אילת השחר/קידושין/נז/א
כפרה כתיב בה כקדשים. פירש"י וקדשים אסורים בהנאה. וכן אמרינן בכולי דוכתי דמה דנקרא קודש אסור בהנאה, כגון בב"ק דף ע"א ולעיל דף נ"ו ע"ב, והנה לפי"מ דמבואר בחידושי ר' חיים הלוי (הל' מעילה) דכל דין מעילה הוא מדין גזל, אלא דבגזל הקדש חמיר דחייב מלבד הקרן גם חומש ואשם, א"כ הא זה לא מקרי איסור הנאה, דהא כמו דאין יכול כל א' לקחת מנכסי חבירו ה"נ מנכסי הקדש, אבל זה לא מקרי דהחפצא אסור בהנאה, ואיך נוכל ללמוד מזה דשייך איסור ליהנות מעגלה ערופה, דהתם לא שייך שגוזל ממישהו, ואפי' בהקדש שקדוש קדושת הגוף משמע מדבריו דזה דמועלין הוא מדין גזל. אמנם הי' אפשר לומר דגם בלי דין גזל אסור ליהנות מהקדש שקדוש קדושת הגוף, דהא בפסחים (דף כ"ז ע"ב) מבואר דגם שלמים שאין חייבין מעילה אם נהנה מ"מ אסור מה"ת ליהנות מהן, הרי דלבר מדין גזילה שע"ז חייב מעילה מלבד זה אסור ליהנות, וזה כבר אינו מדין גזילה אלא דין איסור הנאה כמו איסורי הנאה דשור הנסקל ובשר בחלב, ולכן ילפינן עגלה ערופה דג"כ יש איסור הנאה מחפצא דעגלה ערופה, אבל מלשון רש"י שכתב אסורין בהנאה שהרי מועלין, מבואר דכל איסור הנאה דרצינו למילף הוא מדין איסור הנאה של מעילה, והדרא קושיא לדוכתה דהא זה אינו מדין איסור שבדבר אלא מדין גזילה אשר זה לא שייך למילף לעגלה ערופה.
אמנם אם נפרש דברי הגמ' דלא כרש"י דמה דאסור בהנאה בהקדש הוא מדמועלין, אלא מדין איסור שבחפצא כמו שמצינו בשלמים, ג"כ צ"ע דהנה לפי"ז בנהנה מקדשי קדשים יש בזה גם איסור הנאה מחפצא כמו שיש בשלמים וזה אינו מחמת גזל ההקדש, וגם יש בזה ג"כ איסור הנאה מחמת שגוזל ההקדש ודין מעילה הוא מצד דין גזל.
והנה כתב ברמב"ם (פ"ז מהל' מעילה הל' ב', ומקורו מתוספתא) במה דברים אמורים כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם הי' בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר, ומשמע דזה באכילה דיש עוד איסור לאוכל עולה לכן אין שליח והמשלח אינו חייב מעילה, והיינו כמש"כ המקנה לעיל (דף מ"ב ע"א) דס"ל להרמב"ם דהיכא דאשלד"ע אז כל המעשה אינה מתייחסת להמשלח, וכדס"ל לתוס' בב"מ דף י' ע"ב לחד לישנא דבשולח לקדש אשה באופן דאשלד"ע לא חל הקידושין, דאל"ה נהי דאין המשלח עובר האיסור האחר, מ"מ לגבי מעילה דנתחדש דיש שלד"ע למה לא יתחייב המשלח, ואם במעילה של קדשי קדשים יש ב' דברים, א' עובר איסור הנאה שזה האיסור אינו תלוי בגזל ההקדש אלא איסור הנאה מהחפצא כמו בשלמים, וגם איסור גזל שזה הגורם לדין מעילה, נמצא דבכל נהנה מקדשי קדשים לא דוקא באוכל ג"כ יש חלק שע"ז אשלד"ע, דהיינו חלק האיסור הנאה שזה אינו מדין מעילה, וחלק המעילה שבזה נתרבה דיש שליח לדבר עבירה, וא"כ מדעובר המשלח בזה ונתחייב מעילה ע"י מעשה השליח, ע"כ דהגזה"כ דיש שלד"ע במעילה אפי' אם מעורב עוד איסור שעליו לא נתרבה דיש שלד"ע, דהא באומר לשלוחו אכול משלמים יעבור רק השליח, דבאיסור זה לא נתחדש דין דיש שלד"ע, א"כ בכל נהנה בקדשי קדשים איך חייב המשלח הא אין שליח לד"ע על החלק של איסור הנאה שאינו תלוי בגזל.
והנה בחידושי ר"ח הלוי הוכיח מהא דשיעורו של מעילה בפרוטה, והנאת חבירו מצטרפין, וצירף הפרוטה לזמן מרובה מצטרפין, דהרי דזה מדין גזל ההקדש. ודבר זה צ"ע דהא הגרעק"א (בשו"ת סי' ק"צ) הוכיח דגם איסוה"נ שנלמד מלא יאכל ג"כ שיעורו בפרוטה ולא בכזית אע"פ שהכתוב הוציאו בלשון אכילה, עכ"פ אין ראי' דאם שיעורו בפרוטה שזה מדין גזל.
והנה אין לחלק ולומר דבקדושת הגוף האיסור בהחפצא ולא מדין גזל משא"כ בקדושת דמים דדינו רק משום גזל, דהא לעיל דף נ"ו ע"ב דרצה למילף איסור בכלאי הכרם מקדש, פריך אי מה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם תופס את דמיו ויוצא לחולין, משמע דרצינו למילף איסור הנאה מהא דקדושת דמים, דאילו קדושת הגוף אינו תופס דמיו ואינו יוצא לחולין, ואע"ג דאם נעשה בו מום יוצא ע"י פדיון, מ"מ לא שייך לומר דיוצא לחולין, דהא זה רק בנעשה בעל מום, ובעופות לא יוצא לחולין אף אם נעשה מום דהיינו מחוסר אבר, וע"כ דהלימוד מקדושת דמים, ואם קדושת דמים אינו אלא משום גזל, איך שייך בכלל שיהי' איסור הנאה בכלאי הכרם כיון דבזה לא שייך גזל. וכן יש לדייק מהא דמבואר במעילה (דף ט"ו) דמצורף נהנה מקדשי מזבח ומקדושת דמים שביחד נהנה פרוטה מעל, ואם זה לגמרי שני ענינים דבקדושת דמים יש ענין גזל וקדושת מזבח הוא איסור מהחפצא למה יצטרפו.
והי' נראה דכל איסוה"נ דהקדש הוא איסור בהחפצא ככל איסורי הנאה, אלא דגדרי האיסור הנאה הוא לפי גדרי איסור נהנה מדבר השייך לחבירו, ולכן הוי ס"ל בב"ק דף כ' ע"ב להוכיח מדנטל קורה של הקדש ונתן לתוך ביתו מעל כשידור תחתיה שו"פ הרי דזה נהנה וזה לא חסר חייב, דאם בנהנה מחבירו לא הי' חייב תשלומין לא הי' נקרא נהנה פרוטה מהחפצא, אבל האיסור הוא מהחפצא, ולכן בין בשלמים בין בקדשי קדשים בין בקדושת דמים תמיד האיסור הוא דחפצא של קודש אסור בהנאה, אלא דיש אופנים שנתרבה למעילה ויש אופנים דלא נתרבה למעילה, אבל תמיד זה אותו גדר של איסור דהיינו דזה חפצא דאיסורא, ולכן שפיר אפשר ללמוד כלאי הכרם, אלא דפרכינן דא"א ללמוד כלאי הכרם דא"כ יועיל פדיון כמו דמהני בקודש.
אי מה עגלה ערופה משעת לקיחה לא מיתסרא אף צפורי מצורע וכו' הכי השתא התם אית ליה גבול אחרינא הכא מי אית לי' גבול אחרינא. לכאורה הי' משמע דלא מצד הזמנה קאמרינן למיסרה, דהא ממ"נ אי לא שייך הזמנה בלקיחה איך נאסרו הצפורים, ואי שייך מאי איכפת לן אם הי' עוד גבול סוף סוף הא יש כאן הזמנה בלקיחה, אמנם בסנהדרין דף מ"ז ע"ב אמרינן דהא דנאסרת משעת ירידתה לנחל איתן הוא מדין הזמנה מילתא, וצ"ל דאי חסר בה עוד דין דלפני זה כדי לקיים בה מצות עריפה, לא נאסרת בהזמנה כזאת, דהא באם נמצאת על המקום בלי קיום מצות והורידו אין עורפין אותה, כמש"כ בתוס' הרא"ש, לכן לא שייך בה הדין הזמנה לעריפה ע"י לקיחתה, משא"כ היכא דלא חסר כלום כבר לקיום המצוה שהזמין בשבילה מקרי שפיר הזמנה ונאסרת.
שם. יש לעיין בעגלה ערופה למ"ד דאינה נאסרת מחיים כלל [וכן בצפור השחוטה משמע ברש"י וברשב"א דשייך לדון משום נעשה מצותו אפילו אם אינו נאסר מחיים], למה אמרינן בפסחים דף כ"ו א' דזה נקרא נעשית מצותו דלכן הוי שני כתובים הבאים כא' דאע"ג דנעשית מצותו נאסור, דנעשית מצותו שייך אם לפני זה נאסר משום דצריך לעשות מצוה, אז כשנעשה המצוה פקע איסורו, אבל כאן הא חידשה התורה דע"י שנעשה בה המצוה נאסרת, ולמה זה שייך לענין של נעשה מצותו [והראוני דבריטב"א יומא דף ס' ע"א עמד בזה, וכ' דזה קאי רק למ"ד דהי' אסור קודם].
הואיל והוקצה למצותה אסורה. ר"ש אומר הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת. יש לעיין דדין דהוקצה למצותה הא הוא רק אם הבעלים הקצהו, וא"כ אפשר דזה שייך רק על מצוה שעליו לעשות, כמו באתרוג שהקצהו לצאת בו יד"ח ורצו לקיים המצוה לכן חל עליו איסור, אבל אם יקצה אתרוג מי שאינו בהמצוה, כגון אשה שתקצהו שאיש יטלנו אפילו ביום שני דאי"צ שיהי' שלו, מ"מ כיון דאין בידו של המקצה לקיים המצוה אולי לא מצינו הוקצה למצותה כזה שאסור. ואם נימא כן אפשר ליישב מה דהעיר בחזו"א למה לא יהא ע"ז דין דהוקצה למצותו, דכאן דהמצוה נעשית ע"י הכהן, נהי דהמצורע הקצהו בשביל טהרתו של המצורע, מ"מ המצוה תלוי' בעוד גורם דהיינו רצון הכהן, וע"ז אולי לא אמרינן דמה שהוקצה כדי שאחר יעשה בו מצוה, יגרום איסור מוקצה על החפצא.
תוד"ה כפרה. דהא דקאמר הכא כפרה כתיב בה לא עיקר דרשה היא דהא איצטריך לדרשא אחריתי וכו'. היינו דבתירוצם זה ס"ל להתוס' דלא שייך לומר דנקיש לכל הדברים, דהיקש מקרי דהוקש לאיזה דבר שיש לה דין, אז נאמר דיש לזה כל הדינים כמו שיש להדבר ההוא, כגון לעיל דף נ"ו ע"ב פן יהי' קדש דהוקש לקודש פרכינן דיוקש נמי לענין שתופס דמיו, אבל כאן כפרה אינו דבר שיש לו דין, אלא דכפרה עצמה הוא דין, ואם באנו לומר שנקיש כמו לכפרה וכי כפרה אסור בהנאה, וע"כ אינו היקש אלא דרשה שיהי' לו איזה דין דכפרה, וע"ז כתבו דהלימוד בא שיהי' כמו שצריך לגבי כפרה שלא יהי' טריפה, ומנין לנו לדרוש שיהי' ככפרה שאסור בהנאה.
בא"ד. א"נ וכו'. לפי תירוץ זה מוערפו שם ידעינן נמי דנאסרה מחיים. וצ"ע דלכאורה מנ"ל, ואי משום דמסתבר דכבר חל בה דין עריפה, א"כ אין זה מפסוק אלא מסברא, עוד צ"ע איך ילפינן בסנהדרין דף מ"ז דהאורג בגד למת נאסר משום דהזמנה מילתא היא דילפינן מעגלה ערופה, וממ"נ אי יש סברא דחל בה דין לפני שעורפין ה"נ יש סברא שחל בה דין תכריכי המת ולמה צריך ללימוד מיוחד לענין הזמנה, ואי אין סברא כזאת מנא ידעינן בעגלה דהא כתיב רק וערפו ומנ"ל דגם קודם כבר נאסר.
ולתירוצם קמא ג"כ צ"ע דהא אע"ג דלאחר עריפה הי' מותר, הי' שייך ליאסר מחיים, א"כ ע"כ אין זה משום הזמנה דהא אח"ז ניתר, א"כ אע"פ דכתיב עוד פסוק לאסור לאחר מיתה, מ"מ הא אין סיבת האיסור מחמת הזמנה לעריפה ואיך נדון בזה משום הזמנה מילתא.
בא"ד. תיאסר מספק. יש לעיין הא הוי חזקה מכח רובא דאינן טריפות ואיכא למיתלי דעכשיו נטרפה ותהי' אסורה בודאי, ואולי אין כונתם שיהי' עליה דין איסור רק מספק, אלא כונתם דאע"ג דאינו ברור מ"מ תיאסר, אבל אה"נ דינה איסור ודאי, וצע"ק לשיטת התוס' חולין דף י"א דחזקה שאינה מבוררת בשעתה אינה חזקה, א"כ אדרבה נימא חזקה מדהשתא טריפה גם קודם היתה טריפה ותהי' מותרת. ועי' בפוסקים לענין חלב שעשו גבינה ונטרפה הבהמה אח"כ אם מכשירין הגבינה, וצ"ע בחזו"א.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |