אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/נז

יום שני כ"ד תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף נז

ביטול איסור לכתחילה בשליחת ציפור מצורע

סברת רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה

שנינו במשנה במסכת קידושין (נו:) המקדש... בציפורי מצורע... אינה מקודשת. ופירש רש"י: דכולהו איסורי הנאה נינהו. ובגמרא (נז.): ציפורי מצורע מנלן, דתנא דבי רבי ישמעאל, נאמר מכשיר ומכפר מבפנים [- מכשיר, אשם מצורע. מכפר, כל הקרבנות] ונאמר מכשיר ומכפר מבחוץ [- מכשיר, ציפורי מצורע. מכפר, עגלה ערופה], מה מכשיר ומכפר האמור בפנים - עשה בו מכשיר כמכפר [- לא חילק בין אשם מצורע לשאר אשמות], אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ - עשה בו מכשיר כמכפר [- וכשם שעגלה ערופה אסורה כך גם ציפורי מצורע אסורים].

עוד דנה הגמרא: איתמר, ציפורי מצורע מאימתי אסורים. רבי יוחנן אמר, משעת שחיטה. וריש לקיש אמר, משעת לקיחה. וטעמו של ריש לקיש, שכן לומדים ציפורי מצורע מעגלה ערופה, וכשם שעגלה ערופה אסורה מחיים כפי שלומדת הגמרא מפסוקים, כך גם ציפורי מצורע אסורים מחיים.

ומקשה רבי יוחנן על דעת ריש לקיש, מדרשת חכמים מהפסוק "כל צפור טהורה תאכלו" - לרבות את המשולחת, ומהפסוק "וזה אשר לא תאכלו מהם" דרשו - לרבות את השחוטה. ואי אכן הציפור אסורה מחיים, לשם מה הוצרכנו לרבות איסורה לאחר שחיטה. ומיישבת הגמרא, שהיה מקום לחשוב שדין הציפור כדין שאר קדשים שאסורים מחיים ושחיטתם מתירתם.

ועכ"פ למדנו מדרשה זו שדין ציפורי מצורע חלוק, הציבור המשולחת - מותרת, והשחוטה - אסורה. ומקשה הגמרא: ואיפוך אנא. ובהמשך הסוגיא (נז:) מביאה הגמרא את תשובת רבא לשאלה זו: לא אמרה תורה שלח לתקלה. ופירש רש"י: סברא הוא שהמשולחת מותרת, דלא אמרה התורה שלח לתקלה, שתהא למכשול עוון וילכדנה אדם ויאכלנה. וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת, אסמכתא בעלמא היא [- שהרי כשם שיודעים מסברא שלא להפוך את הדרשות ולאסור את המשולחת, כך יש לדעת מסברא גם את עיקר הדין שהמשולחת מותרת, שהרי 'לא אמרה תורה שלח לתקלה'], ע"כ.

תמיהת השער המלך והנודע ביהודה שהציפור מותרת מדין כל דפריש

בשער המלך (מאכלות אסורות פט"ו הכ"ה) תמה איזו תקלה תצא מכך שנאסור את הציפור המשולחת, והרי אותו אדם שילכדנה יש לו לדון את הציפור שלפניו כפי שדנים ספק בכל התורה - כל דפריש מרובא פריש, וכיון שרוב הציפורים שבעולם אינם 'ציפורי מצורע' הרי עליו להכריע שציפור זו מותרת, וכיון שסוף סוף מותרת היא לו לפי דיני הכרעת הספקות, אין כאן עוד כל תקלה. וכה"ק הנודע ביהודה (יו"ד מהדו"ת סימן מה).

מחלוקת תוספות והראב"ד אם אין מבטלין איסור לכתחילה מדאורייתא

ובשו"ע (יו"ד סימן צט ס"ה) נפסק: אין מבטלין איסור לכתחילה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוספין עליו היתר כדי לבטלו.

והנה נזיר מביא בין קרבנותיו 'איל לשלמים', ונאכל לבעלים כשאר קרבן שלמים מלבד זרוע האיל שניתנת לכהן ואסורה לזרים, ואמנם אין מפרישים את הזרוע אלא אחר בישול האיל, וכמו שנאמר בפרשת נשא (במדבר ו יט): "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל". ונמצא שהזרוע האסורה לזרים מתבשלת עם בשר האיל המותר לזרים. והגמרא בחולין (צח:) רוצה ללמוד מדין זה לגבי ביטול מין במינו, שהרי בשר האיל המותר מבטל את טעם הזרוע האסור, ודוחה הגמרא: חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן.

ורש"י פירש מהו החידוש בביטול זרוע בשלה: כלומר, דחידוש הוא דלכתחילה התיר לבטל איסור. והר"ן (לה: מדפה"ר) הביא קושיית הראשונים בסוגיא, ואת תשובות התוספות והראב"ד, כשמתוך דבריו עולה שלדעת התוספות כל איסורים שבתורה מותר לבטל אותם לכתחילה, והחידוש בזורע בשלה אינו במה שמותר לבטל את האיסור אלא במה שמצוה לבטלו, משא"כ שאר איסורין אף שיכול לבטלם מדאורייתא אבל אין זה מצוה. ולדבריהם כל האיסור לבטל איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן.

ואילו הראב"ד כתב שממה שאמרה הגמרא שבישול הזרוע יש בו חידוש, למדנו שמה שאסור לבטל איסור לכתחילה הוא מדאורייתא, שכן הוא למד את דברי הגמרא כפירוש רש"י שהחידוש הוא במה שהתיר לבטל איסור, ועל כרחך שבשאר איסורי תורה אסור לבטלם - מדאורייתא.

יישוב השער המלך לקושייתו על פי דעת הראב"ד

על פי דעת הראב"ד שאיסור ביטול איסור לכתחילה הוא דאורייתא, מיישב השער המלך גם את דברי הגמרא בקידושין ש'לא אמרה תורה שלח לתקלה', כי אין הכי נמי האדם שילכוד את הציפור המשולחת ויאכלנה, לא יעבור כל איסור, שהרי היתר גמור היא לו כיון ש'כל דפריש מרובא פריש', אך מכל מקום לא היתה מתירה התורה למשלח לשלח את הציפור האסור לאויר העולם, ובכך לבטלה ברוב הציפורים - שהרי אסור לבטל איסור לכתחילה מדאורייתא. ולזה כיוון רבא באומרו 'לא אמרה תורה שלח לתקלה' - שיהיה אסור למשלח לערב בידיים את הציפור האסורה ברוב ציפורי העולם. אמנם לדעת התוספות שכל האיסור לבטל איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן - קשה, שהמשלח מותר לו לערבה ברוב ציפורי העולם, והלוכדה לבסוף אף הוא מותר בה כיון שכל דפריש מרובא פריש.

ולכאורה יש להעיר שאף אם בדעת הראב"ד יש לומר כן, הרי שבדעת רש"י - אף שבחולין משמע שדעתו כדעת הראב"ד - אי אפשר לומר כן לכאורה, כי רש"י מפרש שהתקלה היא "שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה", ואילו לדברי השער המלך אין האיסור לאותו אדם אלא למשלח. ובאמת גם לשונו של רבא קשה מאד לפי זה, מה שאמר 'לא אמרה תורה שלח לתקלה' - והרי השילוח אינו לתקלה, כי מאחר שתתערב בציפורי העולם תותר, והאיסור הוא בעצם השילוח.

בתערובת יבש ביבש מודים התוספות לראב"ד שאסור לבטל איסור מדאורייתא

ובאמת כבר הוכיח המשנה למלך (מעילה פ"ז ה"ו ד"ה וראיתי) שאסור לערב איסור בידים מדברי רבא, וכלשונו: דהא ודאי דאם שלחוה ליכא איסור, משום דאזלינן בתר רובא, ואפילו הכי לשלחה לא איצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה - הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור, עכ"ל. וכבר תמה השער המלך על שלא הזכיר המל"מ דעת התוספות שאין איסור זה אלא מדרבנן, ולדבריהם קשה ביאור דברי רבא.

ובמהר"ם שיק (קידושין שם) כתב שאכן מכח זה יש שהוכיחו שביבש שנתערב ביבש לכולי עלמא אסור לבטל איסור לכתחילה מדאורייתא, ולא בכך נחלקו התוספות והראב"ד.

דעת המגן אברהם שמותר לבטל איסור לכתחילה במקום מצוה שלאו ליהנות ניתנה

והנה כתב השו"ע (או"ח סימן תרכו ס"א) בדין עושה סוכתו תחת האילן, שאם אין הסוכה צילתה מרובה מחמתה אלא על ידי האילן, צריך שישפיל הענפים ויערבם עם הסכך בענין שלא יהיו ניכרים ויהא סכך רבה עליהם, ומבטלן.

וכתב המגן אברהם (סק"ג): אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה, יש לומר דקודם יום טוב שאינו אסור עדיין נתבטלו. ובסוגריים נוסף שלפי זה בחול המועד יהיה אסור לעשות כן. ועוד יישב המגן אברהם: ועוד יש לומר, דהני מילי במקום שנהנה, אבל מצוות לאו ליהנות ניתנו. יעויין שם מה שיישב עוד. ועכ"פ למדנו לפי יישובו השני שבמקום מצוה מותר לבטל איסור לכתחילה.

עפ"ז הקשה המהר"ם שיק כיון ששילוח הציפור הוא מצוה - אם כן שוב אין לפרש שדברי רבא נסובים על המשלח, ש'לא אמרה תורה שלח לתקלה', שיהיה אסור למשלח לשלוח ולערב ולבטל את הציפור האסורה בשאר ציפורי העולם, שכן במקום מצוה מותר לבטל איסור לכתחילה, והניח בצ"ע.

הצעת השער המלך שיש לחוש שמא יקחנה אחר קודם שתתערב

והשער המלך הוסיף ליישב בדוחק, שסברת רבא היא שלא אמרה תורה שלח לתקלה, ושמא מיד כשישלחה יבוא אחר ויקחנה בעוד שלא נתערבה עדיין בשאר ציפורים ולא בטלה.

וביד דוד (קידושין שם) הוסיף להקשות על יישוב השער המלך, באיזה אופן מדובר, אם המוצא מכיר בה שהיא הציפור האסורה - כיצד יקחנה, ואם אינו מכיר בה - הרי זה גופא מחשיבה כתערובת והיא מותרת לו מדין 'כל דפריש'.

מלבד זאת מביא היד דוד שבספר מקום שמואל הקשה את קושיית השער המלך בסגנון אחר. שהשער המלך הקשה שאין כאן תקלה כיון שמותר לו לשלח את הציפור ולבטלה, לדעת הסוברים שביטול איסור הוא מדרבנן, ואילו המקום שמואל מקשה מהי הסברא 'לא אמרה תורה שלח לתקלה', שמא זה גופא ציוותה התורה שלא ישלחנה לתקלה אלא יבטלנה מיד ברוב וישלחנה כשהיא מעורבת ומותרת, כיון שמדאורייתא ביטול איסור מותר.

ומעיר היד דוד שלפי סגנון קושייתו של המקום שמואל, אין מקום ליישובו של השער המלך, שהרי כל יישוב השער המלך הוא שעדיין יש חשש תקלה באופן שמיד כשישלחנה יקחנה מישהו עוד קודם שהתערבה, ואילו לפי קושיית המקום שמואל הרי זה גופא הקושיה, שמא התורה ציוותה שיבטלנה ברוב מיד באופן שלא יוכל מאן דהוא לקחתה קודם לביטולה וכך לא תהיה כל תקלה בשליחת הציפור.

ישוב היד דוד שה'תקלה' היא הגנאי שבאכילת דבר איסור אף שמותר על פי דין

ולכן דורך היד דוד בדרך אחרת ביישוב קושיית האחרונים, והוא מיישבה על פי דברי התוספות (חולין ה: ובכ"ד) שכתבו בביאור דברי חז"ל "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמם לא כל שכן", שלא נאמר כלל זה אלא באכילת איסור ולא בשאר עוונות, שכן גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור. ומתבאר מדברי התוספות ש'תקלה' שאין הקב"ה מביא לצדיקים הוא הגנאי שבאכילת איסור, ואם כן כמו כן בסברת רבא 'שלא אמרה תורה שלח לתקלה' - בתקלה זו דיבר, שאף שמצד הדין מותר לו לאוכלה כיון שהוא אינו יודע שהיא חפצא דאיסורא, וכל דפריש מרובא פריש, אך מכל מקום גנאי הוא שיאכלה, ובודאי שלא היתה התורה מצוה על זה.

דעת היראים שרבא בא ליישב קושיית 'ואיפוך אנא' והערת הגרא"ו מדברי רש"י

ובספר אהל חייא (גנזי האהל) הביא דברי רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שעמד בהרחבה על נידון זה. תחילה הביא את עיקר הקושיא בשם ספר יראים, מהיכי תיתי שכיון ש'לא אמרה תורה שלח לתקלה' לכן מוכח שהציפור מותרת, שמא הציפור עצמה אסורה אך מכל מקום אין כאן תקלה כיון שהיא מותרת ללוכדה מדין כל דפריש.

וכתב היראים ביישוב קושייתו, שבאמת עצם ההיתר נלמד מהפסוק 'כל ציפור טהורה תאכלו', וכל דברי רבא אינם אלא ליישוב קושיית הגמרא 'ואיפוך אנא' דהיינו שההיתר יהיה לציפור השחוטה והאיסור לציפור המשולחת, ועל זה יישבה הגמרא שאין להפוך הדרשות כיון שלא אמרה תורה שלח לתקלה. [ולכאורה עדיין קשה, סוף סוף איך נכריח מכאן שכוונת התורה להתיר את המשולחת, כיון שבלאו הכי לא תהיה כאן תקלה].

והעיר הגרא"ו שבדברי רש"י אין לפרש כן, שהרי רש"י העמיד להדיא את דברי רבא על עצם היתר המשולחת, וכתב שהפסוק המרבה את המשולחת 'אסמכתא בעלמא היא' - הרי שפירש שרבא לא בא ליישב רק את הקושיה 'ואיפוך אנא', ולדבריו חזרה הקושיא למקומה.

ביאור הר"ן בדעת הרמב"ם שאסור להכשיל אחר בספק דאורייתא אף שהוא לקולא

והנה נחלקו הרמב"ם והרשב"א אם ספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא, או שמא מדאורייתא לקולא ורק מדרבנן לחומרא. ודעת הרמב"ם (טומאת מת פ"ט הי"ב) שספק דאורייתא לחומרא רק מדרבנן.

ובגמרא בקידושין (לט.) איתא: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי, והתניא ספק ערלה בארץ אסור, בסוריא מותר. אישתומם כשעה חדא. אמר ליה, אימא כך נאמר, ספיקא מותר ודאה אסור. והקשה הר"ן, לדעת הרמב"ם שכל ספק דאורייתא מותר מדאורייתא, למה הוצרכה ההלכה להשמיענו שספק ערלה בחו"ל מותר, תיפוק ליה שספק דאורייתא מדאורייתא לקולא.

ויישב הר"ן, שאף שהמסופק בדבר דינו לקולא מדאורייתא, אך כיון שהוא רק ספק אזי מי שיודע מהאיסור אסור לו להאכילו לאדם אחר שאינו יודע - ואם עושה כן הרי הוא עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול'. ועל כך באה ההלכה למשה מסיני לומר שספק ערלה מותר - ממש, ואף היודע מאיסור זה מותר לו להאכילו למי שאינו יודע - כיון שכלפיו הוא 'ספק ערלה' המותרת מעיקר הדין.

יישוב רבי אלחנן שהמשלח עובר על 'לפני עור' וקושייתו מפני מה לא יבטלנה ברוב

על פי זה יישב הגרא"ו את קושיית היראים גם לדעת רש"י, שכן הכרעת הספק מכח 'כל דפריש' אינה מתירה את הדבר לגמרי, רק גדרו הוא שאין לחוש למיעוט האיסור, אבל לו ימצא אדם היודע שציפור זו מן המיעוט הרי ודאי שיהיה אסור להאכילה לאדם שאינו יודע זאת. מעתה, כוונת רבא אכן אינה על האדם הלוכד את הציפור, שהרי הוא נוהג על פי הדין כשאוכלה מדין 'כל דפריש', אך מכל מקום לא יתכן שתצווה התורה למשלח לשלח את הציפור - כי המשלח יודע שציפור זו היא חתיכה דאיסורא וכשהוא משלחה הוא עובר על 'לפני עור'.

אלא שעדיין מקשה הגרא"ו שיישוב זה אינו מועיל אלא ביחס לדין 'כל דפריש', במה שבטלה הציפור מאליה בשאר ציפורי העולם. אך עדיין יש להקשות מדוע לא יבטל את הציפור להדיא ברוב, וביטול ברוב אינו דומה ל'כל דפריש', שהרי כשבטל איסור ברוב מותר לאכול את כל התערובת כולה, אף שבאופן זה בודאי אוכל גם את החתיכה של האיסור, כיון שגדר דין רוב הוא שהוא 'היתר גמור' אף על הדבר האסור, יעויי"ש מה שיישב על פי סברא אותה שמע מרבי שמעון שקאפ זצ"ל, ואכמ"ל.