אילת השחר/קידושין/נו/ב
תוד"ה מסתברא. דמסתמא לקח הבהמה ביוקר ממעות מעשר שני ליפטר עצמו מלעלות לירושלים. הנה ודאי אסור לשלם ממעות מע"ש יותר מהמחיר אם אפשר להשיג בפחות מהמחיר הזה, ואם הכונה דקונה בהמה שבאמת היא שוה הרבה אבל לולא שזה ממעות מע"ש לא הי' קונה בהמה שדמיה ביוקר והי' מסתפק לאכילתו במאכלים זולים יותר, א"כ הא יכול למוכרה בחזרה למי שרוצה לקנות בהמה כזאת כיון שזהו מחירה באמת.
במקדש בערלה וכו'. המשל"מ (בפ"ה מהל' אישות ה"א) מסופק בקידש באיסורי הנאה לאשה מסוכנת דמותר לה ליהנות באיסורי הנאה אם כיון דלדידה הוי כסף הוי קידושין, או כיון דלגבי המקדש לא הוי כסף לא מהני הקידושין, ולכאורה הא ודאי אם יצויר דבר שאין לכל העולם שום שיווי רק לאדם א' בעולם זה שוה וכי אפשר לקרות זה שו"כ, וא"כ האיך זה יקרא כסף.
והנה אם נאמר דאפשר לתת מצוה לאחר, וירצה לקנות בעד שיתן מצוה לקנות אשה או קרקע, וכי זה מקרי כסף, הלא ודאי אין לזה דין כסף, אע"פ שלה זה טוב מאד דמ"מ אין לזה דין כסף, וא"כ איך תתקדש.
ואולי לעשותו שו"כ יצטרף מה דלכל הגויים זה שוה כסף וזה מחשיבו לשו"כ, אלא דחסר עדיין מה דבמציאות א"א לה ליהנות מזה, וכיון דהיא חולה ויש לה אפשרות ליהנות, מועיל זה שתוכל להתקדש בזה, ולכן רק לגבי החולה שיש בו סכנה מקרי שו"כ, אבל אם יקדש במצוה לא הוי כסף אע"פ שהיא היתה מוכנת לשלם עבור זה כסף.
ועדיין יש לעיין על ספיקתו דהא כדי להקנות חפצים אין צריך דוקא שהקונה יתן, וכן אפשר לקנות קרקע או מטלטלין ע"י שיקבל כסף ממי שהוא עבור שתקנה עצמה לאיזה אדם וכן חפץ לאיזה אדם, וא"כ אע"פ שהוא לא נתן לה אבל היא קיבלה כסף לקידושין ולמה לא תתקדש.
מנין שלא יהנה ממנו וכו' ולא ידליק בו את הנר. ברשב"א יש סברא דמיירי שלא כדרך הנאתן, והא דשרינן בפסחים דף כ"ו שלא כדרך הנאתן, הוא במקום חולי. וצ"ע דכיון דנתרבה מן התורה אף שלא כדרך הנאתן איך שרי לחולה שאין בו סכנה.
רב אשי אמר פן יהיה קדש. יש לעי' לרב אשי דיליף מפן יהי' קדש מהיכן נדע שכלאי הכרם בשריפה, דהא בתמורה דף ל"ג מבואר ברש"י ותוס' דהא דכלאי הכרם בשריפה הוא מפן תוקד אש.
שם. רב אשי אמר פן יהיה קדש. יש לעיין לסברתו דהא בשלמים נהי דאסורין בהנאה מה"ת כמבואר בפסחים דף כ"ז ע"ב, מ"מ הא מותר למכור שלמיו לר' יוסי הגלילי, א"כ נימא דגם כלאי הכרם דנתרבה דהוי כקודש, מ"מ יהא מותר במכירה לגוי, וממילא כבר יכולים לקדש בזה, דהא זה שו"כ לה שתוכל למכור את הכלאי הכרם לגוי.
רש"י ד"ה מנין שלא יהנה ממנו. נראה דצריך לגרוס ושלא יצטבע בו, ותיבת כגון מחוקה, נמצא דיש ג' מיעוטין וכמבואר בפסחים דף כ"ב ב', ומיושב הערת הרש"ש.
תוד"ה המקדש. וא"ת אמאי אינה מקודשת הרי שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו. כתבו הריטב"א והר"ן דאע"פ שאפשר ליהנות שלא כדרך הנאתן מ"מ כיון דאסור מדרבנן, וגם באיסור דרבנן הא לא מהני קידושין, נמצא לפי"ז דאם מקדש באיסוה"נ דרבנן חל הקידושין, גם באיסור הנאה דאורייתא נמי יחול, וא"כ מה זה דאמרינן בפסחים דף ז' לאשמעינן דאיסוה"נ דרבנן ג"כ לא הוי קידושין, והא ע"כ שכן הוא דאל"ה הא גם באיסוה"נ דאורייתא הי' חל קידושין דראוי ליהנות שלא כדרך הנאתן, אלא דאפשר הי' לדחות דאיסוה"נ לא הוי קידושין באם קידש בפירוש באיסורי הנאה ולא במה שראויים ליהנות שלא כדרך הנאתן דאז לא הוי קידושין, אבל מקדש סתם דעתה גם על ליהנות שלא כדרך ומקודשת שפיר כיון דאינו אלא איסור דרבנן, והם כתבו רק אליבא דאמת דאמרינן בפסחים דגם באיסוה"נ דרבנן לא הוי קידושין, לכן גם בסתם איסוה"נ אפי' שדעתה להשתמש שלא כדרך הנאתן ג"כ לא תהי' מקודשת.
בא"ד. כיון שהאשה סבורה וכו'. אין להקשות מהא דב"ק דף ע"א דפריך איסוה"נ לאו דמרה קטבח, ולמה לא יתחייב על שהפסיד לו הנאה שלא כדרך הנאתו, דבטביחה החיוב הוא על שהפסיד לו מחמת השחיטה דהיינו החיות שהי' בהשור, ובאיסוה"נ לא הפסיד לו ע"י הטביחה כלום.
והנה מהתוס' דס"ל דבאמת כשידעה שאסור ליהנות כדרך הנאתן מקודשת מחמת דאפשר ליהנות שלא כדרך הנאתן, צריך לומר דזה דבר המחייב, ואם ימכור איסור הנאה שיתחייב לו תמורת זה בעד זה שנותן לה דבר ליהנות שלא כדרך הנאתן יתחייב הלוקח לשלם, דאל"כ הא א"א לקדש בדבר שאינו מחויב, וכמו שהוכיחו מהסוגיא דב"ק דף ע' ע"ב, ולא קשה מהא דכתבו התוס' בדף נ"ב ע"ב ד"ה המקדש, דאינו יכול ליטול שכר בעד שנותן לה חלקו לאכול, דהתם הכל ממון גבוה ואין לו שום זכות, משא"כ כאן דנהי דעצם החפצא אינו ברשותו, מ"מ מוכרחים לומר דיכול לקבל כסף עבור מכירת החפץ שמזה תוכל ליהנות הנאה צדדית ושפיר יכול לקדש בזה.
בא"ד. לא סמכה דעתה והוי קידושי טעות. באבנ"מ (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) תמה על התוס' דא"כ גם באיסורי אכילה למה היא מקודשת דהא ודאי כשאסור באכילה זה שוה פחות ומ"ש איסוה"נ, וביאר דבאמת האשה אינה מקפידה אפילו אם זה שוה פחות רק בליהנות שלא כדרך הנאתן היא מקפידה, אבל באיסורי אכילה כיון דיכולה ליהנות כדרך הנאה שפיר מקודשת, אע"פ שעי"ז שאסור באכילה, הדבר שוה פחות מאם זה מותר באכילה. וצ"ע דהא המוכר דבר ונמצא שזה אסור באכילה מבואר ברמב"ם (פט"ז מהל' מכירה) דהוי מק"ט, ומקורו מברייתא כמש"כ ההמ"ג, ואפי' זה אותו שיווי או פחות משתות דאינו ביטול מקח, מ"מ כיון דחשב על שור בריא הוי מק"ט והו"ל כחומץ ונמצא יין יין ונמצא חומץ, ומבואר לעיל דף מ"ט דבהתקדשי בכוס זה של יין ונמצא דבש אינה מקודשת דהוי קידושי טעות, וה"נ כאן אם נמצא שזה אסור באכילה נמצא דזה ראוי לשימוש אחר ממה שחשבה להשתמש בו בודאי אינה מקודשת, והדרא קושיא לדוכתא ומאי רבותי' דאיסוה"נ.
והנה יש לדקדק במש"כ התוס' דכיון שסבורה ליהנות כדרך הנאה לא סמכה דעתה, מה שייך כאן לא סמכה דעתה הא פשוט הוי טעות, ואטו אם יתן חומץ במקום יין צריך ע"ז לומר לא סמכה דעתה [ועי' רש"ש דכנראה רצה לתרץ זה], לכן אפשר דכונת התוס' דודאי הודיע לה שזה ערלה וכלאי הכרם והסכימה להתקדש משום תשמיש בדרך הנאה אע"פ שאסור, וכיון דהסכימה להתקדש מפני שחושבת ליהנות כדרך הנאה לכך לא מהני הקידושין, דבאיסורי הנאה א"א לקדש אע"פ שהיא רוצה, ועל שלא כדרך הנאתן דמותר ליהנות, ע"ז אינה חושבת ולא סמכה דעתה על זה.
ובזה חלוק קידשה בדבר שאסור באכילה, דאז לא אמרינן דבכ"ז חושבת לאכול משום דשפיר מחשבתה ליהנות בדרך הנאתו כגון למוכרו לעכו"ם, אבל אה"נ אם לא יודעת שאסור באכילה לא יהי' קידושין דהוי קידושי טעות.
היכא דסקליה מיסקל. שמעתי מתרצים למה בשור הנסקל לא יהי' מותר בהנאה אחרי שנסקל מטעם נעשה מצותו, כמו שהק' הרש"ש בפסחים (דף כ"ב), משום דבשור איסורו בהנאה אינו מחמת מצות סקילה ונעשית מצותו דמותר היינו אם איסורו מחמת קיום מצותו. ויש לעיין דהנה בפסחים דף ו' ס"ל לר' עקיבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה, ומבואר שם בתוס' דלדידי' כשיעשה אפר מותר ליהנות, והטעם דמותר ליהנות כשנעשה אפר הא הוא משום דנעשית מצותו, אע"ג דהא דצריך שריפה אינו משום איסור הנאתו, דהא מתשביתו יליף, ומפרש דהיינו בשריפה, ואיסור הנאה אינו תלוי בזה, דהא אף חמץ נוקשה דאינו מחויב לבער מה"ת לשיטת ר"ת בר"פ אלו עוברין, מ"מ אסור בהנאה בפסח, א"כ אין האיסור הנאה משום קיום מצוה דתשביתו, ומ"מ אמרינן דנעשית מצותו מותר. אמנם בחזו"א (פסחים סי' קי"ח) כתב דבדין תשביתו כלול לאבד החמץ מחמת איסוה"נ שבו.
והנה במנחת חינוך (מצוה קמ"ו) הקשה למה בעגלה ערופה אסור אפרה נימא דהוי נעשית מצותו, דנהי דעגלה ערופה הוא משני כתובים הבאין כאחד שנתחדש בהם דאע"פ דנעשית מצותו אסור, היינו דמה דנעשה מצותו מחמת העריפה אינה מתירה מ"מ אחרי הקבורה נימא נעשית מצותה, ובזה רצה לומר דלא ילפינן ממת שיהי' בעגלה ערופה מצות קבורה, והקשה ממת דלמה אסור בהנאה אחרי שנקבר, דפרכינן שם מבשר המת דהוא מהנקברין מאי לאו טהור ומותר, ומאי קשה אה"נ דאפרן מותר כיון דבקבורה נעשית מצותו. והנה לא קשה לי' כ"ז דלא נעשה אפר שיהי' מותר, מפני דהא שוב מוטל עליו קבורה ולא נעשה מצותו, דהא עדיין המצוה רמיא עלי', וכל השאלה אחרי שנעשה אפר, וצ"ל דס"ל דאין מצות קבורה על אפר, דאל"כ מאי מקשה הא עדיין מוטל לקוברו, אמנם אפי' אם אין כבר מצות קבורה, הא מ"מ ודאי אין הדין דקבורה שיעשה אפר, דהחיוב קבורה הוא תמיד, ונעשית מצותו שייך היכא דזה המצוה, כגון בשריפה דהמצוה שישרף וגמר שריפתו הוא לכשנעשה אפר נמצא דזה גמר מצותו, אבל בקבורה דאין המצוה שיעשה אפר אלא קבורה, אלא דאחרי דנעשה אפר בטל מצות קבורה, אבל לא שזהו חיובו ולא שייך נעשית מצותו. אמנם קושיתו תהי' לפי"מ דנקט במשנה למלך (פ"ה מהל' מעילה) דכתנות כהונה שבלו מקרי נעשית מצותן אע"פ שאין מצוה לעשות שיהי' בלו ולזה קשיא קושיתו.
ואימא הנ"מ היכא דבדק צור ושחט בה דמיחזי כסקילה וכו' מידי סכין באורייתא כתיב ועוד הא תניא בכל שוחטין. פרש"י וכיון דהכי הוא כי שחטיה נמי בצור לאו סקילה היא אלא שחיטה. הנה לפי"ז אם ישחוט בצור לא נתקיים מצות סקילה דשם שחיטה מפקיעה סקילה, ויש לעיין בשחט בצור בהמה טמאה, דבבהמה טמאה הא שחיטה בסימנים אין לו דין שחיטה לשום דבר, ולכן אם היא עדיין מפרכסת דינה כחיה, ורק בבהמה אם שחטה רוב סימנין אז אע"ג דעדיין מפרכסת אין דינה כחיה כמבואר בתוס' ב"ק דף ע"ו א' ד"ה שחיטה, וא"כ אפשר דאם שחטה בצור נתקיים בה שפיר מצות סקילה, ורק בבהמה טהורה דבשחיטה בצור כדין מקרי שחיטה לכן אין לה שם סקילה משא"כ בטמאה, וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |