הכתב והקבלה/במדבר/כ

הכתב והקבלה במדבר כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ותקבר. סמוך למיתתה קבורתה, ומכאן ארז"ל (מ"ק כ"ח) שאין משהין מטות הנשים, עמ"ש ס"פ בשלח בפ' וירא עמלק בשם רוו"ה:

ותמת שם מרים. מכאן ילפינן שהמת אסור בהנאה, נאמר כאן שם ונאמר התם וערפו שם את העגלה מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה (ע"א כ"ט ב') לדבריהם יש לפרש מלת שם ענין שממה, והוא מקום שאין בו ישוב לא זריעה ולא נטיעה ואין בו הנאה של כלום לבני אדם, עמ"ש ויחי מ"ט כ"ד משם רעה אבן ישראל, (ובעירובין ל"א פליגי ר"י ורבנן אי מערבין לכהן בביה"ק, אף על גב דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ולרבא פליגי אי מערבין לדבר הרשות, ולר' יוסף פליגי אי ניחא ליה דמנטרא, מכאן הקשה הרב בעל שאגת אריה בטורי אבן באבני מלואים. אדעת הרז"ה דהא דתקע בשופר של עולה של שלמים יצא מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, ותו היינו דוקא בתקיעות שהם מה"ת, אבל בתקיעות דתעניות לא יצא, דבמצוה דרבנן אמרינן מצוה ליהנות נתנו, דהא אפילו בשביל מצוה דרבנן נמי מערבין כדתנן לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, והא הני מצות דרבנן נינהו, ומכל מקום מותר מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, וכי תימא דבאמת לא שרי ר"י לערב בביה"ק אלא לדבר מצוה דאורייתא אבל למצוה דרבנן אסור. אם כן למה ליה לרבא התם למימר דפליגי עליה דסברי מערבין לדבר הרשות, לימא דכ"ע ס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אלא דרבנן גזרו מצוה של תורה אטו מצוה דרבנן, ור"י לא גזר דאורייתא אטו דרבנן, אלא ודאי ש"מ דהא דשרי ר"י לערב בביה"ק לדבר מצוה, אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן, ע"ש ביתר ביאור. וכן הקשה בשער המלך בפ"ח מלולב. ואני תמה על תמיהתם, שהניחו להם ליסוד דלילך לבית האבל ולבית המשתה אינו כ"א מצוה דרבנן, כאילו אין שום חולק ע"ז, הא דעת בה"ג דניחום אבלים ולשמח חתן וכלה הוו מצוה דאורייתא, וכ"ד הרמב"ן. עי' בשרשי המצות שרש א', והוא בכלל והלכת בדרכיו ובכלל ואהבת לרעך, ובמגלת אסתר שם תמה בזה על הרמב"ם שפסק שהם דרבנן, אם כן מאי קמקשה על הרז"ה, וגם בלא זה לא ידענא מאי קשי' להו. דבאמת רבא לית ליה דרב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה. ולהכי ניחא ליה לרבא לאוקמי דרבנן סברי מערבין לדבר רשות, ופסק באמת כוותייהו, ומצאתי בהגהות אשר"י בשם א"ז דפסק באמת דמערבין לדבר רשות כרבא (עי' ב"י או"ח סי' תט"ו), ויש הוכחה דרבנן דהכא סברי מערבין לדברי רשות כרבא, דהרשב"א כתב אהא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לד"מ, היינו במערב בפת (דליתיה מדינא אלא להקל על העשיר, וכשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל) אבל במערב ברגליו קנה שביתה אפילו לדבר רשות, ע"ש בב"י. אם כן לר"מ דפליג אר"י וסובר דעיקר עירוב בפת, ועירוב ברגל אינו אלא תקנתא לעניים (עירובין נ"א) נהפוך הוא, דבפת שהוח מדינא מותר לערב אף לרשות, וסתם בר פלוגתא דר' יהודה ר"מ, והיינו חכמים דמתניתן, לכן קאמר רבא דרבנן ור"י דמתניתן פליגי אי מערבין לדבר רשות אי לא, דמתניתן במערב בפת איירי, וראיתי להרב בעל אבן העוזר (באו"ח סי' תט"ו) שהקשה אהרשב"א דסובר דדוקא בפת אין מערבין אלא לד"מ אבל ברגל מערבין אף לרשות, אם כן מאי מקשו שם בעירובין לימא דרב יוסף תנאי היא. הא לא מצינו רבנן דפליגי בהדי' אר' יהודה, אלא מדתני ר' יהודה אומר מכלל דרבנן פליגי עלי'. אם כן יש לומר בר פלוגתא דר"י הוא ר"מ, ואיהו סובר עיקר עירוב בפת, לכן סובר דמערבין לרשות, דלר"מ בפת הוא כמו לר"י ברגל, ע"ש שהניח בצ"ע. ולדעתי יש ליישב דעת רשב"א, דודאי הא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לד"מ לא שייך למימר ביה דבתנאי אמרה לשמעתי', דבאמת דיניה הוא לכ"ע בין לר"מ בין לר"י, אלא דלכל חד מנייהו איכא חדא דמערבין לד"מ דוקא וחדא אף לרשות. לפי סברת כל אחד מהם, איזה מהם עיקר תקנתא, אי דפת אי דרגל, וכל שאינו עיקר תקנתא כ"א להקל, לא הקילו אלא לד"מ ולא לרשות. וקושית הגמרא היא כך, אמת הוא דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וחכמים דמתניתן היינו ר"מ, וכיון דסתם לן במתניתן הכא כר"מ. אם כן מוכח דכר"מ ס"ל דמערבין בפת אף לרשות לכן אין מערבין בביה"ק, והתם בכיצד משתתפין דתנן במתניתן כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, לרב יוסף דוקא היא ולאו אורחא דמילתא קתני. אם כן אית סתמא אחרינא דבפת אין מערבין רק לד"מ ולא לרשות, אם כן פליגי סתמא אסתמא. אלמא למאי דקיימא לן כר"י דעיקר תקנתא ברגל והפת קולי, מכל מקום פליגי תנאי אי עירוב בפת מותר לדבר רשות, וזוהי קושית הגמרא לימא מימרא דרב יוסף תנאי היא, דבלא מימרי' דרב יוסף הייתי אומר, כיון דבמתניתן דילן סתם דאין מערבין בפת בביה"ק, ע"כ דמערבין בפת אף לרשות. אם כן הא דתנן התם כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, לאו דוקא הוא אלא אורחא דמילתא קתני, ולא הוי קשה לן סתמא אסתמא, אבל לרב יוסף דאמר התם דוקא היא, מקשה תלמודא שפיר. לכן הוצרך לתרץ דטעמא דת"ק דאין מערבין הוא משום דניחא ליה דמנטרא:

ח

ודברתם לעיניהם. אין לפרש לעיניהם על אבר הראות (אויגען), כי אין הדבור פועל באבר הראות רק באוזן, לכן בכל מקום יחובר אוזן אל הדבור. כמו וידבר אל עפרון באזני עם הארץ, אשר אנכי דובר באזניכם, והיה ראוי לומר כאן לאזניהם, מהו לעיניהם ? ויתכן שהוראתו כאן עיני ההתבוננות ותרגומו (צו איהרער איינזיכט), כמו פקח נא עיניך וראה, ותפקחנה עיני שניהם, שענינם השגת ידיעה והתבוננות; והוא למ"ש רש"י במ"ש להקדישני לעיני בני ישראל, שאלו דברתם אל הסלע והוציא מימיו הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע מקיים דבורו של מקום ק"ו אנו, והיה אם כן המכוון ממנו ית' בזה הענין לעורר בם דעת ותבונה על יוקר וחשיבות דבור האלקי בצוויו אליהם וזהו. לעיניהם. ואמר הרנ"ו דע כי דברי התורה נמשלים למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, ולב האדם נמשל לאבן שקשה לחקוק בו דברי התורה והמצוה, לכן עשה השם ב"ה פלא גדול במדבר להוציא מים מן הצור ומן הסלע והיה יכול להוריד גשמים רבים או לבקע מעיינות בארץ, ולמה הפליא לעשות להוציא מים מן הצור והסלע ? אבל עשה כן ללמד לישראל דעת, אף על פי שיצר הלב רע, והוא נגד טבעו להכשירו אל התורה והמצוה, מכל מקום אפשר הדבר, כי ילוה לאדם עזר מן השמים וכמו שהצור הקשה מוציא מים נגד טבעו בכח השם, ככה לב האדם יהיה כמעין המתגבר במצות השם, אלא שבתחלה קשה על האדם להטותו אל התורה והמצוה, וצריך מוסר גדול, וכן רמז במי צור וצוה למשה ברפידים שיכה על הצור במטהו, כי בעת ההיא היה לבם עדיין לב אבן, ולכן בסוף ארבעים שנה כשנתן להם הבאר צוה ודברתם אל הסלע, לא שיכהו, להורות כי הדור ההוא לבם לב בשר ובטבעיהם עושים תורה ומצוה, כי על הדור ההוא כתיב, ואתם הדבקים בה' חיים כלכם היום, וזהו דור דעה שנחלו את הארץ, וכאמרו ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה, כי הדור שלפניו לא זכו ללב מתנה, וכאמרו ואילו נבונים לא מצא, כי הנבון הוא בעל הסגלה הזאת. וכשרבו במי קדש חשב משה שהם חסרים ולבם לב אבן, לכן אמר להם שמעו נא המורים, וכפי מחשבתו בא לכלל טעות להכות את הסלע כמו שעשה ברפידים, ובאמת היה דור דעה והיה די לדבר אל הסלע:

י

שמעו נא המורים. ליש מרבותינו חטאו משה ואהרן בזה שהקילו בכבוד ישראל לאמר להם שמעו נא המורים, והמזלזל בכבוד הצבור כאלו מחלל את ה', (ברבה ר"פ ואתחנן) בתוכחת על עון על ידי עון אחד שהיה ביד משה להוכיח את בניך ואמר להם שמעו נא המורים יסרת אותו והוכחת אותו, ותמס כעש חמודו כל חמדה שהיה מתאוה משה לכנם לארץ ישראל; ואמרו שם אתה החילות אמר לפניו רשב"ע למה איני נכנס לארץ מפני שאמרתי שמעו נא המורים וגו'. והמפרשים טענו על זה דאם כן למה שנה בחטא זה ואמר להם הרבה יותר מזלזול זה, באמרו במשנה תורה ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, (עי' רי"א); ואין זה טענה לדעתי, כי כאן הזיל בכבוד אנשים שלא חטאו, כי המקרא לא הודיענו רק מחטא העם שהם הפחותים הנקראים ערב רב (כלעיל ג') וירב העם עם משה וגו', אבל העדה הם עדת ישראל הכשרים הנקראים קהל ה', לא דברו מאומה בענין זה, מאלה אמר קרא (לעיל ב') שלא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן, לא שמענו מהם אף דבור קל רק שנקהלו, אולי לא היתה רק אל הבקשה לבד ממשה ואהרן שישתדלו בתפלתם להשקיט צמאון נפשותם; וגם הוא ית' לא הזכיר את העם בדבורו אל משה רק הקהל את העדה וגו', וכן משה לא הקהיל את העם הפחותים לפני הסלע רק העדה שנקהלו עליו כמ"ש ויקהילו משה ואהרן את הקהל על פי הסלע, ואלה לא חטאו בזה מאומה, ובכל זאת דבר אתם קשות וקראם בשם מורים. (וברעיא מהימנא פינחס רל"ז) לא אתקריאו קהלה וחבור עד דאתעבר מנהון ערב רב):

המן הסלע הזה. כ' רמב"ן חלילה שיהיה התימה למניעות, כי משה הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר, ואף כי הוא אשר נעשה על ידו פעם אחת בצור בחורב, לכן יאמרו המפרשים כי הה"א כמו הנגלה נגליתי, התשפוט שפוט, והיה תמיה מתקיימת; וראב"ע אמר שהמכוון במאמר הוא היש לנו כח בטבע להוציא מים, אבל מאת ה' תהיה בדרך פלא; ורמב"ן אמר שחסר כאן הלאו וראוי לומר בתשלומו המן הסלע נוציא לכם מים אם לא, יעו"ש. ול"נ בכוונת מאמר זה האם ראוי לכם אתם המורים, לכם שאינכם מאמינים בה', האם לאנשים כאלה ראוי ונכון להעשות מעשה נפלא כזה לשנות סדר טבעי הדברים ולהוציא מסלע מים, מלת לכם דייקא; ובזה א"צ לתוספת דברים של ראב"ע ולהשלים חסרון הלאו דרמב"ן, ואין הה"א תמיה מתקיימת שהיא רק כנופלת; וכ"א במכילתא חדתא דרשב"י (כי תשא ל"ג ע"ג) תמה משה ואמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים כיון דאתון לא אזלון באורח מישר:

יא

ויך פעמים. במכילתא חדתא דרשב"י (בבשלח ד' כ"ו ע"ג) איתא, פעמים, חד דעבר וחד דהשתא, לא פירשו מלת פעמים למספר יסודי (צווייא מאל) שהכהו עתה שני פעמים (כמ"ש רש"י), כ"א למספר סדורי פעם שני (צווייטעס מאל), וטעמו כמו שהכה פעם ראשון בצור כן הכה עתה בפעם שני:

יג

ויקדש בם. ערש"י, ורשב"ם פי' שהוקדש במים מכל מקום אף על פי שלא דברו אל הסלע, ורע"ס פי' באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותן המים היו בלתי טבעיים כמו שהורו אז בשירתם ומנחליאל במות שהיו המים עולים יותר ממקום מקורם על הפך הראוי למים הטבעיים אמנם במכדרשב"י (נ"ח ס"ו א') ויקדש לאו לשבחא איהי הכא, דאסתאבו בה, ע"ש. פירשו מענין (חגי ב׳:י״ב) ואל כל מאכל היקדש, דתרגומו היסתאב, כלומר מופרש ומובדל לטומאה, לפי"ז מלת בם חוזר על ישראל, שעל ידי מריבה זו נולדה טומאה בנפשותם, ונפרקה טהרת הקדושה מהם:

יט

במסלה נעלה. שבתחלה אמרו לילך דרך עיירות ושדות וכרמים רק שילכו בדרך המלך ולא ישתו מי באר שבעיירות לא מיבעי מי בורות, ואמר לא תעבר בי, וביקשו שלא ילכו כלל בעיירות רק במסלה והוסיפו שאם ישתו מי נהרות שישלמו, שבודאי אין בארות בדרכים מצוי, ובתחלה היו רוצים לשתות מי נהרות בחנם, לכן אמר לא תעבר, ולא אמר בי, (כת"י הגר"א):

רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך (רש"י) וכן תרגו' אונקלס ויב"ע לית פתגם דביש, נראה שפירשו מלת רק על ההזיק והרע, כי רק בפת"ח שוה לרק בציר"י, הפרות הרַקות שבלים הרֵקות, כי הריקות הוא חסרון שלמות הגוף (מאנגעלהאפט) והדבר הניזק הוא מחוסר שלמותו, וטעם רק אין דבר, אין כאן דבר הגורם ריקות חסרון והיזק (ניכטס שאֶדליכעס), ובראה י"ט ט"ו רק בכל אות נפשך, מלת רק הוא תאר לבהמה בעלת חסרון ומום:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.