אילת השחר/זבחים/כב/ב

אילת השחר זבחים כב ב

דף כ"ב ע"ב

תוד"ה יצאו מי כיור. דכך שמו מי כיור בשעת מתן תורה. יל"ע דהא בשעת מתן תורה לא היה עדיין משכן ולא כיור, וממילא לא היה עדיין מי כיור, ובמה חשיב דנשתנה שמו בשעת מתן תורה [ועי' במפרשים].

ת"ר בן נכר יכול בן נכר ממש וכו'. אין להקשות דאי קאי על בן נכר ממש דהיינו עכו"ם, א"כ בלא"ה הרי הוא פסול משום "ערל" דכל הגויים ערלים כדאמרי' בכמה דוכתי, דמ"מ ערל "בשר" לא מקרו, ואיצטריך שפיר בן נכר לפוסלו.

מה ת"ל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. וכתב הרמב"ם (בפ"ט מהל' כלי המקדש הי"ג) דעובד ע"ז בין בשוגג בין במזיד הרי זה לא ישמש במקדש לעולם, [ובקרית ספר פ"ט מביאת מקדש וכן בפמ"ג או"ח קכ"ח סקנ"א נקטו דבשוגג אינו פסול אלא מדרבנן, ועי' מנחות דף ק"ט ע"ב‏].

ומשמע דדוקא אם עבד ע"ז אבל אם עבר על שאר איסורים כגון שגילח זקנו בתער אינו נפסל לעבודה, וכ"כ הפמ"ג (שם) דרוצח אינו נפסל [ועי' בלקוטי הלכות שנסתפק לענין מחלל שבת בפרהסיא אם הוא בכלל בן נכר לענין זה, כיון שהוא כנכרי לכל דבריו, ועי' בחזו"א (יו"ד סי' ב' סקי"ח) לענין מומר לכה"ת כולה, ועי' אחיעזר (ח"ג סי' נ' סק"א)].

ויל"ע בגר תושב שאינו עובד ע"ז אי מקרי בן נכר לענין זה, ואמנם בלא"ה אינו ראוי לעבודה דהוי זר וכמשה"ק בשטמ"ק אות ב', [ומה שתירץ השיטה דפסול זרות לא שייך אלא בישראל, כבר תמהו בזה דמ"מ אינו כהן, ועי' מקדש דוד (סי' ט"ו סק"ג)].

וצריכי דאי כתב רחמנא ערל בשר וכו'. ק"ק מה צריך לעשות צריכותא לשניהם הרי הם ב' דברים חלוקים ערל בשר, ובן נכר, וצ"ל דמ"מ הו"א דאי הוי כתיב ערל לחודי' הוו תרוייהו בכלל, כיון דלתרוייהו יש שם ערל, והוצרך לבאר למה אי אפשר ללמוד שניהם מדכתיב ערל.

תוד"ה ערל. מפרש רבינו שלמה בכל מקום שמתו אחיו מחמת מילה ור"ת מפרש דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה. משמע דלרש"י בכה"ג נמי מקרי דאין לבו לשמים, ולפי"ז ה"ה בשאר מצוות כשיהיה מומר שלא לקיימן אפי' אם זה לא להכעיס מקרי בן נכר לפרש"י, ולר"ת כל שאינו עושה להכעיס לא מקרי בן נכר.

ויל"ע לדעת ר"ת בערל שמתו אחיו מחמת מילה אם יהי' פסול לעבודה דהא ערל הוא, והנה בתוס' ישנים יבמות (דף ע' ע"א) כת' דבמתו אחיו מחמת מילה אין מצוה למולו לפי שהוא אנוס והוי כמילה שלא בזמנה, ומבואר שם שיוכל לאכול בתרומה, ועי' בריטב"א שם, וא"כ ה"ה שיהא כשר גם לעבודה.

וסברתם דמי שהוא אנוס מלקיים מצוה מחמת סיבה שבגופו, לא מקרי שעובר על המצוה באונס, אלא שאינו בכלל מצוה זו, וכמו דמדמה לה התו"י לקודם זמנה, ומש"ה לא חשיב ערל.

ויל"ע לסברת התו"י בתינוק שמתו אחיו מחמת מילה, שאין מלין אותו, אם עברו ומלו אותו ומת מחמת המילה, אם קיימו בזה מצות מילה או לא, דלפי מה שמשמע בדבריו לא קיימו בזה מצוה כלל כיון שאינו מחוייב.

וכה"ג יש לדון בכל תינוק חולה שהיה סכנה למולו, ומלוהו ומת, אם קיימו מצות מילה, ולהתו"י לא קיימו מצוה כלל, ואפי' אם בסוף הוא לא מת ע"י המילה, י"ל דכיון שהי' אסור למולו משום ספק סכנה, אינו נחשב ערל כלל, וא"כ גם כשמלוהו וחי לא קיימו מצות מילה [ויל"ע אם שייך כאן מצוה הבאה בעבירה, ועי' בזה בפירורים משלחן גבוה (ח"ג עמוד ל"ז)].

תוד"ה משום דאין לבו לשמים. אפי' שב בשעת עבודה אמרי' בסוף מנחות דאין קרבנו ריח ניחוח וכו'. ק"ק מה דנקטה הגמ' לשון זה דאין קרבנו ריח ניחוח, דהא ריח ניחוח אינו מעכב, ובלקוטי הלכות (סוף מנחות) רוצה לומר מכח דיוק זה דבשב בשעת עבודה אינו מחלל העבודה ורק לכתחילה לא יעבוד, ולא כמו שמשמע כאן בתוס' וברמב"ם דגם בכה"ג מחלל ע"ש.

והנה בלקוטי הלכות הק' לפי דברי התוס' אמאי עביד צריכותא לערל לב, הא איהו חמור מערל בשר, דבערל בשר אם מל את עצמו אפי' לעת זקנותו כשר לעבודה, אע"פ שכל ימיו עבר בזה על רצון ד', וערל לב פסול אפילו כששב בזקנותו.

ויש לחלק דכל מה שכת' תוס' דאפי' שב בשעת עבודה לא מהני, שייך רק לענין ערלות לב, דכשעובד ע"ז נהי' בו דין על להבא שהוא פסול וצריך ע"י תשובתו לעקור למפרע כאילו לא עבר, ובזה לא מהני מה ששב להחשיב כאילו נעקר מה שעבד ע"ז, אבל בערלות בשר הא אין בו פסול על הזמן שלא יהא ערל, וממילא כשמל את עצמו א"צ לעקור למפרע את מה שהיה ערל מתחילה, אלא כל רגע ורגע נידון לעצמו, דכשהוא ערל הוא פסול וכשהוא מהול הוא כשר, ולא שייך לומר בזה דכיון שהיה מתחילה ערל לא יוכשר גם כשימול, ושפיר עביד צריכותא דאין זה קולא בערל בשר אלא דלא שייך בו דבר זה.

וטעם הדבר דבערל לב אפי' חזר בתשובה גמורה אינו ראוי לעבודה, צריך לומר משום דמאיס, דידים שעבד בהם עבודה זרה מאיסי לגבוה, וכעי"ז כת' הפוסקים לענין שליח צבור דאפי' חזר בחשובה אינו ראוי להיות ש"ץ. ואמנם כל מש"כ תוס' דלא מהני תשובה הוא רק בעובד ע"ז, אבל המחלל שבת וכופר בה' אפי' שהם פסולין לעבודה כמ"ש הלקוטי הלכות, מ"מ אם חזרו בתשובה הם ראויים לעבודה, וכן ראויים לש"ץ, וכמ"ש בלקוטי הלכות סוף מנחות דלאלו מהני שפיר תשובה.

טמא פסול אמרו זקני דרום לא שנו אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד. ופרש"י וכן משמע תוס' דהיינו שמרצה בדיעבד על ידי הציץ, ויל"ע למה צריך לריצוי ציץ, הא ילפי לה מטמא מת שמרצה בקרבן ציבור, וטמא מת מרצה בציבור בלא ריצוי ציץ, וממ"נ אם לא שייך ללמוד שירצה ביחיד בלא ציץ, א"כ מנ"ל למילף כלל דמתוך שמרצה בציבור ירצה ביחיד ע"י ציץ. ויותר תמוה דבציבור גלי רחמנא דמותר לעבוד בטומאה ומכפר, אבל ביחיד שאנו באין ללמוד שיועיל בדיעבד הרי אסור להקריבו, והכהן שיעבוד בטומאה מסתמא יתחייב כרת, ואיך נלמד את זה מציבור.

ובכתבים הובא בשם מרן רי"ז זצ"ל ליישב לדעת הרמב"ם (בפ"ד מביאת מקדש הי"ד) דלמ"ד דטומאה דחויה בציבור בעי ריצוי ציץ, דנמצא דילפי' מציבור ליחיד דומה בדומה, אמנם זה יתיישב רק אם נימא דזקני דרום סברי דטומאה דחויה היא בציבור, אבל אי ס"ל דטומאה הותרה בציבור הרי א"צ ציץ, וכן לדעת תוס' במנחות (דף ט"ו א') דס"ל דגם אם טומאה דחויה בציבור מ"מ א"צ לזה ריצוי ציץ עדיין קשה, וכן ממה דנקט כאן רש"י דמרצה ביחיד ע"י ציץ, משמע דדוקא ביחיד צריך ציץ ולא בציבור.

עוד יל"ע האיך מצו למילף מקרבן ציבור לקרבן יחיד שירצה, הא בציבור לא דחי אלא בקבוע לו זמן, וכאן דאיירינן בקרבן יחיד סתם, ומשמע אף בשאין קבוע לו זמן, האיך ידחה, הא גם בקרבן ציבור כשאין קבוע לו זמן לא דחי טומאה.

ובכלל יל"ע מ"ט תלי לה בציבור וביחיד, הרי הדבר תלוי רק בקבוע לו זמן, בין רבים בין יחיד, כמבואר ברמב"ם (פ"ד מביאת מקדש ה"ט י') ובכסף משנה שם.

מה טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי וכו'. הא דלא עביד ק"ו מהא דטמא מת הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים, משא"כ טמא שרץ הוי רק ראשון ואינו מטמא אדם וכלים, אפשר דממה שמטמא אינה פירכא כ"כ, משום דכח המטמא אינו דין שנובע מחמת טומאתו, אלא זה דין בפנ"ע שהוא גם מטמא, כדחזינן דבעלי חיים אף שאינם מקבלים טומאה מ"מ מטמאין אחרים בטומאת גולל, הרי דמה שמטמאין אינו נובע מטומאת עצמן, ומש"ה לא חשיב לה חומר בטומאת מת, ופריך דוקא מחומרות שיש בטמא מת וטמא שרץ מצד עצמן.

קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין וכו'. יל"ע דמ"מ הרי יש ק"ו והאיך מועלת סברא זו להוציא מידי הק"ו, מיהו בתוס' ד"ה אי הכי בסופו, משמע דהוי היקש ואתי היקש ומפיק מידי ק"ו, אך צריך להבין מאי ילפותא היא דהא מה שמתכפרין לא עבדי בטומאה זה לא שיש בהם איסור לעשות בטומאה, רק שאין היכי תימצי שיהיו צריכין לדחות את הטומאה, ומ"ט הוי פירכא לק"ו.

אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא אמאי לא עבדי ציבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה. ופרש"י דאיש ולא ציבור קאמר רחמנא, ויל"ע דהא בקרא כתיב איש כי יהיה טמא "לנפש" ומנ"ל לטומאת שרץ שתידחה בציבור, ולא משמע דאתינן מכח הקל וחומר דלעיל.

מקום שנטמאו בעלים במת שאין משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה. ופרש"י דנטמאו בעלים במת היינו יחיד טמא מת שאין משלח פסחו.

והנה אם דין זה הוא רק בקרבן פסח או בכל הקרבנות, נחלקו בזה הראשונים, דברש"י כאן כ' שאינו משלח "פסחו", וכן לקמן (כ"ג א') בד"ה מפני שאמרו, כ' דלהכי נקט נזיר ועושה פסח דאילו שאר קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן. אמנם הרמב"ם (פ"ב מביאת מקדש הי"ב) כתב דטמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר עכ"ל, ומבואר דכל קרבן אין מקריבין עליו.

ולפי רש"י יל"ע מאי ראי' מזה דכח מתכפרין אינו דוחה טומאה, הרי זה דין מיוחד דקרבן פסח צריך שיהא ראוי גם לאכילה, וכשהוא טמא אינו ראוי לאכול לערב, אבל בשאר קרבנות שאין אכילה מעכבת, באמת כח מתכפרין דוחה גם טומאה.

אמנם חזינן דבקרבן פסח הבא בטומאה כגון שנטמא רוב ציבור הרי הוא מותר גם באכילה, והיינו משום דהקרבת הפסח תלוי' באכילת הבעלים, ולכן כמו שהותרו כל דיני הקרבן בטומאה הותרה גם האכילה כיון שהוא מדיני הקרבן, וא"כ ביחיד שלא הותר לו לאכול, ע"כ דכח מתכפרין אינו חזק כ"כ שיוכל להועיל במקום טומאה.

והנה הכ"מ כתב דהרמב"ם למד שהוא פסול מסוגיין דס"ל לריש לקיש דטמא מת אין משלח קרבנותיו, אך תמוה עדיין מנ"ל לשאר קרבנות, דילמא לא מיירי אלא בפסח דאית ביה גזה"כ דאין מקריבין על טמא מת, ולא משמע דהרמב"ם חידש דבר זה מדנפשיה דהא לא כתב יראה לי.

ואמנם בספרי פר' בהעלותך איתא דהאנשים הטמאים באו לפני משה ואמרו לו למה נגרע וגו', יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים, אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה, ומבואר דהלכה היא דאין מקריבין על הטמא, ועי' ברמב"ם פ"ו מקרבן פסח ה"ב, אך אם זה מקורו של הרמב"ם צ"ב היכן ראה לחלק בין טומאת מת לשאר טומאות, דהא בספרי איתא סתמא דאין קדשים קרבים בטומאה, וכן הרי שם דברו על פסח ומנ"ל שאר קרבנות.

ובאמת בספרי שם איתא דטענת האנשים הטמאים היתה מכח ק"ו מחטאת, מה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורין, פסח שהוא קדשים קלים דין הוא שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים, והאחרונים הקשו מהספרי על הרמב"ם דמבואר להדיא דשאר קדשים קרבים על טמא מת, ועי' בעמק הנצי"ב על הספרי ובמנחת ברוך (סי' כ"ב ענף ב') מש"כ ליישב בזה.

[והנה האנשים הטמאים שבאו לשאול למשה ואהרן, צריך להבין מה הביאם להסתפק אם ראויים להביא פסח, הרי אי מיירי בשביעי שלהם שראויין לאכול לערב למה עלה על דעתם שאינם ראויים להביא פסח, ובמנחת ברוך (שם) כתב דלדעת הרמב"ם שכל הקרבנות אין קרבין על טמא מת, אתי שפיר שנתעוררו לשאול, אחרי שהיו יודעים דבר זה משאר קרבנות ע"ש].

והנה לדעת הרמב"ם דטמא מת אינו משלח כל קרבן, יל"ע מ"ט זב משלח קרבנותיו, הא טומאה היוצאה מגופו חמירא מטומאת מת, דטמא מת הותר בצבור וזיבה לא הותרה, ובשלמא אם היה הדין הזה רק בפסח י"ל דגזה"כ הוא רק בטמא מת, אבל אם זה דין בכל הקרבנות מ"ש זב מטמא מת, ובאמת בתוס' במועד קטן (דף ט"ו ע"ב) הביאו דעה אחת דזב וזבה אין משלחין קרבנותיהן, אך במנחת ברוך (סי' כ"ג) האריך דלכאו' מוכח מכמה מקומות דמשלחין קרבנותיהן.

וכן יש להוכיח מגיטין (כ"ח ע"א) דתנן המשלח חטאתו ממדינת הים מקריבין עליו בחזקת שהוא חי. והרי בודאי יש לחוש שהוא טמא בקרי, ואי זב אינו משלח קרבנותיו ה"ה בזה, והאיך מקריבין עליו בסתמא, ויותר תמוה דהא מוקי לה התם בגמ' בקרבן נשים דלא בעו סמיכה, והרי אשה בודאי יש לחוש שהיא בימי נדותה והוי טומאה היוצאה מגופה והאיך מקריבין עליה, ומשמע ע"כ דטמא זב וכדו' מקריבין עליהם.

שם. הנה כבר הובא לעיל דבכ"מ כתב מקור לדברי הרמב"ם מדברי ר"ל כאן דקי"ל כוותיה, וע"כ דלר"ל פסול לגמרי כיון דלזקני דרום נמי לכתחילה אינו משלח. אמנם צריך טעם למה יפסל הקרבן מחמת טומאת הבעלים, אחרי שההקרבה נעשתה בטהרה גמורה, וכן צ"ב דאם יש פסול טומאה על הקרבן כשהבעלים טמאים, מ"ש טומאת מת משאר טומאות.

ובכתבי מרן רי"ז זצ"ל בסוגיא האריך להוכיח דהוי פסול על הקרבן, ומפרש בזה דברי הרמב"ם (בפ"ד מביאת מקדש הי"ב) שכתב וז"ל כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת וכו' הרי זה יעשה בטומאה וכו', ובגבורת ארי ביומא (דף ו' ע"ב ד"ה טומאת מת) כתב וז"ל ואני תמה עליו בשאר קרבן צבור מה ענין קהל להקרבתן שהתיר להם כניסת עזרה שבכרת, ואפי' למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור היינו בכהנים מקריבי הקרבן וכו', דאין ק"צ חוץ מפסח שדוחין את הטומאה תליא כלל בטומאת רוב הקהל אלא בכהנים המקריבים ע"ש, ופירש מרן רי"ז זצ"ל דלפי מה שמתבאר בדברי הרמב"ם דכשהבעלים טמאי מת אי אפשר להקריב עליהם מצד טומאת הבעלים, א"כ אם הציבור טמאי מתים, כיון שהקרבן נקרב עבורם איכא פסול טומאה על הקרבן ואי אפשר להקריבו אי לאו דקרבן צבור דוחה את הטומאה.

ויל"ע בזה דהנה כשהיו רוב כהנים טמאים ונעשה הקרבן ע"י כהן טהור, לא מקרי שנעשה הקרבן בטומאה, דאפי' שיש לזה דין רוב צבור טמאים ודוחה את הטומאה, מ"מ כיון שהוקרב ע"י כהן טהור הרי נקרב בטהרה, וא"כ גם כשיש רוב צבור טמאים מ"ט מקרי שקרב בטומאה, הרי יש גם טהורים וההקרבה עליהם היא בטהרה, ואף שיש ג"כ טמאים אי"ז חסרון, דטמאים לאו בני הבאה נינהו, וכשטמא וטהור מביאים קרבן שפיר יכולים להקריבו מחמת הטהור, וגם דבציבור א"צ שיהא נקרב בשביל הטמאים דהמיעוט הוי שפיר ציבור ויכולים להקריב בשבילם, [ואין הקרבן ציבור נפסל במה שאינו עולה לכולם, כמבואר מדברי רש"י בפר' קרח עה"פ אל תפן אל מנחתם].

ואמנם כל זה ישוב רק למה שיהיו יכולים להקריב את הקרבן צבור בלי דין דחיה, אבל עדיין קשה למה הותר לעשותו בכהנים טמאים עי"ז שהצבור טמאים, הא מה שהצבור טמאים אכתי לא משוי לעשיית הקרבן דליחשב הקרבה בטומאה. ועי' בחזו"א זבחים (סי' ד' סקי"ד) שכתב ע"ד הרמב"ם אלו דכשרוב הקהל שמקריבין אותו טמאים מותר לעשותו בטומאה, דנראה דדוקא בפסח תלוי ברוב הקהל, אבל בשאר קרבן ציבור אע"פ שהציבור הוא בעל הקרבן, אין נפקותא בזה אלא תלוי בכהנים וכלי שרת, והוסיף דאפשר שרמז לזה רבנו במש"כ רוב הקהל "שמקריבין אותו", וכן בגמ' פסחים ע"ט א' תניא זה בפסח וכ"מ במש"כ בהי"ג פסח וכו' ע"ש.

אמנם בפשוטו משמע דהרמב"ם קאי על כל קרבנות הצבור, כמו שפתח בהלכה י', ומשמע דכשרוב הקהל טמאים אין מקריבין גם שאר קרבנות צבור, ומש"כ רוב הקהל "המקריבין אותו" י"ל דלא קאי אלא אפסח, דבשאר קרבנות אין נפקותא במקריבין אלא תלוי בכל הציבור כיון שהוא קרבן צבור, ורק פסח שאינו קרבן צבור בעצמותו אלא שמביאין יחד בכנופיא, לכן כדי למדוד מה נקרא רוב צבור טמאים, אין מודדין אלא ברוב קהל המקריבין אותו דוקא, ולא במי שאינו מביא פסח, כגון מי שנמצא בדרך רחוקה או חולה וזקן דאלו אינם נכנסין למנין רוב, וכמבואר בירושלמי ופסקו הרמב"ם בפ"ז מקרבן פסח ה"ו, ויש לפרש דלזה נתכוין הרמב"ם במש"כ רוב קהל המקריבין.

והכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו' למצוה. והיינו דמצוה לכתחילה לעשות את הפסח בטהרה, וכשהוא טמא בפסח ראשון יעשה פסח שני, ומיירי בפשוטו גם בטומאת מת בשביעי שלו, ואפי' שיכול לאכול פסחו לערב מ"מ הצריכה תורה שיעשה פסחו כשהוא בטהרה, דהא השתא לא איירי מצד האכילה כלל, ואם עבר ועשה פסח ראשון בטומאה לא עבר על איסור טומאה כלל, רק ביטל מצוה זו.

ומבואר מכאן דאפי' שיכול לקיים את המצוה עכשיו שלא בהידור, אמרה תורה דעדיף לעשותה בפסח שני בהידור מלעשותה עכשיו בטומאה, אך אין ללמוד מכאן לשאר דוכתי דכשיש לפניו אפשרות לעשות מצוה מיד שלא בהידור או לעשותה לאחר זמן בהידור, דעדיף לעשותה לאחר זמן בהידור, דהכא גזה"כ הוא.

[ויל"ע כהאי גוונא לענין תפילה בציבור, אם קם בבוקר ויכול להתפלל מיד ביחיד או להמתין לציבור, אם עדיף להמתין או לקיים המצוה מיד, ועי' שעה"צ סי' תקצ"א סקי"ג‏].

וקצת קשה לזקני דרום דאין שוחטין וזורקין על טמא מת רק למצוה, א"כ מה היתה טענת האנשים הטמאים למשה רבנו ע"ה למה נגרע, הא עדיין לא נאמרה המצוה לכתחילה להקריב בטהרה ושפיר היו יכולים להקריב עליהם פסח.

ויש להסתפק לזקני דרום דלהקריב בטומאה אינו אלא דין לכתחילה, אם כשהיה טמא גם בפסח שני אם יוכל להקריב עכשיו בטומאה, אי חשיב כדיעבד כיון שיתבטל מהמצוה לגמרי או מ"מ לא יקריב לכתחילה בטומאה, ומסתבר דלא יקריב בטומאה, והוי אנוס בביטול הפסח כיון שהיה טמא בשניהם.

שם. יל"ע אם בפסח שני יש פטור של דרך רחוקה, ולכאו' מי שדר בחו"ל כשם שאינו מחויב לבוא לפסח ראשון כך אינו מחויב לבוא לפסח שני, וכן מי שלא עשה פסח ראשון לא מסתבר שיהא אסור לו לצאת מא"י עד פסח שני, ועי' תוס' פסחים (דף ג' ע"ב) ד"ה מאליה ובצל"ח שם, שמבואר כן. והכי נמי מסתברא דאטו מי שדר באספמיא הרחוקה מהלך שנה מארץ ישראל יהא צריך לבוא לעשות פסח, ובמל"מ (פ"א מהל' קרבן פסח) תמה על דברי התוס' שם, ועי' במנ"ח (מצוה ה' סק"ד).

ובאמת קשה דאם מי שרחוק א"צ לבוא לעשות פסח, מ"ש משאר מצוות דצריך לדאוג לקיומם קודם שהגיע הזמן, כגון סוכה ולולב וכדו', ולא נימא דקודם יו"ט א"צ לקנות לולב וכשיבוא יו"ט הרי הוא אנוס מלקיים, ובמנ"ח האריך בזה ע"ש.

רש"י ד"ה מרצה ביחיד. משמע בין שהכהן טמא בין שהצבור טמאין. משמע בפשוטו דקרבן צבור שהקריבו כהן טמא בטומאה הרי הוא כשר, אפי' כשאין רוב צבור או רוב כהנים טמאים, דבכל אופן מהני הקרבה בטומאה בקרבן צבור. ובעולת שלמה (לקמן כ"ג ע"א ד"ה והנה) כתב שכן משמע ביומא (דף ו' ע"ב) ע"ש, אמנם מסברא צ"ב למה יהא הדין כן, וצ"ל דכיון דילפינן מבמועדו אפי' בטומאה הרי הוא כשר בכל אופן.

תוד"ה אי הכי. ור"ת גרס וכו' כלומר שמרצה ריצוי גדול שנאכל בטומאת בעלים וכו'. הא דקרו לה ריצוי בהקרבה למה שנאכל בטומאת בעלים, משום דדוקא כשהיו טמאים בשעת הקרבה וקרב עליהם בטומאה מותרין לאכול בטומאה, אבל אם קרב עליהם בטהרה ואח"כ נטמאו, אסורין לאכול את הפסח בטומאה, דבעינן שירצה עליהם בטומאה כדי להתיר לאכילה בטומאה, ונמצא דהריצוי הוא דוקא ע"י הקרבה בטומאה.

אמנם צריך להבין הסברא בזה דכשיש ריצוי גדול גם לאכילה, אמרי' דמתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד, וכשאין ריצוי גם לאכילה לא אמרי' שירצה נמי ביחיד, מה ענין זה לזה.

בא"ד. כגון היכא דנטמאו הכהנים או הסכינים בשרץ דעבדי בטומאה. יל"ע מה בכך שהסכינין טמאים הרי אפשר לעשות סכין חדשה טהורה, ולמה דוחין את הטומאה בשביל זה, והתוס' בפסחים (ע"ט א') ד"ה בטומאת הגוף הק' [לגבי כהנים טמאים] דישחטו בסכין ארוכה או יאחוז בפשוטי כלי עץ, וכ' דמיירי דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי.

והנה לשון התוס' שם משמע דאפי' אם יהא פנאי לשחוט הרבה פסחים ורק לכל הפסחים אין פנאי, כבר דוחין את הטומאה, ויל"ע אם כשיוכלו לשחוט רוב פסחים בטהרה, גם בכה"ג דוחין את הטומאה לשחוט ע"י סכינין טמאים בשביל המיעוט.

בא"ד. ואילו נטמאו צבור בשרץ אין להם לאכול בטומאה. והיינו משום דטמא שרץ חזי לאכול לאורתא לפיכך אין הקרבן מרצה עליו להתירו לאכול בטומאה, ואמנם גם אם לא טבלו לערב כגון שלא היה להם מים לטבול, מ"מ כיון שטומאתן מצד עצמה אינה מעכבת את האכילה משמע דלא הותר להם לאכול, ומ"מ לא מיפסל הפסח מחמת שלא יוכלו לאכלו כיון דלא מחסרי אלא תיקון, ועדיפי מזקן וחולה כדאיתא בפסחים (דף ס"ט ע"ב) ע"ש. אמנם בקרן אורה הביא דבירושלמי מחלק בין יש להם מים לאין להם מים, אך הרמב"ם לא הזכיר חילוק זה, ומשמע דבכל אופן אין טמאי שרץ מותרין לאכול בטומאה.

בא"ד. ומשני קסברי זקני דרום מכפרין פירוש דיחיד כמתכפרין דטמא מת אין טמא שרץ לא. יל"ע מה כונתם לומר כמתכפרין, אי מתכפרין דיחיד א"כ גם מתכפר טמא מת אינו מרצה ביחיד, ונילף כהן טמא ממתכפרין טמא מת שאין יחיד טמא מת מרצה, ואף דלבתר הכי מסיק דס"ל לזקני דרום דטמא מת משלח קרבנותיו מ"מ השתא משמע דנקטינן דאינו משלח קרבנותיו לזקני דרום. ואולי כונתם דילפי' מכפרין דיחיד ממתכפרין דציבור דטמא שרץ לא נדחה בציבור, אך תמוה קצת למה נילף מכפר יחיד ממתכפרין דציבור.

בא"ד. ואם תאמר ומנ"ל דבמועדו וכו' אי ממשמעותא דמועדו אם כן אפילו זב ומצורע אי מקל וחומר דמת וכו'. לכאו' גם אי ילפי' שרץ בק"ו ממת קשה דנילף נמי זב ומצורע, דגם בהו איכא ק"ו ממת דטעון הזאה שלישי ושביעי משא"כ זב ומצורע.

בא"ד. וי"ל דהאי דלא אכלי לאו משום חומר דשרץ וכו'. לכאו' לפמ"ש תוס' לעיל דבנטמאו סכינים נמי לא אכלי, ע"כ חומר דשרץ הוא, דהתם לא שייך טעמא דראויין לאכול לערב, וצ"ל שהם ב' בעלי תוס'.

והנה לפי מש"כ תוס' כאן משמע דאם אין מים לטבול דלא מצו ליטהר לערב, דחו שפיר טומאה וכדאיתא בירושלמי והובא לעיל, אמנם בפסחים (ס"ט ע"ב) אמרי' דטמא שרץ וטמא מת בשביעי שלו כיון דמחזי חזי אלא דתקוני לא מתקן שוחטין עליו את הפסח, ולא מקרי לאו בר אכילה.

ואין להקשות מ"ש מנטמאו הסכינין דלעיל דדחי טומאה, דכל שחיטה א"א בלי סכין משא"כ מקוה דשייך לשחוט בלי מקוה, ולא מוכרח לשחיטה שיהי' מחוייב לטבול.

בא"ד (הנמשך לע"א). ועוד י"ל דהאי מתוך אינו בבנין אב וכו'. צ"ב מ"ש האי מתוך מהא דאמרי' (לקמן פ"ד ב') לן בדם כשר הואיל וכשר באימורין דהתם קרינן ליה בנין אב, ועי' בטהרת הקדש שביאר דהכא הוי רק גילוי מילתא דציץ מרצה ביחיד כבציבור על טומאת מת ואי"ז ילפותא מציבור, אמנם בתוס' לא נזכר כלל מריצוי ציץ, וכן לפי"ז לא היו צריכים תוס' להוכיח דבריהם מהא דאינו נאכל ביחיד כבציבור, אלא הוי להו למימר דסברא היא דכיון דמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד ואי"ז ילפותא, ומשמע דילפותא היא רק דאי"ז בנין אב, אך צ"ב איזה ילפותא היא אם לא בנין אב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א