מלבי"ם/במדבר/כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם במדבר כ

א

ויבאו ב"י כל העדה פרש"י עדה השלמה שכבר כלו מתי מדבר, והרמב"ן הקשה עליו דא"כ למה אמר זה שנית (פסוק כ"ב) בבואם הר ההר, ובאמת במדרש אמר זה על פסוק כ"ב, ורש"י אמר זה שם שנית, ונראה עפמ"ש בירושלמי סוף תענית ובמד' איכה הובא בתוס' תענית ורשב"ם ב"ב (דף קכ"א) שבשנה אחרונה לא ידעו ישראל שנתבטלה הגזרה ולא נודע להם עד בט"ו באב, וא"כ כאן אמר זה לפי האמת שאז היו עדה השלמה, ולקמן אמר זה שבשבט ידעו זה כל ישראל, ולפי שמקדש שלח מלאכים אל מלך אדום ורצה לכנס לארץ שזה לא היה אפשר בעוד שהגזרה קיימת אמר שלפי האמת אז בטלה הגזרה, ואפשר משה ידע זה רק ישראל לא ידעו זאת עד ט"ו באב:

וישב העם בקדש על כל המסעות בא לשון חניה ולשון ישיבה לא יצדק רק אם היה שם עיר מושב, כמו וישב ישראל בארץ האמורי (ועמ"ש וישב ישראל בשטים יש דרש בספרי שהוא לשון קלקלה) ומבואר שקדש היתה עיר מושב ולפי הטבע היה שם מים דכל מקום מושב הוא סמוך למים, רק ע"י שמתה שם מרים, לא היה מים לעדה כי המים היו בזכות מרים והיו מים השגחיים הבאים רק ע"י זכות וכשרון, ולכן נקהלו על משה ועל אהרן להתרעם עליהם מדוע לא יזלו מי ההשגחה בזכותם, וירב ואח"ז התחילו מריבה עם משה, שהוא מדרגה יותר, ויאמרו ולו גוענו זה היה התרעומות על משה ואהרן שעצרו המגפה שהיתה בעת מחלוקת קרח שהיה טוב להם לגוע בדבר מבצמא, ואמרו לפני ה' ר"ל אנחנו לא היינו מתים אז כעדת קרח שא"ל חלק לעוה"ב רק היינו מתים לפני ה' מוכנים לעוה"ב, כי לא השתתפו עם קרח:

ד

ולמה עתה התחילו מריבה עם משה למה הביאם אל המדבר הזה שהיה יכול להוליכם בדרך אחר, ובזה לא התרעמו עדיין על יצ"מ רק על מה שהביאם בדרך הזה המסוכן:

ה

ולמה עתה הוסיפו לחטוא והוסיפו להתחרט על כלל יצ"מ, וכאילו משה ואהרן עשו זאת מדעתם, וכאלו אין מאמינים שיביאום אל הארץ הטובה רק שישארו במדבר הרע הזה שלא לבד שלא נמצא שם גפן ותאנה, גם מים אין לשתות:

ו

ויבא ע"ז באו להתפלל שיתן ה' להם מים:

ח

קח את המטה להבין ענין חטא מי מריבה צריך להקדים איזה הקדמות: [א] יש הבדל בין צור ובין סלע, שהצור הוא החלמיש הקשה, והסלע הוא אבן רך סידיי עפרורי, וגם הר גדול העשוי מאבנים רכים נקרא סלע, כמו ותפש את הסלע במלחמה (מלכים ב י״ד:ז׳):

וידוע שבהר הנעשה מאבנים רכים ספוגיים וחלולים נמצא בתוכו מעינות נכבדי מים כי מי הגשמים נקוים בחללו ונובעים מתוכו לחוץ גלות עילית וגלות תחתית, ולפעמים פי המעין עומד קרוב אל החוץ רק שמכוסה באבן הסותם אותו וכשמסירים את האבן המכסה על המעין חתום, המים נובעים לחוץ, ויפוצו מעינותיו חוצה פלגי מים, משא"כ הצור שהוא ההר הנעשה מאבני החלמיש לא נמצא בתוכו מעיני מים, ולפ"ז היה הבדל בין המים שהוציא בחורב ששם הוציא מן הצור, שבו לא נמצא מקור מים בפנימותו, ולא היה אפשר להוציא ממנו מים רק ע"י נס גדול שיסוד העפר שהוא חומר הצור יתהפך למים, היינו שיפשוט צורת העפר וילבש צורת המים ויסוד העפר הקודם יתבטל לגמרי, משא"כ במים שהוציא עתה שהיה מן הסלע שהוא הר שנתהוה מאבנים רכים שהסלע הזה נמצאו בחללו מקורות ומעינות מים הנקוים בתוכו ממי גשמים, הנה להוציא מים מן הסלע היה אפשר בשני אופנים, אופן אחד שיצוה על הסלע שיוציא לחוץ את המים הנקוים בתוכו, וזה נס קטן שהוא רק שיפתח פי המעין החתום וממילא יצאו המים שבחלל הסלע לחוץ. אופן השני שגוף יסוד העפר של הסלע יתבטל מציאותו שהוא חומר העפר ויקבל צורה אחרת שהוא צורת המים, וזה נס גדול שהוא הפיכת יסוד העפר ליסוד המים. והנה להוציא המים מן הסלע באופן הראשון דהיינו שיוציא המים הנקוים בפנימותו מכבר זה היה צריך שיעשה ע"י דבור אל הסלע לא ע"י הכאה, שאם יעשה זה ע"י הכאה במטה אז יאמרו הרואים שלא נעשה זה ע"י ה' וצוויו רק שמשה ידע מקום פי המעין שפי המעין היה סתום שם באבן והכה בהמטה והסיר את האבן הסותם את המעין ועל כן בפתח מקורו ויזלו מים מדליו, וע"כ היה צריך דוקא שידבר אל הסלע ולא יגע בו, למען יראו כלם שהסלע שמע לדברי ה' והוא עצמו שלא ע"י כח אדם והכאתו הסיר את המכסה המכסה את פי המעין שלו ויגר מימיו לחוץ, אולם שיוציא מים מן הסלע באופן השני דהיינו שגוף יסוד העפר של הסלע יתהפך להיות מים וזה לא היה אפשר לעשות ע"י דבור רק ע"י הכאה, כי כל דבר שברא ה' נתן לו טבע קיים שישמור מציאותו כל משך ימי עמידתו וקיומו, וא"א שהוא עצמו יבטל א"ע, ואיך יצוה ליסוד העפר של האבן בשם ה' שהוא עצמו ברצונו יבטל מציאותו שהוא יסוד עפר ויהפך את עצמו להיות יסוד המים, שא"א שהדבר הנמצא יבטל א"ע בעצמו מבלי כח מכריח מבחוץ המבטלו, וגם אם יצויר זה איך יצוה עליו שיעשה א"ע יסוד אחר, מי יעשה זה? הלא צריך תחלה שיתבטל מציאותו הקודם ויעשה אפס והאפס לא יעשה דבר וע"כ לא היה אפשר לעשות נס זה רק ע"י הכאה, שזה כח מכריח הבא מחוץ, שע"י הכאת המטה בפקודת ה' יבטל את יסוד העפר של האבן ויהפך אותו ליסוד המים, וע"כ במים שהוציא בחורב שהוציא מן הצור שלא נמצא בתוכו מקוה מים ומעינות והיה צריך שיסוד העפר של הצור יתהפך למים צוה להכות את הצור ולבטל מציאותו ע"י כח ההכאה שהוא מכריח מבחוץ, אולם בהוצאת מים מן הסלע שהסלע היו בו מעינות מים בפנימותו אם היה רוצה היה די שיוציא מים הנמצא בהסלע וזה נס קטן ובזה היה צריך שידבר אל הסלע כי אחר שבזה אינו מבטל מציאות יסודו ישמע האבן פקודת ה' וע"י הדבור יסיר האבן המכסה על פי המעין ייצאו מימיו לחוץ, והנס יהיה מה שיפעל זה בדבור לבד שאם יכה על פי המעין וע"י ההכאה יסיר האבן המכסה על פיו אינו נס רק כדרך הרגיל, אולם באשר ישראל היו אז קטני אמנה ושכחו אל מושיעם ההופכי הצור אגם מים בחורב ורבו עם משה, רצה ה' להפליא לעיניהם נפלאותיו ולעשות לעיניהם נסים גדולים עד שיכירו כלם כח ה' ועזוזו וישובו אל האמונה, לכן לא רצה לתת להם מים בדרך קרוב אל הטבע שיפתח את פי המעין ויוציא את המים הנקוים בסלע לבד הגם שזה יספיק לתת את שאלתם בל ימותו בצמא כי היו בסלע מים רבים שהיה די להשקותם ככל הצורך, אבל בזה לא ישיג את התכלית שרצה להתקדש במים לעיניהם שיכירו כלם נסי ה' ונפלאותיו ויאמינו בה' ובמשה עבדו כי דבר זה קרוב אל הטבע, לכן רצה להשקותם מים נסיים והוא שיסוד העפר של הסלע יתהפך למים, ומים האלה הנסיים ממנו ישתו לרויה בדרך פלא ויכירו כלם יד ה' עושה פלא, ולזה היה צריך שתחלה ידברו משה ואהרן אל הסלע ויצוו עליו שיפתח את פי המעין כדי שיצאו מתוכו כל המים הנקוים בפנימותו, והעדה לא ישתו מים האלה שהם מים שלא נעשה בהם נס, ואחר שיצאו המים האלה והסלע יהיה ריק מכל מים, אז יכה אותו במטה שהוא כח מכריח מבחוץ ויהפך את יסוד העפר שבו למים שהם מים נסיים ומים האלה שנעשה בם הנס הגדול הזה ישתו העדה ובעירם ובאו המים האלה בקרבם להקדיש שם ה' הגדול ולנטוע בלבם אמונה אומן בה' ובכחו הגדול, וז"ש קח את המטה וזה היה כדי שיכה בו את הסלע כי המטה היה להכאה כמ"ש הרמב"ן, ובאר לו שתחלה קודם שתכו במטה להפך את יסוד העפר של הסלע למים, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, תצוו את הסלע ע"י דבור שיתן לחוץ את המים הנקוים בתוכו מכבר, ומים האלה לא ישתו העדה רק יעלו בתהו ויאבדו, ואחר שיתרוקן הסלע מכל מימיו, אז והוצאת להם מים מן הסלע, אז תכה את הסלע במטה שבזה תהפך את הסלע עצמו ר"ל יסוד העפר שבו למים, וזה מיחס למשה כמ"ש והוצאת כי זה לא יתן הסלע מעצמו כי צריך כח מכריח מבחוץ שזה מיוחס למשה שהוא המוציא מים מצור החלמיש שעז"א מים מן הסלע היינו מיסוד העפר שבו, ומים האלה השניים הנסיים והשקית את העדה ואת בעירם לא המים שיתן הסלע מעצמו, ע"כ יחס ההוצאה וההשקאה הזאת למשה שהוא יעשה זה בכחו ע"י הכאת המטה:

ט

ויקח משה את המטה מלפני ה' ספר שמשה ע"ה הבין צווי הי בכל פרטיו, שהיה בזה ארבעה צווים, [א] שתחלה ידבר אל הסלע ולא יכה במטהו לפתוח פי המעין ולהוציא מים הנקוים בהסלע מכבר, [ב] שמים האלה הטבעיים ילכו לאבוד ולא ישקה מהם את העדה, [ג] שאח"כ יכה את הסלע במטהו להפך יסוד העפר שלו למים, [ד] שהמים האחרונים שיעשו מיסוד העפר של הסלע ישקה את העדה, וכן היה בדעת משה לעשות מבלי שנוי שעז"א כאשר צוהו, ר"ל שלקח את המטה לעשות בו כפי צווי ה' שלא יכה בו את הסלע עד יתרוקנו מימיו שנקוים בו מכבר ע"י דמר אל הסלע ואז יכה במטה להפך אבני הסלע למים:

י

ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע עתה יספר מה שנתחדש למשה שבעבורו נטה מדברי ה' והכה את הסלע תכף בפעם הראשון, כי ה' אמר למשה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, והם הקהילו את הקהל, וכבר התבאר אצלי בהתו"ה (ויקרא סי' רמ"א) שיש הבדל בין עדה ובין קהל שבשם עדה נקראו בעת שבאו בסדר נמן זקניהם בראשיהם, שאז נקראו בשם עדה מצד הסנהדרין שהם העיקר, ובשם קהל נקראו כשיתקבצו ההמון שלא בסדר נכון ואין זקניהם בראשיהם. והנה בעת שהוציא להם מים מן הצור בחורב שהיה ג"כ עפ"י נס גדול שחומר הצור ויסוד העפר שמ נתהפך למים, שע"כ היה זה ע"י הכאה לא ע"י דבור, א"ל ה' עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם, כי באשר הפוך יסוד ליסוד אחר זה נס גדול, היה צריך שישתף עמו את הזקנים שהם היו ראוים שיעשה נס גדול כזה לפניהם, וה' היה בראשם כמ"ש הנני עומד לפניך שם, שנס גדול כזה א"א שיעשה רק לפני הראוים והמוכנים לזה, וכן התנה פה באמרו הקהל את העדה היינו שהזקנים והסנהדרין יהיו בראשם, שרק הזקנים היו ראוים לנס הגדול הזה ומשה ראה כי נקהלו הקהל אל פני הסלע שתחת שהיה ראוי שהזקנים יהיו בראש והם יעמדו אל פני הסלע קרוב אל מקום הנס, נקהלו הקהל שהם ההמון, כי העם הי' פרוע מורדים בזקניהם, ונקהלו קהל המון רב וההמון היו אל פני הסלע לא העדה שהם הסנהדרין, ובתנחומא פ' זו כיון שראה אותם באים אמר משה לאהרן מהו כינוס זה א"ל אהרן באו לגמול חסד עם מרים א"ל משה א"א יודע להבדיל בין כינוס לכינוס אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה שאלו היה של תקנה היה צריך להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות, וזה הוציא ממ"ש ויבואו כל העדה מדבר צן ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ויבוא משה ואהרן מפני הקהל, שתחלה קראם עדה שהיו זקניהם בראשיהם ואח"כ קראם קהל מפני שהיה כינוס של קלקלה, וכן בכאן שאמר ויקהילו את הקהל מורה שהיה כינוס של קלקלה, ואחר שה' אמר לו שיקהיל את העדה ובודאי כן עשה וקרא להסנהדרין והנשיאים שיהיו בראשם, וראה שהעם היו מורים וממרים בזקניהם, וההמון נתקבצו ועמדו בראש והם אינם ראוים לנס גדול הזה שיתהפך יסוד העפר ליסוד המים, ודי אם יוציא את המים הנקוים בסלע להרוות את צמאונם, ועז"א שמעו נא המורים אחר שאתם מורים וממרים בזקניהם וכמ"ש חז"ל המורים את מוריהם א"כ המן הסלע הזה נוציא לכם מים איך אפשר שיעשה לפניכם נס גדול כזה להוציא מים מן הסלע היינו שיסוד העפר של הסלע יתהוה למים שההוצאה הזאת תיוחס אלינו כי זה נעשה ע"י הכרח ובטול הסלע עצמו שהוא יסוד העפר שבו שעז"א סלע הזה היינו חלק העפר והסלע, ועז"א נוציא, כי הוצאה זו מיוחס למשה כמ"ש והוצאת להם מים מן הסלע (כי הוצאת המים הנקוים בסלע מיוחס להסלע עצמו כמ"ש ונתן מימיו), ר"ל שנס גדול כזה לא יעשה רק לפמ הזקנים והראוים לא לכם אתם המודים את מוריהם:

יא

וירם משה את ידו עא"ז ראה משה שלא לבד שאי אפשר שיוציא מים מיסוד העפר של הסלע, שגם להוציא מים הנקוים בסלע אי אפשר שיעשה זאת ע"י דבור אחר שה' לא צוה זה רק בתנאי אם יקהיל את העדה שהם זקני העם כמו שהיה בחורב, ולכן גם אל זה שיתן הסלע את מימיו הנקוים בו השתמש במטה שבו היה רגיל לעשות האותות מעצמו, ועז"א ויצאו מים רבים היינו שיצאו המים שנמצאו נקוים בסלע, ולא אמר ויוציא מים רבים כי יצאו מעצמם אחר שע"י ההכאה פתח פי המעין יצאו כדרך הטבע:

יב

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי ה' הודיע למשה שחטא בזה ולא היה לו לשנות את דברי ה', אף שלא נקהלו העדה שהם הזקנים רק הקהל שהם ההמון ואין דרך שיעשה נס גדול כהפוך היסודות רק במעמד אנשים גדולים מוכנים בזכותם לנס גדול כזה, הנה יש הבדל בין אם יעשה ה' נס לכבוד ישראל ובזכותם אז צריך שיהיה במעמד זקנים ואנשי הרוח המוכנים בזכותם לזה, אולם לפעמים יעשה ה' נס גדול לא לכבוד ישראל ובזכותם, רק לכבוד שמו למען יאמינו בו ע"י האותות אשר הוא עושה לעיניהם, ובזה יהיה בהפך שלפי מה שיראה כי אבדה האמונה ונכרתה מלבות העם יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא נסים גדולים מאד למען ישובו להאמין בו, וזה היה בעת ההיא שראה ה' כי רופפה האמונה ונחלשה בלבב הקהל, ע"כ צוה למשה שיוציא המים ע"י נס גדול שבו יקדש לעיניהם, והיה נס הזה נחוץ יותר לפני ההמון שהיו קטני אמנה מלפני הזקנים, וז"ש יען לא האמנתם בי הוא פעל יוצא, שלא עשיתם דבר שיגרום שיאמינו בי, כי תכלית הנס הזה לא היה לכבוד ישראל רק לכבודי להקדישני לעיני ב"י ובזה אין לכם תירוץ שלא עשיתם נס גדול כי לא היו הזקנים במעמד שאדרבה נס כזה נחוץ יותר לפני ההמון מלפני הזקנים, אולם בכ"ז לא היה ראוי לגזור עי"כ עונש על משה ואהרן שהם שמרו דברי ה' שצוה שיעשו נס זה לפני העדה דוקא שהם הסנהדרין לא לפני הקהל שהם ההמון, ולא היה ראוי שיעשו זה מדעתם עפ"י סברתם, על כן הוסיף עוד טעם אחר במ"ש:

יג

המה מי מריבה שהגם שיש למשה התנצלות מה שלא מלא דברי ה' שצוה שלא ישקו את העדה ממים הראשונים הטבעיים ורק שיוסיפו להכות הסלע אחר שלא ימצאו בו עוד מים נקוים ויוציאו מים נסיים מהפוך יסוד העפר למים, שע"ז השיב משה שנס גדול כזה לא יכול לעשות רק לפני העדה כמ"ש לו ה' לא לפני הקהל ההמונים, עכ"פ במים הראשונים שיצאו מן הסלע שהם מים הנקוים בתוכו, היה לו לעשות כפוי צווי ה' שא"ל שידברו אל הסלע לא שיכו אותו, שעי"ז היו אומרים שמשה ידע מקום פי המעין של הסלע שהיה גל נעול ומעין חתום באבן ובהכאת המטה הסיר המכסה ונפתח המעין, וכמ"ש במדרש תנחומא שישראל היו אומרים שמשה יודע חק הסלע, ושע"כ רצו שיוציא להם מים מסלע אחר, ואם היה מדבר אל הסלע לא היו יכולים לומר כן, אבל אחר שהכה את הסלע אמרו שבהכאה פתח פי המעין, ועי"כ רבו על ה' גם אח"כ, ואמרו שהוצאת המים לא היה ע"י ה' וכן אמר בילקוט בשם מדרש ילמדנו שהיו אומרים שמשה היה רועה והרועים פקחים במים והוא רוצה למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר הרי הוצאתי לכם מים ולהטעות אותנו, וז"ש המה מי מריבה כי בפ' בשלח אומר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב ב"י וכו' שם קרא כן את שם המקום לא את שם המים וכי לא רבו על ה' רק קודם שהוציא את המים, אבל אחר שהוציא את המים חדלה המריבה, כי שם הוציא מים מן הצור שאין בו מעין מים בפנימותו, ולא יכלו לומר שידע מקום המעין כי כלם יודעים שבצור הקשה לא נמצא בו מים, וע"כ לא נקראו המים מי מריבה רק המקום נקרא מסה ומריבה ע"ש הריב שהיה במקום הזה קודם שהוציא את המים, אבל פה החל הריב אחר שהוציא את המים ונקראו המים מי מריבה כי הם הסבו ריב שרבו בני ישראל את ה' הגם שנתקדש בם ובאמת יצאו המים בנס, הם הכחישו זה באשר ראו שהכה את הסלע עי"ז לא האמינו בנפלאותיו ואמרו שמשה ידע מקום המים, כי בהסלע יש מעין מים בתוכו ואמרו שע"י ההכאה פתח פי המעין ולא ה' פעל כל זאת, וע"כ נענש גם אהרן, כי מ"ש ודברתם אל הסלע היה הצווי גם לאהרן ואם היה אהרן דובר אל הסלע היה ג"כ מוציא המים ע"י דבור לבד, והיה מונע את הריב שרבו ב"י אח"כ את ה' ואמרו שלא היה נס כלל, והם שמהם גרמו חסרון אמונה שעז"א יען לא האמנתם היינו לא פעלתם שיאמינו ישראל בי:

ועדיין נשאר לבאר איך אפשר שבעבור דבר קל כזה נגזר עונש גדול כזה על שני שרי צבאות ישראל, בפרט שהיה להם התנצלות שצווי זה היה רק על תנאי אם נקהלו העדה שהם הסנהדרין, ועוד שבסדר דברים הזכיר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים כמ"ש ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה וכו' זולתי כלב בן יפונה וכו' ואח"כ אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכו' וטפכם אשר אמרתם וכו' שמבואר שנגזר עליו מיתה בסבת ענין המרגלים, וכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, שמשמע שהיה העונש בעבור ישראל לא בעבור חטא משה, גם מלשון הכתוב שאמר יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ משמע שעקר כונת הגזרה הזאת היתה כדי שלא יביאו את הקהל אל הארץ, אבל מה שהם עצמם ימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ זה נמשך ממילא שלכן לא באו אל הארץ כדי שלא יביאו את הקהל, ומיתתם במדבר לא היה מצד עצם הגזרה כי הם לא חטאו כלל חטא שיגזר עליהם מיתה רק שישראל לא היו ראוים אז שמשה יביאם אל הארץ והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרשיהם שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה אז הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל את אויביהם לפניהם ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היתה אז הגאולה הנצחיית המקווה שיהיה לעת"ל, והיה אז ימות המשיח, אולם דבר זה שיהיה אז התקון הכללי המקווה שיהיה באחרית הימים תלוי בתנאי אם היו ישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש שאז היו מוכנים לכטס אל הארץ תכף ומשה בראשם ואז היו כל הז' אומות נופלים חללים שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' כמו שפרש"י בפ' דברים עמ"ש עלה רש, ומשה היה בונה המקדש תכף בענין שלא יחרב לעולם כי לא היה עוד גלות ושעבוד לעולם, אבל אחר שחטאו בענין המרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם וצדקתם, לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י, אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שאי אפשר אם היה משה מביא אותם אל הארץ וכמ"ש בפ' שלח בתורה אור שם בארך, ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ, וכשגזר ה' על דור המדבר שלא יבואו אל הארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן. ועז"א בפ' דברים גם בי התאנף ה' גם אתה לא תבוא שם, ובכ"ז לא היה זה אז גזרה מוחלטת, ואם היו דור באי הארץ שלמים באמונתם ולא היו כאבותם דור סורר ומורה היה אפשר שמשה יביא אותם אל הארץ ושיגיע אז עת התקון הכללי, כי לא היה גז"ד שיש עמו שבועה, והיה תלוי בהטבת מעשיהם, אבל עתה אחר ענין מי מריבה, שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם, ומשה הכה את הסלע ועי"כ נשרש בלבבם ריב חדש על ה' ואמרו שהוציא את המים בתחבולה אנושית ולא האמינו בה' ובמשה עבדו, ראה ה' שאינם ראוים למדרגה הגדולה הזאת ששני הרועים האלהיים האלה יביאו אותם אל הארץ שבהכרח יגיעו אז ימות המשיח ותקון הכללי שלא יהיה עוד גלות וחורבן וכל רע, ולכן גזר בגז"ד שיש עמו שבועה שמשה ואהרן לא יביאו אותם אל הארץ וזה לא בחטא משה ואהרן רק בסבת חסרון שלמות ישראל, וממילא נסבב מזה מיתת משה ואהרן במדבר כמ"ש ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:

יד

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום הנה מן הארץ שנתן ה' לאברהם שהם עשר אומות לא ירשו ישראל רק שבע אומות ושלש אומות קני וקנזי וקדמוני לא יירשו עד ימות המשיח, וניתנו עתה לאדום ועמון ומואב שהם מזרע אברהם וממשפחתו, עד ימות המשיח שאז יירשו ישראל את אדום ועמון ומואב, וכבר כתבנו שאם היה משה נכנס לארץ היה אז זמן התקון הכללי שיהיה בימות המשיח והיו יורשים אז גם את אדום ועמון ומואב, ולכן אמר וישב העם בקדש, ר"ל שהתישבו שם בקביעות כי חשבוהו שהיא מחלקם כי קדש בגבול אדום וע"כ התרעמו למה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע באשר חשבוהו מירושתם טענו הלא המקום רע ואינו ארץ זבת חלב ודבש, וע"כ לא שלח משה מלאכים כי היה נכנס לארץ אדום וכובש אותו, אולם אחר חטא מי מריבה שנגזר על משה שלא יכנס לארץ, אז אמר לו השם בל יתגר בפני עשו כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר כי לא יפול לחלקו של ישראל עד ימות המשיח וע"כ שלח מלאכים אל מלך אדום, והרמב"ן תמה מדוע לא הזכיר את שמו כמו שהזכיר שם סיחון ועוג ואינו תימה כי שמו ידוע שהמלך האחרון לעשו שהיה בימי משה היה שמו הדר וכמו שכתבתי בפי' ד"ה (א' סי' א'):

כה אמר אחיך ישראל ר"ל שמצד שהוא אחיך אתה ידעת את כל התלאה ר"ל ידעת זאת מאז כי נגזר על אברהם כי גר יהיה זרעך והיה החוב מוטל גם עליך, ועי"כ פרש עשו מיעקב כמ"ש חז"ל שמ"ש וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ו׳-ז׳) היה מפני השט"ח שהוטל על שניהם וא"כ ידעת את התלאה שנגזר עלינו:

טו

וירדו ואנחנו פרענו השטר, וזה היה [א] שאבותינו ירדו מצרים להיות שם לפי שעה כמ"ש מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, ונשב ימים רבים שהמצריים עכבו אותם תכף ולא הניחום לצאת כמ"ש בפי' שמות (א יו"ד), וזה חמס אחד וזאת שנית וירעו לנו מה שעבדו בם בפרך:

טז

ונצעק ר"ל ואם תאמר שעדיין לא שלמנו החוב שלא היינו במצרים רק רד"ו שנה, ע"י תפלה מתוך קושי השעבוד הוציאנו קודם הזמן ע"י מלאך פניו, והנה אנחנו בקדש וראוי שעכ"פ תניח אותנו לעבור:

יז

נעברה נא בארצך יש הבדל בין נעבור בארצך ובין מ"ש אח"ז עבור בגבולו שהארץ הוא המדינה עצמה והגבול הוא המדבריות וההרים אשר סביב למדינה ששייכים אל המדינה, ותחלה בקשו שיעברו בהמדינה עצמה מקצה לקצה עד סוף הגבול ששם ארץ כנען, ויען שהחיילות העוברים במדינה עצמה יעשו היזק בשדות ובכרמים ובמי בארות הבטיחו לא נעבור בשדה וכו', ולפעמים יתפשטו בערים ובכפרים לשלול שלל אמרו שילסו בדרך שיציין להם מלך אדום ולא יטו ימין ושמאל:

יח

ויאמר ע"ז השיב לא תעבר בי שמלת בי מציין שעובר בתוך המדינה ואז בקשו שנית שיעברו עכ"פ בגבול שסביב המדינה ששם היה מסלה מקפת את המדינה שמשם אין רחוק מא"י, ובזה לא הוצרכו להבטיח שלא יעבריו בשדה ובכרם וכו' כי שם אין שדות וכרמים ומי בארות רק הבטיחו שאף אם ישתו מי נחלים ויאורים ישלמו בכסף. ושעור הכתוב אין דבר רק ברגלי אעברה וי"ל ג"כ כמ"ש הרי"א שמ"ש במסלה נעלה היינו נעלה בכל אופן אף בלי רשות וע"ז לא אמרו נעלה נא שהוא לשון בקשה ועז"א רק אין דבר ר"ל שע"ז אין לך לדבר שום דבר כי לא אשמע לך וברגלי אעבורה:

כ

ויאמר לא תעבר בכאן לא אמר לא תעבר בי, כי פירושו לא תעבור אף בגבול המדינה מסביב ומפמ שאמרו שיעברו בלא רשותו וחוץ להמדינה לכן יצא אל הגבול ויצא בעם כבד:

כא

וימאן עבור בגבולו שלא רצה שיעברו גם בגבול שסביב המדינה, ופה כתיב וימאן ואצל סיחון כתיב ולא אבה, כי כבר הבדלתי שהממאן הוא בפה והבלתי אובה הוא בלב, וסיחון לא רצה גם בלב כי היה אויב לישראל וע"כ יצא וילחם בישראל, אבל אדום לא היה אויב להם והיה אובה בלב רק שהיה מתירא מישראל כמ"ש אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וייראו מכם, והיה ממאן רק בפה ולא יצא כדי להלחם רק כדי שלא יעברו בגבולו וע"כ ויט ישראל מעליו:

כב

ויבואו ב"י כל העדה הגם שיצא אדום לקראתו בשם כבד לא נפקד מהם איש, ועמ"ש למעלה פסוק א':

כג

על גבול ארץ אדום כי היה עוד הר ההר הנחשב בגבולי הארץ (לקמן לד ז) שהוא היה בקצה צפונית מערבית:

כד

יאסף אהרן אל עמיו אהרן לא מת ע"י מלאך המות כמ"ש בב"ב (דף יז) רק מת מיתת נשיקה, לא ע"י ממית מבחוץ רק ע"י התפשטות נפשו מגופו ברוב חשק הנפש לצאת מן מאסר הגויה ולהדבק בצרור החיים את ה' אלהיה, שזה תלוי ברצונו ובמסירת נפש אל מקור החיים ברוב תשוקה ודביקה בקדש הקדשים, וע"כ בא ע"ז צווי לאהרן כי קיים בזה מצות ה', וע"כ לא אמר ימות אהרן רק אסיפה אל עמיו שנפשו תצא מהעולם החומרי לשוב אל עמה במעון נפשות הצדיקים רעותיה, ואמר הטעם כי לא יבא אל הארץ וא"כ אין לו עוד עסק בעה"ז וכבר השלים מה שעליו לעשות בחייו, ומ"ש אשר מריתם את פי, בארתי למעלה שזה מה שלא דבר אל הסלע כמו שנצטוה ודברתם ועי"כ גרם למי מריבה שישראל רבו עם האמונה ע"י המים, כי אמרו שהוציא המים בתחבולה אנושית כנ"ל:

כה

קח את אהרן ובאשר ענין האסיפה הזאת ע"י השתוקקות הנפש אל ה' ברשפי אש שלהבת יה ובאהבה עזה עד מות הוא ענין גדול, לא זכה שום אדם להיות במעמד הנכבד הזה רק משה ואלעזר, ע"כ לא מת למטה רק צוה שיעלה אל המערה המוכנת לזה בהר ההר נפרד מכל אדם שלא ימצא כל אדם בבואו להדבק בקדש:

כו

והפשט את אהרן את בגדיו לפי הפשט משמע כדעת הרשב"ם שלא הפשיט רק ארבעה בגדים המיוחדים לכ"ג, כי בארבעה בגדי כ"ה היה אלעזר לבוש, ונשארו על אהרן בגדי הבד בגדי הקדש לתכריכין, וחז"ל פי' שהפשיטו כל מדיו ואהרן נתלבש במדי שכינה עמ"ש בזה בהתו"ה צו (סי' ק"ל). והנה יקשה איך עלו אהרן ואלעזר אל ההר בבגדי כהונה שיש בהם איסור שעטנז שלא בשעת עבודה וכבר שאל כן במדרש, ומזה ראיה למ"ש בארצות החיים (סי' י"ח), שהכ"ג היה מותר ללכת בחשן ואפוד כל היום מפני הציץ שהוא מרצה, ואלעזר בודאי הותר ללבשם מפני החינוך אף שאינו עובד עבודה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ד מה' כלי המקדש הי"ג) וי"ל שעלה להר בלא האבנט ושם לבש האבנט עם ד' בגדי כ"ג, ומ"ש ואהרן יאסף ומת שם, ותמיד נזכר מיתה קודם אסיפה, כי תחלה ימות ואח"כ יאסף אל עמיו שהם נשמות הצדיקים, לא כן אהרן שמת מיתת נשיקה נאסף אל עמיו תחלה היינו שנשמתו חזרה אל מעון הנפשות ועי"כ מת הגוף:

כט

ויראו כל העדה לפי הפשט מספר שהגם שבעת מיתת אהרן לא היה שם שום איש מטעם האמור בפסוק כ"ה, אחר שירד משה ואלעזר מן ההר עלו שם כל העדה שהם הסנהדרין לעסוק בקבורתו ולספוד ולבכות, כי אלעזר לא יכול לכנס למערה אחר מיתתו שהכ"ג אינו מטמא לאביו, וגם משה יש דעה שהיה משמש בכהונה גדולה, ואז ראו כל העדה בעיניהם שגוע אהרן ויבכו אותו שלשים יום. והנה היל"ל ויקברו אותו שם, שבכ"מ הזכיר הקבורה ביחוד, וע"כ נראה שאהרן לא נקבר כלל בהר ההר, דהא מקרא מלא בפ' עקב (י' ו' ז') ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים, ופרש"י שלאחר מיתת אהרן יראו ממלחמת מלך ערד וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות עד מוסרה ושם עשו אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרם להם זאת ונדמה להם כאלו מת שם, וזה דוחק מבואר שהכתוב יאמר שם מת אהרן ויקבר שם, על שרדמה להם כך, וע"כ נראה שאחר שעלו העדה ההר וראו כי גוע אהרן לא קברוהו תכף כי רצו להספידו תחלה בפניו כהלכה וע"כ לא נזכר הקבורה בהר ההר כי לא נקבר שם, ובתוך כך התחיל הכנעני להלחם בם וחזרו שמונה מסעות לאחור שמן הר ההר עד יעקן ומשם למוסרה הם שמונה מסעות ולקחו את מטתו של אהרן עמהם באשר יראו שהכנענים יתעוללו בו והביאוהו למוסרה ושם קברוהו, ומשם חזרו אל הר ההר ונלחמו בכנעני ויחרימו את עריהם, א"כ מ"ש שם מת אהרן ויקבר שם אמר כן מצד הקבורה, ויש להוסיף עוד כי באשר אהרן מת מיתת נשיקה וחז"ל אמרו (בב"ב דף יז) שלא שלט בגופו רקבון ורמה ותולעה, לכן אמרו שראו כי גוע אהרן, כי יש הבדל בין מיתה לגויעה, גויעה מציין סילוק כח החיוני ומיתה מציין רושם ההשתנות שנעשה בגוף ע"י הגויעה וסלוק החיות, ובאשר באהרן לא עשתה הגויעה שום רושם בגוף לא ראו בו סימני מיתה רק כי גוע אהרן שנעדר ממנו החיים, ובזה יש לפעמים מות מדומה, שהגם שגוע לא מת עדיין כמו שספרו חז"ל כמה מעשיות שנגד ואתנח, וע"כ לא קברוהו תכף עד מאם למוסרה שם נראה רושם המיתה על הגוף שעז"א שם מת אהרן ושם קברוהו. וספר שבכו את אהרן כל בית ישראל כי ראו ההיזק שהגיע להם במיתתו שעי"ז נסתלקו ענני כבוד ובא מלך ערד וילחם וישב ממנו שבי והוצרכו לחזור לאחוריהם ועי"ז הרגישו כלם במיתתו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.