סדר משנה/תלמוד תורה/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

בני בנימין
יד דוד
יצחק ירנן
מעשה רקח
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
קובץ על יד החזקה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


סדר משנה TriangleArrow-Left.png תלמוד תורה TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה וכו' אין מתלמדין ממנו וכו'. הלח"מ והש"ך בי"ד סי' רמ"ו סעיף ח' ס"ק ח"י תמהו על רבינו מתלמודא דחגיגה ט"ו ב' דמסקינן התם ל"ק הא בגדול הא בקטן וכו' ומבואר דגדול מותר ללמוד אפי' מרב שאינו הולך בדרך טובה, ומדוע לא זכר רבינו החילוק הזה, ומ"ש הש"ך דעכשיו הכל נקראים קטנים כבר השיב ע"ז יפה הלח"מ, ומ"ש הש"ך עוד בשם אביו דמדקאמר התלמודא אמר ר"ל ר"מ קרא אשכח ודרש וכו' משמע דר"מ לגרמי' הוא דדרש הכי ולית הלכתא כוותי', והביא ראיי' מההיא דקאמר ור"מ היכי אכיל בישרא בפ"ק דחולין וכו' וקרוב לזה תי' הלח"מ הנה גם תי' זה תמוה לענ"ד דמש"ה קאמר ר"ל ר"מ קרא אשכח כיון דהתלמודא הקשה ור"מ היכי גמר תורה מפומי' דאחר וכו' כדאי' התם להכי קאמר ר"ל דלא תיקשי לר"מ דקרא אשכח ודרש וא"כ ליכא ראיי' מהש"ס דפ"ק דחולין ואדרבה דהתם בסוגיא משמע דר"ח ור"ד ורבא כולהו ס"ל כר"מ דמי שהוא אדם גדול יכול ללמוד תורה אפילו מרב שאינו הגון דליכא למיחש לטעות, גם רבה בר שילא משמע דס"ל דשפיר דרש ר"מ ושפיר עבד שלמד מאחר והקב"ה הודה לו והוא גברא דמרי' סייעי' כמבואר ממענה אליהו לרבה בר שילא, ואומר אני ליישב קושייתם על רבינו דודאי האמת הוא כדמחלק התלמודא בין גדול לקטן הלומד מרב שאינו הגון ורבינו לא הוצרך לבארו פה, דהא הטעם דאסור ללמוד מרב שאינו הגון דחיישינן דלמא אתי לאמשוכי אבתרי' בדעותיו הרעות כמבואר בסוגיא דחגיגה והרי כתב רבינו לקמן בהל' ע"א פ"ב הלכה ג' ולא ע"א בלבד אלא כל מחשבה שגורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבינו וכו' מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדיעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשוך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו וכו' ועל ענין זה הזהירה התורה ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות, הרי מבואר שאין דבר זה נאמר לכל אדם אלא רק לאותן שדעתן קצרה ואינם יודעי' המדות לדון בהם ולברר האמת מן השקר ולזה לא הותר לכל אדם לחקור בשכלו ובמחשבתו ודעתו ביחוד הש"י מפני שיכול לבוא ע"י זה למינות ולעקור ח"ו אחד מעיקרי הדת והאמונה אבל מי שהוא גדול בתורה וחכמה ודעתו רחבה ויודע המדות להבדיל ולדון בין האמת והשקר לזה מותר לחקור אפילו בחקירות כאלה, דאיש כזה לא יפול בשחת הטעות והמינות לעקו' עיקר מעיקרי התור', ויותר מזה מבואר דרבינו גופא כתב בהלכות יסה"ת פ"א שהוא מ"ע לידע יחוד הש"י ולא בלבד מצד האמונה אלא שצריך לצרף אלי' הידיעה מהחקירה וההבנה השכלית והביא הלכות הרבה במעשה בראשית ובמעשה מרכבה וכתב עוד שהן דברים שאין כל דעת ודעת ראוי לסבלן וכ"כ עוד בפרק רביעי ושם חק נתן וגבול מי הוא זה ואיזה הוא האדם הגדול שמותר לו ללמדו והוא מצווה ועומד ללמדו ומי שלא הגיע למדרגה ההיא אל יהיה לו עסק עמהן, ומעתה צא ולמד אם כן הוא בדברים העומדים ברומו של עולם שיש בהן חשש מינות וקיצוץ בנטיעות ואפ"ה התירו רבינו לאדם גדול לעסוק בו כראוי מכ"ש שמותר לאדם גדול ללמוד אצל רב שאינו הולך בדרך טובה דליכא למיחש שילמוד ממעשיו הרעים וממדותיו הנפסדות ולכן לא הוצרך רבינו לבאר פה דאדם גדול מותר ללמוד מרב שאינו הגון דזאת נדע מכח כ"ש ממ"ש בהלכות יסה"ת ובהלכות ע"א.

ב[עריכה]

כיצד מלמדים הרב יושב וכו'.

(א)

הנה הלח"מ תמה על רבינו בתרתי חדא מנ"ל לרבינו לחלק בזמן ההוא קודם שירדה חולשה לעולם בין הרב לבין התלמידים לומר דאז התלמידים עומדים אבל הרב יושב מלבד שאין החילוק הזה מבואר בשום מקום אף זו אדרבה משמעות הברייתא במגילה כ"א הוא דבדבר זה הרב והתלמידים שקולים דקתני התם מימות משה עד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד משמת רבן גמליאל ירדה חולשה לעולם הרי מבואר דהכל היו עומדין אפילו הרב, ועוד קשיא דדברי רבינו מתנגדים לתלמוד ערוך שם דאמרינן מנין להרב שלא ישב ע"ג המטה וישנה לתלמידו ע"ג הקרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי דכביכול אף הקב"ה בעמידה הרי להדיא דמיום שניתנה התורה היו צריכים הרב והתלמיד להיות שניהם בעמידה ולפחות אין הרב רשאי לישב והתלמיד עומד, והלח"מ כתב לחלק דלא הקפיד התלמודא אלא שלא יהא הרב יושב ע"ג המטה והתלמיד יושב ע"ג קרקע דכיון דשניהם יושבים לא תהא ישיבתו של הרב חשובה מישיבת התלמיד אבל אם הרב יושב והתלמיד עומד בזה ליכא קפידא בדבר והסברא בזה היא דבשלמא ישיבת הרב אינו מצד התרוממותו על התלמיד אלא כדי שתתישב דעתו עליו איך יסדר ויעריך משנתו כדי להסביר לתלמידים היטב משא"כ אם שניהם יושבים רק הרב יושב ע"ג המטה והתלמיד ע"ג קרקע הנה לענין ישוב הדעת בלמוד אין בו תועלת אם יושב ע"ג המטה או ע"ג קרקע רק התרוממות והתנשאות יש בזה לרב במה שיושב ע"ג המטה והתלמיד ע"ג קרקע לפיכך אסור לעשות כן ונדחק הלח"מ ליישב לדעת רבינו מה שהביא ר"א והראיי' לדבריו מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי והראיי' שיש לרבינו לשיטתו הוא מדאמרינן עומד ולומד יושב ושונה היינו כששונה לאחרים, והנה הגאון בעל פ"ד החזיק גם כן בדעת הלח"מ לחלק בין התלמידים עומדים ליושבים ע"ג קרקע, ואחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו אומר אני דסברא קלושה היא לומר דכדי להסביר הרב לתלמידים משנתו נקרא קשות ומותר בישיבה ולמען יבינו התלמידים דברי רבם יהי' נקרא רכות ואסור בישיבה ואיפכא מסתברא שיותר קשה להתלמיד להבין ולהשכיל דברי הרב לעומקן משא"כ קשה להרב להעריך ולסדר הדברים לפני התלמידים, ועיין ב"ק צ"ט דקאמר התם אמאי לא דייקת מילי שאני אומר וכו' וכמוהו הרבה בתלמוד אשר ראינו כי מאד צריך התלמיד להעמיק עיונו בדברי הרב, ומלבד הסברא האמור' הנה מקום אתי להבי' ראי' דערך וסידור הדברים של הרב אינו נקרא קשות מדאי' בסוכה כ"ח ת"ר תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וכו' איני והאמר רבא מקרא ומתנא וכו' ל"ק הא במגרס הא בעיוני וכו' ולדעת הלח"מ תקשי אמאי לא משני הא והא למגרס רק דיש לחלק בין כששונה לעצמו שאינו צריך הרחבת הדעת שהוא רכות ולכן צריך דוקא מטללתא אבל כששונה לאחרים שזה הוא קשות להעריך ולסדר הדברים לפני התלמידים וצריך הרחבת הדעת לכן מותר להרב ללמוד חוץ ממטללתא וממילא אף התלמידים מותרים ללמוד חוץ ממטללתא דעוסקי במצוה הם ופטורין מן הסוכה כההיא עובדא דר"ח ורבה בר ר"ה וכו' ודוחק לומר דגם זה נכלל במה שאמר המתרץ הא לעיוני וכו' וגם ההיא עובדא דמייתי התלמודא ע"ז לא משמע כן, ולפי דברי הרב בלח"מ צריכין אנו לדחוק מאד בהראיי' שהביא ר"א מקרא ואתה פה עמוד עמדי, רק כפי מה שאבאר בס"ד לקמן אפשר ליישב ג"כ לפי סברת הלח"מ ופ"ד, והראיי' שהביא מהא דאמר יושב ושונה כבר דחה אותה הגאון בעל פ"ד, ולפי דרכו של הלח"מ אפשר להביא ראיי' אחרת לדינו של רבינו דאף בזמן מרע"ה היו נוהגין שהרב הי' יושב והתלמידים עומדים בלמוד רכות דאמרי' בעירובין נ"ד ת"ר כיצד סדר המשנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו וכו' והנה דבר ברור שאם הי' משה עומד כשהי' שונה לאלעזר ולאיתמר ולזקנים וכל העם ודאי לא היו אהרן ובניו יושבין אלא ודאי גם משה הי' יושב כששנה להן פרקן ואע"ג דלא נזכר בברייתא שישבו אהרן ובניו אלא אחר שגמר לשנות להן פרקן ומשמע דקודם לכן היו עומדים הרי מבואר דהרב הי' יושב כשהי' לומד עם תלמידיו אהרן ובניו והזקנים והעם והם עומדין והיינו כדעת רבינו, אמנם יש לגמגם קצת בראיי' זאת מנ"ל לרבינו לפרש כך ודלמא הפירוש כמ"ש רש"י דאהרן ובניו והזקנים והעם כולם היו יושבים בשעה ששנה להם משה פרקן רק דאז בשעה ששנה להם היו יושבין לפניו משום והיו עיניך רואות את מוריך וכשגמר לשנות לאהרן נסתלק וישב מצדו של משה וכו' והיינו שהיו לומדים קשות כדאמרינן התם מנין שחייב להראות לו פנים וכו' ופירש"י ללמדו לתת טעם בדבריו בכל אשר יוכל וכו' ועוד שם ד"ה אשר תשים לפניהם וכו'.

(ב)

וחלקי אמרה נפשי בישוב דברי רבינו האמנם בזה צדקו דברי הלח"מ ופ"ד דיש לחלק בין הרב יושב והתלמידים עומדין להרב יושב ע"ג המטה והתלמידים ע"ג קרקע אבל לא מטעמא דידהו אבל אמינא סברא אחרת והוא דהנה דבר ברור דקשות אפילו בימי מרע"ה היו לומדין מיושב כדמסיק רבא במגילה על פסוק ואשב בהר וגו' ומידי דבעי עיונא מיקרי קשות כדמוכח מסוגיא דסוכה הנ"ל ומעתה הרב שלומד עם תלמידים נהי דודאי מדרגת התלמיד נגד מדרגת הרב הוא כערך מדרגת העבד אל אדוניו כמ"ש רבינו לקמן פ"ה הלכה ח' אולם זה דוקא חוץ מזמן הלמוד אבל בשעה שלומד עם התלמידים גזירת המלך הוא שלא יהי' הבדל בין הרב לתלמיד בענין הכבוד אלא ישתוו בכבודם או שישבו גם שניהם הרב והתלמיד ע"ג המטה או ע"ג הקרקע והיינו מכח הקרא דכתיב ואתה פה עמד עמדי דהוראתו שיהיו שווים הרב עם התלמיד בשעת הלמוד, מיהו האמנם הושוה כבוד הרב להתלמיד בשעת הלמוד מ"מ הקפידה התורה שלא יתבזה הרב בשעת הלמוד דכוונת התורה היתה שלא ירום לבבו של הרב בשעת הלמוד ולכן אמרה שלא יהי' הבדל בין הרב לתלמיד בשעת הלמוד ואם אין התלמיד מכובד בשעת הלימוד כמו הרב הי' בזה בזיון להתלמיד או הי' התרוממות להרב, אבל אין רצון התורה שיהא הרב מבוזה בשעת הלמוד והנה כי כן דון מינה דאם הדבר שנעשה להרב בשעת הלמוד אינו כדי להגדיל כבודו יותר מכבוד התלמיד רק צריכין אנו לדקדק שלא יגיע בזיון להרב במניעת המעשה אשר אנו מוזהרין לעשותו ודאי הדבר ההוא היתר גמור הוא לרב לעשותו דהא אין רצון התורה שיגרע כח הרב מכח התלמידים אפילו בשעת הלמוד למען לא יתבזה הרב בעיני התלמידים, ומעתה יצאתי להשכילך בינה להבין החילוק בין הרב יושב ע"ג המטה והתלמידים יושבים ע"ג קרקע שאסור, ובין אם הרב יושב והתלמידים עומדים דמותר לעשו' כן דאף שהתלמידי' עומדי' מ"מ מותר לו להרב לישב שאילו הי' גם הרב עומד בשעת הלמוד הי' מגיע בזה בזיון להרב דמעמידתו נראה כאלו כל דברי פיו של הרב אינו אלא מהשפה ולחוץ פיו ידבר חכמות ולבו לא יהגה תבונות ואינו חושב מחשבות לסדר ולהעריך הדברים כראוי לדבר הצריך עיון ועומק לב להבין ולהשכיל להתלמידים הבאים לשמוע אלא נראה מבחוץ כאילו פי המדבר אליהם מדבר רק דברים שהם מורגלים ומשוננים בפיו מאז ומקדם וכפי מה שקיבלן מרבותיו ואין לאל ידו לחדש דבר בהם או להסביר בהם סברא חדשה ואינו יכול מדעתו להקשות ולתרץ או שלא יחפוץ בתבונה, ואין לך בזיון יותר גדול להרב מדבר זה שהרי נראה ממה שהוא עומד שאינו אלא רכות כל דבריו דהיינו שאינו מעיין כלל בדברים היוצאים מפיו, לפיכך התירו לו להרב שיהיה יושב בשעה זו שהוא לומד עם התלמידים אף שהתלמידים הם עומדים, כאילו הוא הרב הי' עוסק בקשות דהיינו בעיונא בעת שאומר להם דבר הלכה ובקשות מותר לו לישב, דהיינו ע"י ישיבתו נראה כאילו הוא מגיד חדשות ולפחות מחשבתו ודעתו ושכלו המה משוטטת אז בשעת אמירת הדין או דבר הלכה או שאר ד"ת שאומר להתלמידים וחושב מחשבות בסברות וקושיות ופירוקים ולהתחדש באותן הדינים וההלכות או שאר ד"ת שאומר לתלמידיו וא"כ ע"י ישיבתו ניצול מבזיון, ובאמת לא בלבד שהתירו להרב לישב בשעת לימודו עם התלמידים אלא אף זו שראוי הוא להרב לישב בשעת לימודו עם התלמידים, שהרי אף באותו השעה בהיותו אומר להתלמיד ד"ת ודינים ופסקי ההלכות, ראוי להיות פיו דובר מישרים אסור ומותר זה טהור וזה טמא, ולבו יהגה תבונות להבין דבר מתוך דבר סברות חדשות ופלפולים בד"ת והדינים ההם שמוציא מפיו לאזני התלמידים השומעים לקולו, אף כי לא יגיד להתלמידים אז בעת ההיא מן החידושים שחידש בדעתו שהשעות ההם אינם מיוחדים להתלמידים ללמד בני יהודה קשת ומלחמת תנופה מלחמת התורה, אלא הם מיוחדים רק ללמוד לדעת את המעשה אשר יעשון אבל הוא לעצמו הרב בלבבו יבין חדשות וכמאמרם בערובין דף הנ"ל דדיה ירווך בכל עת למה נמשלה ד"ת כדד מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף ד"ת כ"ז שאדם הוגה בהן מוצא טעם ולא זו בלבד שיש בזה מן התועלת להרב בישיבתו שהוא יכול לחדש חידושים אף זו יש בו מן התועלת גם להתלמידים שאף שאינו מגיד להם עתה החדשות הסברות והקשיות והפרוקים שעלו על דעתו, אבל הא מיהא מרמזן בקוצר מילין ואומר הדין או ההלכה בלשון ההוא ואינו אומרה בלשון אחרת כדי לכלול בלשונו הסברא או הטעם או הפירוק ההוא בקיצור ואף שהתלמיד עתה אינו מבין לסוף יגיעו הימים שיבין התלמיד או אחר יבינהו למה רמז רבו בלשון ההוא שאמר בו הדין וכמו שהוא כן לפי דעת הראב"ד במסכת' עדיות פרק א' ריש משנה מהאי טעמא שחייב אדם לומר בלשון רבו, והמורם מזה דאם הרב הי' עומד בשעה שהוא מלמד להתלמידים הי' מגיע מזה להרב בזיון גדול ורב וגם הי' מגיע לו ולתלמידיו הפסד בחידושי תורה ובמה שהרב הוא יושב חלף הלך לו הבזיון ההוא וגם ההפסד האמור, וגם להתלמידים העומדים עליו אין מגיע מזה בזיון במה שהם עומדים ואינם יושבים, דהא אצלם הוא רכות לא קשות שהרי הם עומדים אך לשמוע מפי הרב רק הלכות פסוקות וערוכות בלי שום פילפול (דאל"כ שהיו לומדים אז פילפול שהוא קשות באמת גם התלמידים היו יושבים אפילו בימי מרע"ה דהא בקשות הכל בישיבה) וכשהתלמידי' שומעים מפי הרב ההלכות והדינים אינם רשאים התלמידים להרהר ולחשוב סברות וטעמים וחידושים כלל, דהא אמרינן בברכות דף ס"ה ד"א הסכת ושמע ישראל הס ואח"כ כתת כדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה וכו' ופירש"י שתוק וכו' והאזין לשמיעתך עד שתהא שגורה בפיך ואעפ"י שאינה מיושבת לך ואח"כ כתתנה וכו' וכן אמרינן בשבת דף ס"ג אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי הוי גמירנא לי' לכולהו הש"ס מאי קמ"ל דליגמר אינש והדר ליסבר וא"כ אין בזה מה שהתלמידים עומדים בזיון להתלמידים במה שע"י עמידתם ניכר ונודע שאינם מהרהרים לחדש טעם או סברא או קושי' או פירקא, אז בשעת אמירת הרב להם הד"ת או הדינים או ההלכות, שהרי אינם רשאים לשום לב לשום דבר אז בשעת שמיעתן אלא רק לאותן הדברים שהם שומעים מפי רבם ולשננם בפיהם עד שיהיה רגיל על לשונם, ולפיכך כיון שבעמידת הרב יש בזה בזיון להרב ובמה שהוא יושב והתלמידים עומדים אין בזה בזיון להתלמידים לכך הותר להרב שיהיה הוא יושב כשלומד עם התלמידים אף שהם בעמדם יעמודו, אבל להיות הרב יושב ע"ג המטה והתלמידים יושבים ע"ג קרקע, בזה יש בזיון להתלמידים והתרוממת והתנשאות ויתרת הכבוד להרב על התלמידים להיותם אינם חשובים כמוהו, לכן לא ישתוו בישיבתם להיות יושבים כולם ע"ג מטות או כולם ע"ג קרקע, ואין בזה בזיון להרב כשהוא יושב ע"ג קרקע ג"כ. וסברת הר"ן דכשהוא יושב ע"ג הקרקע אינו יכול לעיין ולדקדק כ"כ כמו אם הוא יושב ע"ג המטה, זה לא סבירא לי' לרבינו, וכמו שבאמת בספר פ"ד שם הקשה על הר"ן דמה לי אם יושב ע"ג מטה או ע"ג הקרקע לענין העיון, ולענין קושיתו של הר"ן שם סובר רבינו כתירוצו השני של הר"ן לחלק בין תלמידים מוסמכים לבין שאינם מוסמכים ועיין בכ"מ.

איברא כל זה ניחא ברב שהוא בשר ודם שהוא צריך להמציא תמיד חדשות חדשים לבקרים והחדשות הם אצלו קשות עד שהוא צריך להיות יושב כדי להיות מיושב בדעתו להוציא תעלומות לאור, אבל לא כן גבי הקב"ה לא שייך לומר לא רכות ולא קשות לא ישנות ולא חדשות כי הכל גלוי וידוע לפניו יתברך מאז ומקדם ואין התחדשות והשתנות ח"ו בידיעתו, כי ידיעתו ועצמותו אחד הם ואחרי כי כן הנה לגבי דידי' יתברך, להיות כביכול הוא יושב והתלמיד עומד הוא שוה בשוה ממש למה שרב בשר ודם הוא יושב ע"ג המטה והתלמיד יושב ע"ג קרקע, כשם כשהרב בשר ודם יושב ע"ג מטה והתלמיד ע"ג קרקע הוא בזיון להתלמיד במה שאינו משתוה להרב אעפ"י שבעצם וחוץ לזמן הלימוד יש הפרש גדול בין הרב לבין התלמיד עד שהוא נחשב לגבי הרב כעבד מ"מ בשעת הלימוד היה היושר האלקי יתברך שיהיו הרב והתלמיד משתוים ולא יגדל כבודו של הרב על התלמיד ה"נ גבי הקב"ה כשהוא כביכול יושב והתלמיד עומד איכא בזה בזיון להתלמיד ואין זה רצונו ויושרו יתברך שבשעת הלימוד תגדל כבוד הרב מכבוד התלמיד, אף שרב המרחק בינו יתברך ובין מבחר הנבראים מרע"ה ורק גבי רב בשר ודם מה שהוא יושב והתלמיד עומד אין בזה בזיון להתלמיד משא"כ גבי הקב"ה אף כשהוא יושב והתלמיד עומד איכא בזיון להתלמיד דהא לגבי הקב"ה לא שייך הך טעם האמור ברב בשר ודם ולפיכך הקב"ה מכח גודל ענוותנותו, כשהתלמיד עומד דהיינו ברכות אף כביכול עומד, ואין בעמידתו ית' בזה העדר כבוד ח"ו לו ית' שאינו יודע לחדש חידושים דאדרבה נהפוך הוא זהו כבודו הן הן גבורותיו שאין אצלו יתברך כלל לא קשות ולא התחדשות שהוא יתברך בלתי משתנה ובלתי מתחדש והוא ודעתו יתברך אחד הוא ולזה אמר הקב"ה למרע"ה ואתה פה עמוד עמדי וגו' שכביכול אני ג"כ אעמוד כשתעמוד אתה כשאלמוד עמך דהיינו כשאלמוד עמך מה שהוא רכות אצלך, זאת תורת העולה, דכשהרב יושב והתלמיד עומד יש חילוק בין כשהרב הוא הקב"ה דאז איכא בזיון להתלמיד כשיעמוד ובין כשהרב הוא בשר ודם דאין בזה בזיון להתלמיד, משא"כ כשהרב יושב ע"ג מטה והתלמיד יושב ע"ג קרקע אז אפילו כשהרב בשר ודם יש ג"כ בזיון להתלמיד בזה ולזה שפיר הביא ר' אבוהו ראיה ואמר מנין לרב שלא ישב ע"ג מטה וישנה לתלמידו ע"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי וגו' וכוונת ראייתו היא דאף לענין עמידת הרב לא נוכל למילף מהקב"ה שיהיה הרב צריך לעמוד כשהתלמיד עומד דשאני גבי הקב"ה שאין מגיע לו העדר כבוד ח"ו בעמידתו משא"כ ברב בשר ודם שמגיע להרב בעמידתו בזיון גדול ולהתלמיד ע"י כן אינו מגיע בזיון שידעו טעם ישיבת הרב ועמידת התלמיד אבל הא מיהא מעמידת הקב"ה עם עמידת התלמיד נוכל למילף לפחות לענין ישיבת הרב ע"ג מטה והתלמיד ישב ע"ג קרקע שדבר זה לא יעשה כן בישראל שהרי לענין ישיבתו ע"ג המטה אין בו תועלת להרב ושפיר נוכל למילף מהקב"ה שבדבר שאין בו תועלת להרב שאסור להתגדל בשעת הלימוד על התלמיד (ונסתרה בזה בס"ד ג"כ הראיה השניה שהביא בספר פרשת דרכים שם) וא"כ אין מהך סוגיא קושיא על רבינו ואדרבה אני אומר בס"ד דלא בלבד שאין שום קושיא וסתירה והתנגדות לדברי רבינו מהך סוגיא דמגילה אלא איפוך אנא דמכאן יש קצת ראיה וסמוכין לדעת רבינו והוא דאל"כ אלא דנאמר דבכל הדורות שמזמן מרע"ה ואילך עד אחר מות רבן גמליאל (שאז ירדה חולשא לעולם) אף הרב היה עומד כשהיה לומד עם תלמידיו רכות תקשה מנ"ל לר"א למילף מהך קרא של ואתה פה עמוד עמדי שלא יהיה הרב יושב ע"ג מטה ושונה לתלמידיו ע"ג קרקע (דהיינו עד אחר מות ר"ג בקשות ומאז והלאה אף ברכו') דלמא שאני התם שהיו צריכין לעמו' הרב וגם התלמידי' בזמן מרע"ה לכבוד לימוד התורה כשהיו לומדים רכות והך קרא של ואתה פה עמוד עמדי הא מיירי לענין לימוד רכות וזה הדין גופא הגיד לו הקב"ה והודיעו אז שבשעת לימוד התורה ברכות צריך שיהיו עומדים גם שניהם יחדיו, ולפיכך אמר הקב"ה למרע"ה ואתה פה עמוד עמדי וגו' שאתה וגם אני כביכול נעמוד שנינו אז בשעת לימוד הרכות, ואשמעינן בזה טובא, חדא לאפוקי מדינו של רבינו, דהא השתא קאמינן לפום הסברא דגדול כבודו של הרב שבשעת הלימוד יכול הרב לישב ע"ג המטה אף שהתלמיד יושב ע"ג קרקע לזה ה"א ג"כ דגם בזה כבוד והדר תעטרהו להרב שאף שהתלמידים הם צריכים לעמוד כשהם שומעים מפי הרב ההלכות והדינים, וכן הרב גופא כשהוא לומד לעצמו דינים והלכות צריך לעמוד דהא הם רכות, אבל כשהוא לומד עם התלמידים ה"א דרשאי הרב לישב כדי שיהיה אימתו ומוראו עליהם, וזאת שנית אשמעינן בזה לאפוקי מדרב שם דאמר עומד ולומד יושב ושונ' וכו' ופירש"י ששונה פירושו הוא כשהוא חוזר לבדו בינו לבין עצמו שנית על מה שלמד בפני רבו, אז יכול לישב ממילא שפיר ה"א דהרב שהוא למד כבר דבר זה שהוא לומד עתה עם התלמידים אינו צריך לעמוד בשעת לימודו לתלמידיו, לזה קמ"ל קרא של ואתה פה עמוד עמדי דרב צריך לעמוד כשלומד עם התלמידים רכות, ולזה אמר לו הקב"ה תיבת "עמדי" כדי להעיר לו אזן לגלות לו דין זה, אבל עדיין מנ"ל לר"א כשהרב והתלמיד יושבים רק שהרב יושב ע"ג מטה והתלמיד ע"ג קרקע שגם זה אסור, אלא ודאי צריכין לומר דר"א הי' יודע דגם מימות מרע"ה ואילך עד אחר מות ר"ג ג"כ הי' הרב לומד בישיבה והתלמידים עומדים כשהיה הרב לומד עמהם רכות והיינו שקבלו כן איש מפי איש עד פה קדוש מרע"ה, ולזה שפיר קשי' לי' לר"א ל"ל תיבת "עמדי" בקרא של ואתה פה וגו' והוכיח מזה ר"א דתיבת עמדי בא להורות שלא יהיה הרב יושב ע"ג המטה והתלמיד יושב ע"ג קרקע כשהן לומדין בקשות שאז גם התלמידים הם יושבים, דכיון שהרב והתלמיד שניהם יושבים צריך להיות ישיבתן שוה בשעת לימוד שלא יראה התגדלות הרב על התלמיד משא"כ כשהרב יושב והתלמיד עומד ברכות דאין בזה התגדלות והתנשאות הרב על התלמיד משא"כ אם הרב הוא הקב"ה.

(ג)

ויותר נראה בס"ד להביא ראיה לדינו של רבינו והוא דאף מזמן מרע"ה ואילך ג"כ הי' הרב יושב אף כשלומד עם התלמידים רכות והוא כמעט מקרא מלא שדבר הכתוב, והוא דבסדר יתרו כתיב וירא חותן משה וגו', ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים וגו' והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו הרי מבואר מהפסוק שמרע"ה הי' יושב כל היום מן הבוקר עד הערב וכל העם היו עומדים כל היום כולו אין אחד מהם שהיה יושב ואעפ"י שבמקצת היום הי' מודיע את חוקי אלקים ואת תורותיו וא"כ או שהי' ראוי גם למרע"ה לעמוד או שהי' ראוי גם לישראל לישב א"ו צ"ל כדינו של רבינו דבשעת לימוד רכות אף שהתלמידים היו צריכים לעמוד קודם שירדה חולשא לעולם, אבל הרב לעולם הי' לומד עמהם בישיבה, איברא כי לכאורה משגה היא הראיה האמורה כי אמרו בגמרא דשבת דף י' תני להו ר' חייא ב"ר מדיפתי ויעמוד העם וגו' מן הבוקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה הי' יושב ודן וכו' אלא לומר לך כל דיין הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית (ולענ"ד נראה בס"ד הטעם לזה שהרי הקב"ה ברא העולם והדיין הזה הוא מקיימו שהרי על ג' דברים העולם קיים על השלום ועל הדין ועל האמת) א"כ לכאורה משמע מזה דלא הי' מרע"ה יושב כל היום אלא רק איזה שעות ביום ואחרי כי כן אפשר לומר דבאותן שעות שהודיע להם לישראל את חוקי האלקים ואת תורותיו, באמת היה מרע"ה עומד וגם העם היו עומדים ואזדא לה הראיה הנ"ל, ברם לא נפלאת היא ממני הגמרא הנ"ל אך כבר בא החכם מאור עינינו מהרש"א להאיר עינינו גם בדבר הזה שכתב ויש לדקדק כיון דלא היה דן משה מבקר עד ערב וכו' א"כ היאך קאמר יתרו כל העם נצבים עליך מן הבקר עד הערב וכו' דהא לא איקפד אלא על עמידתם לפניו כל היום וכפירש"י בחומש וכו' וכן צ"ל ודאי דעמידת בעלי דינין ילפינן במסכת שבועות מהאי קרא אלא דקפיד יתרו אכל היום וי"ל דודאי משה הי' יושב כל היום כמשמעות הכתוב, אלא שלא הי' דן רק עד זמן סעודה, ושוב אח"כ הי' עוסק בתורתו וכו' אלא שיתרו חשב שבאו כולם לעמוד לפניו כל היום למשפט, ולזה אמר מדוע אתה יושב לבדך וגו' הי' לך להושיב דיינים אחרים ולא הי' לך לדון בעצמך כל היום, אלא שאתה עושה זאת לעמוד לפניך דרך שררה שיעמדו לפניך כל היום וכו' השיב משה כי לא באו כולם לדון לפניו אלא יש בא ושפטתי וכו' והיינו עד זמן סעודה, ואח"כ יש בא ללמוד תורה דהיינו והודעתי להם וכו' מעתה אדרבה מבואר מזה שמרע"ה הי' יושב כל היום מבקר עד ערב וכן נמי כל העם עומדים עליו כל היום מהבקר עד הערב ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, רק שעד זמן סעודה היה דן דיניהם בין איש לרעהו, ומזמן סעודה ואילך הי' לומד עמהם רכות דהיינו דינים ולפיכך היו העם עומדים דגבי רכות התלמידים הם בעמידה דאילו הי' קשות מה שלמד עמהם אף העם התלמידים היו יושבים אפילו בזמנו של מרע"ה אלא ודאי הי' רכות, ואעפי"כ הי' משה יושב, והיינו כדינו של רבינו דאינו אסור אלא כשהרב יושב ע"ג מטה והתלמידים יושבים ע"ג קרקע אבל כשהרב יושב והתלמידים עומדים בזה ליכא איסור דלגבי הרב מיקרי הכל קשות ודע דגם אפי' גבי מרע"ה שייך נמי הסברא והטעם הנאמר שם, שאעפ"י שנאמר לו למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אבל הן כל אלה הלא כל יקר ראתה עינו של מרע"ה ונתגלו לו ספוני טמוני עמקי חכמת התורה מה שלא נגלה ולא יתגלה לשום תלמיד ותיק ולא אפילו לשום רב ותיק, ובהשגות ההם הוסיף השגה על השגתו תמיד בכל רגע ורגע, וכדברי מהרש"א מבואר להדיא במכילתא שם פרשה ב' בד"ה וירא חתן משה וגו' וז"ל כי יהיה להם דבר בא אלי, בין טומאה לטהרה (פירוש שהוא דבר לעצמם אם האדם ההוא נטמא או לא לכך נאמר תיבת "להם" המורה על עצמותם) ושפטתי בין איש, זה הדין שאין בו פשרה (שבו נופל לשון משפט) בין רעהו זה הדין שיש בו פשרה וכו' נפטרין זה מזה כרעים, והודעתי את חוקי האלקים אלו המדרשות (פירוש כגון ג"ש שקבלו ממנו, וכן שארי המדות שהתורה נדרשת בהן קבלו הכל ממנו והודיע להם שזה הדין נדרש כך וכך וזה הדין נדרש כך וכך, והוא הי' אומר להם הדין והדרוש ההוא כולו ממילא לא היו העם צריכים כלל לעיון, ונקרא זה ג"כ רכות וגם בלא"ה בתחלת שמיעתן אינן רשאים לעיין בו ולפלפל בו כ"א בתחלה צריך להאזין השמועה עד שתהיה שגורה בפיו בתחלה הס ואח"כ כתת, ונקראו המדרשות והמדות שהתורה נדרשת בהן בלשון "חק" שתיבת "חק" פירושו ג"כ גבול, וכמו שפירש"י ז"ל במשלי פרשה ח' על פסוק בחקו חוג על פני תהום וכן תרגם המתרגם שם על פסוק בשומו לים חקו ומים לא יעברו פיו וגו' וכן המדות שהתורה נדרשת בהן הן המגבלת את התורה הנדרשת ואת האדם הדורש, המדה ההיא נתן לדרוש כך וכך על אופן המדה ההיא ולא יעבור הגבול לדרוש באופן אחר) ותורותיו אלו ההוראות (של איסור והיתר, אסור ופטור ומותר) דברי ר' יהושע ר"א המודעי אומר חקים אלו העריות שנאמר לבלתי עשות מחקות וכו' והנה בין לר' יהושע ובין לר"א המודעי במכילתא הנה מבואר כדברי מהרש"א שלא כל היום הי' דן את דיניהם, אלא שכל היום היה יושב והעם עומדים עליו רק חלק היום הי' עושה משפט בין איש לרעהו ושאר היום הי' מלמד לכל העם הנצבים עליו תורה, וכבר כתבתי דכל מה שלמד להם מרע"ה הי' נקרא רכות שלא היו מעיינים אז כ"א מטים אוזן לשמוע ולפיכך היו צריכים כל העם לעמוד כמו שהוא הדין ברכות התלמידים צריכים לעמוד, וזה השיב מרע"ה ליתרו שמטעם זה הוא מניחם לעמוד מפני שהדין כך לא ח"ו מפני כבודו אבל הרב הוא יושב בכל פעם וכדינו של רבינו.

(ד)

ודע דהר"ן במסכת' מגילה הקשה מהא דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב וביבנה ארבעה ר"א ור' יהושע ור"ע ושמעון התימני דן לפניהם בקרקע וכו' הרי דהרב היה יושב כסאות למשפט והתלמיד היה דן לפניהם בקרקע שהיה יושב ע"ג הקרקע וכמו כן נמי קשה מהא דאמרינן בב"מ דף פ"ד דכי הוו יתבי רבן שמעון ב"ג ור' יהושע ב"ק אספסלי יתבי קמייהו ר"א בר"ש ורבי ע"ג קרקע וכו' הרי דכל הנך סוגיות הללו סותרות מאמר ר"א דאמר דאסור להרב לישב ע"ג מטה ולהשנות לתלמידו ע"ג קרקע ומה לי מטה או כסא או ספסל שקולים הם, ומ"ש הר"ן ליישב דהנך סוגיות דסנהדרין וכו' מיירי בקשות דבזה מותר להרב לישב ע"ג מטה או כסא או ספסל ולהניח התלמיד לישב ע"ג הקרקע, כי נקל לו העיון בישיבתו ע"ג המטה מבישיבתו ע"ג קרקע כבר הרבה להשיב על זה בספר פ"ד דרך ענוים ויותר מזה קשה דנראה הדבר בחוש שמי שהוא רגיל לישב ע"ג קרקע אין הישיבה ע"ג הקרקע מונעת ומטרדת אותו מן העיון כלל וכלל, ומה שהפ"ד רוצה לפרש שם הוא דוחק ביותר וגם כבר הוכחנו בס"ד לעיל אות ב' דרבינו לא סבירא ליה תירוצו של הר"ן, ומ"ש הר"ן שם עוד לחלק בין תלמידים מוסמכים לבין התלמידים שאינם מוסמכים עדיין, דדוקא למוסמכים הוא דצריך הרב לחלוק להם כבוד שתהא ישיבתו וישיבתן שוה משא"כ תלמידים שאינם מוסמכים שרשאי הרב לישב ע"ג המטה והם ישבו לארץ ע"ג קרקע וגם מרן פה הביא לכל דברי הר"ן כאלו דעתו של רבינו ג"כ כך הוא, אבל אין נראה שיהיה כן דעת רבינו מדלא חילק לא בפירוש ולא ברמז כלל בין תלמידים מוסמכים לבין תלמידים שאינם מוסמכים וראוי היה לרבינו לבאר החילוק הזה להדיא כיון שהוא דבר המבואר בגמרא לפי תירוצו של הר"ן ומדלא ביארו ש"מ דרבינו לא סבירא ליה הך חילוק.

יציבא מילתא כי לכאורה היה אפשר בס"ד לענ"ד לאמר והוא דהא כל עיקור הדין הזה של ר' אבוהו דלא ישב הרב ע"ג המטה וישנה לתלמידיו ע"ג קרקע יליף ליה מהא דמרע"ה שאמר לו הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמרע"ה היה מוסמך מפי הגבורה וא"כ היה לו אצל הקב"ה דין תלמיד מוסמך וה"ה לכל תלמיד מוסמך שצריך שיהיה הרב משתוה לו בשעת לימודו עמו משא"כ שישתוה הרב לתלמיד שאינו מוסמך בשעת הלימוד מהיכן נילף זה כך היה מקום בראש אתי בס"ד להמתיק דברי הר"ן אבל מ"מ יש לגמגם בזה דהא כל עיקר טעמו של הר"ן דגדו' כבודו של התלמיד המוסמך עד שהוא קרוב למעלת רבו ולכן ראוי שישתוה לפחות בשעת הלימוד שהרי התלמיד המוסמך הוא תלמיד חבר לרבו עיין בש"ך י"ד סימן רמ"ד ס"ק ב' משא"כ תלמיד שאינו מוסמך שעדיין רחוקה מעלתו ממעלת רבו בחכמה, ולפי דברי הר"ן מ"ש רש"י בסנהדרין שם בד"ה שמעון התימני וכו' תלמיד היה ולא נסמך שלא בא לכלל זקנה הרי משמע דהיה מצד חכמתו ראוי לכך להיות נסמך רק שימים ידברו להיותו צעיר לימים לא אסמכוהו, צריכין לומר דכיון דצעיר לימים הוא הרבה מרבותיו עד שלא נסמך גם זה יש מרחק רב בין מעלתו לבין מעלת הרב אף שבחכמה הם קרובים במעלתם (דאם לא כן עדיין קשה היאך ישב שמעון התימני ע"ג הקרקע) וא"כ צא וחשוב דאף דמרע"ה היה תלמיד מוסמך מ"מ בודאי יותר היה רוחק הערך מה שיש בין מרע"ה לבין הקב"ה ממה שיש רוחק הערך בין תלמיד שאינו מוסמך לבין הרב וא"כ איכא למילף מואתה פה עמוד וכו' אף לתלמיד שאינו מוסמך שצריך הרב להשתוות עמו בישיבה בשעת הלימוד ואפשר דרבינו מה"ט לא ס"ל תירוצו השני של הר"ן, אמנם את אשר אני אחזה לי בישוב קושית הר"ן מהך דסנהדרין ובב"מ הוא דרבינו מחלק באופן אחר דהיינו דכיון דהא דלא ישב הרב ע"ג המטה והתלמיד ע"ג קרקע הסברא מנגדתו שהרי בכל הענינים יחס התלמיד אל הרב הוא כיחס העבד אל האדון אלא שהוא גזרת המלך מלכו של עולם יתברך מכח קרא של ואתה פה עמוד עמדי, וכמ"ש ג"כ בספר פ"ד ממילא אין לך בו אלא חידושו מה דגלי קרא גלי מה דלא גלי לא גלי, והיינו דומיא דהך קרא של ואתה פה עמוד עמדי דהתם הקרא מיירי באופן שהרב שהוא הקב"ה היה מתכוון בעת ההיא ללמוד עם התלמיד שהוא מרע"ה, ולא היה כוונתו של הקב"ה אז ללמוד לעצמו או ללמד עם אחרים חוץ ממרע"ה הוא דאסור להרב להתגדל ולהתנשא על התלמיד בשעת הלימוד עמו שיהיה הרב יושב ע"ג מטה והתלמיד ע"ג הקרקע וזה אסור מכח גזירת הכתוב מבלי נודע טעמו משא"כ כשעיקר כוונת הרב בעת ההיא כשלומד עם התלמיד ההוא, ללמוד לעצמו ג"כ או ללמוד עם רב אחר גדול כמותו או קרוב למעלתו כענין שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה, או שהיה כוונתו של הרב אז ללמוד עם תלמיד אחר ששאלו על הדין ההוא היכא לדיינא דיינא ולא היתה כוונתו כלל ללמוד עם התלמידים האחרים שיושבים לפניו ושומעים את כל הדברים אשר הוא מדבר לעצמו או להרב אחר או להתלמיד האחר ואעפ"י שאותן התלמידים היושבים לפני רבם הם דנים לפניו ושקלי וטרי ומפלפלים עמו וזה עם זה בהלכה ההיא מ"מ כיון שאין עיקר כוונת הרב בהלימוד ההוא ללמוד את הדבר ההוא עם התלמידים היושבים לפניו שוב לא שייך לגבי הרב הך איסורא של ואתה פה עמוד עמדי ואותו גזירת המלך האמור לעיל חלף הלך לו שגזירת המלך לא היתה כשהוא באופן האמור שאין כוונתו של הרב ללמוד במכיון עם התלמיד ההוא היושב לפניו או עם התלמידים היושבים לפניו וכיון שאין כאן גזה"כ ממילא הדרינן לקיבעא קמא להסברא החיצונה, והוא שישאר כבוד הרב במקום כבודו להיות הוא יושב ע"ג מטה או כסא או ספסל והתלמיד או התלמידים יושבים ע"ג קרקע כראוי לו להתלמיד היות נגד רבו כערך העבד נגד ערך האדון, וממילא ליתא לקושית הר"ן מהך סוגיא דסנהדרין דשמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע אף שרבותיו היו יושבים כסאות למשפט דאטו הסנהדרין בעת ההיא שהיו יושבין ודנין בדין ההוא הבא לפניהם היה עיקר כוונתם ללמד דעת את התלמידים שיושבים לפניהם, אלא עיקר כוונתם היתה אז לדון ולהורות לעם ה' אלה בדין ההוא שבא לפניהם, ואגב גררא גם התלמידים שלשה שורות של כ"ג תלמידים שהיו יושבים לפניהם וכדלקמן בהלכות סנהדרין פרק ראשון, והרי ביבנה (וביותר לאחר מיתת ר' יוחנן בן זכאי שהרי לא מנה שם רבן יוחנן בן זכאי שכבר נחרב בית המקדש) לא היו אלא סנהדרין קטנה דהיינו שאין להם דין סנהדרין גדולה אלא יש להם דין סנהדרין קטנה שצריך שישבו הסנהדרין גדולה דוקא בלשכת הגזית כמבואר לקמן בהלכות סנהדרין פרק ראשון הלכה ג' ויותר מזה מבואר כן שם פרק י"ד הלכה י"א וי"ב ועיין לקמן בהלכות ממרים פרק ג' הלכה ז', ואותן התלמידים שהיו יושבים לפניהם באותן השלשה שורות כשהיו שומעים זה הדבר אשר דברו הסנהדרין בדין ההוא שבא לפניהם, והיה קשה דבר מה להתלמידים היושבים לפניהם בדברי רבם לא בלבד שהיו רשאים ומותרים להקשות ולפלפל בדין ההוא אלא אף זו חובה תגברם להקשות ולפלפל בדין ההוא וכדלקמן בהלכות סנהדרין פרק י' הלכה ח' ועיין ברש"י בסנהדרין דף מ' ע"א בד"ה אמר אחד מן התלמידים וכו' ושם בגמרא דף ל"ד דנפקא לן מקרא, וממילא חיובא נמי הוא דאיכא להקשות ואסור לו לשתוק מטעם לא תגורו מפני איש ומטעם מדבר שקר תרחק כמ"ש כן רבינו לקמן בהלכות סנהדרין פרק כ"ב הלכה ב' וא"כ בדיני ממונות בדיני נפשות לא כ"ש או בהוראות איסור והיתר כשבא שאלה לפני הסנהדרין אבל לא שיהיה עיקר כוונתם של הסנהדרין ללמד אז להתלמידים, וכמו כן נמי הך סוגיא דבב"מ מיירי נמי שהיו רבן שמעון ב"ג ור' יהושע ב"ק יושבים ולומדים יחד זה עם זה ומדגילים זע"ז בהלכה דתרווייהו רבנן וגדולי הדור הוו וכמבואר ג"כ ברש"י אלא שאגב גררא היו התלמידים היושבים לפניהם מנייהו ר' אליעזר בר"ש ורבי שומעים ומפלפלים עמהם אבל לא היה עיקר כוונתם של רבן שמעון ב"ג ור' יהושע ב"ק ללמד את התלמידים אלא עיקר כוונתם היה ללמד זה את זה ובכל כה"ג בודאי מותר לו להרב לישב ע"ג מטה והתלמידים ע"ג קרקע, ובאמת בכל הנך עובדא הן במעשה של הסוגיא דסנהדרין והן בהמעשה דאי' בב"מ כשהיו לומדים בכוונה מכוונת ללמד עם התלמידים, היה הרב באמת משתוה בישיבתו עם התלמידים, או שהיו כולם יושבים על גבי כסאות וספסלים או שהיו הכל הרב וגם התלמידים יושבים ע"ג קרקע ומכ"ש כשהרב יושב ודן בין איש לרעהו וכן הסנהדרין שאין כוונתם אז כלל ללמוד עם התלמידים רק כל כוונתם הוא לדון ולשפוט בצדק כאשר צונו ה' אלקינו, אך שהם מבררים הדין ההוא בינם לבין עצמם היאך הדין נוטה וידיינו אותו, שאז בודאי רשאי הרב לישב ע"ג מטה והתלמיד יושב ע"ג קרקע.

ג[עריכה]

אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף וכו' אלא א"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו וכו'. והראב"ד השיגו א"א דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד מתורגמן לר' שילא במסכת' שהיה גדול ממנו ושנה והוסיף, וביאר מרן כוונת ההשגה הזאת והוא דאף אם אמת נכון הדבר כי דברי רבינו הם לקוחים מן הירושלמי דמגילה פרק ד' הלכה י' דאמרינן התם תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא לכנות (כצ"ל כי כן מוכח בירושלמי התם מהנך עובדי דמייתי התם עליה מר' פדת וכדומה אבל בגירסת הכסף משנה שלא לפחות ולא לשנות וכן הוא להדיא בתוספתא הגירסא וכן הוא הגירסא בהרי"ף במסכת' מגילה שם) ולא להוסיף אלא א"כ היה אביו או רבו וכו' וכן הוא בתוספתא שם סוף פרק ג', אך דהראב"ד מפרש התוספתא והירושלמי כפירושו של הר"ן והיינו דהכוונה שם הוא שהחכם הוא אביו או רבו של המתורגמן דאז אין קפידא להחכם הדורש האב או הרב על המתורגמן בנו או תלמידו אם ישנה או יוסיף דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ואם הפירוש הוא כן ממילא אין ראיה לדינו של רבינו מהך תוספתא והירושלמי ואם נאמר דרבינו הוציא הדין האמור מהך מעשה דיומא דקם רב למתורגמן לר' שילא ושינה קשה על רבינו למה זה כתב דוקא כשהוא אביו או רבו מותר לו לשנות היה לו לרבינו לאשמעינן מה דהוא רבותא טפי והוא דאפילו המתורגמן אינו לא אביו ולא רבו של החכם הדורש רק שהמתורגמן הוא גדול מן החכם כהך עובדא דרב עם ר' שילא שרב לא היה רבו של ר' שילא רק שהיה גדול ממנו בחכמה ג"כ מותר לשנות ולהוסיף זהו כוונת השגתו של הראב"ד.

אמנם אני בעניי אומר אני בס"ד דרבינו הכריח דהפירוש בהתוספתא והירושלמי הוא דלא כפירושו של הר"ן אלא שהמתורגמן הוא אביו או רבו של החכם והוא דהא התו' כתבו בכמה מקומות בש"ס דיותר מסתבר לומר דקתני המשנה או הברייתא או מימרא דאמורא בדרך לא זו אף זו מלומר דתני בדרך זו ואין צ"ל זו דהגמרא לא משני בשום מקום זו ואין צ"ל זו אלא על צד הדוחק וההכרח וכן כתבו כל בעלי כללי הש"ס בספרתן וא"כ הנה לכאורה קשה בהך ברייתא דהתוספתא והירושלמי בין לפי פירושו של רבינו ובין לפי פירושו של הר"ן, וביאר זה דלפי פירוש רבינו קשה לענ"ד דלמה נקטו התוספתא והירושלמי תחלה אביו ואחר כך רבו, ואנן הא קיימא לן לקמן ריש פרק ה' דכבוד רבו גדול מכבוד אביו לענין אבידת רבו ואבידת אביו וכן אם היה רבו ואביו בבית האסורין וכדומה רבו קודם לאביו (ועיין בש"ע י"ד סימן רמ"ב סעיף ל"ד) ולפי פירוש רבינו דהמתורגמן הוא אביו או רבו של החכם הדורש, הנה כיון דקתני כשהמתורגמן הוא אביו של החכם הדורש כבוד האב גדול כ"כ שמותר לשנות ולהוסיף ולפחות בדברי בנו ממילא שוב אין צ"ל דאם המתורגמן הוא רבו של החכם הדורש שגדול כבוד הרב שמותר לו לשנות ולפחות ולהוסיף בדברי תלמידו שהרי כבר נודע מכח כ"ש מאביו ואין זה אלא בדרך זו ואין צ"ל זו וא"כ יותר ראוי היה להך תוספתא והירושלמי למיתני איפכא תחלה רבו ואח"כ אביו בדרך לא זו אף זו וצ"ע לכאורה, וכן קשיא לפי פירוש הר"ן שפירש דהחכם הדורש הוא אביו או רבו של המתורגמן ומטעם דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו הנה ק' לענ"ד ג"כ דהיה להם להתוספתא והירושלמי למינקט תחלה רבו ואחר כך אביו, דהא גבי בנו איכא פלוגתא בסנהדרין דף ק"ה ע"ב דרבא ורבה בר מרי ס"ל דאף בבנו אדם מתקנא ומשלמה ליכא ראיה דמעין קאמר (ומה שיש להקשות על זה דהא שלמה היה נמי תלמידו של דוד זה יתבאר בס"ד בסמוך לפנינו) אמנם בתלמידו ליכא מאן דפליג התם דכ"ע מודים דאין אדם מתקנא בתלמידו, וא"כ הרי נודע ג"כ דמותר לשנות ולהוסיף ולפחות המתורגמן כשהחכם הדורש הוא רבו של המתורגמן מכח כ"ש ממה כשהחכם הדורש הוא אביו של המתורגמן דמותר לפחות ולהוסיף ולשנות, וממילא תקשה דהיה ראוי להירושלמי ולהתוספתא למיתני תחלה רבו ואחר כך אביו כדרך לזא"ז לא למיתנא איפכא בדרך זו ואין צ"ל זו, ול"ל דהך תוספתא והירושלמי מיירי ברב שאינו רבו מובהק דזה לא נודע מכח כ"ש מאביו דאדרבה אביו עדיף טפי לכל מילי מרבו שאינו מובהק כדמוכח כן לענין כבוד ואבידתו לקמן ריש פרק ה' ובש"ע י"ד סימן וסעיף הנ"ל דזה אינו דהא לפי טעמא של הר"ן דטעמא של התוספתא והירושלמי הוא מטעם דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו וא"כ קשה מנ"ל באמת לומר כלל זה דגם רב שאינו מובהק אינו מתקנא בתלמידו שאינו מובהק, דהא כל עיקר שאינו רב מתקנא בתלמידו הא לא ידעינן ליה אלא מכח מה דילפינן ליה ממרע"ה ממה שעשה טובת עין עם תלמידו יהושע ומאלי' ממה שעשה טובת עין עם תלמידו אלישע והרי גם שניהם משה ואלי' ע"ה היו רבם מובהקים של שני התלמידים הללו וא"כ עדיין מנ"ל למילף מזה לומר ברבו שאינו מובהק דאינו מתקנא בתלמידו דלמא באמת הרב שאינו מובהק מתקנא בתלמידו שאינו מובהק, דמצד הסברא החיצונה היינו אומרים דאפילו רב מובהק מתקנא אף בתלמידו מובהק לולי דגלי לן הנך קראי וכדמוכח בגמרא שם וא"כ מה דגלי קרא גלי ומה דלא גלי לא גלי, ואדרבה לא בלבד שאין מהך סוגיא דסנהדרין ראיה לומר דאפילו רב שאינו מובהק אינו מתקנא בתלמידו אלא אומר אני בס"ד דמהך סוגיא דסנהדרין התם מוכח איפכא דרב שאינו מובהק הוא מתקנא בתלמידו וחילא דילי הוא דאל"כ מנא ליה לר' יוסי בר חנינא שם למילף מדוד ושלמה דהאב אינו מתקנא בבנו ממה שאמר לו לדוד ויטב אלקים את שם שלמה משמך ויגדל כסאו מכסאך וגו' דדלמא לעולם בבנו מתקנא ומדוד ושלמה ליכא למילף דשאני אינהו, שהרי שלמה המלך ע"ה היה לפחות תלמיד שאינו מובהק מאביו דוד (רק דשמעי בן גירא היה רבו מובהק) דודאי למד דוד עם שלמה בנו תורה, וא"כ לפחות היה דוד רבו שאינו מובהק של שלמה ועוד דהא דוד למדו לשלמה מגילת בית המקדש שקיבל מפי שמואל הנביא (עיין בילקוט ד"ה א') וכמו כן קשה לרבא ורבה בר מרי שם דמאי מותיב רבא לרבה בר מרי מדכתיב ויטב אלקים את שם שלמה משמך ויגדל וגו' אורח ארעא למימר למלכא הכי וכו' וכן רבה בר מרי הוכרח לשנויי התם מעין קאמרינן והאי מאי קושיא דהא רבא ורבה בר מרי לא פליגי עליה דר' יוסי ב"ח אלא במה שאמר דאין האב מתקנא בבנו אבל במה דקאמר דאין הרב מתקנא בתלמידו הא לא פליגי עליה ממילא שלמה שהיה תלמידו של דוד לא היה דוד מתקנא בו, תדע דלענין רב שאינו מתקנא בתלמידו דלא פליגי רבא ורבה בר מרי עליה, דהא ר' יוסי ב"ח יתן עדיו ויקום דבר ממרע"ה ואלי', ודוחק לומר דרבו שאינו מובהק ואביו שקולים הם לענין זה להתקנאות ולמאן דאמר דהאב מתקנא בבנו גם הרב שאינו מובהק מתקנא בתלמידו שאינו מובהק אבל לפי מאי דקיי"ל דהאב אינו מתקנא בבנו גם הרב שאינו מובהק אינו מתקנא בתלמידו שאינו מובהק, דאין דבר זה נראה כלל לתלות רב שאינו מובהק באביו, דאין סיבות האב וסיבות הרב לשלא יתקנאו שוים, דהאב יש לו סיבה מה שאינו מתקנא בבנו ולהרב יש לו סיבה אחרת מה שאינו מתקנא בתלמידו, וכיון שאין סיבתם שוות היאך נוכל לדמותם ולהשוותם ולילף זה מזה אלא ודאי דבאמת כן הוא דהא דאין הרב מתקנא בתלמידו היינו דוקא רב מובהק בתלמידו מובהק אבל רב שאינו מובהק מתקנא בתלמידו שאינו מובהק, ודוד לא היה רבו מובהק של שלמה, אלא שמעי ב"ג כמפורסם בתלמוד ובמדרשים, ולזה שפיר יליף ר"י ב"ח התם מהך עובדא דדוד ושלמה דאף בבנו אין האב מתקנא, ורבא ורבה בר מרי דסבירא להו דהאב מתקנא בבנו באמת הקשה לרבה בר מרי מדכתיב ויטב אלקים את שם שלמה וגו' אורח ארעא למימר למלכא הכי וכו' ורבה בר מרי הוכרח להשיב לו מעין קאמר וכו', ואחרי העלות מתוך הדברים האלה הנה מוכח מזה דלפי פירושו וטעמו של הר"ן בהך תוספתא והירושלמי, לא מיירי אלא דוקא ברבו מובהק דבזה שייך טעמו של הר"ן דבכל אדם מתקנא חוץ וכו' לא ברבו שאינו מובהק, והנה כי כן הדרא קושיתינו לדוכתה למה נקטו התוספתא והירושלמי תחלה אביו ואחר כך רבו בדרך זו ואין צ"ל זו, ולמה לא נקטו איפכא תחלה רבו ואחר כך אביו בדרך לא זו אף זו, ועוד קשה לענ"ד טובא על פירוש הר"ן בהך תוספתא והירושלמי דהחכם הדורש הוא אביו או רבו של המתורגמן דא"כ היאך רשאי המתורגמן לשנות דבר ממה שאמר לו החכם הדורש אביו או רבו, שהרי אין הבן רשאי לסתור דברי אביו ולא התלמיד דברי רבו וכמבואר בקדושין דף ל"א ולקמן פרק ה' הלכה ו' ולקמן בהלכות ממרים פרק ו' הלכה ג' ובש"ע י"ד סימן ר"מ סעיף ב' ועיין בש"ך שם ס"ק ד' ועוד שם בסימן רמ"ב סעיף ט"ז, ואפילו שלא בפניו אסור לסתור דבריו ומכ"ש בפניו ואפשר דמיירי הך תוספתא והירושלמי שיש לו להמתורגמן ראיות ברורות ויצדיקוהו באופן זה התיר מהרי"א לתלמיד לחלוק על רבו, והביא דבריו מרן הרמ"א בהגה בסימן ר"מ סעיף ג', אבל לפי דעת מוהר"י קולון והובא ג"כ בש"ך שם ס"ק ג' והסכים עמו להלכה אין זה אלא דוקא בנתחכם כמותו, ולומר דהך תוספתא והירושלמי מיירי בתלמיד שנטל רשות מרבו וכמו שכתב הש"ך בס"ק הנ"ל א"כ אינו תלוי במה שהוא אביו או רבו לבד אלא הוא תלוי ג"כ בנטילת הרשות מאביו או מרבו והי' להם להתוספתא והירושלמי לבאר להדיא דמיירי בנטילת רשות, סוף דבר רבו הדוחקים אשר יפלו בפירושין של התוספתא והירושלמי לפי פירוש הר"ן, גם נראה לענ"ד דאם הרב אומר לתלמיד אמור כך והוא יאמר בפני רבו באופן אחר ממה שאמר לו רבו וה"ה בן עם האב שזה בודאי אסור לעשות דמלבד שיש בזה העדר כבוד לאביו או לרבו אלא עוד רב הוא הבזיון ולעג הרבה לאביו ולרבו ולענין בזיון לא מהני נטילת רשות דאפילו מחלו על כבודן מ"מ אסור להבן ולהתלמיד לבזות להוריו ומוריו כמבואר בי"ד סימן רמ"ב סעיף ל"ב בהגה ולא דמי לעובדא דר"ל בקריבתי' דר' יוחנן בכתובות נ"ד ובדף פ"ד דהתם ר"ל נתחכם כמותו כדאמר ר"י מה אעשה שכנגדי חולק עלי ועיין בתשו' מהר"י קולון שרש קס"ט ענף ב' גם הך עובדא לא הי' בפני ר"י, ועוד בה שלישי' דר"י לא אמר לר"ל בשעת מעשה שהוא יאמר כך הוא הדין משא"כ הכא שלא נתחכם כמותו והוא בפני רבו וגם רבו צוה לו שיאמר כך והוא לא עשה כן כדי בזיון הוא, ומתוך קושיות האלה לפירושו של הר"ן בהך תוספתא והירושלמי מיאן רבינו בפירושו והוכרח לפרש דהמתורגמן הוא אביו של הדורש או שהוא רבו, ושוב ליכא להקשות למה נקטו התוספתא והירושלמי תחלה אביו ואח"כ רבו ולא תני להו איפכא משום דרצו לאשמעינן דאפילו אם המתורגמן אינו אלא רבו שאינו מובהק של החכם הדורש אפ"ה מותר לו להמתורגמן לשנות להוסיף ולגרוע בדברי החכם הדורש ולכן נקטו תחלה אביו ואח"כ רבו בדרך לא זו אף זו לא מבעיא אם המתורגמן הוא אביו של הדורש דמותר לו לשנות אלא אף זו אם המתורגמן הוא רק רבו שאינו מובהק ג"כ מותר לו לשנות דהא כבוד האב גדול מכבוד הרב שאינו מובהק כמבואר בסימן רמ"ב סעיף ל"ד ועיין בש"ך ס"ק ב' ועיין במה שכתב מרן לקמן ריש פ"ה, ואחרי כל האמור הנה הוכיח רבינו דע"כ ליתא לפירושו של הר"ן שהוא ג"כ פירושו של הראב"ד בהשגות פה כמ"ש מרן דהראב"ד והר"ן שפה אחת להם, ואזדא ג"כ השגות הראב"ד במה שהשיג על רבינו למה לא הביא ג"כ הדין דאפילו אם המתורגמן הוא רק אדם גדול יותר מהחכם הדורש ג"כ מותר לו להוסיף ולגרוע מדבריו כהך עובדא דרב ורב שילא הנאמר במסכת יומא ודבר שהוא מפורש להדיא בתלמודא לא הי' לו לרבינו להשמיטו ומ"ש מרן דהואיל והוא מלתא דלא שכיח שהגדול יתרגם ע"י קטן ממנו, כמ"ש רבינו בהלכות תפלה פרק י"ב הלכה י"א הנה בהעתרת המחילה מכבוד מרן הוא דוחק דדרכו של רבינו להביא בספרו אף דבר שאינו שכיח כ"כ ותדע דהא ודאי שיתרגם האב על יד בנו או הרב ע"י תלמידו הוא ג"כ מילתא דלא שכיח ואפ"ה כיון שהוא מפרש להדיא בתוספתא ובירושלמי לא הכחידם רבינו תחת לשונו לשון חכמים מרפא לנפש ה"נ הי' לו להביא עובדא דרב עם רב שילא דהיינו אם הגדול מתרגם על ידי קטן מה דינו אולם לפי דברינו אין בדברי רבינו שכולה וכל דבריו אמת וצדק, וביאור הדברים כך הוא דהנה גם בדברי רבינו יש למידק למה נקט רבינו הדין בדרך זו ואצ"ל זו ולמה לא נקט בדרך לא זו אף זו וה"ל למנקט תחלה רבו ואח"כ אביו, וע"כ גם כוונתו ע"ד שכתבנו דמיירי ברבו שאינו מובהק, והנה בעובדא דרב עם רב שילא הלא רב הי' מופלג בדורו והי' רבן של כל בני הגולה חוץ משמואל כמ"ש רש"י והתו' במסכת ביצה ט' והוא הי' יחיד בדורו שאין כמוהו אז דאפילו שמואל ור"י היו קטנים ממנו וכ"ה בתשו' מהר"י קולון שורש קס"ט אלא דכנגד שמואל ור"י הי' נקרא רק רבו שאינו מובהק הואיל שהיו קרובים למעלת רב בחכמה עיין ש"ך י"ד סי' רמ"ד ס"ק ב', וא"כ כיון דרב אין לו יחס והצטרפות לרב שילא בחכמה ממילא הי' לו לרב נגד רב שילא דין רבו מובהק כי רב ועצום ממנו הוי רב בחכמה וגדולה כמו שפסק מרן בש"ע י"ד סי' הנ"ל סעיף יו"ד ומעתה מה לו לרבינו להזכיר שמי שהוא גדול בחכמה הרבה יותר מהחכם הדורש שהוא יש לו דין רבו מובהק שמותר לו לשנות מדברי המתורגמן, הלא הוא רבינו הביא חידוש יותר גדול דאפילו אם המתורגמן הוא רק רבו שאינו מובהק של הדורש ג"כ מותר לו להמתורגמן להוסיף ולגרוע כרצונו ויצא לו כן מדברי התוספתא והירושלמי כאשר בארנו בס"ד.

ז[עריכה]

אין שואלין מעומד עד הרשות ביד המתרגם וכו'. כ"ז הוא בתוספתא פ"ז דסנהדרין (ותמיהני על כבוד מרן דלעיל הלכה ו' ד"ה אין שואלים את הרב וכו' העיר על התוספתא הנ"ל ופה שם יד לפה ולא העיר עלי') חוץ מדבר זה שכתב רבינו בהלכה ז' אין שואלין אלא מיראה וכו' לפי נוסחתינו לא נזכר מזה בתוספתא הנ"ל.

ח[עריכה]

אין שואלין מעומד עד הרשות ביד המתרגם וכו'. כ"ז הוא בתוספתא פ"ז דסנהדרין (ותמיהני על כבוד מרן דלעיל הלכה ו' ד"ה אין שואלים את הרב וכו' העיר על התוספתא הנ"ל ופה שם יד לפה ולא העיר עלי') חוץ מדבר זה שכתב רבינו בהלכה ז' אין שואלין אלא מיראה וכו' לפי נוסחתינו לא נזכר מזה בתוספתא הנ"ל.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.