אילת השחר/זבחים/כב/א

אילת השחר זבחים כב א

דף כ"ב ע"א

בין שאין בהן רביעית. לכאו' לא משכחת לה שיקדש ידים ורגלים בפחות מרביעית, אבל לפמש"כ רש"י דמיירי לענין לקדש המים אתי שפיר דאע"פ דלא יוכל לקדש יו"ר בפחות מרביעית מ"מ כיון דלא נאמר דין כמה מים צריך לקידוש יו"ר יכול לקדש אפילו מים פחות מרביעית ועל הידים ורגלים ישפוך מכמה פעמים עד שיורחצו.

בקודח מתוכו. פרש"י דקודח בדופנו של כיור כלי קטן ויונק מימי הכיור. ויל"ע מאי קמ"ל דמקדשין בזה, הרי המים באים מהכיור והכלי הקטן אינו אלא דרך למים לעבור, וכמו שמועיל לרחוץ דרך הדדין שהיו בכיור.

וצ"ל דשאני דדין דכיון שאינם כלי הרי הם בטלים לכיור, וחשיב שפיר שהרחיצה היא מהכיור, [וכעין מה שמצינו בשו"ע או"ח (סי' קנ"ט ס"ז) דכששופך אדם מים מכלי לצינור יכול אדם אחר להניח את ידיו תחת קצהו השני של הצינור וליטול את ידיו ומקרי נטילה מכלי], משא"כ אם מסמיך כלי לכיור הו"א דהוא דבר בפני עצמו וצריך שיהא בו כשיעור, קמ"ל דגם באופן זה מהני, ועי' שטמ"ק (אות כ"א).

ובכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל מפרש דמיירי שהיה השיעור ד' כהנים בכיור רק בצירוף עם הכלי קטן, וקמ"ל דמצטרפי יחד לשיעור.

ויל"ע אם הצירוף הוא ע"י חיבור הכלים או ע"י שהמים מתחברין יחד, ואם נימא דרק המים מצרפין ע"כ נצטרך לומר דהשיעור ד' כהנים הוא רק שיעור במים וא"צ שיהי' בכלי שיעור זה, דלא שייך לומר דחיבור המים משוה לשתי הכלים להיות ככלי אחד.

והא ממנו אמר רחמנא. לכאו' גם אם לא הוי כתיב "ממנו" הי' משמע דוקא כיור, דהא כתיב ועשית כיור וגו' ורחצו אהרן ובניו, וע"כ היינו מהכיור.

ירחצו לרבות כלי שרת. כעת עדיין לא ידענו דירחצו מרבה רק כלי שרת אלא לרבות "כלי" רק משום דאליבא דאמת מתרבה רק כלי שרת לכן נקט מה שהוא אליבא דאמת אבל כעת עדיין לא ידענו דרק כלי שרת, לכן פריך אי הכי אפילו כלי חול נמי, ובמאי דפריך אפי' כלי חול נמי לכאורה הא תפשתה מרובה לא תפשתה, וכשמרבים מרבים רק מה שמוכח ולא מרבים מה שאינו מוכרח, די"ל דלגבי לרחוץ ידים ורגלים לא הי' שום סברא לחלק מכלי שרת לכלי חול, לכן פריך אפי' כלי חול נמי דאין לנו לחדש כלי שרת מה שלא מצינו שיש בזה עדיפות.

והנה לפי הו"א זו ע"כ דא"צ שיתקדשו המים דהא כלי חול אינו מקדש המים מ"מ ע"י רחיצה זו מתכשרי הידים ורגלים לעבודה, ומה שקורין לזה "קידוש" משום דהוא מכשירו לעבודה ולא מפני שזה דין קדושה, והתרגום דקרי לה "יקדשון" אין ראי' דהוא דין קידוש רק מה שזה מכשירן לעבודה קרי לה קידוש.

ומהאי טעמא לא הי' שייך שיחול פסול לינה על המים כיון שאינן קדושים, אבל הידים שייך שפיר שיפסלו בלינה דדין הכשרן פקע ע"י לינה, וכל זה נכלל בקושית הגמ' מנ"ל דבעינן כלי שרת ושיתקדשו המים, דלמא א"צ כלי שרת ולא שיהיו המים קדושים, ועי' משנ"ת לעיל כ' ע"א ד"ה מי כיור.

כלי חול לא מצית אמרת ק"ו מכנו מה כנו שנמשח עמו אינו מקדש כלי חול שאינו נמשח עמו אינו דין שאינו מקדש. נמשח עמו אין הכונה מחמת דהוא קדוש אלא מעלה בעלמא שיש בכנו, וכ"ש כלי חול שאין לו את המעלה, ואי"ז סברא מחייבת לקדש ממנו, דלימוד ק"ו סגי בזה שיש מעלה נגד דבר שאין בו מעלה ולא צריך שיהי' דוקא דבר שהסברא מחייב את הדין.

והפירכא שאינו עשוי לתוכו תאמר בכלי חול שעשוי לתוכו, ג"כ אינו סברא דלכן יועיל קידוש יו"ר יותר למה שעשוי לתוכו, אלא זה מעלה בעלמא.

לכן מה שפירשנו דפריך מה ראית למעט כנו ולרבות כלי שרת לא נוכל לומר משום דיותר יש למעט כנו משום דאינו עשוי לתוכו, דלגבי לימוד אי"ז סברא מספיקה להעדיף כלי שעשוי לתוכו מכנו, לכן קאמר משום דכיור טעון משיחה כמוהו, והוא יותר שייך להתמעט במה דקאי בדבר הדומה.

שם. יל"ע אי לא מעטיה קרא לכנו דאינו ככיור אם אז היו הכיור והכנו דבר אחד, והיו מצטרפין מים שבכיור עם מים שבכנו לשיעור ד' כהנים. ואם נימא שהיו נחשבין לכלי אחד, צריך להבין הא דאמרי' דמעטיה קרא לכנו מדכתיב כיור נחושת וכנו נחושת, לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחר, די"ל דמעטי' קרא דאינו ככיור היינו רק לענין זה שאינו חלק מהכיור, אבל מנ"ל דמעטיה קרא דאינו נחשב לכלי מצד עצמו, דלמא כל המיעוט הוא שאינו חשוב כחלק מהכיור גופיה, ולא נתמעט שאינו ראוי בפני עצמו.

מה לכנו שאינו עשוי לתוכו תאמר בכלי חול שעשוי לתוכו. הנה ע"כ זה פירכא מסברא ולא מכח דין, אך צ"ב מה הסברא בזה, דהא לא מיירי מצד קידוש המים כיון שרוצה לרבות כלי חול, וא"כ מאיזה טעם גרע מה שאינו עשוי לתוכו.

וקשה לומר דסברת הגמ' דכיון שאינו עשוי לתוכו אין עליו שם כלי, דכיון שהוא כלי קיבול למה אין עליו שם כלי מחמת שאינו עשוי לקבל, ואפילו אם אינו ראוי לקבל כלל למה אינו כלי, דכל מושג כלי הוא דבר העשוי לשמש לעשות האדם בו שמושו, וא"כ גם כשאינו עשוי לקבלה הוא כלי, ולענין טומאה הא כלי ממתכת נקרא כלי לקבל טומאה אע"פ שאינו מקבל, ואפילו כלי עץ או כלי חרס דאינו מקבל טומאה פשוטיהן, מ"מ אי"ז אומר דאינו כלי ובודאי מחט הוי כלי כיון דהאדם משתמש בו, ורק כלי שבור שאינו יכול להשתמש בו אינו כבר כלי.

ובכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל ביאר דהא דצריך קרא למעט כנו אינו משום דס"ד דהי' כלי, אלא דס"ד דהי' ככיור, וע"ז הגמ' מוכיחה מדצריך לכתוב וכנו נחושת ואם זה ככיור פשיטא דצריך להיות נחושת, וע"כ דאינו ככיור. והדברים צ"ע דאם יש מקום דהוי ככיור אע"פ שאינו מחובר אליו ע"כ הוא משום דמשמש עם הכיור הוי כיור, א"כ גם כשאינו נחושת שמושו להכיור הוי כיור אע"פ שאינו נחושת.

ומה ראית. כבר תמה בטהרת הקדש מה פריך הא ודאי כלי חול יש יותר למעט מכלי קודש.

ואולי יש לפרש קושית הגמ' מה ראית למעט כנו ולרבות כלי שרת, נימא איפכא למעט כלי שרת אחר ולרבות כנו שאפשר לקדש ממנו, וע"ז מתרץ כיון דכנו טעון משיחה הרי הוא יותר דומה לו ושייך יותר למעטו דאע"ג דדומה לו מ"מ אינו כמוהו, [כעי"ז עי' קידושין ה' א' ומה ראית מסתברא קאי בגירושין ממעט גירושין קאי בגירושין ממעט קידושין].

זה טעון משיחה כמוהו וזה אין טעון משיחה כמוהו. מהא דנקט הלשון טעון משיחה "כמוהו" משמע דבא רק לומר דמיירי במה שיותר דומה לכיור, ולא משום דמצד הצורך להמים שיתקדשו צריך כלי שרת, רק דכיון דכיור הוא כלי קודש בעינן נמי דהכלי שנתרבה לרחוץ ממנו יהא קדוש כמוהו, וצ"ב א"כ מ"ט אליבא דאמת הכיור וכלי שרת מקדשין את המים, הרי אם אין צורך שיתקדשו המים אין הכלי מקדש.

תוד"ה בין שאין בהן רביעית. תימה דגרע מנטילת ידים. הנה אף דנטילת ידים היא דרבנן וקידוש ידים ורגלים הוא דאורייתא, מ"מ י"ל דקשיא להו למה לא הצריכו רביעית בקידוש ידים ורגלים לכה"פ מדרבנן.

אך לכאו' לא דמי לנטילת ידים כלל, דנטילת ידים בא להוריד טומאה, ובזה נאמר שיעור רביעית דפחות מרביעית אינו מטהר, אבל קידוש אינו דין "טהרה", ועי' שפת אמת.

בא"ד. וי"ל דנט"י נמי כשיש בו רביעית נוטלין אפי' לשנים והכא בדהוה ביה רביעית מעיקרא. וצ"ל דמ"מ פריך מברייתא דקתני בין שאין בהן רביעית, ולא מפרש דמיירי בשהיה בו מעיקרא שיעור ד' כהנים ונשתייר מעט, ומהני שייריהם גם לשיעור ד' כהנים, דמ"מ מהא דתלי לה בברייתא בשיעור רביעית דקתני בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית, משמע דהכל תלוי ברביעית ולא בשיעור ד' כהנים.

אך יל"ע מה שייך בקידוש ידים ורגלים הענין של שיירי טהרה הרי אי"ז דין טהרה כלל. ואפשר דבאמת קשה בכלל מה הקשו תוס' מנטילת ידים דרבנן, ואפשר לומר דאמנם נטילת ידים אינה אלא מדרבנן, היינו משום דכל טומאת ידים אינה אלא מדרבנן, אבל שיעור רביעית שנאמר לגבי מה שמטהר הוא שיעור דאורייתא, דהא ברביעית מטבילין מחטין וצינורות, ונמצא דכח טהרה של רביעית הוא מה"ת, ולכן הק' תוס' היכן מצינו שיהא מדאורייתא דין וכח לפעול משהו בפחות מרביעית.

ומה שתירצו דקאתי משיירי רביעית, אף דלא מצאנו דבר זה אלא בדרבנן והכא איירי לענין דאורייתא, י"ל דבאמת סברת שיירי טהרה היא סברא שהיתה מועילה גם בדאורייתא, אלא דלא שייך היכי תמצי בדאורייתא, דמחטין וצינורות דהטהרה היא ע"י טבילה ברביעית, לא שייך לומר דכשהטבילו פעם אחת במים נעשה בהם איזה דין ויהא ע"ז שם שיירי טהרה, דהא לא נשתנה בהן דבר, ורק בנטילה דהטהרה היא ע"י שפיכה, בזה מועיל מה שהיה מתחילה רביעית.

והיינו טעמא דהא לעולם בשעת טהרתן כששופכין את המים על הידים הרי הם יוצאים מן הכלי וכבר אין בהם רביעית, וע"כ דמה שהיה מתחילה רביעית סגי, ומינה אמרי' דה"ה נטילה אחרת מהניא מאלו המים, ודבר זה לא שייך במקוה שכל טהרתו היא ע"י שנכנסין במים שבמקוה, ולכן אף שהיסוד הוא אחד דרביעית יש לה כח טהרה, מ"מ כל חד כדיניה, דמקוה שטהרתו כשהמים במקוה בעינן לעולם רביעית, משא"כ נטילה דהטהרה היא בשעה ששופכין מהכלי ובאותו זמן כבר אין בהן רביעית, ממילא לעולם דינו דכח הרביעית שהיה בתחילה סגי.

ולפי"ז שפיר מדמו קידוש ידים ורגלים לנטילה, דגם בקידוש כח המים מקדשין בשעה שיוצאין מהכיור, ואז אין בהן כבר שיעורן, וע"כ דמהני בהו מה שהיה בהם רביעית בתחילה, ולכן אפי' אם קידוש אי"ז דין טהרה, מ"מ ס"ל לתוס' שיועיל בזה שיירי רביעית כמו בנטילת ידים, כיון שבשניהם כח המים פועל כשיוצאים מן הכלי.

בא"ד. בקרן אורה הק' דאכתי תקשי למאי דמשני בקודח מתוכו, דהא שיירי טהרה לא מהני אלא באותו כלי ולא כשהעבירן לכלי אחר, ובלקוטי הלכות משמע דמפרש לפי תוס' דהא דמשני בקודח מתוכו מועיל רק לענין שיעור ד' כהנים, ומיירי שלקח בכלי קטן שיש בו רביעית ומילא מכלי גדול של שיעור ד' כהנים, וקתני בברייתא דאם קידש כהן אחד מהכלי הקטן ועכשיו כבר אין בו רביעית יכול עוד כהן לקדש ממנו אף שאין בו רביעית, ונמצא דהשיירי רביעית הם מאותו כלי.

וקצת דוחק דבגמ' לא נזכר דנטל ממנו כהן מתחילה ורחץ ממנו יו"ר רק שקדח מתוכו, וכן יל"ע דאי מיירי שבכלי זה עצמו היה ג"כ רביעית מתחילה, א"כ למאי אשמעינן כלל דמיירי בקודח מתוכו, הא מצי למימר שהי' בכיור עצמו כשיעור ואחרי שקדשו ממנו כמה כהנים נשאר פחות מרביעית, ומשמע דרבותא נקט דקדח מתוכו בכלי פחות מרביעית.

תוד"ה והא ממנו וכו'. ונראה דקאי וכו'. ומשמע לפי"ז דכהן גדול שהי' מקדש בקיתון של זהב מיירי שהיה בו כשיעור כדי לקדש ד' כהנים.

בא"ד. ופריך והא ממנו וכו' שיהא בו כשיעור. צ"ב לפי"ז מאי משני ירחצו לרבות כלי שרת, אכתי מנ"ל לרבות שמקדשין בכלי שאין בו כשיעור, ואפי' נימא דירחצו משמע לרבות פחות מכשיעור, מ"מ מ"ט נקטה הגמ' לרבות כלי שרת, הא לפי תוס' ידענו דכלי שרת כשר לקידוש, והקושיא היתה על פחות מכשיעור.

וכן לפי' זה מאי דמקשה אי הכי כלי חול נמי אין לזה שייכות לתירוץ כלל דהא משנינן רק דרבי רחמנא גם פחות מכשיעור, רק כיון שנקטה הגמ' לשון זה דלרבות כלי שרת, פריך ליה אי הכי כלי חול נמי וצ"ע.

וכן ק"ק מהלך הגמ' דמתחילה פריך דבעינן שיעור ד' כהנים, ומשני דכיון שקודח מתוכו א"צ שיהא שיעור בכלי שמקדש ממנו, ושוב חוזר להק' דבעינן שיהא בו כשיעור, והרי כבר תירצנו דמהני לזה קודח מתוכו ומאי פריך.

ובכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל כתב לפרש דקושית הגמ' היא דאמנם א"צ שיהא מים כשיעור כיון שלקחן מן הכיור, מ"מ כיון דכתיב ממנו דומיא דכיור, בעינן שיקדש מכלי המחזיק שיעור זה ע"ש.

אמנם קצת תימה שיהא כזה דין דליבעי כלי המחזיק מים כשיעור ד' כהנים, הגם שא"צ שיהא בו מים אלא מעט, דלמה נאמר שיקדש מכלי גדול וצריך שיהי' בו רק מעט מים, ומשמע יותר דפריך דליבעי מים כשיעור.

ואין להק' דלפי"ז מה נאמר דצריך כלי שמחזיק רביעית דהא בלי זה אין מים כדי רביעית גם לא משיירי רביעית, יש לומר דבא לאפוקי נייר או צינור שאין לו שולים דאין מחזיק מים.

עוד יל"ע לפי' תוס' דפריך דליבעי כלי המחזיק שיעור ד' כהנים, א"כ היינו כיור, ומאי שנא כיור מכלי זה, דלא נזכר בשום מקום שיהא דין צורה מסוימת להכיור, אלא כל כלי שרת המחזיק שיעור ד' כהנים היינו כיור, וקשה לפי"ז לשון הגמ' דמשמע דפריך דליבעי כלי שרת דומיא דכיור כמו שכתבו תוס', ואם נימא דצריך כלי שרת שמחזיק שיעור ד' כהנים א"כ היינו כיור, ובכתבים הנ"ל נקט כן באמת דכלי שיש בו שיעור ד' כהנים היינו כיור, וזה דוחק קצת דא"כ כשאמרו כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים אין מקדשין בו, נאמר בזה דכל כלי שמחזיק ד' כהנים היינו כיור.

וכן העירו דאם כל כלי המחזיק כשיעור ד' כהנים היינו כיור, א"כ היכי משכחת לה מש"כ הרמב"ם והחינוך דלכתחילה מצוה לקדש מהכיור דהא כל כלי שרת היינו כיור.

ואפשר דבאמת כיור היינו כלי נחושת דוקא, וכל כלי שרת שאינו נחושת איתרבי דאפשר לקדש ממנו אפי' שאינו כיור, ופריך דכשמקדש בכלי שרת אפי' שלקח המים מהכיור נחושת מ"מ ליבעי שיהא בו כשיעור ד' כהנים.

וכן לגבי מה שנאמר דין דבמקדש צריך שיהי' בו כיור וכנו, זה מקוים רק בכיור וכן נחושת.

בא"ד. ופריך והא ממנו אמר רחמנא דאין לקדש אפי' קודח אלא א"כ יהא כמוהו שיהא בו כשיעור. יל"ע דלכאו' השיעור של ד' כהנים הוא שיעור במים ולא בגודל הכלי [וכמשנ"ת לעיל], וא"כ במאי קרי לה ממנו שיהא כמוהו עי"ז שיש בו מים כשיעור ד' כהנים, הרי זה לא מוסיף כלום בעצם הכלי שעל ידי זה שיש בו מים כשיעור ד' כהנים הוי דומיא דכיור, ומסוגיא דלקמן דקאמר ר"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור, מבואר להדיא דהוי שיעור במים ולא בגודל הכלי.

תוד"ה קודח מתוכו. פי' שנוטל ממימיו בכלי קטן וכו'. והלשון קודח פי' בערוך דהוא לשון שאיבה.

ועי' בלקוטי הלכות שכתב דרש"י שלא פירש כתוס' י"ל דבדינא מודה דמהני שאיבה בכלי קטן מכלי גדול, אלא דהוי קשיא ליה הלשון קודח לכן פי' שקדח דופנו של כיור וכו'.

אמנם לכאו' דינא דתוס' הוא חידוש גדול דמהני מה שלוקח מכלי גדול, וא"כ אם לפי רש"י אין חידוש זה מבואר בגמ' קשה לחדש דמהני.

תוד"ה ק"ו מכנו. משמע שיש לו תוך וכו'. פי' החק נתן דאי אין לו תוך מה הק"ו מכנו, דלמא הא דאינו מקדש משום שאין לו תוך, אמנם בלא"ה נמי ע"כ יש לו לכהפ"ח קצת תוך, דאם אין לו כלל תוך אינו מחזיק מים כלל ולא שייך לקדש בו.

ולכאו' כונת תוס' דהכן הי' כמין טבלה עם לבזבז והכיור היה עומד על קרקעית הטבלא, ולא חשיב הכן עשוי לתוכו כיון שאין עשוי למלאות בתוכו מים רק להניח הכיור על קרקעיתו, ולשימוש זה א"צ את הלבזבז [א"ה עי' ברש"י מלכים א' פרק ז' ל"ז‏].

למעוטי טיט הנדוק וכו'. יל"ע בטיט הנדוק דפרה שוחה ושותה ממנו, אם ישתה אדם מזה אם יברך ע"ז שהכל כדין מים, או לענין שתיית אדם לאו שם מים עלה אלא רפש הוא והאוכל רפש אינו מברך עליו, ועי' משנ"ת בזה בתוד"ה למעוטי.

אי דפרה שוחה ושותה וכו'. הלשון פרה שוחה ושותה משמע דוקא "שוחה" מעצמה, והיינו דמכרת שזה ראוי לשתי' ושוחה ושותה, ומיהו לא נוכל לידע השיעור אלא כשניתן לה לשתות ונראה אם היא שותה, [ויל"ע למה נקטו דוקא בפרה דלכאו' הוא הדין כל בע"ח, ועי' ב"י סי' קס"א‏].

למעוטי יבחושין אדומין וכו'. לא מבואר למה מהני רק להשלים ולא אם כולן מזה, ואם זה רק מדרבנן אפשר דעשו הרחקה, דנראה כאלו זה לא מקוה, אבל אם זה מן התורה צריך טעם.

דתניא רשב"ג אומר כל שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו. דחשיב מים, ולענין להכשיר אוכלין הובא בכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל דלא מהני דבר שברייתו מן המים, משום דהא דמים מכשירין הוא משום דחשיבי משקה, ודבר שברייתו מן המים נהי דדין מים להם, אבל אין על זה שם משקה.

וצ"ע דהא בתורה לא כתוב "משקה" אלא וכי יתן מים על כל זרע וגו'. וממ"נ אי חשיב מים הרי זה משקה, דכיון דילפי' דמים מכשירין והנך דינן כמים ממילא יכשירו, וכן שאר משקין דילפי' מקראי אין ראי' דצריך שיהי' עליהם שם "משקה", אלא ילפי' מקרא דמינים אלו מכשירין את הזרעים, ועי' בקרן אורה.

ואולי יש לומר דמה דריבתה תורה הוא רק דדין מים עליהם, אבל לא נתחדש דהוי מים, ולהכשיר אוכל צריך "מים" וזה לא נכלל במים.

והיינו דהגזה"כ דצריך מים כדי להכשיר שיהי' לו דין קבלת טומאה משום דיש הרבה אוכלים דע"י המים נעשים ראויים לאכילה, דהיינו ע"י בישול במים, ולזה הי' גזה"כ דכל מים שבאו על אוכל עושין אותו ראוי לאכילה, ואז יש לו דין אוכל לקבל טומאה, דבלי זה אין ראוי לאכילה, ואע"פ שיש אוכלין שא"צ מים מ"מ התורה חידשה דלקבל טומאה צריך דבר הראוי לתקן האוכל, וכיון שכן צריך מים ממש שבכחם לתקן האוכל, אבל לא מהני ע"ז אם יש לו דין מים, משא"כ לדין מקוה דאין דינו תלוי מחמת דמציאות המים הם מטהרים אלא דגזירת מלך הוא שמים מטהרים, וע"ז סגי מה שיש לו דין מים, אע"פ שאינו במציאות מים.

ואמר רב יצחק וכו' מטבילין בעינו של דג. לכאו' מהא דמטבילין בעינו של דג אין ראי' דעושין מקוה שלם דאפשר דמיירי רב יצחק בדג שנמצא במקוה וקמ"ל דמהני אף לטבול בעינו של הדג, אבל אה"נ דלא מהני אלא כשיש רוב מים משום דפשיטא דדבר שרק משלים אינו יכול לטבול שם רק מצטרף, ואם יכול לטבול בעינו של דג ע"כ דלא רק משלים.

מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר ואמר רב יהודה וכו' עד רובו. ובהוסיף מ"א סאה מי פירות ולא הוציא ממי המקוה כלום, דנו בזה תוס' ביבמות (דף פ"ב ע"ב ד"ה נתן סאה) אי אמרי' דקמא קמא בטיל וכשר, ולתי' א' שם פסול מדאורייתא בכה"ג, ועי' חזו"א (יו"ד קל"ב י"ב).

והנה האחרונים דנו בדין ביטול ברוב אם מועיל להוריד את הדינים של המתבטל או גם מקבל המתבטל את דיני המבטל, ולכאורה כאן משמע דע"י ביטול מקבל המתבטל דין מים.

ואפשר לחלק דכל מה שדנו האחרונים הוא רק בביטול שהוא על הדין בלחוד, כגון חוט שלא נעשה לשם ציצית שנתערב בחוטין שנעשו לשם ציצית, דהנידון הוא אם הביטול יועיל להוסיף למתבטל דין לשמה וכל כה"ג, אבל הכא במקוה אין זה ביטול על דיני הדבר אלא על המציאות וטבע הדבר, דהנידון כאן תלוי בטבע ומציאות הדבר אם זה מים או יין, ואחרי שע"י הביטול נשתנה מיין ונעשה מים, ממילא הוא מקבל כל דיני מים לגמרי, בין להוריד ממנו דינים קודמים של יין ובין ליתן לו מעלות שיש במים.

ובאמת מה שמצינו בשאר מקומות ביטול ברוב הוא רק לגבי דינים ואיסורים, וכאן זה חידוש מיוחד שביטול ברוב מהני שלדינא הוי כאלו בטל טבע הדבר, דהא במציאות אכתי זה יין וכשישתה מהם יתכן שישתכר, ומ"מ ע"י דין ביטול ברוב חשבינן ליה כמים.

ומה שמועיל כאן באמת ביטול ברוב כתבו תוס' בבכורות (דף כ"ב ע"ב ד"ה יתיב), וז"ל ומי פירות במקוה שמעלין בנתן סאה ונטל סאה עד רובו אין לתמוה למה בטלין מי פירות ונחשבין כמים דהכי גמירי לה עכ"ל, ויל"ע לפי"ז דאולי זה נאמר רק במה שנוגע לדין מקוה אבל לענין שאר דברים לא חשיב כמים, ואותן מים שבמקוה אולי לא יוכשרו לרחיצת קרב וכרעים וצ"ע.

אמנם יל"ע האיך בטלי המי פירות הרי הם ניכרין בתערובת, דכשיהיו כ"א סאין מים וי"ט סאין מי פירות, בודאי יטעם טעם מי פירות בשתייתן, וכשירצה לשתותן יברך עליהם בורא פרי הגפן, ומ"מ יכול לטבול בהן, והרי ניכר שאינו מים, ועי' בתוס' להלן ע"ח ב' מש"כ בזה.

וי"ל דהנה שיטת הרשב"א דדין טעם כעיקר אינו אלא על איסור אכילה ולא על טומאה וטהרה, וא"כ הכא נמי כיון שאי"ז נוגע לענין אכילה לא איכפת לן מה שניכר הטעם.

אך באמת צריך להבין דברי הרשב"א מ"ט לא יחשב דהאיסור מינכר עי"ז, דומיא דמש"כ הפוסקים (הובא ברמ"א יו"ד סי' צ"ח סעיף ד') בחֵלב שנפל ברותחין ונימוח, דאפי' שאין ניכר עכשיו החֵלב מ"מ כיון שכשיתקרר יקפא החֵלב ויהא ניכר, אינו בטל ברוב, וה"נ כיון שכשיטעם ירגיש את האיסור או את המי פירות במקוה, מ"ט לא מקרי דמינכר ולא יתבטל.

ועי' בריטב"א מכות (דף ד') דמים מתוקים שנפלו למי הים הגדול שהם מלוחין לא בטלי כיון שהם ניכרים, וכ"ש הכא מי פירות דמינכרי במים לא פחות משם, ושמא גם שם זה רק מדרבנן, ולא לכל דבר החמירו בזה, ועי' משנ"ת להלן בתוד"ה לרביעית.

אמר רב פפא אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין וצינוריות. ערש"ש וחזו"א (מקואות תניינא סי' ו' סקי"ב) שפירשו דרב פפא קאי אהא דאמר ר"ל כל המשלים למי מקוה וכו' לרביעית אינו משלים, וקמ"ל רב פפא דאם לאחר שנתבטלו המי פירות במקוה שלימה, קדח ממקוה זו רביעית, הרי היא כשרה ומהני המי פירות שבה להשלים כיון דכבר נתבטלו במקוה, ולא אמר ר"ל בזה דלרביעית אינו משלים.

מיהו לענין נטילת ידים מסתבר שלא יועיל להצטרף מי פירות אף אם קדח ממקוה, דלענין נטילת ידים אין במקוה שום עדיפות, והו"ל ככל רביעית לנטילת ידים דלא מהני נתן ונטל, [ועי' בר"ח פסחים דף י"ז ע"ב במאי דקאמר רב פפא התם דרביעית שבקרקע טהורין, שכתב ע"ז דהוא מה שאמר רב פפא כאן, ולכאורה הא שם מיירי בכל רביעית בקרקע דמטהר וכאן מיירי בקודח ממקוה, וצ"ב כונתו, ועי' בקה"י].

ובחזו"א מקואות (קמא סי' ח' סק"ד) רצה לפרש דברי רב פפא דמיירי בסתם מקוה, וקמ"ל דאף שביטלו רביעית דכלים, מ"מ בבא ממקוה גדול אוקמוה אדאורייתא, ולפי"ז כתב דמקוה שנחסר עד רביעית מטבילין בו כלים.

אמנם ברש"י נדה (ב' ע"ב) פירש למתני' דמקוה שנמדד ונמצא חסר דמיירי לענין כלים, ומשמע דמקוה שנחסר פסול גם לכלים, וכן החזו"א עצמו במקואות (תניינא סי' ו' סקי"ב) דחה פי' זה.

רש"י ד"ה למעוטי נתן סאה ונטל סאה. ודכוותי' בנטילת ידים לא משלמי וכו' דלא חשיבא שיעור זוטרתא דרביעית לבטולינהו. יש להעיר למה נקט רש"י רובע רביעית, הרי עד חציו כשר. והנה תוס' כת' לפרש דקאי ארביעית להטביל מחטין וצנוריות ודחו משום דבימי ר"ל כבר בטלו רביעית דמקוה וכו'. ומ"מ משמע דעצם סברת רש"י שייכא גם לגבי מקוה של רביעית, כיון דטעמא משום דשיעור זוטרא דרביעית לא חשיב לבטולינהו, מיהו צע"ק מה נפק"מ בשיעור לגבי ביטול המי פירות שבו, דלא מצינו בדין ביטול ברוב חילוק כמה יש ברוב אם מעט או הרבה, אלא כל שהרוב היתר מתבטל, וכן קשה מאי שנא דלגבי כיור מהני, וכבר נתק' בזה בשפ"א.

ואפשר דהנה מבואר במשנה דרק בנתן סאה ואח"כ נטל סאה מים מהני ולא בבא להשלים מעיקרא, ולכאורה מאי נ"מ הא מ"מ יש רוב מים, [ובודאי אינו אלא מדרבנן וכמבואר בחזו"א (יו"ד סי' קל"ב ס"ק י"ב) אך מ"מ טעמא בעי לחלק], אלא ע"כ דאי"ז ביטול ברוב סתם, אלא דהכח והדין מטהר שיש על המקוה הוא מבטל ונותן כח מטהר גם על המי פירות, ולכן כשנפל לפני שהי' דין מקוה דאז המים צריכים לבטל המי פירות מדין ביטול ברוב סתם, ושיקבלו המי פירות דין מים בלי כח מטהר של מקוה, זה לא אמרינן, וזה מדרבנן כמו שהבאנו בשם החזון איש, וכן בכיור הדין מי כיור מבטל את המי פירות כדי שיוכשרו לעשות בהם קידוש, וברביעית דנטילה הדין טהרה שחל על המים אין בכחם לתת דין מטהר במי פירות, דשיעור דין זוטרא שלהם לא חידשו בו כח כמו בשיעורים גדולים שיתן כח טהרה במה שנתערב בהם, ואף אם יהי' הרבה יותר מרביעית ג"כ לא יועיל.

רש"י ד"ה עד רובו. עד רובו של מקוה ולא רובו בכלל. ק"ק דמשמע דכשר בעירב מי פירות עד חציו, ולא משמע כן ביבמות דף פ"ב ב'.

תוד"ה למעוטי טיט הנדוק. ולא כמו שפירש שם בקונטרס מ"מ אם עשה מקוה שלם מטיט הנדוק לא עלתה לו טבילה. הנה שיטת רש"י דמקוה שלם מטיט הנדוק לא מהני, אך לא ביאר עד כמה מהני להשלים את המקוה, אי בעינן דוקא שיהא רוב מים או לא, ובראב"ד בבעלי הנפש משמע דבעינן רוב מים דוקא, ועי' חזו"א (סי' ח' סק"א).

והנה לרש"י דס"ל שיכול לטבול גם בטיט, ע"כ שהוא סובר דבכל טבילה במ' סאה נחשב שהאדם טובל בכל הארבעים סאה, ולא רק במים הנוגעים בו ממש, וא"כ לעולם כשהטיט מצטרף הוא טובל גם בטיט, ומה שהמשנה במקואות מחלקת בין טובל במקום טיט למקום המים קשה לומר שזה מן התורה דהיינו מהלממ"ס, וע"כ אינו אלא מדרבנן, אלא דתמה מי איכא לחלק בין טובל במקום טיט לשאר חלקי המקוה, ועל זה מביא מאויר.

ובאמת גם באויר יש להתפלא למה לא יוכל לישון תחת האויר שמצטרף למקוה, ובמשנ"ב בביאור הלכה (סי' תרל"ב) כתב דמשמע דהא דאין ישנים באויר הוא מן התורה, אבל אפשר דגם שם באמת אינו אלא מדרבנן. ובאמת ברא"ש כתב דאל תקשי איך אפשר דאין לישון באויר הא כל סוכה יש נקבים, ותירץ דמיירי דאויר יש על כל אורך הסוכה, וגם זה קשה לומר דמדאורייתא יהי' חילוק, ואפשר דאי"ז רק מדרבנן, ועי' במלאכת שלמה סוכה (פ"ב מ"א) שכתב דלאכול שם מותר, וע"כ הכונה אכילת קבע דבלי אכילת קבע הא גם בבית מותר, וזה בודאי קשה, דמקום שאין לישון מה"ת דאין שם סוכה מ"מ לאכול אכילת קבע מותר, אבל אם זה מדרבנן אפשר דהחמירו יותר בשינה כיון דשינה חמור יותר, ומ"מ לחדש דזה רק מדרבנן זה חידוש גדול.

בא"ד. באיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו וכו'. יל"ע אם כל הנך שיעורים הם הלכה למשה מסיני או קבלו מרבותם דתלוי בשם טיט וכל אחד אמר מסברא דנפשיה מה נקרא טיט.

והנה משמע דטיט שמצטרף להשלים היינו דמצטרף גם העפר שבו להשלים ולא רק חלק המים שבו, ואף דעפר בודאי אינו מים מ"מ כיון שהטיט הוא נדוק נחשב כולו כמים, ויש לומר דכל מים יש בו קצת עפר, גם תמיד כששואב השכבה התחתונה בהכרח לוקח עם קצת אדמה, לכן כל אדמה שייך קצת להמים, ואפילו עפר שזה טיט ג"כ שייך להצטרף כל שעדיין ראוי לשתיית בעלי חיים, משא"כ שאר דברים אין להם שייכות עם מים ודאי לא יצטרפו.

והנה אם ישתה אדם רביעית מים שמעורב בו עפר, לפי מה שמשמע מהכא אפשר דמצטרף העפר למיחשב מים, וכן ביין יצטרף לשיעור רביעית. ובשלהי ביצה לענין מים ומלח שבעיסה דפליגי תנאי אי מעכבין את התחום לפי בעל התבלין, לא קשה דנימא דהמים והמלח נעשין חלק מהעיסה וכאילו הכל קמח כמשנ"ת דזה רק במים שתמיד הוא עם עפר.

תוד"ה נתן. אבל מים שאובין אפי' כל היום כולו כשר דראשון ראשון בטל. יל"ע למה הוצרכו לומר טעם דראשון ראשון בטל, הא כיון שנכנסו מים שאובין למקוה אין לך השקה גדולה מזו.

מי מקוה כשירים למי כיור וכו'. אין הכונה דבעינן מים שהיו במקוה אלא מים הראויים למקוה קאמר, לאתויי מים שאינן חיין כמ"ש רש"י, ועי' מאירי בסוטה (דף י"ד ב') דכללא הוא דכל הכשר למקוה כשר למי כיור וכל הפסול למקוה פסול למי כיור, מיהו פסול שאובין לא שייך לומר דפסול בכיור, דהא כיור כלי הוא וכל מימיו שאובין וכמ"ש המנ"ח (מצ' ק"ו) ופשוט.

מיהו יש לעיין אם מים שנעשה בהם מלאכה כשרים למי כיור, כמו שאין מלאכה פוסלת במי מקוה, דיש לחלק דבמקוה שהוא במחובר לא נאמר שום פסול, אבל מי כיור דזה בתלוש אולי פוסל מלאכה, ועי' לקוטי הלכות דמפרש דאתי למעוטי מים שנשתנו מראיהן.

והתניא במים ולא ביין וכו' לרבות שאר מים וק"ו למי כיור דכשרים לרחיצת קרביים. וצ"ל דאע"פ שכתב רש"י לעיל (כ"א ע"ב) דמי כיור מצוה לשמרן, מ"מ אין איסור לרחוץ בהם את האימורים דהא נמי מצוה היא, ולא מקרי הפסד למים [ובמשך חכמה פר' תצוה כתב דאין מעילה במי כיור כיון שניתנו לרחוץ וליהנות בהם והוו כבגדי כהונה דאין מועלין בהם מחמת זה].

והתניא במים ולא ביין ולא במזוג. ופרש"י דמזוג היינו שני חלקים מים ואחד יין, ומשמע לפי"ז דכשיהי' מעט מים יותר מב' חלקים כשר לרחיצת קרב וכרעים, אמנם יל"ע דהא בכה"ג מברכין עליו עדיין בופה"ג, ולמה יהא כשר לרחיצת קרב וכרעים הא אכתי יין הוא כמבואר ביו"ד (קל"ד ס"ה) דעד אחד מששה חשיב טעם יין, ומייתי לה מע"ז (דף ע"ג ב'), וכן לענין בופה"ג כתב הרמ"א (באו"ח ר"ד ס"ה) שיעור זה. וצריך לומר דעד ב' חלקים מים מקרי יין מזוג וזה מיעטה תורה, וכשיש מים יותר מזה אף דמברכין עליה בופה"ג היינו משום דלגבי שתייה זה חשוב כיון שנהנים בזה כיין, אבל חוץ מלגבי שתייה אז כיון דרובו מים הו"ל מים.

ומה דנקט רש"י ב' חלקים מים ואחד יין היינו למ"ד דהוי מזיג אחד תרי, ולהלכה דקיי"ל (או"ח סי' ר"ד ס"ה) דמזוג הוא אחד תלת, הוי מזוג עד שיעור זה.

[ועי' בתוס' לקמן (ע"ח ע"ב) שכתבו דהא דמכשרינן במקוה נתן סאה ונטל סאה היינו כשנתן יין מזוג, דאם נפל לתוכו יין חי אכתי חשיבי מי המקוה ליין אם נתן ונטל עד רובו, ולא תועיל לו טבילה בתוכו, או מיירי בחמרא רפי דאינו חסר מזיגה. והנה בברכות דף נ' ע"ב מבואר דאפשר ליטול ידים לסעודה ביין בשעת הדחק, ומבואר דליין איכא נמי כח טהרה ולא רק למים, והוא חידוש].

במים ולא ביין במים ולא במזוג וכו'. פי' הראב"ד בתו"כ דמיתורא קא דרשינן לכולהו, ומיהו יל"ע למאי איצטריך תרוייהו הא כיון דאימעוט מזוג כ"ש דביין גופא אין כשר לרחוץ.

לרבות שאר מים ק"ו למי כיור כו' לאו למימרא דמים חיים נינהו. יש לעיין אם למים חיים מיקרי יותר מים, ואי מרבינן סתם מים כ"ש מים חיים, או דלמים דיש בהם מעלה מסוימת כ"ש דמה שנאמר במים נאמר עליהם, אבל לא משום דעצם שם מים יש עדיפות למים חיים.

לא דקדשי. משמע דמים קדושים יש מעליותא בזה לענין רחיצת קרב וכרעים יותר מסתם מים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א