פלתי/יורה דעה/פא

פלתי ‏ יורה דעה פא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ויש מי שמתיר במי רגלים הוא דעת הרמב"ם ותמהו כל המפרשים דהא אפי' נימא דפסק כאיכא דאמרי בריש פ"ק דבכורות הא אמרינן שם דסוסי' וגמלים לא קמבעי דלא שתו אינש רק בחמור קמיבעי דמעלי לירונקא ופשטינן לאיסורא מלישנ' דמשנה דכל היוצא מטמא טמא ומה שנ"ל ליישב דס"ל לרמב"ם מה בכך דהוא תמצית הגוף אפי' בשר חמור גופי' אם אינו חזי לגר אינו אסור דקי"ל נבלה חזי' לגר בעינן וא"כ המתמצה מבשר החמור יהי' אסור הא לא חזי לגר ואם כי שתה אינש לרפואה בשביל כך לא חזי לגר מיקרי ולרפואה אוכל כל מידי דמסרח ובשביל כך לא קרינן בי' חזי' לגר והחוש מעיד דמי רגלי חמור הם מאוסין בתכלית המיאוס ואם כי שקצים רמשים המאוסין מ"מ אסורין הוא דהוי גזירת הכתוב אבל כאן לא מצינו דאוסרן התורה רק אנן בעינן לאוסרן דהוי תמצית הגוף מה בכך הא לא חזי'. ולכך ס"ל לרמב"ם דר' ששת קמבעי להבין לישאל דמשנה דקתני היוצא מהטמא טמא אי דוקא ואפי' מי רגלים בכלל או לאו דוקא ופשטילן לי' דאף מי רגלים בכלל איסור ומעתה לא קשה הנ"ל דסתם משנה ר"מ היא ור"מ ס"ל בע"ז דנבלה אף דלא חזי' לגר כיון דחזי לכלב אסור ואף מי רגלים חזי' לכלב ואסור ושפיר קתני כל היוצא וכו' אבל לדידן דלא קיימא לן כר' מאיר ובעינן חזי' לגר מי רגלים דלא חזי לגר שריא וא"ש ודו"ק:

(ב) שלא אירע לה עתה דעת הט"ז דאף דבאמת קודם שחיטה קרה רק די"ל סמוך לשחיטה נעשה מכשירין למפרע והפר"ח הסכים לדעת רשב"א במשמרת הבית דפי' סמוך לשחיטה היינו לאחר שחיטה אבל קודם שחיטה מה לי רגע א' או זמנים טובא ובאמת יפה דייק הט"ז מתוך לשון רשב"א והמעיין יראה בכמה דוכתי בדבריו דכונתו סמוך לשחיטה נטרפה ואי כוונתו לאחר שחיטה אין שייך לשון טרפות וגם הביא ראיה מכתם יבש וכתב להדיא דהוא ודאי מזמן טובא ולא כתב בפשוט דודאי דראתה כתם דאי חוששין מעלמא אף בלח נמי וכהנה דיוקים הרבה ברשב"א בחידושיו ובספרו ת"ה מורים ע"ז אשה דלחולין אינו מטמא למפרע לכ"ע ואמרינן אוקי אשה אחזקתה אף דודאי ראתה עכשיו וממנו יליף התו' להתיר הגבינות לדעת ר"ש וכל הספק רק אם עכשיו או זמן ארוך וכן בגמ' דאמרי' על חביות דלכך טבלה למפרע דאיכא תרתי לריעותא וכן במקוה והרי חומץ לפניך וחסר לפניך מ"מ לולא תרתי לריעותא היינו מכשירין ומ"ש זה מטריפה:

(ג) ובאמת משמרת הבית דחה להרא"ה בקש לומר לשיטתו דיש קו' מן סרכה הלא יוכל לפרש דסמוך פי' לאחר שחיטה מיירי ואין כאן מקום להשיג אבל באמת בלא"ה לק"מ מן סרכה דאוסרה הרשב"א למפרע דהרשב"א ס"ל כהנך פוסקים סרכה בת יומא לא שמי' סרכה והיא ריר בעלמא וא"כ אם חזינן סרכה גמורה ודאי דהוא מאתמול וא"כ יצאה בהמה יום א' מחזקתה ולק"מ ומכ"ש להאומרים אין סרכה פחות מג' ימים דבלא"ה לק"מ:

(ד) ואם יש ס' בהמות הא דבעינן בבצים ס"א ע' כרתי מ"ש בשם ט"ז וש"ך ובאמת עיקר גזרה בביצה הי' ביצה שיש בו אפרוח או דם וה"ל מין בשא"מ ופשיטא מהתורה צריך ס' ולכך חששו אולי ביצים אחרים הם קטנים וליכא ס' אבל כאן הוי מין במינו ודמי לנשפך: והנה הטור כתב דאם נתערב כתב רשב"א דבטל בששים ותמה הב"י מה קמ"ל ומה צריך לרשב"א ואפשר דמיירי כסדר החולבים שחולבים מן בהמות לתוך כלי אחד ואם כן אם ראשון חלבו מן בהמה טריפה ואח"כ חלבו לתוך הכלי מן בהמות אחרות ה"א ראשון ראשון בטל להחמיר וכן להיפוך וקמ"ל דלא לענין איסור דתלי' בנ"ט לא אמרינן ראשון ראשון בטל הן להקל והן להחמיר:

(ה) דהוי ס"ס כ"כ הרא"ש והטור ולפי מ"ש הטור בא"ע סי' ל"ט דאם נמצא בה מומין והיא ארוסה הקדושין בטלים ודאי וא"צ גט כך היח דעת הטור ע"ש בבית שמואל דס"ל חזקה כאן נמצא וכאן הי' הוא ודאי וע"ש שהאריך. וקשה א"כ למה כאן ספק הא הוא משום כאן נמצא וכאן הי' לודאי עד שא"צ גט אפי' בטענת ברי מכ"ש כאן הכל שמא ושמא וצ"ל דבשלמא כאן אף כאן נמצא הוי חזקה אך יש חזקת כשרות דבהמה כנגדה ואמרינן השתא דאתרע ולכך ה"ל ספק משא"כ התם אף דחזקת הגוף ממדתו לעומת זה יש חזקת פנוי' וה"ל תרתי במקום חדא ולכך ודאי הוא אבל כאן איכא חדא כנגד חדא ולפי זה דהעלתי כאן נמצא הוי חזקה א"כ י"ל דלכך אנו מחמירין בגבינות אם אין נוכל לתלות שקרה תיכף ולדעת משמרת הבית אחר שחיטה אף דאיכא חזקת הגוף משום דאיכא כאן נמצא והוי חזקה ולפ"ז ה"מ אם באין לדון על החלב גרידא אבל אם נתערב החלב בשאר חלב המותר א"כ לחלב זו יש חזקת היתר ולבהמה יש חזקת הגוף הרי כאן תרתי חזקות ואלים מחזקה כאן נמצא ואמרינן העמד חלב על חזקתה ובהמה על חזקתה ועכשיו נטרפה והחלב מותר וכן משמע בריש נדה. דדייק התוספת להכשיר גבינות מן ב"ה דאמר כיון דאיכא ריעותא מגופיה לא אמרינן העמד אשה ודייק התוספת טעמא דאיכא ריעותא אבל בלא"ה אוקמינן אחזקת כשרות וקשה לכאורה טפי ה"ל לתוספת להוכיח דהא ב"ה מודה לחולין דיה שעתה היינו דאוקמינן אחזקה אע"ג דחזאי מגופה א"כ מכ"ש גבינות. וצ"ל דבל"ה הקשה מהר"ם לובלין ל"ל קאמרינן דהעמד טהרות על חזקתן ולכך דיו שעתן וצ"ל בקדשים החמירו דלא משגיחין בחזקת טהרות ולכך נתן גמרא טעם חזקת אשה וא"כ א"ש דברי התוס' דמחולין אין ראיה דיש כאן שני חזקות חזקת גוף וחזקת טהרות ולכך מביא תוס' ראי' מקדשי' דלא משגיחין בחזקת טהרות ומ"מ לולי דמגופו חזאי אזלינן בתר חזקת גוף וה"ה לגבינות ולפ"ז שפיר י"ל במקום דאיכא תרי חזקות לא אמרינן לאסור למפרע דתרי חזקות אלים מחזקת כאן נמצא וכו' ואל תשיבנו כתם יבש דמחזקינן למפרע והוי ג"כ תרי חזקות חזקת הגוף וחזקת טהרות דבלא"ה צ"ל דהרא"ש והטור דמכשירין בסרכה מכח ס"ס קשי' לי' כתם דאיכא נמי ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מגופא דלמא אח"כ אחר שהתעסק' ראתה והש"ך בס"ק ט' ביקש לחלק בין טריפה לכתם דכאן איכא רוב בהמות וז"א באשה רוב נשים טהורות מדם אלא דבגמ' פ"ק דף ג' דנדה אמרינן דכתמים לא נכנס בכלל ספק אולי מעלמא אתא דבצפור לא נתעסקה ובשוק טבחי' לא עברה וכו' ויש לכוין שם ברש"י דפי' על קו' הגמ' והרי כתמים דתנן מטמאה למפרע ובמה דקאמר הגמ' לימא דלא כב"ש פירש"י דיש לטהר דלמא מעלמא אתא ויש להבין א"כ מה דוחקא לרש"י דפי' הקו' על כתמים למפרע ולא פשוט בגוף כתמים למה יטמאה א"ו דס"ל לרש"י זה אין קו' דחז"ל אסרו כך והחמירו רק הקו' דאין לטמא למפרע דה"ל ס"ס וע"ז משני הגמ' בשוק של טבחים וכו' ואינו נכנס בגדר הספק ועכ"פ אין ראי' מכתם וא"כ י"ל דמהני ולכך כתב הטור דאם נתערב בחלב אחרים אוסר ואפי' ס' בעי לדעת רשב"א ולא אמרינן דעכ"פ יתבטל ברוב והטעם דאפי' נגד תרי חזקות אלים חזקת כאן הי' א"ש ובזה מיושב שכ' הטור דאסור ותמהו וכן פ"ח מה קמ"ל ולפמ"ש טובא קמ"ל דה"א דלא ליתסר דאיכא כאן ב' חזקות ודו"ק:

(ו) ויש אוסרין אפי' בסרכה הוא דעת רשב"א וכבר כתבתי דבסרכה א"א לומר סמוך לשחיטה נסרכה וא"כ אזלינן בתר רובא דבת יומא לא שמי' סרכה והש"ך הוסיף להאריך דכ"ע מודים דאין סרכה פחות מג' ימים והרא"ה בהשגתו על רשב"א ורשב"א במשמרת הבית ס"ל אפי' ביום א' יכול לסרוך ע"ש ומה שמביא הש"ך ראיה מטור ח"מ סי' רל"ב אין ראיי' דשם לא נזכר זמן רק סתם בלקח בהמה ומצא סרכה וכו' הא כבר כתב הסמ"ע דמיירי בסרכה עבה שוודאי לא הי' תיכף ברגע ולפמ"ש איירי שבו ביום שלקח שחטה א"כ הי' ודאי מקודם דסרכם בת יומא לאו סרכה ומהך שכתב המחבר לעיל סי' ל"ט סעיף י"א דסרכה בת יומא משמע דיותר מיום א' קרוי סרכה אפי' בתוך ג' ימים אם עבר יומו דביומו הוא ריר בעלמא:

(ז) ולענ"ד נראה דתלי' במחלוקת אי אין סרכה בלי נקב או יש בלי נקב רק סופו לנקוב דאם צריך להיות נקב וזהו העלה הסרכה א"כ היינו הוגלד פי המכה ואין לך הוגלד יותר מזה דהעלה סרכה והעל' קרום לסותמו כמ"ש רש"י דעלה בו קרום מחמת מכה ונסרכה ע"י כך למקום אחר פשיטא דבעי ג' ימים יותר מהוגלד פי המכה אבל לדעת הרמב"ם רשב"א ותוס' ור"ן דיש סרכה בלי נקב רק סופו לנקוב אבל עכשיו מחמת ריבוי לחלוחית העלתה סרכה זה יכול להיות תוך ג' ימים וא"צ לזה ג' ימים ומי הוא הנביא שאמר כן שצריך ג' ימים לסרכה ובגמ' אתמר ג' ימים גבי נקב אבל גבי סרכה מנ"ל ולכן ברור דתליא במחלוקת הנ"ל וע"ז סמך רמ"א כיון דרוב גדולים מחברים ס"ל יש סרכה בלי נקב ודו"ק:

(ח) שליא שהחמור נוצר בו מותר דפירשא בעלמא הוא כ"כ הטור וכתב הש"ך בס"ק י"א וכ"ש בשליא של שאר בהמות טמאות והרמב"ם פסק האוכל מנבילה וטריפה ומן בהמה וחיות טמאות מן השליא שלהם אע"פ שהוא אסור הרי הוא פטור שאין ראוי לאכילה עכ"ל משמע בראוי לאכילה אסור וחולק על הטור והפר"ח סייע לזה ממשנה דקתני השוחט בהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה והיינו דשחיטת אמו מתירתו וכן קתני בברייתא כל בבהמה תאכלנו לרבות השליא ופירש"י דשחיטת אמו מתרת ש"מ דלולי כן הי' אסורה ש"מ דלאו פירשא בעלמא היא דאל"כ למה לי קרא ויפה דייק ומכח זה ביקש לומר דהטור רק בשלית חמור התיר דהוא מאיס ולא בשאר שליא של שאר מיני טמאים והשיג על הש"ך דמשוי' לי' אהדדי ובאמת לומר בטור דוקא חמור דחוק דהא בגמ' ביקש לסייע לזה דחמור שיליא מן דאדם דשילי' שלו מותר הואיל מותר אצל אדם וש"מ דלאו תלי' בחמור דמאוס דא"כ איך מביא ראי' מאדם והך סייעתא קאי למסקנא דאמרינן אי תניא תניא ומה ענין לענין טומאה דשליא אין טמאה לענין להך טעמא דמאוס סוף כל סוף לאו פירשא הוא אלא ש"מ דכל שליא פירשא היא מבלי הבדל וא"כ קושית פר"ח מהך מתני' ובריית' קושיא אלימתא היא. ומה שנראה ליישב הוא דרש"י פירש וכ"כ הר"ן בהא דתניא דשליא אינו מטמא טומאת נבילות דלא בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא עכ"ל הרי דמשוה ליה אוכל רק לאו בשר וא"כ ודאי אם באנו לאוסרה מחמת נבלה או טמאה התורה אוסרה בשר נבילות ובשר טמאות והך לאו בשר היא ואין כאן ענין לאוסרה וא"א יכול לומר דעובר על אכילת בשר נבילות או בשר טמאות אבל אם באנו לדון מאיסור אבר מהחי זה אינו תלוי בבשר כלל הא אילו לא ילפינן מקרא הוי אסרינן חלב וביצה ואלו ודאי לאו בשר מיקרי והם חלב וביצים רק מה בכך כללא הוא כל היוצא מן החי יהיה בשר או שאר מאכל אסור ולכך איצטריך קרא להתיר חלב וביצים ולפ"ז הך שיליא אמת לאו בשר הוא מ"מ אוכל הוא והוא יוצא מהחי פשיטא דאסור משום אבר מהחי ולכך בשוחט בהמה כשרה ומצא בה שלי' הרי הוא אסור משום אמ"ה דהא אוכל הוא אף שאינו בשר ולכך איצטרך קרא כל בהמה להורות שחיטת האם מתרת וכן המשנה קמ"ל השוחט בהמה ומצא בה שליא דמותרת דקמ"ל כמ"ש רש"י דשחיטת האם מתרת משום אמ"ה דזולת זה אסור משום אמ"ה אבל בטמאה דליכא איסור אמ"ה רק איסור טומא' וזהו הואיל לאו בשר הוא ואם הוא כמאכל אחר אינו בכלל איסור טומא' וא"ש דלכך שלית חמור וכל טמאים מותרים וסייע להו הגמ' משלית אדם דטהורה דלא שייך באדם וה"ה בטומאה נמי איסור אמ"ה משא"כ בטהור' דאיסור אמ"ה בי' פשיטא דאסור משום אמ"ה ואפי' במי חלב איכא מ"ד דאסור ומכ"ש שליא. ולכן צדקו דברי הטור ברמזים שכתוב שליא בבהמה טהורה שאינו מותר רק מה שלא יצא אבל מה שיצא אסור ול"ק מהנ"ל דהא שליא חמור מותר דבבהמה טהורה דאיכא איסור אמ"ה שני ושני. ואמת על הראב"ד דהשיג על הרמב"ם וס"ל שליא של בהמה טהורה ג"כ מותר קשי' לי' הך דפר"ח דהא איצטריך קרא להתיר ויש ליישב בדוחק דמודה ראב"ד מדרבנן אסור ולכך לא השיג על הרמב"ם במה שכתב דאסור שליא של נבלות וטמאות וא"כ הך ברייתא מכל בהמה תאכל הוא רק אסמכתא כדמשני הגמ' באמת על סיפא דברייתא רק השגת הראב"ד על הרמב"ם דהוסיף להחמיר בשליא שיצאה רק מקצתה לאסור אפי' מקצתה בזו טען כיון דשורת הדין אפי' יצא כולו מותר דהוי פירשא רק מדרבנן אסור אין לנו לאסור יצאה מקצת ורוב שליא בפנינו דשדי' מיעוטא בתר רובא והוי כלא ילוד ואם אנו מחמירין באבר שיצא דהוא של תורה אבל במה דמחמירין איסור של דרבנן אין לנו לאסור המיעוט וא"ש. כלל של דבר בשליא דבהמה טמאה הן חמור והן שאר בהמות דעת הטור להתיר אבל שליא דטהורה אסור' לכ"ע משום אמ"ה אבל אין אוסר תערובתו כמ"ש הגהת הרא"ש דאין נ"ט כלל דהוי בזה כפירשא ודו"ק:

(ט) ויש מי שאוסר בזה דס"ל נסיובי דחלבא התירה התורה אבל מי נסובי באיסורא קיימי וכתבו והא דשרינן חלב אף שמי חלב מעורב מידי דהוי דם שלא פירש מותר ולאחר שפי' אסור כ"כ הרא"ש. ומחברים ואני לא הבנתי הא גופי' קשי' מנ"ל דחלב עצמו כל זמן שלא פי' הנסובי מותר הא לחד לישנא בגמ' נפקא לן שירותא דחלב מהך קרא חריצי חלב הנאמר בישי אבי דוד א"כ מנלן למשרי חלב אם מעורב בו מי חלב דאסור ולדמותו לדם שלא פירש דלמא הוא ככל אסורים שנתערבו בהיתר דאסורין עד שיפרוד איסור מהיתר והא דמצינו היתר בחריצי חלב הוא שכבר נתבשל ונפרד המי חלב מגוף גבינות וזהו מותר ובהך איכא שריותא אבל כל זמן שהאיסור מעורב מנלן דמותר הא לא מצינו בקרא היתר להך לישנא (ואפשר דלאידך לישנא ג"כ דיליף מזבת חלב ודבש דמה בכך דשבח א"י בזבת חלב דעכ"פ שבח איכא לאחר שבישלו ויוציאו מי החלב מחלב יהי' מותר ויאכלו ויתענגו על רב טוב) אבל כל זמן שלא נפרדו מנלן דשריא ולכן נראה דס"ל דאי אסור א"כ החלב לעולם אסור דאף דבישל ודכותי' נפרד א"א שלא ישאר בו איזה טיפת ממי חלב וא"כ אוסרין וכי תימא הא בטל ברוב ובפרט הוא מין במינו י"ל הך רבוותא ס"ל כדעת מרדכי בסוף פרק הזרוע בחולין בקושי' על יבמה שרקקה וכו' דתבטל ברובא ותירץ כל דבר שלא היה מעולם עומד וניכר בפני עצמו רק תיכף נתערב לא שייך בי' ביטול ברוב ואוסרת לעולם ע"ש שהאריך ועיין לעיל סי' י"ד מה שכתבתי בזה וא"כ זה הטיפת מתחלת ברייתה הא אסור ומעורב עם נסיובא ודאי דאין הטיפות בטילים ואי אפשר לאוכלן וע"כ צריך לומר דלא אסירי רק כשהם נפרדים אבל בעודן מעורב אינו אסורים כמו דם שלא פירש לכך אין איסור בתערובתן מתחלה ודו"ק:

(י) והנה יש לברר להנך רבותא דאוסרים מי חלב משום איסור אמ"ה רביע עליה אם מותר למוכרן לנכרי דאם הוא משום אמ"ה אף לנכרי אסור דב"נ נצטווה על אמ"ה והיינו באופן דאינו מצוי לנכרי במקום אחר כמו בתרי עברי דנהרי דאף דודאי אין אסור רק משום בשר מהחי מ"מ גם בזה דעת רמב"ם לאסור לב"נ עיין לעיל סי' ס"ב לכאורה הייתי אומר הא דיליף הגמ' בבכורות היתר מן חריצי חלב ואידך לישנא מן זבת חלב ודבש משתבח קרא במידי דאסורי ויש להבין לישנא קמא איך שביק ד"ת ויליף מדברי קבלה והרא"ש בפסקא הביא כלישנא בתרא מן זבת חלב ודבש והשמיט לישנא קמא והרב בעל מעדני מלך למד בזה למה השמיט הרא"ש לישנא קמא בגמ'. ונראה דמקדם מביא הגמ' ראי' ממשלי דכתב חלב עזים ודחי דלמא לסחורה וכן בהך דחריצי חלב קאמר הגמ' וכ"ת לסחורה אורחא דמלחמה בסחורה ויש להבין הך סחורה מה טיבו הא אסור באכילה ואי למוכרו לא"י הא אמ"ה אף לא"י אסור כנ"ל ודוחק לומר למוכרו לא"י דמצוי לו חלב כזה ולא הוא כב' עברי דנהר כיון דיש לו בלא"ה דלמא יקנה אותו ואי דלהוי לו בהרווח' עדיין אסיר משום לפני עור לא תתן מכשול ועי' לקמן סי' קנ"א רק שם בגמ' דקא' חלב חידוש הוא וקא' הגמ' לר"מ דס"ל דם נעכר ונעשה חלב חידושו הוא דהא גופו דם ולרבנן דס"ל אין דם נעכר רק אברי' מתפרקין וכו' חידושא הוא משום אמ"ה וע"ז שאל הגמ' דלמא באמת אסור ומנלן חידושיו א"כ הקושיא בין לרבנן דלמא אסור משום אבר מהחי ולר"ח ג"כ איסור מוסיף משום דם וא"כ ודאי הא דדח' הגמ' דלמא לסחורה לרבנן לא דחי דאי ס"ד דאסור משום אבר מהחי באמת מותר רק איסורא משום דם ושפיר י"ל לסחור' דאין ב"נ מצוה על דם (והא לא קשיא א"כ דחזינן דהתורה התירה משום איסור אמ"ה למה יאסרו משום דם הא לא קשי' דאמרינן בגמ' דחולין דף ס"ט דאין לדמות הבא מכח שארי אסורים להבא מן אמ"ה דקיל דאית ליה היתר בשחיטה ע"ש) ועל הך דחריצי חלב י"ל דלמא היה נעשים מחלב שחוטה ומותרת דלית ביה משום איסור אמ"ה דשחיטת פרה מתרת אך זהו לאיסור אמ"ה אבל לאיסור דם אינו מועיל שחיטה וא"כ א"ש דתרווייהו צריכי דהך זבת חלב דבש ל"ל משתבח קרא במילתא דאיסורא דמה בכך הא ראוי לסחורה ולהתעשר וכהנה שבחה התורה ארץ אשר אבניה ברזל וכו' וכן זה דעומד להתעשר ע"י סחורה רק הוא אסור למכור לנכרי רק תינח לרבנן לר"מ מה איכא למימר דלמא אסיר' משום דם ומותר לסחור' ולכך מביא מהך דחריצי חלב ול"ל לסחור' דלאו אורחא במלחמה ולחלב שחוטה ל"ל דהא אסורה משום דם וא"כ במ"נ מותר לכל מ"ד ולכך הואיל דלא קיימ"ל כר"מ דדם נעכר ונעשה חלב רק כרבנן דאיברי' מתפרקין וליכא חשש רק משום אמ"ה ובזו לא שייך סחורה ושפיר ילפינן מהך דכתיב זבת חלב ודבש ולכך הביא הרא"ה הך קראי וא"ש:

(יא) אך עם כל זה נחמתי ואין דעתי נוחה דמה בכך דאסור לבני נח משום אמ"ה מ"מ יתכן בו סחורה אם יש לעכו"ם כאשר שכיח לרוב בהמות בעדר החולבים א"כ מותר למכור כדאמרינן באמ"ה דלא אסור רק בתרי עברי דנהרא ומ"ש דלא שכיח כמדומה לי לדוחק וא"כ שפיר יתכן לסחורה ועוד נראה דאם חשש איסור חלב משום דם נעכר ונעשה חלב לא יהי' טפל חמור מן עיקר דקיימ"ל לדעת רוב פוסקים דם שבשלו אינו עובר עליו ומכ"ש חלב שנתהפך מדם לחלב דבבישלו מותר ד"ת וא"כ מה מייתי ראי' מן חריצי חלב הא גבינות מבושלי' מחלב ומן תמצית עושי' גבינות כמ"ש המחברי' ונודע לכל א"כ אין כאן חשש איסור משום דם ועדיין לא נפשט והוא רק פלפולא בעלמא לחדד תלמידים וקב"ה חדאי. ולדינא נראה דלכ"ע מותר לנכרי דקשיא ליה איך ס"ד בגמ' לאסור חלב משום אמ"ה וא"כ אף לב"נ אסור א"כ מראש צורים נרא' אברהם אבינו ז"ל דנתן לג' אנשים שנדמה לו כערביים חמאה וחלב הא יהבי' ליה איסור' ושם לא שייך תרי עברא דנהר' דמאין היה להם הם באו כחום היום ומאין היה להם חמאה וחלב זולת מבית אברהם ואיך ספקי להו אסורא וא"צ לכל ראי' בגמ' לכן נראה דמתחילה כאשר קאמר הגמ' ריבוי לאסור חלב גמלים ופריך הגמ' ל"ל קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' הרי לולי הך דרשא אף דחלב מגמל מ"מ לא הי' אסרינן ליה רק אסרינן דהוא כרוטב דבר אסור וא"כ אף דס"ד לאסור חלב משום אמ"ה היינו משום דכתיב הטמאים לאסור רוטבן ואף זהו רוטב אמ"ה אבל אלו לא נאסר רוטבן אף חלב לא ס"ד למיסר דלא גרע מגמל ולפ"ז הך קרא הטמאין לאחר מתן תורה לישראל נאמר ולא לב"נ ואין איסור בב"נ ברוטבן וא"כ אף חלב אמ"ה מותר דלית ליה איסור' דרוטבן וא"ש ולק"מ ודוק הטיב:

(יב) והמנהג כסברא ראשונה והוא דעת הרא"ש דמתיר דס"ל דוקא לענין בשר בחלב לא מיקרי מי חלב אבל בעלמא חלב מיקרי והרי הוא בכלל היתרא והש"ך כתב בס"ק י"ב דא"צ לכל זה דמותר דחזינן מקרא דשרא לן חלב א"כ הא דכתב קרא לא תאכל נפש עם בשר אזהרה לאמ"ה דוקא בשר מן החי שהוא גופו של חי וכו' ודבריו נגד גמ' בחולין דף ס"ע דמסתפקא לן בהמ' שיצא אבר לחוץ דאסור משום אמ"ה מה לחוש לחלבו וקאמר הגמ' כל חלב אמ"ה ושריא רחמנא ודחי הגמ' התם יש היתר לאיסורו בשחיטה ולפי דברי הש"ך הא השתא דשרי חלב אמרינן דוקא בשר בעצמו אסור אמ"ה ולא הנסתעף ממנו א"כ גם המסתעף מאבר זה יהי' מותר ומה מספקא ליה וקיימ"ל לחומרא כדלעיל סי' י"ד ס"ה וע"כ צ"ל דליתא דבאמת אף המסתעף אסור רק רחמנא שרי' והיינו חדושי' ופשוט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.