אלשיך/במדבר/כ

אלשיך במדבר כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויבואו כל עדת וכו'. ראוי לשים לב. (א) למה הודיענו שבאו בחדש הראשון מה שלא עשה כן ביתר חניות להזכיר הזמן. (ב) הזכירו בשני שמות המדבר ההוא. אחר ששני השמות אחד הם כי מדבר צין היא קדש. (ג) או' כל העדה שהוא מיותר וכן אומרו ותקבר שם הוא לבלי צורך כי ודאי ששם תקבר כיון שמתה שם ועוד אומרו ולא היה מים לעדה כי אומרו לעדה הוא מיותר. (ד) אומרו ויקהלו על משה ועל אהרן שהוא על שניהם ואיך וירב העם עם משה לבדו: (ה) או' ויאמרו לאמר כי מלת לאמר יתירה ובלתי צודקת כי אינה לאמר לזולת. (ו) אומרו לפני ה' גם הם פה לפני ה' כאחיהם. (ז) אומרו למות שם שהל"ל למות פה. (ח) אומרו אנחנו ובעירנו כי אחרי מות עצמם מה יתן ומה יוסיף מות בעירם (ט) אומרו ולמה העליתנו כו' והרי נאמר ולמה הבאתם כו' שהוא כפול ובשנוי. ולמה שנה ג"כ כי תחלה אמרו אל המדבר הזה ואח"כ אמרו אל המקום. (י) מה לעם כי יבכו על זרע ותאנה וכו' אחר שמים אין לשתות. (יא) קשה מאד למה הצמיאם ה' עד קצו בחייהם שאם היה למען יכירו כי בזכות מרים היה להם הבאר כי על כן בסילוקה נסתלק א"כ יהי נא שעה אחת או שתים ואחרי כן ישוב בזכות משה כאשר היה כי ב' הדברים חזרו בזכותו. (יב) כי אפילו מעט זמן לא היה ראוי. כי אין חוסר המים שבלעדן כלם מתים כחוסר ענני כבוד כי המה באהליהם גם שיחסרו ענני כבוד בסילוק אהרן כי על כן לא יפלא כי יצעק ועל המים:

והנה לבא אל הענין נזכיר ענין מז"ל כי בהיות משה ואהרן ואשר נגע אלהים בלבם מטפלים לקבור את מרים נשאו עיניהם ויראו את כל המון ישראל באים אצלם ויאמר משה כאשר ראם מה ההמון הלז אמר לו אהרן אשריהם ישראל שהם גומלי חסדים בני גומלי חסדים הנה הם באים לגמול חסד עם מרים והשיב משה אם היו באים כסדר תחלה שרי אלפים ואח"כ שרי המאו' וכו' אך בבואם בערבוביא אין זה כי אם על תלונה ורעה יבואו ואז בשומעם את משה וירב העם עם משה והניח ואת אהרן ע"כ ענין מאמרם.

והנה גלו לנו כי המון בני ישראל גם לא הלכו לגמול חסד למרים עם משה ואהרן ובזה נבא אל הענין. והוא כי במות מרים היה להם כאיש אחד ללכת לגמול חסד ומה גם כי זולת היותה צדקת ונביאה ואחות משה ואהרן גם כן היה ראוי' לבלתי יהיו כפוי טובה כי מימיה היו שותים כולם. והנה היה אפשר להם לומר כי לא ידעו זכותה השקתה אותם ע"כ מה עשה הוא ית' מיד במותה נסתלק הבאר למען יתנו אל לבם כי ממנה היה להם מים וילכו לגמול חסד עמה וישובו המים ולא כן עשו על כן נצטערו. ובזה נבא אל ענין הכתובים והוא לומר כי גם לא היה מקום לבעל דין לומר אולי חשבו כי בטבע היה חוסר המים ולא על סילוק מרים כאשר אמרו ולמה הבאתם וכו' כי חשבו כי המדבר הזה היה הגורם. על כן להסיר תועה מלב החושב כי בטבע היה הדבר. בא האלהים ויאמר ויבאו בני ישראל כל העדה כו' והוא כי הנה יקרה לחיל עם ומדינה ההולכי' מעיר אל עיר לצמא למים ויהיה לאחד משני סיבות או להיות בזמן השרב וחום הרב בשלהי קייטא או להיות כי הגיעו לארץ ציה אין בה מים בטבעה. אמר כי בזה לא כן היה כי הנה על הזמן לא היה כי הנה בחדש הראשון הוא חדש ניסן כי אז מעיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כי הם סוף ימות הגשם. ולא היה גם לסיבת המקום שהרי וישב העם בקדש כי נתיישבו ונתעכבו שם ימים ולא חסרו להם המים עד כי ותמת שם מרים ותקבר שם ואז על ידי כן ולא היה מים לעדה. נמצא כי לא הזמן ולא המקום גרם כי אם העדר הצדקת:

או שעור הכתובי' ע"ד זה לבא אל היתר כל אשר הערנו ולבאר על פיהם הקדמתנו שעל העדר גמילות חסדים עם מרים באה אליה' הצרה ההיא עד יתקנו הלא הוא בשום לב אל שינוי שמות מדבר צין וקדש והוא כי כל תחום המדבר ההוא מהלך יום או יומים או יותר נקרא מדבר צין והוא שמם כמשפט כל המדברות אך בסופו היה ישוב עיר הוא קדש סמוכה לגבול של ישוב מלך אדום כאומרו והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך. והנה ישראל נכנסו במדבר צין יום או יומים עד הגיעם לקדש והי' הבאר הולך עמהם כדרכו במדבר צין עד שישבו בקדש. ונבא אל הענין אמר ויבואו בני ישראל כל העדה כלומר בהיותם כל העדה יחד שלא מת שום אחד באו מדבר צין הוא מדבר שמם ולא חסרו להם מים במדבר ההוא עם היות כי הוא מקום צמאון בטבע אך א"ז רק על כי היה הבאר אתם. וכאשר בחדש הראשון עצמו וישב העם בקדש שהוא יישוב עיר אשר שם בטבע יש מים כי אין בונים עיר כ"א על מים. חסרו המים. אך אין זה כ"א על שוישב העם כלו' מיושבים שם ולא קמו ולא זעו ממקומם עם שותמת שם מרים והיה ראוי לבל ישבו כ"א יקומו וילכו לגמול חסד עמה. ואין להם תואנה כי קברוה במקום רחוק וילאו מלכת עד המקום ההוא כי לא כן הוא כי אם ותקבר שם ועל כן ראוי הוא יחסרו מימיהם שבזכותה. ועל כן לא היה מים לעדה כלומר כי לא במותה יבשו מי בארה כי אם הוא מתה זכותה קיים ובארה מלא מים. אך מישראל נעדרה ולא היה מים לעדה לומר מים היו אך לא לעדה כי לא יבשו מי הבאר כי פי הבאר נסתם מהם והוא הי' מלא. וזה יאמר אח"כ ונתן מימיו כי מימיו אתו כי אם שאינו נותנם עד דברם אל הסלע ונתן מימיו. וזה מאמרם ז"ל נסתלק הבאר ולא אמרו שיבשו מימיו כי אם שנסתלק מהם וז"א ולא היה מים לעדה מים היו אבל לא לעדה ע"ד מז"ל ואין פותר אותם לפרעה פותרים היו אבל לא לפרעה:

עוד כיון באומרו לעדה. והוא כי הנה ידענו כי מלת העם משמעו על המון עם אך אומרו העדה כולל הכל. והוא כי הלא יקשה אם על עון אשר לא הטפלו בקבורת מרים היתה זאת להם אם כן למה לקו הרשומים אשר היו מטפלי' בה עם משה ואהרן. לז"א כי הן זה כלל התורה כי הבלתי טובים גורמים לטובים שילקו גם הם כי הנה אשר לא הלכו הנקראי' בשם עם כאומר וישב העם בקדש אך הלקות לא להם לבדם הי' רק לכלם כאחת וזהו ולא היו מים לעדה לטובים עם הבלתי טובי' והוא מאמ' ז"ל בב"ק על פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שהם הרשעים כבר ונאכל גדיש הם צדיקים וכמאמר הנביא זעק והילל בן אדם כי הוא היתה בעמי היא בכל נשיאי ישראל

ג

ויאמרו לאמר וכו'. הנה השם פניו נגד גדולים וטובים ומה גם במשה ואהרן כי גם אם יהיה לו טענה מכזבת ומכחשת הנחת הגדולי' ההם לא יעצרו כח להעיז פניהם מיד בבת אחת. כי אם יעשו במרמה יתחילו בטענה בלתי מכזבת הנחתם ואחר החילם להעיז לאט להם ימשכו להתפקר גם לעקור כל הנחת גדולי עולם שכנגדם בפניהם. כן קרה לאלו עם משה ואהרן והוא כי הנה הי' לפניהם ב' טענות. א' בהודאת הנחת משה ואהרן כי ה' העלם ממצרים אל המדברו' אך תלונותם היא כי אין כל המדברו' שוים כי זה קשה מהשאר כי באחרים לא חסרו להם בה מים כאשר בזה באופן יאמרו אם ה' צוה להוציאם במדבר' לא צוה על זה כי אם משה ואהרן הביאום. עוד יש טענה עזה כמות והיא לעקור את הכל לומר כי גם העלייה ממצרים אל שום מקום מדבר לא מן ה' היה. והנה זאת האחרונה לא עצרו כח להתחיל בה כי אם היחלו מהראשונה ואמרו ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה כלומר זה בייחוד כי אם צוה ה' ללכת במדבר לא ליבשה כזה שהוא למוות שם וכל זה הוא בהודאת הנחתכם כי מה' הי' העליתנו ממצרים אל מציאות מדיברו'. וכ"ש כי גם זה אנו מכחישים כי ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הזה ולא אמרו המדבר היה כי אם אל המקום שכולל כל מוציאות מדבר שהוא משולל היות מקו' זרע וכו' כי גם מציאות העליה אל המקום שהוא לא מקום זרע ותאנה וכו' שכולל כל המדברו' אתם עשיתם ולא ה' פעל נמצא כי הטענה הראשונ' לא היתה עיקר רק הכנה לומר השנית וז"א ויאמרו לאמר כי אמרו טענה אחת לאמר אחריה השנית. ואמרם אנחנו ובעירנו יאמר הנה שתים הנה גריעותינו בזה. א' כי לו מתנו עם המתים במגפה על אומרם אתם המיתם את עם ה' כי הנה אז לא היתה מיתתנו נקראת מיתה כי אם גויע' כמיתת הצדיקים וז"א ולו גוענו כי גם שחטאנו הלא היתה מיתתנו כפרתנו והיינו מתים כאן וחיים נמצאים שם לפני ה' וזהו בגוע אחינו לפני ה' כי אחר הגויעה לפני ה' כן היינו אנחנו. אך למה הבאתם וכו' שהוא כצנים ופחים שאין בזה מחילת חטא וסליחת עון כי באנו אל המות כבאים מעצמינו לבקש המות באופן לא תהי' גויעה כי אם מיתה וז"א למות ולא כמיתת אחינו כי לא היתה המיתה כי אם כאן אך היו נמצאים לפני ה' באופן שאם תהי' המיתה הוא כאן אך לא שם לפני ה' בג"ע כי אם חיים וקיימים. אך עתה אנחנו אינו למות פה כי אם למות שם לפני ה' הנזכר כי אדרבא נהיה כמתחייבים בנפשנו. ועוד גרעון שני והוא כי בגוע אחינו היינו מתדמים לאנשים השומרים עצמם ולא ימותו כי אם בגזרה אלהית היפך הבהמו' חסירות דעת כי יקרם מקרה יכנסו במדבר צמא בלי מים וימותו בצמא וז"א אחינו כי היינו כהם שהם בני אדם אך עתה אנחנו ובעירנו דומים לבהמה המתה במקרה כי מיתה אחת לנו ובעירנו:

או יאמר מי יתן והיה במקום שאדם בזכות בהמה יושיע ה' כמאמרם ז"ל שלפעמי' נותן ה' מטר על פני ארץ בזכו' הבהמות. אך עתה יתהפך שאין צ"ל שלא נחיה בצילם של בהמות כי אם גם הם ימותו בשבילנו. והטעם אמרו בדבריהם באומרם אל המדבר הזה והוא כי במקום זרע ומים אם יעצרו שמים יעשה נס א' בשביל הבהמ' להצמיח מוצא דשא שטבע' להיות מצמחת אבל להוציא מבוע מים במדבר שמם מאד כזה כ"כ לא יעשה בשביל בהמה וז"א אל המדבר הזה וכו' וע"כ אמרו אנחנו ובעירנו:

עוד יתכן באומרו ויאמרו לאמר זולת מה שכתבנו. ונבא אל אומרו וירב העם עם משה אחר שויקהלו על שניהם וכן אומרם ולמה הבאתם כו' שהוא על שניהם. אך הנה הן אמת כי על שניהם היתה התלונה אך תחלה מאמרם באומרם ולו גועני' בגוע אחינו נוגע אל משה לבדו אמר וירב העם עם משה ואח"כ חזרו אל מה שנקהלו על שניהם באומרם ולמה הבאתם וכו'. והוא כי כאשר היחל אהרן במחתה בגוע אחיהם ויכפר על העם והתחיל' המגפ' להעצר ארז"ל שמלאך המות הי' ממאן עד שתפס אהרן בו והוליכו אל משה אל פתח אהל מועד ואז הכריחו משה והמגפה נעצרה הנה כי לולא משה לא הספיק אהרן למנוע מיתתם בעצם. וז"א פה כי הנה ויקהלו על משה ועל אהרן שהוא להתלונן על שניהם באומרם למה הבאתם כו' אלא שאחר הקהלם למה שתחלת מאמרם שהוא ולו גועגו נוגע בעצם אל משה הניח (את אהרן וירב העם עם משה. ואומרם לאמר כלומר לך ראוי לאמר ולו גוענו כי אתה עצרת את השטן לבל נגוע כלנו במגפה כי אהרן לבדו לא הספיק ולמה לא הנחתנו לגוע בגוע אחינו כו' וז"א ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו וכו' ואחר כך חזרו אל צד השוה שבשניהם ואמרו ולמה הבאתם כו' ובזה מתיישב אומרם ולו גוענו כו' כי מי עיכב בידם אך בזה התלנה אל משה שעיכב ואליו ראוי לאמר ולו גוענו כו' כאמור וזהו וירב העם עם משה ויאמרו לאמר כי אל משה יאות לאמר ולו גוענו כו'. ובאומרם למה העליתם כו' כלומר כי לא מאתו ית' היתה עלותם ממצרים אל המדברו' כי הנה לא מקום זרע כו' לומר הראי' כי לא מן ה' היה רק מאתכם כי הלא הוא ית' אמר להעלותנו ממצרים אל ארץ זבת חלב ודבש היא ארץ שנשתבחה בשבעה מינים ולא זה מקום זרע ותאנה וכו' שהם מיני המקום שאמר הוא ית' להביאנו אליו ממצרים. ובאומרם זרע כללו חטה ושעור' ותאנה וגפן ורמון הרי ה' וזית שמן ודבש לא הזכירו פן יאמר להם כי תחת הדבש היה להם מן כצפיחית בדבש והתור' שלא פירשה תמרים כי אם דבש מורה כי מדבשם עשה עיקר וכן באומרו זית שמן נראה כי מהשמן עשה עיקר שהיא להאיר והרי עמוד אש להאיר להם על כן לא הזכירו כ"א החמשה אחרים. ואמר לא מקום ולא אמר אשר אין בו זרע רק ייחס אל המקו' הלא הוא כי הנה ידענו מרז"ל כי היה כל נשיא בהם רושם במשענתו מפי הבאר עד שבטו והמים מהבאר היו נמשכים ומתפשטים וגדלים אילנות מכל פירות וריח טוב שבעולם וכל מיני דשאי' טובים ואיך יאמרו שאין בו זרע כו' על כן אמרו לא מקום זרע כו' לומר כי אינו מטבע המקום רק מהרה בלתי מתמיד וכמאן דליתה דמי והראיה כי מים אין בטבע לשתות ואיך יהי' לאילנות ודשאים:

או יאמר לא מקו' זרע כו' ומכל זה החרשנו אך ומים אין לשתות זה אי אפשר לסבול. או יאמר לא מקום זרע כי' לומר אלו היה מקום זרע ותאנה כו' בהעותנו היינו לוקים פעם בחסרון א' ממייני זרע ופעם בחסרון פרי תאנה ופעם מגפן ורמון. אך עתה שלא היה לנו רק מים אנו לוקים בה שמים אין לשתות שהוא מיתה ממש:

ו

ויבא משה וכו'. הנה על דברם סרה היו ראוים לשלוט בם יד ה' אך עמדה להם כי ויבא משה ואהרן עד נעלמו מפני הקהל אל פתח כו' ולא נמשכו אחריהם בצעקת תלונתם שנראה כמתרפים מתלונותם ע"כ ויפלו על פניהם לבקש רחמים וגם היותם באחדת באומרו הקהל ונתרצה הקב"ה כי וירא כו' וידבר כו':

ז

וידבר כו'. הנה בפרשה זו רבו הדעות על מה נאשם משה רע"ה על כוונת המקראות והנה הדרך הקרוב להתקבל יותר כי הוא יתב' אמר ודברתם והוא הכה וע"פ הדבר הזה נעיר קצת בכתובים ונבא אל דרך קצרה נאה ומתקבל לפי דעתנו והוא ראשונה נשית לב. (א) אל אומרו לאמר כי הוא צווי פועל שיעשה הוא ואינו לאמר לזולת. (ב) למה צוה ית' לקחת המטה אחר שהפעולה היא בדבור ולא יראה חלילה כנותן מקום לטעות שהכונה להכות בו. (ג) למה הצריכו להקהיל את העדה. (ד) למה בחר ה' תהיה פתיחת הבאר ע"י דבור. (ה) למה הוצרך יהיו שניהם מדברים ולא יספיק משה לבדו. (ו) שהל"ל ויצאו מים ולא לשון נתינה וגם לא יאמר מימיו כ"א מים. (ז) אומרו והוצאת להם מים הרי נאמר ונתן מימיו ולא עוד כ"א שתחלה ייחס הדבר אל שניהם ועתה אל משה לבדו. (ח) אומרו והשקית את העדה ואת בעירם כי הל"ל וישתו ולת והשקית כאלי משקה בידו. (ט) הזכירו בעירם שהוא לבלי צורך וגם הכל מיותר כי בהפתח צור ויזובו מים ודאי שישתו העדה ובעירם. (י) אומרו ויקח וכו' כאשר צוהו מי לא ידע שהי' כאשר צוהו. (יא) מה ענין אומרו שמעו נא המורים כי הלא מאמרם ז"ל מורים הלכה או לשון שטות שקראם שוטים בלתי מתיישב בענין ובלשון. (יב) אומרו המן הסלע הזה נוציא כו' מה זו תמיהה היפלא מה' דבר אי הוא אמר ולא יעשה. (יג) אומרו נוציא שתלה במוציאים ולא אמר יצאו מים. (יד) אומרו לכם שהוא מיותר. (טו) היפלא ממשה האיש הבין מאמרו ית' האומר אליו ודברתם ומה עלה על לבו להכות.

אמנם הנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל האומרים כי הוא אחד מהמקומות שהמועט החזיק את המרובה היה פני הסלע במי מריבת קדש תוך ארבע אמות שנאמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע.

והנה ראוי לשים לב על מה עשה ה' ככה ומה צורך היה בדבר יחזיק ארבע אמות אז את כלם ובזה נבא אל הענין. והיא כי הנה ראה ית' והנה נגעו ישראל בכבוד משה ואהרן כאחת ועוד הוסיפו בכבוד משה לבדו כמ"ש וירב העם עם משה. ולתקן את הכל רצה הקב"ה כי לעומת מה שויקהילו על משה ועל אהרן לאמר להם שהם הסבו צמאונם עתה יקהילום להשקותם וזהו והקהל את העדה וכו' ע"י דבורם שיראו ויבושו כי זכותם בדבורם אדרבא תרוה צמאונם היפך אמרם שעל ידי בואם אל המדבר הזה על פי דבורם היו מתים בצמא. וכנגד מה שהוסיפו לריב בפרטות עם משה אמר כי מתחלה על ידי שניכם ונתן מימיו שהוא השעור שהיה מנהג הבאר ההוא לתת. אך אח"כ תוסיף לדבר אתה לבדך והוצאת להם רבוי מופלג כדי שבבת אחת ישתו העדה ובעירם כאומרו למות שם אנחנו ובעירנו עתה יראו כי אדרבא על ידו ירבו עד כי יחד ישתו הם ובעירם. והנה לזה ראה הוא ית' והנה לא יראו כל ישראל הקידוש השם הזה רק עשרים או שלשים איש אשר לפני הסלע ולא כל אלפי רבבות ישראל שבמחניהם י"ב מיל. ע"כ מה עשה הפליא לעשות הארבע אמות שלפני הסלע יחזיק את כל ישראל למען יראו עיני כל ישראל הנס הגדול ההוא ולא ישאר גם אחד שלא יראה שעל ידי דבור יתן מימיו. לכן עם היות שרצה הקב"ה שעל ידי דבורים יצאו המים ולא על ידי מטה צוה יקח משה את המטה בידו כדי שעל ידי היותם לפני מטה האלהים תחול קדושה במקום להחזיק מועט את המרובה ויהיו כלם תוך ארבע אמות וזה שיעור הכתובים וידבר ה' אל משה לאמר כלומר כדי לאמר לדבר אל הסלע ולא להכות. ואשר אמר קח את המטה לא להכות בו רק להקהיל את העדה. וזהו קח את המטה והקהל את העדה ודברתם וכו' לעיניהם שתהיה ההקהלה באופן שכשודברתם אל הסלע יהיה לעיניהם של כל העדה שיהיו כלם בפני הסלע באופן יהיה עיניהם רואות. ואיך ארבע אמות יחזיק את כלם אם לא על ידי מטה האלהים שמהפך מקום ההוא לרוחניות שיחזיק את כלם מעין עומדים צפופים ומשתחוים רווחים שהוא על היות המקום ברוחני כמפורש אצלנו על פסוק כעיר שחיברה לה יחדו וכו'. וכן היה בלב משה לעשות וזהו ויקח משה את המטה ולא לקחו בכונה להכות בו. רק כאשר צוהו שהוא להקהילם אל פני הסלע בד' אמותיו על ידו. שעל ידי כן ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע שהוא בפניו ממש תוך ארבע אמות כי כוונתו היתה לדבר ולא להכות. אך אחרי כן אמרו וכו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בפסוק זה והוא כי היו ליצני הדור אומרים משה הי' רועה את צאן יתרו חותנו כמה שנים במדבר והוא בקי במקומות מביעי מים אשר במדבר ויוליך אותנו ויתלה אותו בנס. על כן נתפזרו מעליו ונעשו על כל סלע וסלע כתות וכל כת היתה אומרת אם לא שאתה יודע מבוע ידוע למה תילכנו אל סלע ידוע לדבר לו הוציא לנו מזו שלפנינו וכן כל כת מורה באצבע הוציא מזה או מזה עד שבעל כרחם הקהילם אל פני הסלע ההוא ולא אל סלע אחר. והנה אין ספק כי הליצנות הוא היה עון פלילי כנודע מחומר הליצנות לפניו ית'. ונבא אל הענין והוא כי אחר שהקהילם אל פני הסלע ההוא איש איש ממקומו מהסלע אשר כל אחד היה מראה לו. אמר בלבו הנה הן אמת כי אמר ה' כי בזכות שנינו יצאו מים מן הסלע. אך זה היה טרם יחטאו בעין הליצנות הלז מה שאין כן אח"כ כי הלא שפע הראוי על ידי צדיק מתמעט' כאשר אין הדור ראוי לכך כנודע ממקומות רבים. וע"כ אמר אם מה שהקהלתים הי' מבלי היות כל כת בוחר לו סלע והוא אומר הוציא מזו האמנתי שהיה סיפק בידינו לתת לנו מים בדבורנו. אך אחר היות הליצנות הלז הלא להעדר זכות המקבלים לא יותן להם מים על ידינו. וז"א שמעו נא המורים כלומר עתה שהייתם מורים באצבע זה מורה סלע זה ואומר הוציא מזה וזה אומר מזה. המן הסלע הזה האם יהיה כח בזכותינו עתה שנוציא להיות לכם שחסרתם זכות מים. ע"כ אין צריך רק ע"י מטה האלהים ולא ע"י זכות בן אדם. אמר אם אנסה לדבר ולא יועיל הדבור על חטאם ישימו לאל מלתי ביתר נבואתי ע"כ ויך וכו'. והי' פעמים להורות כי לא כן רצונו יתברך ולא הוציא בהכאה ראשונה רק טיפין טיפין. והנה אם הי' עושה ע"י דבור תהיה מתייחס משה למשקה את העדה ואת בעירם כאומרו והשקית וכו' אך עתה שעשה ע"י המטה הוא אומר ותשת העדה וכו' כי לא הוא המשקה כי אם הם שותים מימיו ית' שע"י מטהו. והנה לפי זה היה נראה שלא היתה עליו תפיסה ואיך האשימו כ"כ הוא ית'. אמנם הוא מאמרו ית' באומרו להקדישני לעיני בני ישראל והוא כי אמר אם לא היה רצוני לעשות נס זה ע"י דבור אף גם עתה שחטאו בדבור ההיא לא הייתי עושה להם נס שיחזיקום ארבע אמות שלפני הסלע. אך אין זה רק כדי שיראו יחד כל הנס ההוא דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי. והי' לכם לשים לב על זה וז"א לא האמנתם בי להקדישני לעיני וכו' כלומר בהיות מוכן לעיני כל בני ישראל כי היו כל עיניהם לפני הסלע שהוא על היותם תוך ארבע אמות שיראו הכל. ולא על חנם היו עיני כל בני ישראל בפני הסלע אם לא להראות להם נס זה. ולא אמר לעיני העם או העדה רק בני ישראל לרמוז עוד טענה שנית והוא כ"א הליצנים הנקראי' בשם עם חטאו לא תשא הצדיקים בשם ישראל ואגבן יודו השאר. מכל האמור תקל אשמת משה ואהרן ולולא כי הוא ית' מדקדק עם חסידיו כחוט השערה לא הכביד עליהם. ולהורות על זה סמך ואמר המה מי מריבה כו' והוא כי הרוא' דבר ה' אליהם באומר לא האמנתם בי ומה גם שלא יראה מפורש שרבו בני ישראל בתלונותם את ה' רק תלונה על משה ואהרן יגזור אומר כי מה שמצינו בתור' שקרא ית' את המקום מי מריבה יעלה על רוחו שיהי' על ריבו ית' על משה ואהרן. וע"כ סמך מיד ואמר המה מי מריבה כלומר המי מריבה הנזכר במקום אחר המה היו שהוא המים בעצמו שהיתה המריבה עליהם להנתן להם. כלומר אך לא מה שרב אתם הוא ית' על שלא הקדישוהו בדרך נתינתה כי אין המריבה על מציאות המים ובכן לא נקראו כך על סיבת משה ואהרן כ"א אדרבא על אשר רבו בני ישראל את ה' בהתקוממם על משה ואהרן כאלו רבו את ה'. ושמא תאמר א"כ למה לקו ונענשו הלא הוא כי יקדש בם כי שמו ית' מתקדש כשמדקדק עם חסידיו ואינו נושא להם פנים כענין בקרובי אקדש.

או בדרך אחרת אל יעלה על רוחך שמה שנקראי' מי מריב' כמקרא שכתוב תריבהו על מי מריבה שהוא על ריבו ית' עמהם שא"כ יקשה לך שאם על שרב עליהם הקב"ה יקראו מי מריבה איך יאמר תריבהו על מי מריבה שיורה שמה שיריבהו הוא ריב זולת מה שנקראו מי מריבה. ע"כ אמר המה מצד עצמם מי מריבה על אשר רבו בני ישראל. ואמר הכתוב תריבהו על מה שרבו ישראל ואין עליו עון כלל. ויקדש בם כבקודם.

והן אמת כי הקושי הרביעי למה הי' רצונו ית' יהיה ע"י דבור הנה עלתה ארוכתו בצד מה עם שאר ההערות. אך עדיין לא שבעה לה נפשנו בזה. והנה רז"ל הרחיבו הקושיא יותר באומרם מה נשתנה רפידים שצוה הקב"ה להכות את הצור במטה ופה ע"י דבור ואומרו כי כשהנער קטון רבו מכה אותו אבל כשהוא גדול בדבור וכו'. ויהיה הענין לכאור' כי ברפידים רפו ידיהם מן התורה וע"כ חסרו להם המים ורצה הקב"ה להורות להם כי היו צריכין הכאה כי עדיין נער ישראל וחדש בתורה ולא יוסרו הבלתי הרפות מהתור' אם לא במכות. ורמז זה להם בצור שעל ידי מכות נתן מים כן המה על ידי מכות יחזיקו בתורה המשולה למים כמקרה הנער עם רבו. והי' זה הקדמה בל יקוצו אם לא יתקנו בראותם יבא עמלק וילחם בם ויזנב בם הנחשלים כי שוטה מכה את ישראל בהרפתו מן התורה הוא עמלק. וזהו שסמך ואמר ויבא עמלק. אך אחרי כן בקדש כבר גדלו וסבלו עול תורה ובדברים לבד סרו וזה הורה להם באומרו ודברתם וכו' ונתן מימיו. ולרז"ל זולת סילוק מרים שעל ידי כן נסתלק הבאר שבזכותם גם היה רפיון מה מהתורה שאם לא כן לא החסיר להם מים. והנה בדרך הזה יש גם טעם מה אל מה ששם קרא את הבאר צור ופה קראה סלע והוא כי הוא לפי מה שהוא הנמשל כי שם משל אל הנער המתחיל ללמוד שעודנו קשה כצור. ופה אל הסלע דק מצור משל אל תלמיד גדול שבדברים ייוסר. אמנם הנה זולת אלו יש ג"כ ספקות ראוי לשים לב אליהם. א' מה היה כי שם פרשת בשלח צוה ית' להכות את הצור בקבוץ זקני ישראל בלבד ופה צוה לדבר בקיבוץ כל ישראל. ועוד מה היה היות הקיבוץ תוך ארבע אמות כקבלת ז"ל בדיוק. ועוד כי אחר שפי הבאר נברא בין השמשות כפי הארץ למה בפי הארץ לא הוצרך לומר משה רק ופצתה האדמה את פיה גם בבאר למה פעם אחת צוה ית' להכותו. הפעם השנית למה עלה בדעתו שצריך הכאה ליפתח מה שפתחו פתוח. ועוד כי ארז"ל ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' או הלכה א' והוא מוציא מים מן הסלע ואיך יתכן שעל ידי פרק או הלכה יצאו מים מן הסלע:

והנה לבא אל הענין נשית לב מה ענין איכות הבאר הלז כי מי שמע כזאת הלוך ילך באר כרגלי הממלא כי הנה ל"ח מסעות נסע ישראל במדבר ובכל אחד מהם הי' בארה של מרים עמהם נמצא היה הולך למסעיהם ממקום למקום ולא עוד אלא שארז"ל שכל נשיא בהם מי"ב שבטים כל חניה הי' רושם במשענתו על הארץ מפי הבאר עד מקום שבטו והיו המים נמשכים בדרך ההוא כנחל מים עד מקום השבט וכן לכל הי"ב. וכן ארז"ל שהיו הנחלים מתפשטים עד לכת אשה לדבר את חברתה מדגל לדגל בסירות דוגה שנאמר הלכות בציות נהר והי' דשאים ואילנו' ופירות צומחים בו לרוב כמד"א בנאות דשא ירביצנו ואין זה דרך מי באר. ועוד כי ארז"ל כי היה הבאר מעל' אברים של אמוריים מנחל ארנון למעל' ושוטחן לפני מחנה ישראל כי אין זה רק כח מלאך ה' במלאכות ה'. ועוד נשית לב אל מאמרם ז"ל אל פסוקים שנאמרו על הבאר והם. וממדבר מתנה וכו' אמרי מן המדבר ניתנה תורה לישראל ולמה לא בארץ ישראל כדי שלא יאמר השבט שניתנה בחלקו וכו' וכן אמרו וממתנה העוסק במתנת התורה ניחלו אל ועל דרך זה דרשו כל זה על התורה וקשה דקאי בבאר ומדבר בתורה. ועוד על פי דרכנו נשית לב במאמרם ז"ל ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' שני ת"ח הלוחמים בדבר הלכה כאויבים נעשים אוהבים בסוף הה"ד בספר שהיא תורה מלחמות ה' את והב בסופה אהבה בסופה ואיך יוצאה זה מאומרו משם נסעו ויחנו מעבר ארנון שהוציא מזה נפקותא זו ע"כ יאמר וכו'. והיכן הוזכר שם דבר הלכה. והנה עוד נשית לב לבא אל הענין והוא כי הנה ידוע כי את המן אכלו לחם רוחני שמלאכי השרת נהנים ממנו וע"כ לא היה נרגש במעים רק נבלע באיברים ואיך יתכן אוכלי לחם רוחני מזון לנפש ישתו מי באר גשמי:

אמנם הנה מאז רצה הקב"ה לזכות את ישראל בעולם הזה ובעולם הבא ויתן לנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה ראה והנה היה מקום לדבר ולומר לא ימנע או התורה הוא מן השמים עיקרא נפשיית או מן הארץ. אם היא מן הארץ איך תאושר בה הנפש. ואם היא מן השמים איך יאושר בה גם הגוף. עוד שנית מה שארז"ל בתנחומא פרשת נח כי אמרו ישראל במ"ת שלא היו חפצי' רק תושב"כ ולא תושב"פ כי לא יספיקו לקיים דקדוקיה הרבים ושעל זה הי' מה שכפה עליהם ההר כגיגית כו'. על כן אמרתי כי מה עשה הוא ית' נתן להם את המן בזכות משה לעומת תושב"כ כי רוחניות המן שהוא לחם אבירים מבחינת רוחניי' העליון אשר לתורה שבכתב. ורוחניות הבאר מבחינת שורש רוחניות תורה שבעל פה. והוא כי התורה נקראת לחם ונקראת מים תורה שבכתב הוא הלחם. והתורה שבעל פה היא המים. כאשר יבא. והורה בו כי אם היותו רוחני מאכלו מתדבק בנפש עם כל זה מקיים הגוף. כן התורה עם היותה רוחניות ומתדבקת בנפש תקיים גם הגוף. וזה מאמר הכתוב ויענך וירעיבך כו' למען הודיעך וכו' לומר הנה לבל תאמרו איך דבר רוחני יזון ויקיים החומר ונהפוך כי בר ולחם ומזון הגשמים זנין את החומר ואגבו מתקיימת בו גם הנפש אך לא יתהפך. ע"כ ויענך וירעיבך באופן יעלה על רוחך הי' צריך דבר חומרי בעצם לישב החומר ולא דבר רוחני המתדבק בנפש ועוד יכנע החומר הנכנע ורעב. ואדרבא ויאכילך את המן אשר לא ידעת. להיות רוחני מאד שלא נראה כמוהו. למה כן ולא נתן לחם חטים להסעיד את הלב ולהחזיק הגוף מתאותו ומרעבתנותו. הלא הוא למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו כלומר בלי שם לווי שהוא לחם חטה ושעורה הנקרא לחם סתם בלי לווי כנודע יחיה האדם. כי על כל מוצא פי ה' שהוא דבר רוחני כתורה שראיתם את הקולות בסני יוצאים מפי ה' יחיה האדם גוף ונפש. כי תלמוד מהמן שהוא לחם שמים הדבק בנפש ועל ידה נבלע באיברים ומקיימת כאשר איכותה גם היא בהם. והנה כאשר האכילם את המן רוחני מאיכות קדושה משתלשלת מאיכות רוחנוית שורש תורה שבכתב למעלה. כן השקם ית' מי באר מים רוחניות מאיכות משתלשל מרחניות תורה שבעל פה למעלה. ומה גם לחכמי האמת היודעים מה הוא באר. והודיע' כי כאשר אין המן עם היותו הרוחני ובעל ליחות מה ומקיימת דרך נס עם כל זה לא היו חיים בלי מים. כן בתורה שבכתב לבדה א"א להתקיים כי על כן שבכתב נקראת לחם ושבע"פ מים כי כאשר המים מבשלים ומתקנים המאכל כן בתורה שבכתב בלי תורה שבעל פה לא תסכון לנו. כי שבע"פ היא המפרשת ומבסמת תורה שבכתב. ולמען ישכילו זאת נמנע מהם הבאר בסילוק מרים למען יראו כי בלעדו יצמאו למים ולא הספיק נס הזנת המן גם במקום מים. ובזה לא יפלא לכת אתם הבאר ממסע למסע והמשיך אותה נשיאי ישראל במשענותם מפי הבאר עד מקום כל שבט ושבט ונעשה נחלים רבים ומתרחבים כלומר כל איש יכול למשוך מימיו לעצמו ורבה ופורץ ומתרחב לעוסק בו. וגם מה שאמרו שהיה מעלה דשאים ופירות רבים הוא מעין היגע בתורה שבע"פ שמוליד חדושים אין מספר. וגם מה שהיה הולך ומעלה איברים מנחל ארנון לא יפלא כי כח רוחני חי וקיים הוא. ועל כן היטיבו אשר דברו חז"ל שע"י פרק א' או הלכה אחת יתן מימיו ושזהו אומר ודברתם אל הסלע כי הוא הדבר בעצמו. ועל כן ע"י המטה כמדובר למעלה החזיקו ארבע אמות את כל ישראל והוא כי במקום הבאר שמכח תורה שבע"פ תוך ד' אמות שם הוא ית' כי אין לו להקב"ה בעה"ז אלא ד"א של הלכה. ובאותן ד' אמות ישנו פרק א' או הלכה אחת וע"י כן יתקיים מאמר הכתוב שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר אז נדברו וכו'. וזהו ודברתם אל הסלע פרק או הלכה שידברו בין שניהם אז כאשר ע"י עסק התורה למטה ממשיך שפע שורש תורה שעוסקים בה למעלה כן הבאר שהוא מרוחניות קדושת תורה שבע"פ יוציא וימשיך מימיו ע"י שכינה השרויה מלמעלה ביניהם ומתעורר ונפתח באר המים. כי היא בחינת תורה שבע"פ כנודע. והיה חפצו ית' בזה להשריש שורש האמונה בישראל כי עין בעין יראו מעלת תורה שבע"פ ושעל ידה יחיה האדם ושאי אפשר בלתה ושע"י העסק בה שפע עליון מתרבה ונמשך אל האדם. וע"כ הקפיד כל כך הוא ית' ואמר יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו כו' אל הארץ כי איכות ארץ ישראל ואיכות הבאר אחד הנה רמז אל שכינתו ית' וכדרך הזה הטיבו אשר דברו רז"ל באומרם וממדבר מתנה וכו' שדרשו על התורה כי היא הבאר וכן במה שדרשו על פ' בספר מלחמות ה' כו' כאשר יבא בס"ד. וזהו מרגלא בפומייהו דרז"ל בסלוק מרים נסתלק הבאר ולא אמרו נתייבש הבאר אך הוא כי נסתלק רוחניותו למקומו למעלה בעולם העליון. ובזה יובן למבין ענין מאמר חכמי האמת שאלו לא הכה משה את הבאר לא היו מחלוקות ומלחמות ע"ד הלכה:

ובזה נבא אל תכונת מאמר הנ"ל וז"ל כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מייסרו כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו והכית בצור אבל עכשו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' כו' ע"כ:

והנה על הדרך שכתבנו בו למעלה הערנו כמה הערות אשר יתיישבו על הדרך הזה. בשום לב אל מה שפרשה זו ובפ' שלח לא נאמר והכית בבאר או ודברתם אל הבאר כ"א צור וסלע וגם השינוי כי שם נקרא צור ופה סלע. וע"פ דרכנו נבין מאמר התנא באומרו כי פי הבאר נברא בין השמשות ולא אמרו הבאר. אך הוא כי הנה הבאר בעצמו הוא כח שכינה מאיכות רוחניות תורה שבע"פ כמדובר וע"כ אין מבוא לו להיות לו פה מריק ומוציא בעה"ז השפע הרוחני שלו כ"א למעלה מעולם המלאכים. אך התלבשות כח נאות להריק בעה"ז הוא הפה שנברא בין השמשות:

ונבא אל הענין. והוא בהקדמה נודעת כי כל עון ופשע אשר יחטיא איש או אנשים נעשה כח טומאה לפי חומר החטא החזק הוא הרפה. והכח מטמא ההוא אז נעשה מסך מבדיל בין כח המריק השפע ובין מקבלו ונעשה כדלת סוגרת פי הבאר ודומה לו. והנה ברפידים שרפו ידיהם מן התורה מאליהם למה שעדיין לא הורגלו בעול תורה והוא עון גדול כנודע כי על כן נחרב ב"ה כמ"ש ז"ל ויתר הקב"ה על ע"ג ועל ג"ע ועל ש"ד ולא ויתר על ביטול תורה. ועל כן אותו עון נעשה כח קשה כצור החלמיש למראה עינים סותם פי הבאר כי היא קליפה המבדלת בלי ספק בין מימי התורה למבטליה. אך בקדש אחרי סובלם עול תורה כמה שנים ולא נתבטלו מרפיון ידים שרפו ידיהם בכונה רק שעל סילוק מרים שבזכותה היה הבאר להם נסתלק גם הוא. והנה היה רצונו ית' כי בראותם כן שיחזיקו בתורה בעצם כי אז ישובו המים לאיתנם. ואדרבא שמו לבם להתלונן ונתבטלו מהתורה. והנה הביטול תורה ההוא לא היה קשה כראשון כי היו כאנוסים כי אין אדם נתפס על צערו על כן הטומאה והקליפה שנעשה בעון ההוא היתה בלתי קשה משל רפידים. ולכן אם שם נמשל לצור פה נמשל לסלע רפה ממנו. ועל כן אם שם הוצרך הכאת משה להכניע כח הקליפה הנקראת צור הסותמות פי הבאר. פה לא היה צריך רק דבר שהוא לשנות פרק אחד וכו' ומיד נמחה מפני התורה ונפתח הבאר כי הוא הדבר אשר היה להם לעשות בסילוק הבאר ולא היה נסתם כאשר כתבנו. ועל כן לא נמצאו בהכאת הצור רק זקני ישראל הם חכמי הדור אשר לא בטלו הם מן התורה כהמון העם. וזכותם עם זכות משה במטה האלהים ישברו כח הקליפה ההיא. ואל ההמון שרפו ידיהם מן התורה לא קרא. אך לדבר אל הסלע פה קבץ את כלם. כי לא היה להמון עון גדול כמאז לעכב כי כאשר הם רפו ידם מתורה שבע"פ גם היא עזבתם וטוב טוב יבואו כלם ויכירו מעלתה. וגם כי זכותא דרבים עדיף. וע"י כן לא נזכר בהכאת המטה ולא פה בקדש באר רק צור כי אין הכתה בבאר חלילה כי קדוש הוא לאלהיו רק אל הצור הכח הסותם. וגם פה הדבור אל הסלע להתיש כחו מלסתום. ולא אל הבאר כי אין הבאר מעכב כי אם העון היה מבדיל. וזהו המתקת משלם שאמר הקב"ה למשה כשהנער קטן רבו מכה אותו וכו'. כי עון מה שרפו ידיהם מן התורה ברפידים היה כנער קטן שכלו יצ"הר ומתרפא לדעת בעצם מן התורה הגועל בה וצריך להכות ליצרו בעצם להתיש אותו כי כולו יצ"הר. אך כשהגדיל בתורה והוקדש והומם יצרו בה. כשמרפה ממנה אינו מגועל לנפשו רק מחמת צער מה. וע"כ בדבור מתייסר. ומה גם למה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות גרושין כי בהכות את הבלתי מקיים דברי תורה את יצרו הסמכים וכדבר הזה קרה לישראל כי כח הטומאה שנמשל לצור נעשה על ידי עון מה שרפו ידיהם מן התורה מעין הנער הגועל בה מרצונו כי נער ישראל בימים ההם והיו קצים בעמלה כנער באופן היה הציר הוא העון ממש הסותם פי הבאר קשה ובדברים לא יוסר כי אם בהכאה. אך בקדש כבר גדלו בעול תורה ולא רפו מהתורה כי אם מצער ע"כ לדחות הסלע שהוא העון עצמו הרפ' בדבור מספיק. ועתה הרגיש שאם כן שהסלע הוא העון ולא הבאר נקרא סלע אם כן איך יאמר ודברתם אל הסלע שנראה דמדברים אל הסלע ואומרים לו תן מימיו והאם אל העון נאמר שיתן מימיו. על כן אמר שנה עליו פרק אחד לומר שאינו אומר לו תן מימיך. רק שנה עליו להתישו ונתן מימיו הבחר הידוע:

וע"פ דרכנו נבאר מסורה א' והוא המן ג' במס'. המן העץ כו'. המן הסלע כו'. המן הגורן וכו'. ויהיה כי הודיע כי אין כחכמת התורה שהעוסק בה עושה פלא כענין השמע קולו דמצלי ואתי מטרא. מה שאין כן העוסק בחכמה חצונית. והוא מאמר ספר הזוהר על פסוק כי בכל חכמי הגוים וכו' מאין כמוך וזהו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנה היא חכמו' חצונים עץ הדעת טוב ורע לדון לפי שכל אנושי מה הוא הטוב והרע בחקירות וכויוצא והוא כמ"ש ז"ל אדם הראשון מין היה האם מזה אכלת. לא בחכמה ההיא תכניע עון להמטיר על הארץ כי אז המן הסלע נוציא לכם מים דרך נס לא יהיה כי אין ישועתה למו כי אז ע"י חכמה ההיא אל יושיעך ה'. אבל תדע מאין אושיע המן הגורן שהיא מהסנהדרין העשויים כגורן כמאמר רז"ל עליהם שהיו כגורן ביבנה וכן מן היקב הם המרבים בישיבה לעצור יינה של תורה בקולי קולות שהם חכמי ישראל כענין שברו בלא כסף ובלא מתיר יין וחלב. ונחזור אל הענין והוא כי אחר שעל ידי הכאה נפתח הבאר עדיין עם ישראל תלין משוגתם כי לא הכירו דרכי הבאר ההוא שהיא בארה של מרים ושהוא מאיכות רוחניות תורה שבע"פ רק שעל ידי המטר יצא מים בעלמא ולא נפקחו עיניהם ויכירו דרכיו עד עת בא והעלה אברים מנחל ארנון ועל כן אז שוררו כאומרו אז ישיר ישראל וכו'. ולא עד כה מכמה שנים שהיה אתם כי לא הכירו עניינו עד כה. כי אז הכירו כל עניניו למפרע כאשר יבא ביאורו בס"ד. והוא כי הנה ארז"ל כי בנחל ארנון היו האמוריים במערות צורים שבצד הנחל ולעומתו בעבר הלז שני סלעים דיבק הוא ית' ההרים ונכנסו שני סלעים תוך פתחי המערות ודרכים כדורך בגת. ולא היו ישראל מרגישים עד שמשם בארה שירד הבאר והעלה גולגולת ואיברים ושטחם לעיני כל ישראל ואז שוררו אז ישיר ישראל וכו' עד כה ענין מז"ל. וראוי לשית לב אם ימצא כתוב הענין במקרא. יאפשר בשום לב אל או' ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול מואב כו' מה לנו אם יוצא מגבול האמורי או מגבול מואב ושהוא בין מואב ובין האמורי. אך הנה משז"ל שהיה הנחל רחב ז' מלין ונדבקו מלמעלה ההר שמעבר האמורי שהוא מארץ ישראל עם שבעבר מואב כי שם היו המערות ונעשה שוה מלמעלה. הנה אין ספק שהגיא שהיה כלו מגבול מואב נעשה עתה מגבול שניהם כי עד חציו או קרוב לו נתקרב הר האמורי להכניס שניו אל מערות הר מואב כי גם לאומר שהר מואב בא להקביל פני גברתו היא הר ארץ ישראל לא יבצר שגם הוא נתקרב דבר מה להכניס שיניו. נמצא כי הנחל שהיה כלו גבול מואב עתה קרקע של זה ושל זה עליו היה וזהו ויחנו מעבר ארנון היוצא מגבול האמורי שאינו מגבולו רק יוצא להלאה ועתה נתחדש כי ארנון שהיה גבול מואב כלו נעשה עתה בין מואב ובין האמורי. ואין זה רק שאז נדבקו. והנה אז היכר מעלת הבאר שהעלה האבנים לשמח את ישראל. ואמרה תורה הנה ע"כ שהוא מה שקרה בזה תצא נפקותה הלא היא כי יאמר בספר מלחמות ה' כששני ת"ח לוחמים בהלכה אהבה בסופה. ואיך נלמד זה. הלא הוא כי ואת הנחלים הם נחלי דם המעוכים היו בארנו שהיה עמק ולא היו ישראל רואים כי הלא ואשד ושפך הנחלים היה נוטה לשבת ער ונשען לגבול מואב מה שלא היו ישראל רק בעבר האחר בעבר ארנון היוצא מגבול האמורי. ואיך ידעו ישראל. אלא שמשם בארה נטה האשד הנזכר בתרה שויקח הבאר האברים מהאשד הנזכר להעלות האברים ולשוטחן לפני ישראל לשמחם. והנה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם וכו' הוא אשר רבו ישראל עלי' ועם כל זה היה לבאר אהבה בסוף עם ישראל כי לשמחם שטח להם שטוח ראשי אויביהם ואבריהם. וא"כ איפה הוא אשר דברתי כי על כן יאמר כששני תלמידי חכמים בספר יש להם מלחמת אהבה בסופה. כי הנה הבאר הוא תורה שבע"פ שהיא ספר מלחמות ה' ועם היות לו מלחמה מישראל אהבה בסופה עמהם באמור. וע"כ ע"י מעשה זה נפקחו עיניהם אז ישיר וכו' ולא מאז ניתן למו כי נפקחו אז עיניהם וידעו מה הוא ואמרו הנה עלי באר ענו לה כלומר לא להכות במטה ראוי רק עלי באר בדבור ענו לה ודברו אליה כי לה יאתה ולא הכאה. כי הנה הבאר הזאת אינה כיתר בארות כי היא אשר חפרוה שרים אברהם ויצחק והוא מ"ש ז"ל בב"ר כי בארות ההם היו ה' חומשי תורה והחפירה היתה הכניסם אל עומק הלמוד שבהם כי ידעו עד ערובי תבשילין. וזאת היא אשר כרוה נדיבי העם ברפידים הם זקני ישראל עם משה וזהו במחוקק והיה במשענותם הוא זכיותיהם כמו שכתבנו למעלה כי הזקנים ההם שקבץ להכות את הצור לא רפו ידיהם מן התורה. והראיה כי קודם מתן תורה לא היו מימיה כ"כ מרובים ע"כ כי עדיין לא ניתנה תורה שהיא היא כמדו'. אך אח"כ וממדבר מתנה לישראל היא תורה. אז על ידי כן הושפע ונתרבה הבאר ונעשה נחלים כמ"ש ז"ל כי היה נעשה י"ב נחלים וזהו וממתנה נחליאל. ומה שבמות מרים לא היה מים לעדה אינו שיבשה המים כי אם במות' שעלתה ונסתלקה השמימה עם נפש מרים והוא מה שכתבנו למעלה על ולא היה מים לעדה כי מים היו אבל לא לעדה כ"א שנסתלק ועלה הבאר. ואיך הכרנו זה הלא הוא כי הנה ובמות הגיא כי ירד אח"כ אל עומק נחלי ארנון שהיא בשדה מואב. וברוח הקדש נבאו על סופה כי אחר שנסתלק מרע"ה ראש הפסגה אז ונשקפה על פני הישימון כמ"ש ז"ל הנשקף ומביט מהישימון יראה כמי כברה בים עבריא והיא בארה של מרים. ועוד נשוב אל פסוקים אלו במקומם בס"ד:

יד

וישלח משה וכו'. ראוי לשים לב למה נזכר משה ולא בני ישראל בשליחות זה. ויתכן כי להיות נסיעה זו ושליחות זה דרך למהר כניסת הארץ וה' אמר אל משה על אודות הבאר ע"כ לא תביאו כו' אל הארץ. ע"כ להיות זה אחר הדבר ההוא התרשלו ישראל בל יראו כשמחים בסילוקו למהר ביאה אל הארץ. ע"כ משה המחשיב תועלת ישראל מחייב עצמו מיד וישלח מלאכים לנחוץ הדבר. והנה על דברי השליחות הלז ראוי לשית לב מה צורך אל כל ענין זה. וגם מה ענין את כל התלאה שאם היא כפרש"י על שעבוד מצרים הרי אומר אח"כ וירדו אבותינו מצרימה וכו' וגם מה הנה ב' רבויים יחד את כל התלאה ואם הוא שרבו התגאות למה אמר תלאה לשון יחיד ועוד מה צורך להודיע שישבנו במצרים ימים רבים ואי כיון להודיע צרת שעבודה הוא הדבר האמור באומר וירעו וכו'. וגם אומר וירדו מיותר כי בכלל אומר ונשב במצרי' הוא הירידה. ובאומר ונצעק וכו' גם שנאמר כפרש"י שרמז לו ברכת יעקב נשית לב. מה שינה בפר' בכורים שנאמר שם אלהי אבותינו ופה אינו מזכיר האבות וגם שם נאמר את קולנו ופה אמר וישמע קולני:

ועוד שהל"ל ויוציאנו ולא יאמר ששלח מלאך. וגם אומרו והנה אנחנו בקדש למה הודיעו מה שלא נעלם ממנו מכמה זמן שהיו ישראל שם:

אמנם הנה חש משה. א' פן יאמר אדום החסרו מקומות לבא בם אל הארץ מכל סביביתיה כי בחרתם לעבור בארצי. אך אין זה רק להקהות את שיני אדום שישראל ינחלו ארץ לא אדום עם היותו נוגע בנחלה. ב'. פן יקים אדום על הירושה כי הלא אח עשו ליעקב כי יאמר אדום אם אתם פרעתם חוב השעבוד ועל כן תרצו הירושה הנה מזלכם גרם כי לא שעבדו רק אתכם ולא אותי. ועוד כי לא פרעתם כל החוב כי מארבע מאות שנה ישבתם רד"ו ולפי הערך תירשו. ואם תאמרו שהוא ית' מחל לכם ק"ץ שנה משעבוד הלא היה בעבור האבות ואם כן גם אבותי המה ומחמתם בא לכם תועלת פריעת חצי החוב בלבד ולכן גם לא תקחו כל הירושה. ג' יאמר אדום הוא ברכת החרב ניתנה לי והנכם באים בגבולי כי גם שהיא העברה לא יבצר מדי עברכם תצרו לי והותר לי לפגוע בכם ע"כ על האחד אמר אתה ידעת את כל התלאה וכו' והוא כי מלת את ומלת כל הם שני רבוים והוא כי באומר את הוא ענין אחד ואומרו כל הוא ענין שני ופירש מה שכיון ברבוי האת באומרו התלאה ומה שכוון ברבוי הכל באומר אשר מצאתנו. והתלאה שהיא פירוש האת הוא על הדבר הראשון שאמרנו שחש משה שיחוש אדום למה בחרו לעבור בארצו ואמר ידעת התלאה למה לומר הלא ממקום אחר היינו נכנסים דרך הנגב והוא לנו תלאת המרגלי' עד כה ולא הצלחנו ועתה אם יארך זמן עד נטה ממך אל מקום אחר אולי יתרחש ג"כ איזה ביטול והנה מתלאה ע"כ עודנו פה נכנס עד דלא תשנה לבו. ועל השרת אמרו אתה ידעת כל התלאה אשר מצאתנו והוא כי הנה עשו ברח מארץ ישראל וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כמו שאמרו ז"ל כי אמר אם אשב בא"י ליירש אותה אפרע חוב גלות מצרים כי היורש את אביו פורע חובו ע"כ וילך אל ארץ אחרת ע"כ בבוא תלאת הגלות לא מצאה רק את בני יעקב. וז"א אתה ידעת את כל שהם שני רבויים ואמר התלאה לשון יחיד אך הוא שריבה שני דברים באומרו את כל. ופירש האחד באומרו התלאה שהיא תלאת המרגלי' שנתעכבו מ' שנה במדבר והוא מה שריבה האת שהיה בבואם דרך הנגב שעל כן יראו מלהאריך זמן עד בקשם דרך אחר ליכנס בי שהוא הענין הראשון. ועל הב' והוא מה שריבה הכל אמר אשר מצאתני והוא צרת גלות מצרים שבבואה לו מצאה את אדום כי הלך עשו אל ארן וברח מארץ ישראל פן תדבקנו הגלות כי הנוחל את אביו פורע חובו באופן שמצאתנו ולא מצאה את עשו כי ברח. הפך יעקב ובניו שאדרבא ירדו מעצמם לפרוע החוב ואם כן לא לאדום לומר כי מזלנו גרם. ושמא תאמר שלא פרענו כל החוב כי אם ר"י מת' שנה ונשב במצרים ימים רבים והוא מאמרם ז"ל על פסוק ויהי בימי' הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו וכו' כי ימים של צער גדול. נקראים רבים והם משנולד מרים כמ"ש ז"ל שהכביד השעבוד יותר מדאי וגחשבו כתשלום הת' שנה. ואין לומר שהיה בזכות האבות והם אבותיך גם הם כי הלא ונצעק אל ה' ולא הזכרנו האבות שהיה אלהי אבותינו יעשה למענם רק אל ה' וישמע קולנו על עצמנו ולא על האבות. והראיה כי וישלח מלאך הוא משה כמ"ש ז"ל ויוציאנו ואם היו בזכות האבות היה עושה בעצמו ית'. ואמר כן להפיס דעתו כי לפי האמת הוא ית' העושה כל כמ"ש ז"ל שאמר לו משה מי אנכי כי אלך אל פרעה היכן הוא אנכי אעלך גם עלה ולמה לא תעשה על ידך והשיב הוא ית' כי אהיה עמך וכו'. ומה שחשב משה שיחשוב אדום הוא מה ששינה לאדום מפני השלום. ועל הג' אמר הנה אנחנו בקדש כו' לומר לו בכוונה באנו פה להצר לך כ"א שכאן נמצינו והנה מוכן הדבר והנה מתלאה לסובב אל מקום אחר. וע"פ דרכו רמז לו כי אם לאדום ברכת החרב גם לישראל ברכת הקול כאומרו ונצעק אל ה' וישמע קולנו:

טו

ויאמר אליו אדום כו'. אמר בדברך רמזת כי ברכת הקול קיימת לך נגד המצרים כאו' ונצעק כו' וישמע קולנו כלו' שלא תירא מברכת חרבי שקיימת לי אינה טענה כי הלא אתה בעוברך בי פוטר מים ועל כן לא ישמע קולך וחרבי תאכל בשר. וז"ש לא תעבור בי כי תהיה ראשית מדון פן בחרב אצא לקראתך ולא יסכון קולך לבטל חרבי. והנה באומרו מלת בי הבינו ישראל שהקפידה לא היתה רק בעברו בו ביישוב העם או יישוב שדות וכרמים ע"כ אמרו במסלה נעלה כו' שהוא רחוק מכל מיני יישוב ואין מקום ליהנות רק ממים ומזה אין חשש כי הולך עמנו באר. ואם מימיך נשתה כו' והוא פן תאמר הנה מתלאה האם אשב בבקעה ובהר לקחת מכל איש ואיש שישתה דמי שתייתו לז"א אם נשתה ל' רבים לא תשאל מרבים רק מאחד וזה ונתתי לשון יחיד. וש"ת במה יודע כמה שתו וגם מי ישער שוויים לז"א ונתתי מכרם כלומר מכר כל הבארות לגמרי עם שישא בהם מים וגם לא אמרתי קנייתם רק מכרם שהוא מה שתמכרם אתה ולא שיעור מה שיקנה הקונה וזהו מכרם ולא אתן בעין רעה כפרוע חוב כ"א כנותן שבעין יפה הוא נותן וז"א ונתתי ולא אמר ואשלם. ושמא תאמר אולי לא נתפשר במכר כ"א אתבע סך אחד תמעט מהסך שאשאל ולא אתרצה ויהיה ראשית מדון לז"א רק אין דבר כלומר שאומר אני רק כדי למעט מאשר תשאל אין דבר של רק לומר על מה שתשאל רק לא אתן כ"א פחות כ"א כל תשאל אתן.

או יאמר לא הנחתי לך מקום למעט ולומר רק על מאמרי. כי כל עיכוב היזק סולקתי באופן שאין דבר שתוכל לומר בו רק כי במסילה אין יישוב עוד או תבואה וכרם ודומה לנו למעט כלל. וש"ת הלא דרך החיילות העוברים ממקום למקום שמתפרדי' קצתם לחטוף ולחבל כל הבא בידם לז"א ברגלי שהוא בכל הנלוי' אלינו אעבורה באחדות אחד וזהו שלא אמר נעבור לשון רבים ככל שאר הפסוק.

או יאמר הנה אמרתי בספק ואם מימיך נשתה ונתתי מכרם אם יקרה שנשת' רק לפי האמת אין דבר מזה כ"א ברגלי עבורה כי לא נהנה כ"א דריסת הרגל שברגלי אעבורה. וגם אפשר מועט כי לא יחנו בארצו רק ועברו תמיד עד צאת מתחומו. והשיב ואמר הנה על אמרי לא תעבור בי מצאת מקום לומר בי שהוא ביישוב לא תעבור כ"א במסלה ע"כ הנני אומר לא תעבור סתם לכלול גם במסלה ולא בלבד משטימה כבתחלה כ"א ומיד ויצא כו'. ומה שלא שלחו יד ישראל באדום עם היות כי הבא להורגך השכם והורגו הוא כי כל מערכת מלחמתו לא היתה רק לעכב בישראל לעבור בגבולו ולא להצר לישראל על הירוש' וכיוצא בזה על כן ויט ישראל מעליו ולא ערכו אתם מלחמה וזהו ויצא כו' וימאן כו' כי כל מה שויצא כו' לא היה רק למאן כאמור ובזה לא יקשה אומר וימאן אחר אומרו ויצא כו':

כב

ויסעו מקדש כו'. (א) הנה אומרו על גבול הוא מיותר והנה במז"ל כי בהתחברם לעשו הוא אדום חסרו הצדיק ההוא ולפ"ז יהיה אומר לאמר שלהיות על גבול ארץ האדום נמשך לאמר יאסף כו' שאל"כ לא היתה האסיפה ההיא ועוד נשיב לפי הפשט. (ב) אם דבר עם אהרן גם היא איך יאמר יאסף אהרן שלא לנוכח וכמ"ש אומר קח את אהרן כו' ואפילו למ"ד שבכל מקום שאומר אל משה ואל אהרן הוא אל משה שיאמר לאהרן עדיין כמו זר נחשב בענין זה ומה גם לאומר שאמר הקב"ה למש' בוש אני מלאמר לאהרן שימו' ואיך קראו להודיע. (ג) אתא לנחומיה צעורי קא מצער ליה בהזכיר לו שנית כי לא תבא אל הארץ. (ד) למעלה אמר לא תביאו ופה אמר לא יבוא שהוא אפילו כיתר העם. (ה) אומרו מריתם ולמעלה אמר האמנתם. (ו) שמדבר על אהרן ומשתף את משה עמו בזה. (ז) אומרו למי מריבה והראוי יאמר במי מריבה:

אמנם הנה ידוע מחלוקת רז"ל אם מתו קודם זמן על אותו עון והיותר צודק הוא כי לא היה העונש רק הביאה אל הארץ אך בזמנם מתו ונבא אל הענין. והוא במה שידענו מרז"ל כי בכל מקום שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן הוא אל משה שיאמר לאהרן:

עוד ידענו מרז"ל כי אמר הקב"ה למשה אני בוש לומר לאהרן שימות אמור אתה מה עשה משה השכים בבקר כו'. ויהיה ענין על כי אהרן במחתה החיה ממות את כל ישראל. ומצרף לזה כי הלא אין ספק כי לא יחדל אהרן מהתחמץ לבבו בראותו כי סמוך אל עון מי מריבה בזמן ובמקום יתבשר במות ויאמר בלבו האם גדול עוני בשב ואל תעשה מאשמת משה שהוא הכה את הסלע ואני קדמתי למות תחלה. ומה גם כי יעלה על רוחו כי הוא קודם זמנו. ע"כ רצה הוא ית' להפיס דעתו בג' דברים. (א) לבלתי אמור לו בעצמו הדבר כ"א ע"י משה. (ב) לאמר לו דברים שיבין מתוכן שלא מת קודם זמנו בעונו ולא עוד אלא כאלו מת בבחירתו. (ג) שאין במיתתו ולא אחר מותו צער להתכפר בו אשמתו. וזה מאמר הכתוב על הא' ויאמר ה' אל משה כדי שאל אהרן לאמר שיאמר לו משה ולא הוא ית' כהקדמ' רז"ל שכל מקום שנא' אל משה ואל אהרן שהוא אל משה שיאמר לאהרן. והב' והג' אמר במה שיאמר לו ויאסף כלו' שלא היה קודם זמנו מחמת עונש כ"א נאסף שהוא לשון הצודק על אשר השלים זמנו ונאסף. ולא עוד אלא שאדרבא הוא כאלו בבחירתו הוא נאסף וזהו אומרו יאסף אהרן יורה כאלו הוא יאסף בבחירתו. וגם השלישית רמז בלשון זה והוא בשום לב אל משמעות אסיפה אל עמיו מה המה העמים האלה אך הוא בלי ספק מה שכתוב אצלנו למעלה והוא ענין מאמר ספר הזוהר פרשת ויחי על עובדא דר' יצחק כשהגיע זמנו ליפטר שאמרו ז"ל כי מאתו ית' נעשה התעוררת למעלה וכל קרוביו בני גילו ומשפחתו ומחיצתו ביקר שגיא לאיש כמעשהו יוצאים ובאים להקביל פניו וכאשר אין לאיש משפט תוכחות על עון להתעכב עיכוב מה להגיע עד מחוז מחיצתו מיד הוא הולך עמם עד מקום כבודו וששים ושמחים עמו לפני האלהים וע"ז נאמר נאסף אל עמיו כי נאסף אל הבאים להקביל פניו הנקרא עמיו מפאת יחס קרבת ייחסו אליהם וזה יתכן צוה ית' לאמר לו יאסף אהרן אל עמיו כלומר כי לא ירגיש צער כסילו' וגם לא יהיה לו עיכוב מהיות אתם במחיצתם עד ימרק אשמת דבר כי איננו רק אין דבר כ"א כבא ונאסף אל הבאים להקביל פניו בלי יגיע' ובלי איחור ועיכוב נאסף אליהם להיות אתם. ובזה יצדק אומרו לאמר בדרך שני. בשום לב אל אומרו על גבול ארץ אדום שהוא מיותר. אך הוא לאמר מה היה שהוצרך הוא ית' לומר לאהרן כל לשון הפיוס הזה לאמר יאסף כו'. אך אמנם הוא מה שכתבנו שיתחמץ לב אהרן כי יראה סילוקו קרוב בזמן ובמקום אל עון מי מריבה כמו שכתבנו ובזה יאמר היות גבול ארץ אדום שהוא בקדש עיר קצה גבולו זה היה סיבה לאמר יאסף אהרן וכו' שהוא שהוצרך לפייסו כמדובר. הנה כלל הדברים שרצה הקב"ה להורות לאהרן כי לא בעונו מת קודם זמנו וגם במותו בזמנו לא הוצרך להצטער על אותו עון ושמא תאמר אם כן איפה יכופר החטא ההוא לז"א כי לא יבא אל הארץ וכו' לומר מה שלא יבא אל הארץ כ"א שימות בח"ל זה הוא על אשר מריתם וכו'. ולא שיחשב אהרן כנאשם יותר ממשה על קדימת מיתתו כי הלא שניכם שוים בזה וזהו אומרו לשון רבים לכלול את שניהם כאחת. ושמא תאמר הלא אמרת יען לא האמנתם בי על כן לא תביאו שהוא שלא נהיה אנחנו המביאים ראשים על העם אך לפחות נבא כיחידים. לז"א כי לא יבאו כו' הוא על בחינה אחרת שהוא על אשר מריתם את פי וכו' והוא כי הנה על השרשים פירש אומרו מריתם פי ודומה לו מלשון חילוף ושינוי. ובזה יאמר על אשר החלפתם את פי תמורת מי מריבה וזהו הלמ"ד שהחלפתם פי בשביל מי מריבה והוא כ"א היו מדברים אל הסלע ונותן מימיו לא היו מי הבאר נקראים מי מריבה כ"א פי ה'. כי אלו הייתם שונים פרק א' או הלכה א' והיתה שכינה שרויה ביניכם והיתה היא המוציא המים כי גם הבאר הוא ידוע כי השכינה היא הנקראת פי ה' היו מימי הבאר הנפתחים ויוצאים נקראים פי ה' הנפתח. ונמשך עתה אומר ליקרא מי מריבה נמצאו מחליפים פי ה' בשביל מי מריבה שיקרא כן עתה. ומה גם על דרך חכמי האמת האומרים כי אלו לא היו מכים את הסלע היו כל הדורות יודעים כל הלכות התורה בלי מחלוקת ובלי ספק ועתה כלם במחלוקת ומריבות ואין הלכה פסוקה. והיא כי הבאר היא תורה שבע"פ היא שכינה הנקראת פי ה' והחליפו הדבר מבוא הלכותיה ביושר המתייחס אל פי ה' בעד מי מריבה ומחלוקת. ועל כן אמר אלהים שעל כן אפילו בלי שררה לא יבא אל הארץ שגם היא מתייחסת אל הבאר היא שכינה כנודע. שגם ה' החליפה ומנעה מהם בל יבואו שמה ובזה בא על נכון אומר למעלה לא האמנתם וכו' ואז לא תביאו ופה נאמר מריתם ונאמר לא יבא:

כה

קח את אהרן וכו'. הנה הל"ל העל את אהרן ואת וכו' הר ההר. אך מכאן ראיה מה שאמרו רז"ל שאמר לו שיפייסנו בדברים ויודיעהו הדבר באופן שלא יצטער וזהו קח את אהרן וכו' והוא קיחה בדברים:

כו

והפשט וכו'. אומרו יאסף ומת שם הוא כפל ענין. וגם אומרו שם הוא מיותר. וגם למה צוה ית' ילבש אלעזר הבגדים טרם יאסף אהרן עד אומרם שעל דרך נס הוסר התחתון תחלה:

אמנם הנה למה שארז"ל שאלמלא אהרן במחתה היו כל ישראל מתים במגפה נמצא הוא הציל ממות את כל ישראל ואיך ירגיש צער מות ולא יהיה כפנחס או כיוצא בזה. ע"כ צוה ית' שלא יאמר לו משה הדבר רק כלאחר יד ובפיוסים כמ"ש ז"ל שהשכים בבקר ואמר לו שהיה מסופק על דבר אשר כתבנו בפרשת בראשית שנרמז באומרו וכו'. ועוד צוה ית' יקח עמו את אלעזר שיראה איך יש לו ממלא מקומו ולא עוד אלא שילבש בגדי כהונה ועיניו רואות וע"י כן ואהרן יאסף מרצונו בעמוד אלעזר במקומו בהשארותו. ולא עוד כ"א גם ומת שם לא ירגיש מות כי היות בו מיתה אינו אלא שם בהראך נפשו דבקה למעלה באור החיים:

כט

ויראו כל העדה כו'. ארז"ל למה את משה בכו ישראל ואת אהרן כל ב"י אלא אהרן הי' משים שלום בין איש לאשתו ע"כ בכו אותו גם הנשים עוד אפשר טעם אחר בדברי הכתוב והוא במאמר רז"ל האומרי' כי חשדו ישראל את משה ואלעזר שהרגוהו עד שבקש משה מן הקב"ה יפתח את פי המערה וראוהו בעיניהם כי מת או למ"ד שהראה ית' את אהרן באויר במטה מעשה שמים. ונבא אל הענין והוא כי הנה ידוע כי אין האדם מתפעל משמע אזן כאשר יתפעל מראיית עין ככתוב אצלנו על פסוק וירא את העגל ומחולות וכו' ועל פסוק וישמעו שלשת רעי איוב וכו'. וכדבר הזה קרה להם כי הנה את משה לא ראוהו מת כי הוא ית' קבר אותו על כן לא התפעלו רק האנשים אך את אהרן ראוהו כל העדה שריבה הכל גם הנשים ע"כ התפעלו גם הן וזהו ויראו כל העדה כי גוע אהרן וע"י מה שראו התפעלו עד גדר שויבכו אותו כל בית ישראל מה שאין כן במשה שלא ראוהו. וגם ראו שגוע כלומר שהיתה גויעה ולא מיתה כי הכירו בכבוד שראו במערה כי לא כמות כל אדם מת רק גוע כצדיקים העצומים וע"כ מררו בבכי ועל כן לא נאמר כי מת כ"א כי גוע כן הכירו את כבודו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.