סוכה שם באמת סובר כן ואמר לתלמידו אינך משובתי הרגל וכו' דכתיב ושמחת אתה וביתך וכו' לזה בא ר"י והאיר עינינו מכח סברתו דאף ברגל חייב לקבל פני רבו אעפ"י שאינו יכול לבא באותו היום לביתו ולשמח אשתו ובניו, דאעפ"י דרגל לא אתיא מר"ח מטעם הפירכא האמורה דיש גריעותא ברגל מה שאינו בר"ח אבל הא מיהא כיון דגם לר"ח יש ריעותא גדולה מה שאינו ברגל דהיינו שר"ח אין קדושתו כ"כ כמו שיש לרגל ס"ל לר"י דלפחות שקולים הם רגל ור"ח וכשם דחייב אותנו הקרא בהקבלת פני רבו בר"ח מכח הך קרא מחויב ג"כ ברגל לקבל פני רבו, וא"כ טובא אשמעינן ר"י דאפילו מצוה זו של לשמח אשתו ובניו ברגל נדחית ג"כ מפני מצות קבלת פני רבו והיינו דהוא סובר דמצות הקבלת פני רבו היא גם כן מצוה דאורייתא ואף דלא ידעינן לה מתורת משה כ"א מקרא דדברי קבלה, מ"מ הוא דאורייתא רק דמקדם גמרא גמירי לה ואח"כ אסמכינהו אקרא, וכדאמרינן כן במ"ק דף ה' ע"א וביתר מקומות בש"ס מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכוהו אקרא ולפ"ז הדבר מוכרח דר"י סובר דאפילו לא אזיל ואתא ביומיה ג"כ צריך למיזל ולקבל פני רבו אפילו ברגל וכך הי' מפרש המקשה דברי ר"י מכח קושי' מהרש"א או מנ"ל לר"י כלל דברגל חייב לקבל פני רבו או דלמה נקט בלשונו דוקא רגל ולא נקט נמי שבת ור"ח ולפיכך שפיר הקשה המקשה בכח עליה דר"א איני והאמר ר"י מניין שחייב וכו' ומעתה כי כן לפי דעת המקשה האמור דלא מחלק בין אזיל ואתא ביומיה לבין אזיל ולא אתא ביומיה ע"כ צ"ל דאף בשבת ור"ח חייבים לקבל את פני הרב, ומה דר"י לא נקט לשונו אלא רגל בלבד לא נקטו אלא לרבותא דהא בקרא כתיב בפירוש חדש ושבת וזה א"א לאמרו דמה דנקט הקרא חדש ושבת לא משום דבהו איכא חיוב בהקבלת פני הרב אלא פירושו הוא דבחדש ושבת הואיל ואין התלמידים מצויים לפני הרב שאין מקבלין פני הרב בימים ההם לפיכך אפשר לה לילך אצל הנביא ואין בה משום העדר הצניעות אבל ברגל א"א לה לילך אל הנביא הואיל והתלמידים יושבים לפניו ומקבלים בו ביום פניו יש בהליכתה אליו יציאה מגדר הצניעות דהא תינח לפי האמת דחיוב זה של הקבלת פני רבו אינו חיוב גמור ובא האות והמופת על זה שהרי החיוב הקבלת פני רבו היא נדחית מפני המצוה של ושמחת אתה וביתך וכו' ואי הוי חיוב גמור הקבלת פני רבו ברגל מאי אולמא דהאי מצוה מהאי מצוה, אלא ודאי כדאמרינן דאין חיוב גמור בהקבלת פני רבו ברגל לפיכך החיוב הגמור של ושמחת אתה וביתך וכו' מדחה לחיוב הקבלת פני רבו ברגל, אף אתה אמור דה"ה נמי שנדחת מצות קבלת פני רבו ברגל מטעם שאינו מדרכי הצניעות ומוסר הנשים אבל לפי סברת המקשה והוכחתו ממאמר דר"י דהקבלת פני הרב הוא חיוב גמור עד שהוא דוחה אפילו מצוה דאורייתא א"כ היאך נאמר דיהי' נדחה החיוב הגמור של הקבלת פני הרב ברגל מפני שאינו מדרכי הצניעות ופריעת מוסר נשים קצת, וחיוב מצות ראיה בעזרה ברגל יוכיח דלולי דגלי לן קרא דזכורך למעט נשים ה"א דחייבות במצות ראי' וכדאמרינן בחגיגה דף ד' וכמו כן מצות הקהל יוכיח שבאו שם אנשים ונשים, ועוד שהרי אפשר לה שתמתין שם עד לעת ערב כשתראה שכבר פסקו התלמידים לילך לרבם בהקבלת פניו אז תבוא היא להקביל פניו שהרי אין התלמידים יושבים לפניו כל היום עד הלילה כיון שאין בו קביעות מדרש וישיבה, ואם יאוחר הדבר עד לעת ערב ותעוכב שם מלבא עוד אל בית בעלה ביום ההוא ולקיים עם בעלה מצות שי"ט מה לה בכך, דהא אפי' אזיל ולא אתא ביומי' ג"כ הדבר הבא מן החובה לקבל פני רבו ברגל לפי מאי דס"ד של המקשה אלא ודאי צ"ל דחדש ושבת הנזכר בקרא לפי סברת המקשה הוא כמשמעו והיינו דאף בחדש ושבת מחויב לקבל פני הרב, והא דכתיב בקרא לא חדש ולא שבת ולא כתיב ג"כ ולא רגל הנה לפי מאי דס"ד של המקשה צריכין לומר דר"י דחק עצמו בקרא וסובר די"ט הוא בכלל שבת דקאמר וכעין זה כתבו התו' בשבת דף כ"ד ע"ב בד"ה ולא עולת חול בשבת וכו' וכל זה לפי מאי דס"ד של המקשה (ומדי דברי ראיתי לעורר בס"ד עוד על דברי הפ"י במה שר"ל דנשים פטורות מהקבלת פני רבם ברגל מטעם דהיא מ"ע שהז"ג הנה מלבד מה שהשבתי עליו בס"ד שם באות הקודם אף זו אומר אני דאף מעיקר הדין נשים חייבות בהקבלת פני רבן דאין זה מ"ע שהז"ג כלל וכלל, שהרי מצוה זו של הקבלת פני רבו ברגל אינה מצוה פרטיית ומנין בפני עצמו במנין התרי"ג מצות, אלא כי הוא זה רק חלק מחלקי המצות עשה של כבוד רבו ות"ח הגדול ממנו שאף זה הוא בכלל כבוד הרב לקבל פניו ברגל, וכעין כבודו ית' שצוה אותנו לכבדו לראות פני האדון ה' צבאות בשלש רגלים כך חלק מכבודו ליריאיו גדולי הדור ורבותיו של אדם לראות פניו ברגל (ואם חייב בהקבלת פני רבו אף בשבת ור"ח הפליג בכבוד יראיו יותר מבכבודו שעל כבודו לא חס כביכול מפני טורחן של ישראל להטריחן לעלות בכל שבת ובכל ר"ח והי' מידי חדש בחדשו תכבד העבודה על האנשים) והרי מצוה זו של כבוד רבו ות"ח הוא מ"ע שאין הז"ג ואף הנשים חייבות בה וכמבואר בספר מנין המצות לרבינו מנין ר"ט שלא כתב שם שאינה נוהגת בנשים וכבר כייל לן בשרשיו כל מקום שלא יאמר בפירוש שהנשים פטורות הנשים חייבות בהן וכן מבואר שם בספרו סוף חלק העשין שמנה מנין ר"ט בכלל חיוב הנשים שחייבות בהן דהיינו מנין ר"ט ור"י ורי"א אך שבמנין רי"ב כתב שאין הנשים חייבות בה וממילא ג"כ הן חייבות בכל מיני חלוקת כבוד הראוי להרב כל חלק וחלק בזמנו הראוי לו, ולא פטרה התורה נשים ממ"ע שהז"ג אלא כגון סוכה ולולב ותקיעת שופר וכדומה שבכל אלה עיקר המצוה היא מ"ע שהז"ג לא כשעיקר המצוה היא מ"ע שאין הזמן גרמא רק שחלק מחלקי המצוה היא מ"ע שהזמן גרמא, כשם שהנשים חייבות בעיקר המצוה כך הן חייבות בחלק המצוה, שהרי כל עיקר פיטורן של הנשים ממ"ע שהז"ג אתי מהיקישא דפפונאי דאיתקש כל התורה לתפילין והרי מצות תפילין עיקרה היא מ"ע שהז"ג ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ואע"פ שאין משיבין על ההיקש, אין זו תשובה על ההיקש אלא דלא שייך בזה ההיקש ועוד דאין עוקרין בזה ההיקש שהרי ההיקש איצטרך לענין מ"ע שהז"ג בעיקר מצותן מה שהן דומיא דתפילין ובשביל אין היקש למחצה לא דחינן סברא אלימתא וכמ"ש כן התו' בב"מ דף קי"ד ע"א בד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו וכו' וביתר מקומות בש"ס).

אמנם כן לפי מה דמשני התרצן בסוכה שם הא דאזיל ואתא ביומא הא דאזיל ולא אתא ביומא וכו' הנה לא בלבד שאין מכאן הוכחה שר' יצחק סובר דאף בשבת ור"ח צריך לקבולי אפיה דרביה, אלא אדרבה מוכח איפכא דדוקא ברגל לחוד הוא דחייב לקבל פני רבו אבל בשבתות ור"ח אין בהם חיוב לקבל פני רבם דאל"כ אלא דאף בשבת ור"ח צריך לקבולי פני רבו תקשה למה קאמר ר' יצחק דוקא ברגל דצריך לקבל פני רבו היה לו לומר לר' יצחק חייב אדם לקבל פני רבו בשבת וברגל ובר"ח, דהא שוב א"א להשיב ולתרץ כמו שתירצנו דר' יצחק נקט רגל על לשונו לרבותא דאפילו ברגל נמי צריך לקבל פני רבו דתקשה ממ"נ אי אזיל ואתא ביומא מה רבותא יש ברגל טפי מבשבתות ור"ח הא כל אפיין שווין מקרה אחד לכולם כיון דאינו מתבטל ע"י הקבלת פני רבו אף ברגל ממצות ושמחת אתה וביתך כיון דאפשר לו לקיים שניהם לקבל פני רבו ואח"כ בבואו לביתו שמח ישמח אשתו ובניו, ואם אזיל ולא אתא ביומא הא באמת אין רשאי לקבל פני רבו ברגל מכח איסור ביטול מצות ושמחת אתה וביתך וגו' אלא ודאי דר' יצחק נקט רגל דדוקא ברגל הוא דמחויב לקבל פני רבו אבל בר"ח ושבת לא, וממילא צריכין לומר הא דקאמר קרא לא חדש ולא שבת וגו' היינו כפירושינו דבר"ח ושבת הואיל ואין התלמידים שם אצל הרב שאין קובעין בהן מדרש וגם אין מקבילין בהם פני הרב, לפיכך רשאה ללכת אל הנביא אם תרצה על צד הרצון והחפץ שאינה יוצאת בזה מגדר הצניעות משא"כ ברגל נהי דאין קובעין בו מדרש אבל הא מיהא התלמידים שם אינה רשאית לילך להנביא לראות פניו שהרי היא יוצאת עי"ז מגדר הצניעות.

והשתא לפי מה דמסיק התרצן דמצות הקבלת פני הרב היא נדחת מפני המצוה של ושמחת וגו' שפיר אפשר לפרש הפסוק מדוע את הולכת היום וגו' כפירושינו כיון שהך מצוה הקבלת פני רבו ברגל אינו חיוב גמור שהרי היא נדחת מפני המצוה של ושמחת וגו' לזה שפיר נמי נדחת מצות הקבלת פני רבו מפני גדר הצניעות כי רבה היא מצות הצניעות בכל אדם אף כי באשה, ולפיכך אין ראוי לאשה שתלך לקבל פני רבה ברגל דא"א לומר ג"כ שתמתין עד קרוב לעת ערב כאשר ילכו התלמידים מבית הרב דאולי תאוחר כל כך עד שתמנע לגמרי ממצות ושמחת וגו' שהיא ג"כ מחויבת להיות באותו המקום שבעלה הוא שם כדי שישמח בעלה עמה, וכמ"ש כן להדיא הראב"ד בהשגות לקמן בריש הלכות חגיגה לענין עלות האשה לרגל, שאף שהיא פטורה מן הראיה וכמבואר במשנה דריש חגיגה ובגמרא שם דף ד' ע"א מ"מ היא מחויבת לעלות עם בעלה לירושלים כדי שישמח בעלה עמה דהא השתא קאמינן לפי המסקנא דמצות קבלת פני רבו ברגל היא נדחת מפני המצוה של ושמחת וגו' וא"כ הגירסא והנוסחא של מסכת ר"ה היא לפי האמת לפום מאי דאסיק הסוגיא דמסכת סוכה דאי אזיל ולא אתא ביומא דפטור ואינו רשאי להקביל פני רבו ברגל כדי שלא לבטל החיוב הגמור של ושמחת וגו' וא"כ שתי הסוגיות דסוכה ודר"ה צדקו יחדיו, וגם דברי רבינו צדקו (א"ה לדעת הראב"ד אין חיוב השמחה על האשה אלא על בעלה לשמחה ואם האשה איננה בביתו והולכת לקבל פני הרב נפטר מחיובו).

(ג)

וראיתי שמרן פה תמה על רבינו דהא בסוכה דף כ"ז ע"ב אמרינן ת"ר מעשה בר' אלעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר רבו בלוד ברגל אמר לו אלעאי אינך משובתי הרגל משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהם ברגל, דכתיב ושמחת וגו' איני והאמר ר' יצחק מניין שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע וגו' מכלל דבר"ח ושבת מחייב אינש לקבולי אפיה רביה, לא קשיא הא דאזיל ואתא ביומא הא דאזיל ולא אתי ביומא וכו' הרי דהגמרא לחלק יוצאת דהך חיוב הקבלת פני רבו ברגל אינו אלא דוקא כשהוא אזיל ואתא ביומיה וא"כ קשה למה לא חילק רבינו בכך בין אם אזיל ואתא ביומא לבין אזיל ולא אתא ביומא, והנה מרן תירץ דרבינו סובר דר' אליעזר הוא דסובר כן אבל רבנן פליגי עליה ולא מחלקי כלל.

ואחרי העתרת המחילה מכבוד וקדושתו של מרן הנה זה דוחק מאוד דא"כ מאי פריך הגמרא עליה דר' יצחק מהך עובדא דר' אליעזר דהא אמר לך ר' יצחק אנא דאמרי כרבנן ומחייבים בקבלת פני רבו ברגל ולא מחלקי כלל בין אם אזיל ואתא ביומא לבין אם אזיל ולא אתא ביומא, ועל ר' אליעזר לא קשיא מהך קרא של מדוע את הולכת וגו', דהא פשטיותיה דקרא אינו מורה על חיוב קבלת פני רבו אלא בשבת ור"ח דוקא לא ברגל, גם הרד"ק בשם אביו מפרש בהך קרא לפי דרך הפשט פירוש אחר וטוב וערב ומקובל לדעת וא"כ דלמא ר"א סובר כפי פירוש הרד"ק (אמת הדבר כי לא נעלם מר' יצחק ג"כ פירוש אביו של רד"ק אלא נראה לענ"ד בס"ד דר' יצחק דייק תיבת היום דקאמר מדוע את הולכת אליו היום וגו' ונראה כמיותר, אם לא שמורה שעצמות היום גורם שלא תלך ואם היה לסבה שהיה הזמן קרוב מעת ראתה את פני אלישע זה אינו תלוי בעצמות היום מה הוא, ולזה דרש ר' יצחק שעצמות היום גורם לשאלת מדוע את הולכת וגו' שאילו היה היום ההוא יום שחייב אדם לקבל פני רבו לא הייתי שואל אותך מדוע את הולכת אליו וגו', לא כן היום שהוא יום חול אין היום גורם לההליכה, כך אפשר לומר בכוונת ר' יצחק, אבל זה הדיוק של תיבת "היום" אם כי הדרשא תדרוש לר' יצחק, אבל אין בו מן הקושי כל כך לר"א, דמלבד שכך הוא לשון בני אדם לומר בשאלה כזו "היום", אף גם זאת להיות הבעל היה יודע שבנם היה חולה באותו היום וכמבואר בכתוב שם לזה שאל הבעל לאשתו שונמית אם אין היום גורם ללכת אל הנביא דהיינו שהנער חולה חלי חזק וגדול, ולכן הולכת אל הנביא להתפלל בעדו, לזה השיבה לו ותאמר שלום וגו' רצונה בזה שיש שלום להנער, והיא תשובה מעין השאלה).

אבל את אשר אני אחזה לי בישוב דעת רבינו הוא דלכאורה קשיא לענ"ד איפכא על ר' אלעאי, דאף אם נאמר שלא היו לו אז עדיין בנים או שהיו לו רק בנים קטנים מאד יונקי שדים עד שאינם בני שמחה, אבל הא מיהא אשה היתה לו בודאי אז בשעת אותו מעשה כשהלך לקבל פני רבו ר"א וכמבואר ממה שאמר ר"א לר' אילעאי וא"כ קשה היאך ח"ו טעה ר' אילעאי בפשיטות כאלה להיות סובר שהוא מחויב לקבל פני רבו ברגל אף שתבטל בזה שמחת ביתו זו אשתו דהיאך יעלה על הדעת לבטל מצות עשה דאורייתא המפורשת בקרא בשביל מצוה דדברי קבלה או מפי השמועה לקבל פני רבו ברגל, ובכ"מ מבטלינן קום ועשה נגד שב ואל תעשה, הלא אפילו בר בי רב דחד יומא נמי לא יטעה בדבר זה, ומכ"ש שלא יטעה בדבר פשוט כזה ר' אילעאי דהוי רב גובריה והוה מגדולי תלמידי ר"א, ולא בלבד דקשיא על ר' אילעאי אלא אפילו על המקשה נמי קשיא לענ"ד דהאיך אסיק אדעתי' דר' יצחק אמר למימרא דילי' אפילו אזיל ולא אתא ביומיה, מב' טעמים האחד שיהיה נדחה מצות עשה דאורייתא ממצוה קלה מדברי קבלה, שנית וכי לא ידע המקשה זה כלל גדול בידינו שב ואל תעשה עדיף מקום ועשה, והרי אם לא יקבל פני רבו לא יהי' עובר כי אם בשב ואל תעשה, ואם עובר על ושמחת וגו' עובר בקום ועשה שהולך מביתו וא"כ למה לא אסיק המקשה אדעתיה לחלק בין אם אזיל ואתא ביומא לבין אם אזיל ולא אתא ביומא, וצ"ע לכאורה.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב כל זה דהא גם בלא"ה קשיא לענ"ד על ר"א דאמר לר' אילעאי משבח אני את העצלנים שאין יוצאין וכו' דכתיב ושמחת וגו' והרי קרא זה לא נאמר כלל גבי י"ט אלא כי הוא נאמר בפ' ראה גבי מעשר שני ומאי שייטיה דהך קרא הכא גבי י"ט והי' לו להביא קרא הנאמר בי"ט גופא, דהיינו של ושמחת בחגך וגו' וגם זה צ"ע לכאורה.

אמנם ראיתי בתו' דפסחים דף ק"ט ע"א בד"ה שנאמר ושמחת וגו' (לפי גירסתם שהי' להם בגמרא שם דמפיק ליה מקרא דושמחת אתה וביתך וגו' לא כפי גירסתינו דנפקא מקרא דושמחת בחגיך וגו') שהקשו ג"כ על הסוגיא דהתם דמפיק ליה הגמרא שם מקרא של ושמחת וגו' ולמה לא מפיק ליה מהך קרא של ושמחת בחגך וגו' ותירצו דהואיל ובהך קרא של ושמחת בחגך וגו' הנאמר גבי י"ט לא נזכר בו בפירוש תיבת "וביתך" דמיני' ידעינן שמחויב לשמח את אשתו רק דילפינן בגזרה שוה ושמחת ושמחת מה התם חייב לשמח את אשתו עמו וכו' ה"ה נמי הך ושמחת בחגך וגו' הנאמר גבי י"ט דקאי נמי על אשתו וכו' ושמחת אתה וביתך וגו' להורות לן מהך קרא של מ"ש נפקא לן החיוב לשמח את אשתו עמו גבי שמחת י"ט.

והנה כי כן דון מיניה ואוקי באתרן, דאף בהך עובדא דר"א עם תלמידו נימא הכי דלהכי אייתי הך קרא של ושמחת אתה וביתך וגו' הנאמר גבי מ"ש, דאילו הי' מביא לו הך קרא של ושמחת בחגיך וגו' הי' ר' אילעאי משיב לו שהוא אין לו בנים הראוין לשמחן שהם עוללים ויונקי שדים או שלא היו לו אז עדיין בנים כלל או שהיו לו בנים גדולים שאינם סומכים על שלחנו והם משמחים עצמם, ואם מפני אשתו דלמא באמת אינו מחויב לשמחה, דהא בהך קרא של ושמחת בחגיך וגו' לא נאמר כלל תיבת "וביתך" המורה על אשתו לכך גילה לו ר"א לר' אילעאי דגמרינן ג"ש מהך קרא של ושמחת וגו' דאף בי"ט חייב אדם לשמח את אשתו, והביא ר"א להך קרא של ושמחת אתה וביתך וגו' להורות לו דמהך קרא נפקא גם לי"ט דחייב לשמח את אשתו מכח ג"ש.

ומעתה ר' אילעאי כשהלך להקביל פני רבו ר"א עדיין לא הי' יודע מהך ג"ש של ושמחת ושמחת לענין דחייב לשמח את אשתו עמו גם בי"ט עד שגילה לו ר"א רבו דילפינן הך ג"ש, דהא ג"ש אין אדם דן מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו, ובאמת הי' ר' אילעאי סובר דאינו מחויב לשמח את אשתו בי"ט רק קרא כדכתיב ושמחת בחגיך וגו' ממילא ר' אילעאי שלא היה לו אז עדיין בנים לשמחן, והוא הי' שמח שם בלוד אצל ר"א, ולא נותר לו בביתו רק האשה שנתן לו אלקים עמדו, ולה אינו מחויב לשמחה לפי דעתו ואיפו זאת שפיר עבד ר' אילעאי שהלך מביתו להקביל פני רבו, ואז קיבל מרבו הך ג"ש של ושמחת ושמחת דאף בי"ט חייב לשמח את אשתו, גם המקשה הי' סובר דר' יצחק לא שמיע לי' הך ג"ש האמורה, ממילא סובר ר' יצחק דאינו חייב לשמח את אשתו ביו"ט, וא"כ שפיר אפשר לומר דר' יצחק מיירי אפילו באזיל ולא אתא ביומא לביתו אפ"ה חייב לקבל פני רבו ברגל והיינו כשאין לו בנים כלל או שבניו קטנים מאד דלאו בני שמחה נינהו או שכבר הם גדולים ואינם סמוכים על שלחנו, ולפיכך פריך עליה דר' יצחק מהך דר"א דהוא יליף להך ג"ש האמורה דאף בי"ט חייב לשמח את אשתו והא ליכא מאן דפליג על ר"א (ודלא כמרן דסובר דרבנן פליגי עליה דר"א, וכן משמע בהגהות מיימוני אות י' דהך דר"א הילכתא היא היכא דאזיל ולא אתא ביומא) וא"כ אזלא לה קושיתינו על ר' אילעאי ועל המקשה.

וממילא רבינו שכתב לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ו' הלכה י"ז דחייב אדם לשמח אשתו ובניו בי"ט מדאורייתא שנאמר ושמחת בחגיך וגו' והכוונה בו דמכח ג"ש מן הקרא של ושמחת אתה וביתך וגו' ילפינן דגם הך קרא של ושמחת בחגיך וגו' דקאי גם על אשתו וא"כ לדידן דכבר ידעינן שהיא מצוה דאורייתא לשמח אף את אשתו בי"ט ממילא הוא מילתא דפשיטא דלא דחינן מצוה דאורייתא מפורשת בתורה מקמי מצוה דדברי קבלה, דהא ג"ש הוא כאילו הוא מפורש בקרא וכן כתב רש"י בגיטין דף מ"א ע"ב בד"ה דכ"ע ג"ש עדיפא וכו' וביתר מקומות בש"ס ושוב לא הוצרך רבינו להעתיק הך דינא דגמרא דאי אזיל ולא אתא ביומא דפטור מלקבל פני רבו ברגל, דהא הוא מילתא דפשיטא וזיל קרי בי רב הוא (ודע דמה שכתבנו למעלה מזה דהמקשה הי' סובר דר' יצחק ס"ל דאינו חייב לשמח אשתו בי"ט, והיינו דמכ"ש דהאשה אינה חייבת בשמחת בעלה דהא היא בלא"ה אינה מצווה על מצות שמחה בי"ט אלא כי הוא זה לבדו המצוה דרמיא עלי' דידה שבעלה ישמח עמה, וכדכתבינן לעיל בשם הראב"ד בהשגות בריש הלכות חגיגה ומכ"ש שהיא אינה מחויבת בשמחת בניה ולזה שפיר היתה היא האשה השונמית יכולה לעלות ולראות את פני האדון אלישע).

ולפי מה שאכתוב בס"ד לקמן בביאור דברי הירושלמי דסוכה ולחלק אליבא דר"א לפי שיטתו בין חג הסוכות ובין שארי ימים טובים אפשר ליישב בס"ד לענ"ד ג"כ באופן האמור קושיתינו דלעיל מה ס"ד של ר' אילעאי במה שהלך להקביל פני רבו ר"א ושל המקשה שלא הי' מחלק בין אזיל ואתא ביומא לבין אזיל ולא אתא ביומא, וקושית מרן למה לא ביאר רבינו החילוק דמסיק התלמודא דלפי האמור שם לא איצטרך הגמרא לאשמועינן זה אלא אליבא דר"א לשיטתו, אבל לדידן הוא מילתא דפשיטא וא"צ לאשמועינן זה.

(ד)

ודע דבירושלמי דסוכה פרק ב' הלכה ו' אמרינן שם מעשה שהלך ר' אילעאי אצל ר"א בלוד, אמר לי' אין את משובתי הרגל והלא אמרו אין שבחו של ת"ח להיות מניח ביתו ברגל והולך לו והקשה הגאון מהר"ש יפה דבגמרא דילן קאמר דהוא איסור להיות מניח ביתו ברגל והולך לו, וגם בגמרא דילן לא חילקו בין ת"ח לשאר כל המון ישראל שאפי' לכל אדם איכא נמי איסור להניח ביתו ברגל והולך לו, שאמר ר"א לר' אילעאי משבח אני את העצלנין שאין יוצאין וכו' והנה כי כן קשה בתרתי על הירושלמי, חדא דהירושלמי לא קאמר אלא דדוקא ת"ח הוא דאין ראוי לו לעשות כן אבל לשאר עמא דארעא משמע דליכא קפידא בזה, והשנית דגבי ת"ח גופא לא אמר בה הירושלמי שום איסור רק שאמר שאינו שבח לת"ח, והדבר הקשה לעשות מחלוקת בין שני התלמודים בענין מעשה שהי'.

וחלקי אמרה נפשי בס"ד ליישב הירושלמי והוא דלכאורה קשיא לענ"ד טובא על ר"א לשיטתו, דהאיך אמר לר' אילעאי אינך משובתי הרגל וכו' דכתיב ושמחת וגו' וכן בגמרא דילן האיך אמר ר"א משבח אני את העצלנין והלא אמרינן בביצה דף ט"ו ר"א לטעמיה דאמר שמחת י"ט רשות, דתניא ר"א אומר וכו' אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וכו' ר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר חלקהו וכו' הרי שלך לפניך דלר"א לשיטתו אפילו שמחת עצמו בי"ט דהיינו שהוא ישמח את עצמו בי"ט אינה מצוה ואי בעי האי גברא יושב ומתענה בי"ט כל היום רק שיעסוק בתורת ה' או במצותיו (ועיין במהרש"א שהוא מחולק עם התו' שם בד"ה או אוכל ושותה וכו' דלדעת התו' שם סובר ר"א דאע"פ שאינו עוסק בתורת ה' ובמצותיו כלל אפ"ה שמחת י"ט אינו מצוה כלל אלא הוא רשות בעלמא, אבל לדעת מהרש"א לא ס"ל לר"א דשמחת י"ט אינו אלא רשות רק לגבי לימוד התורה ועשיית המצות דאי בעי עוסק בתורה או במצות מפטר נפשיה משמחת י"ט אבל כשאינו עוסק בתורה ובמצות, אף ר"א מודה דחייב בשמחת י"ט ועיין מה שאכתוב בס"ד לקמן בהלכות שביתת י"ט) וא"כ מאי אותיב ליה ר"א לר' אילעאי מהך קרא דושמחת וגו' דלמא ר' אילעאי הי' בוחר בכולו לה' והי' בדעתו להיות יושב ושונה כל היום כולו וגם זה מה שהי' יושב אצל ר"א ומקבל פניו ה"ה בכלל לה' שהרי עושה בזה מצוה רבה שמקבל פני רבו, ובצאתו מן הקדש מאת פני רבו יהיה יושב ושונה לעצמו כל היום כולו וא"כ ממילא יהי' פטור ממצות שמחת י"ט, וכיון שאינו צריך לשמח את עצמו מכ"ש שאינו צריך לשמח את אשתו ובניו שהרי אינו מחויב בשמחתן בפני עצמן אלא שהוא מחויב לשמחן אתו כדכתיב ושמחת אתה וביתך וגו' וכן בהך קרא של ושמחת בחגיך וגו' הנה הקרא לא קאמר אלא שישמח אותן עמו ובשמחתו לו יתערבו אבל לא קאמר קרא שישמח אותן בפני עצמן אף אם לא ישמח הוא, וכן מוכח נמי מהך סוגיא דביצה דף ט"ו ששם נאמר שר"א כעס על אותן התלמידים שיצאו בתוך הדרשה הואיל ושמחת י"ט הוא רק רשות והרי ר"א והרבה מתלמידיו שהיו להם נשים ובנים ואפ"ה אמר ר"א דאם יעסקו בתורה כל היום הם פטורים משמחת י"ט הרי מבואר כדברינו דאם עוסק בתורה ובמצות אליבא דר"א פטור משמחת יו"ט הן של עצמו והן של אשתו ובניו וא"כ קמה קושיתינו הנ"ל דר"א לשיטתו מאי קא פריך לר' אילעאי מקרא של ושמחת וגו' וצ"ע.

וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דהך מעשה אירע בחג הסוכות כשבא ר' אילעאי לקבל פני רבו ר"א, ובחג הסוכות אומר אני בס"ד דאף ר"א מודה דודאי בעינן לכם, ולא פליגי ר"א ור' יהושע אלא בשאר י"ט, וחילא דילי בס"ד הוא, דאמר בסוכה דף כ"ז ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א' ביום וא' בלילה וכו', ואמרינן בגמרא שם טעמא דר"א תשבו כעין תדורו מה דירה א' ביום וא' בלילה, אף סוכה א' ביום וא' בלילה וכו' (ואע"פ דהא אמרינן בגמרא התם חזר בו ר"א וכו', אבל הא כתבו התו' שם בד"ה חזר בו ר"א וכו' דלא חזר בו אלא ממה שמחויב לאכול אותן הסעודות בסוכה דוקא, אבל מחיוב הי"ד סעודות לא חזר בו ר"א, ואף לפי פירושו של רש"י דפירש דחזר בו לגמרי והודה ר"א לחכמים אפילו לענין אכילת הי"ד סעודות שאינו מחויב אלא הרי הוא חג הסוכות ככל י"ט דעלמא מ"מ כנים אנחנו בדברינו שהרי אפשר דהך מעשה דהכא עם ר' אילעאי הי' קודם חזרתו של ר"א בעוד שהי' סובר דחייב לאכול י"ד סעודות בסוכה דוקא) הרי דר"א קאמר לשון סעודות, דמורה גם הוא יורה דחיוב הוא לאכול לשבעה ולשבוע מטובה דוקא לא לאכול רק כזית, ועוד דדומיא דתדורו מה דירה א' ביום וא' בלילה וכו' והרי בדירתו הסעודות א' ביום וא' בלילה הם סעודות ממש אף כך חיוב האכילה בסוכה היא ג"כ אכילת סעודה ממש, ועוד בה שלישיה כיון שהפסיק מלימוד התורה והתחיל לאכול אפשר שהוא חייב לגמור מצות שמחת י"ט כתיקונו ככל חוקותיו ומשפטיו ואין מפסיקין בה, והעולה מזה דאף לר"א חייב בחג הסוכות במצות שמחה ולכם, וממילא חייב ג"כ לשמח אשתו ובניו מכח קרא דושמחת אתה וביתך וגו' כיון שהוא שמח בשמחת י"ט ומימר שפיר קאמר ר"א לר' אילעאי משבח אני את העצלנין דכתיב ושמחת וגו' (א"ה אף בחה"מ נמי חייב לאכול בסוכ' וליכא משום שמחה עיין פסחים ס"ח ב' בתו' ד"ה הכל מודים בעצרת וכו' ובתשו' הגאון ש"א סי' ק"ב ובדברי הרז"ה בפסחים הנ"ל).

אמנם אע"פ דלר"א בשארי י"ט לא בעינן לכם אי בעי לקיים כולו לה' אעפ"כ אין זה שבח לת"ח שהוא עוסק בתורה תמיד יום ולילה לא ימוש ס"ת זה מפיו שגם בי"ט יעסוק בתורה כל היום ולעשותו כולו לה' אלא מידת חכמים כך היא שראוי להם לקיים לכם גם בי"ט ובא האות והמופת ע"ז שהרי ר"א גופא אחר גמר דרשתו אמר להם לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' היעלה על דעת שום אדם לומר כי לא הי' ר"א יודע ח"ו לדרוש עוד דברי תורה אפילו מענינו של יום ההוא שדרש בו, אם גמר אומר כל תורתו ח"ו באותו דרשא אחת שדרש להם באותו היום, מי ששני זרועותיו כשני ספרי תורות א"ו דעוד הי' לו לדבר ולדרוש מענינו של אותו היום, וא"כ הוא הי' יכול לדרוש כל היום כולו, ומה ראה על ככה שלא לדרוש עוד להם, אמנם הוא הדבר אשר דברתי דנהי דאיסורא ליכא אם עושה כל היום לה' אבל הא מיהא מידי גנאי לא פלט שאין שבח לת"ח לעשותו כולו לה' אלא ראוי לו לעשותו לפחות מקצתו לכם אף שאינו צריך אליבא דר"א לעשות במכוון לכם חציו שהוא חצי היום ממש, ועיין מ"ש מרן הרמ"א ז"ל בש"ע א"ח סי' ר"צ בהגה, וסרה עפי"ז קושית התו' בביצה שם בד"ה או אוכל ושותה וכו' ואע"ג דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים, ולפי האמור ניחא בס"ד דהא דקאמר ר"א או אוכל ושותה או יושב ושונה, היינו דוקא דאם הוא יושב ושונה כל היום אף שהוא ת"ח אינו עושה בזה איסור וגם נפקא מיניה למי שאין תורתו אומנתו כל ימות החול אף שהוא ת"ח או שאר המון עם להם לבדם ניתנו ימים טובים ושבתות כדי שיעסקו בתורה, וסובר ר"א דת"ח שתורתו אומנתו אף שהוא גנאי לו שלא יעסוק כלל בשמחת י"ט ע"י מה שיעסוק כל היום בתורה אבל הא מיהא אינו עושה איסור ואותן שאין תורתן אומנתן וכאמור אם רוצים להיות יושבים כל היום ושונים או עוסקים במצות שפיר עבדי ואפילו גנאי אין כאן וכמ"ש הרמ"א בהגה בסוף סימן הנ"ל, ועיין עוד בירושלמי דמסכת שבת פרק ט"ו הלכה ג' ר' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן וכו' ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אבא לא ניתנו שבתות וי"ט לישראל וכו' והנה כי כן הנך תלמידי דר"א שהם היו יושבים ועוסקים בתורה כל ימות החול יומם ולילה אף בלילה לא שכב לבם יתבי וגרסי ביני עמודי בי מדרשא נהי שאינם עושים איסור אליבא דר"א אם יושבים ושונים כל היום כולו אבל הא מיהא אין שבח לת"ח שתורתו אומנתו כל ימות החול (וסתם ת"ח תורתו אומנתו) שזה יעשה כולו לה' אף בי"ט, אלא ת"ח כזה שבח הוא לו שיעשה מקצתו לכם שעיקר ציווי שמחת י"ט לא הי' אלא בשבילו הרי זה דומה כמעט למה שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (אף שאינו דומה לו ממש) ואיפו זאת כשגמר ר"א הדרשה ההיא, פיו פתח ואמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' שיעשו כן על דרך השבח.

ואפשר לומר לענ"ד בס"ד שזהו באמת כוונת התו' שם דכתבו ואע"ג דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' וכבר כתבנו לעיל דאטו ח"ו לא הי' ר"א יודע לדרוש עוד אבל כוונתם כך הוא, והוא דראשון תחלה הקשו התו' כיון דרשות הוא ביד האדם להיות יושב ושונה בי"ט כל היום כולו אליבא דר"א וגם עיניו ראו שהתלמידים שומעים לקולו והם בבית ה' בבית המדרש ואין יוצא מהם, א"כ מה ראה על ככה להפסיק הדרשה שלו, שהיו סוברים שפסק את הדרשה מחמת

ח

אין חולקין כבוד לתלמיד בפני רבו אא"כ דרך רבו לחלוק לו כבוד וכו'. עיין מ"ש בס"ד בזה לקמן הלכות חגיגה פרק ג' הלכה ד' בד"ה וראש הכנסת נותנו לסגן וכו' ובישוב סתירת דברי רש"י שבפרשת פנחס לדבריו שבפרשת בהעלותך.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.