הפלאה/כתובות/סח/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ע"א בעלי כסף או בעלי זהב וכו'. אע"ג דפירש"י לקמן דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו ואפילו לשיטת התוס' דוקא במקבל מקופה של צדקה אבל במקבל מיחידים א"צ למכור כדאיתא בי"ד סימן רמ"ג מ"מ כשיש לו שנים קי"ל דאין מניחין לו אלא אחד ותו כיון דכלי כסף סגי ליה היה לו למכור של זהב:
שם המקבל צדקה ואין צריך וכו". והא דאמר לעיל במי שא"צ ליטול דנפרעין ממנו לאחר מיתה ודוחק לומר דהיינו מבית דירה שלו דאינו מחיוב למכור או קרקע אחרת פחות משוה מאתים ויותר נראה דהכא דוקא שנוטל דרך הערמה שמערים ואומר שאין לו אבל לעיל שאומר שיש לו ואינה רוצה להתפרנס ואין נותנין לו במתנה אלא לפנים אבל באמת הלואה היא אינו בא לידי כך. וק"ל:
עוד נ"ל דיש לדקדק דהכא נקט אינו נפטר מן העולם כדאיתא נמי בסוף פאה במי שא"צ ליטול ונוטל וגבי מי שצריך ליטול ואינו נוטל תנן התם אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו וכן בדיין שלוקח שוחד תנן התם אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות ובילקוט תנא אינו נפטר מן העולם עד שיורה צדק בהוראתו ועיין לקמן ר"פ שני דייני מ"ש שם פירושו. ויש לפרש דאינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות כדכתיב כי השוחד יעור אבל אין לו תיקון על העבירה עד שמתגלגל בעולם ויתקן לדון בצדק הוראתו והיינו דקאמר אינו נפטר מן העולם הזה עד שיורה צדק וכן יש לומר הכא דאם לפעמים מת בעושר הוא צריך להתגלגל בעולם ואז יצטרך לבריות לכך לא נצטרך לבריות כעת בעולם והיינו דקאמר אינו נפטר עכ"פ מזה העולם וכו' אבל גבי מי שצריך ליטול ואינו נוטל באמת הוא נוטל שכרו בזקנותו ומפרנס אחרים משלו ובכה"ג נפרעין ממנו לאחר מותו:
מתניתין יתומה וכו'. פירש"י ד"ה מה שראוי להנתן עישור נכסים. הא דלא מפרש לר' יהודה דאזיל בתר אומדנא אלא דוקא אליבא דחכמים יש לומר משום דמדייק בש"ס לקמן הא גדולה ויתרה ולר"י דאזיל בתר אומדנא ה"ל דבר שאינו קצוב כמ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב לענין לקוחות ולדעת הרמב"ם מבואר בח"מ סימן ס' דאין אדם יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב יש לומר דה"ה דאינו יכול למחול דבר שאינו קצוב כדאיתא בח"מ סימן ר"ט לענין דבר שלא בא לעולם כשם שא"י להתחייב ה"ה דא"י למחול וכ"כ הטור בדעת הרמב"ם בח"מ סימן רל"ב סעיף ו' גבי ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום וכו' ע"ש. ואף לדעת רבים החולקים על הרמב"ם בזה. יש לומר דהני מיני כשמוחל בפירוש אבל הכא ליכא מוכחא דמחלה רק מדלא תבעה בשעת נשואין וכיון דאומדנא לא פסיקא לה יש לומר דלא היתה יודעת האומדנא ולכך לא תבעה. אך לפ"ז קשה הא דמקשה רבא לר"נ לקמן ע"ב ממתניתין וכן הא דקאמר לקמן ע"ב קשיא דרבי אדרבי דתניא ר' אומר בת הניזונת וכו'. ומאי קושיא הא התם מפורש נוטלת עישור נכסים דה"ל דבר קצוב ולכך מועיל מחילה והא דקאמר אבדו פרנסתן מיירי באומדנא דה"ל דבר שאינו קצוב ורשב"א ס"ל כרבנן דר' יהודה דלעולם יהבינן עישור נכסים וה"ל קצוב וצ"ל משום דא"כ ה"ל לפרש באומדנא דוקא שוב מצאתי בשיטה מקובצת שפירש כנ"ל. עוד יש לומר לפמ"ש המרדכי וז"ל דהא דלא מהני מחילה בפעוטת ל"ל משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי. דא"כ מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים יש לומר דזהו כוונת רש"י ז"ל דס"ל דדמי למתנה דמועיל אפילו בנכסי אביו כדקי"ל בח"מ סימן רל"ה סעיף י' ודוקא משהגדיל וכיון דאמרינן לעיל דף נ' ע"ב דלמ"ד שמין באב גביא אפילו ממטלטלין ומהני מחילה אף בעונת הפעוטות ומתניתין סתמא נקט משמע אפילו בהגיע לעונת הפעוטות וכ"ש לפי גירסת הרי"ף בגיטין פרק האומר דף ס"ה דפעוטות מקחן וכו' כנגדו בקטנה מתקדשת למיאון א"כ מתניתין דנקט יתומה שהשיאה אמה ואחיה ע"כ בהגיע לעונת הפעוטות וע"כ הא דלא מהני מחילה משום דלא איירי באומדנא דאינה ניגבת אלא ממקרקעי כמ"ש התוס' לעיל דף נ"א ד"ה ממקרקעי ע"ש. ודוק:
בגמרא מכלל דת"ק ס"ל אפילו עשיר והעני וכו'. הא דלא מקשה איפכא מרישא מכלל דת"ק אפילו עני והעשיר הא אית ליה ולפמ"ש התוס' דף נ' ע"ב בד"ה ומאי עליה וכו' דלעולם אמרינן לגריעותא באומדנא יש לישב קצת. ועמ"ש באורך. ויותר נראה דמעני והעשיר אינו ראיה. דהמ"ל דבהא גופא פליגי דרבי יהודה ס"ל דמסתמא מחזקינן בחזקת קמא שיש לו עתה כמו שהיה לו אז כשהשיא ראשונה אלא דלא שייך לאוקמי אחזקה כשהיורשים טוענים שלא נשאר כל כך דהא אמרינן לקמן דבעלי חובות דאחין נינהו והנכסים בחזקת היורשים וק"ל:
ולכאורה היה נראה לפרש הא דקאמר הא ל"ל היינו משום דמסתמא אי אפשר לאוקמא אחזקה בלי שומת הנכסים. דהא עכ"פ נחסר מה שנתן להראשונה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה כל חדא וחדא וכו' דאינו פוחת בשביל האחרות הנשארות. וע"כ צ"ל דמשערין לפי הפחת שנחסר במה שנתן לראשונה ולדעת שיעור זה ע"כ צריכין לשום הנכסים כדי לידע כמה נחסר דאם יש לו עשרה פעמים כמו כן צריך לנכות חלק העשירי ממה שנתן לראשונה. שהרי נחסר חלק עשירי מנכסיו ואם יש לו עשרה פעמים כמו שנתן. הרי נחסר חלק עשרים מנכסיו וכמו כן צריך לנכות ממה שנתן לראשונים חלק העשרים. אך יש לדחות זה דדילמא ס"ל גם כן דשמין דעת האב כמה חלק מנכסיו היה נותן לה. וס"ל לר' יהודה דא"צ לשום הנכסים כמה הם דיכול לשער שיעור החלק ע"י מה שנתן ראשונה. דמסתמא היה לו אז כמו עתה וכיון דשמין דעתו שהיה נותן חלק עשירי מסתמא יש לו עשרה פעמים כמו שנתן לראשונה וממילא מנכין לפי ערך שנחסר ממה שנתן לראשונה. ותירוץ הראשון נראה עיקר. ודוק:
והנה מטור כתב בשם הראב"ד ז"ל דאפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה נותנין לה כל מה שהניח. ולכאורה קשה דהוא נגד הסוגיא דף ס"ח אילימא עני עני בנכסים וכו' מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן הא לית ליה משמע להדיא דכשנעשה עני בנכסים אין סברא לומר שיתן כל מה שנתן לראשונה. א"כ הכא כיון שנתן לראשונה חצי נכסים האיך שייך שיתנו לה כל החצי שנשאר הא לראשונה לא נתן אלא חצי נכסים ועכשיו יתנו כולו. ודוחק לומר דהראב"ד מיירי כשנתן לראשונה גם כן כל נכסים אלא שאחר כך הרויח. ולכאורה היה נראה דס"ל להראב"ד דדוקא אם העני מעצמו מקשה הש"ס הא לית ליה. אבל במה שהעני מחמת שנתן לראשונה אמרינן דאם היה דעתו שלא ליתן לשניה כל כך לא היה נותן לראשונה ג"כ כל כך. וקצת מוכח כן דאל"כ בכל פעם כשנתן לראשונה נתמעטו הנכסים קצת ולמה נותנים כדרך שנתן לראשונה. אך זה דוחק דהא הוכיחו התוס' שם בד"ה כל חדא וכו' דאין פוחת לראשונה בשביל האחרות הנשארות וע"כ הא דנותנים לשניה כדרך שנתן לראשונה היינו כשהיורשים מודים שהוא עשיר עתה כמו בשעה שהשיא לראשונה א"כ קשה כנ"ל. ונראה דס"ל להראב"ד דמה דמקשה הש"ס והא לית ליה. היינו לפי הס"ד דמקשה על שמואל ממתניתין וקאמר אילימא עני עני בנכסים והיינו כמ"ש התוס' שם בד"ה אילימא וכו' דרבנן דרבי יהודה אזלי בתר אומדנא. ושמואל כוותייהו ס"ל דאומדין אותו דעתו בשעת מיתתו. ור' יהודה ס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא אלא כפי מה שנתן לראשונה. וע"ז מקשה שפיר והא לית ליה דאם היה עשיר ממש והעני בודאי יש לילך בתר אומדנא דהשתא ולא בתר מה שהשיא כיון דיש ליתן טעם דמה שנתן יותר מהאומדנא הוא משום שהיה עשיר יותר וכל זה אם האומד הוא סותר ממה שנתן לבתו אבל בדלא אמידניה אפילו עשיר והעני נותנין כדרך שנתן לראשונה א"כ לפי דעת המקשה דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ע"כ צ"ל דמיירי באמידניה דאל"ה למה לא ניזיל בתר אומדנא דהשיא א"כ בהא לא פליג ר"י כיון דאומדנא דשעת מיתה סותרת אומדנא דהשיא. ויש ליתן טעם על מה שהשיא משום שהיה עשיר והעני ודאי לא פליג ר"י. משא"כ למאי דמשני דרבנן לא אזלי בתר אומדנא כלל יש לומר דבלא אמידנא אפילו עשיר והעני ממש אזלינן בתר אומדנא דהשיא כסברת הראב"ד והא דלא מפרש עני והעשיר ממש ובדלא אמידניה זה אינו דאם כן הוי משמע מדברי רבנן דוקא עני והעשיר ממש הא לאו הכי הוי אזלינן בתר אומדנא דהשיא וזה אין סברא כיון דלא אמידנא דעתיה אין חילוק כסברת הראב"ד ואין סברא שיחלקו בזה ר"י ורבנן וה"ה דא"א לאוקמי באמידניה ור"י ס"ל דאזלינן בתר השיא כיון דאינו עני והעשיר ממש מסתמא הוא בחזקתו ורבנן ס"ל דאמדינן דעתיה בשעת מיתה ואמרינן אע"פ שהשיא ונתן יותר משום שהיה עשיר בדעת ועני בדעת כפי אומדנא דהשתא לפי וותרנותו או קמצנותו דזה אין סברא דלעולם אומדנא דהשתא עדיפא משאר אומדנות ולא שייך לפלוג בזה כיון דל"ל טעמא שמה שנתן יותר משום שהיה עשיר ממש והעני. ודוק: ועיין קונטרס אחרון
שם בגמרא הא דאמידנא וכו'. כבר כתבנו לעיל דף נ' דמוכרח ע"כ לפרש דהא דקאמר רבא הלכה כרבי בדלא אמידניה מכלל דר"י פליג עליו אפילו בדלא אמידניה והיינו דנותנין האומד הפחות שמשערין דכיון דקי"ל דבעלי חובות נינהו מספיקא א"י להוציא מהם. ולכאורה רבנן דאמרו לו לדבריך מי שיש לו עשר בנות וכו' ע"כ דהם ס"ל כר"י בזה דמשערין האומד הפחות ואפשר לומר דרבנן דאמרו לו ס"ל דבת נוטלת עישור מבן. וממילא דאין חילוק בין בת אחת להרבה בנות. דכשיש שתי בנות מחלקים הנכסים לי"א חלקים הבן נוטל ט' חלקים. ובשיש ג' בנות מחלקים לי"ב חלקים הבן נוטל ט' וכל אחת חלק א'. א"כ לעולם כל בת נוטלת חלק העשירי מהבן. אבל רבי חזינן באמת דל"ל האי סברא אלא עישור נכסים ממש והיינו באמת כדמסיק רבי שני במה ששיירה. והיינו דלא משני הש"ס לעיל במעשה דנתן לה רבי א' מי"ב דמיירי שהיו ג' בנות. משום דרבי ל"ל האי סברא כנ"ל. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |