אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/סח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שני טז אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף סח[עריכה]

נתינת צדקה לספק רמאי[עריכה]

החזקת טובה לרמאים שאלמלא הן היינו חוטאין

בגמרא במסכת כתובות (סח.): היינו דאמר רבי אלעזר, בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר (דברים טו ט) "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר, כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (שם) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו', וכתיב התם (שם יג יד) "יצאו אנשים בני בליעל" - מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים.

ופירש רש"י, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, "שאנו מעלימין עין מן העניים, אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו".

והנה פסק הרמב"ם (מתנות עניים פ"ז ה"ב): כל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", ע"כ.

ולכאורה תמוה כיצד מועיל מה שיש רמאין בעולם להצילנו מן החטא במה שאנו מעלימים עין מן העניים, הלא סוף סוף כשבא עני לפנינו והוא ספק עני הגון ספק שאינו הגון - הרי אנו בספק איסור של 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך' - וספק דאורייתא לחומרא.

ואמנם בלאו הכי יש להעיר על דברי רבי אלעזר, מדוע תלה את החזקת הטובה לרמאים בכך שנאמר "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", ולא הזכיר את עיקר האיסור - הוא הלאו של 'לא תאמץ ולא תקפוץ'.


ביאור העיון יעקב שהאיסור קיים אך העני תולה הסירוב בחשש רמאות ואינו קורא

ובעיון יעקב העיר עוד על דברי רבי אלעזר מה כיצד מועילה מציאות קיום הרמאין כדי להצילנו מן החטא, הלא קמי שמיא גליא מה בלבו של כל אחד ואחד. ואם כן ממה נפשך אם אכן נמנע מלתת לעני מחמת שחושב שהוא רמאי, הרי בלאו הכי אינו חוטא, ואם אינו נותן צדקה מחמת שמעלים עינו מן הצדקה, אם כן כיצד מועיל מה שיש רמאים בעולם כיון שכלפי שמיא גליא שאין זה כוונתו.

ומלשונו של רבי אלעזר 'שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום' משמע שאכן העלמת עינינו אינה מחמת חשש רמאות, שהרי אם כן מדוע היינו חוטאין הלא אם לא היו רמאים ודאי היינו נותנים צדקה, וע"כ מבואר בדברי רבי אלעזר שאף אם לא היינו נותנים צדקה לא מחמת חשש רמאות, מכל מקום מועילה מציאות הרמאים להצילנו מן החטא, וזה פלא.

וביאר העיון יעקב שאף שבאמת כלפי שמיא גליא מה שבלב כל אחד ואחד, מכל מקום העני סבור שמה שלא נותנים לו הוא משום שהרמאים מרובים וממילא אינו קורא אל השם. ועל כך הביא רבי אלעזר ראיה מן הפסוק שנאמר "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא', שמשמע שרק כשקורא אז 'והיה בך חטא', וכיון שנפישי רמאי אינו קורא וממילא יש לנו להחזיק טובה לרמאים על שמחמתם אין העני קורא אל השם.

ולפי זה יש ליישב גם את הקושיא הנזכרת, כיצד מותר להעלים עין מן הצדקה מחמת הרמאים, הלא סוף סוף הוי ספק דאורייתא לחומרא. כי לפי דברי העיון יעקב באמת יתכן ואין מועיל קיום הרמאים להצילנו מלעבור על הלאו ד'לא תאמץ ולא תקפוץ', וכל דברי רבי אלעזר הם רק ביחס לחומר האיסור של 'והיה בך חטא' שהוא תלוי בקריאת העני, שאינו קורא אל ה' כשיש רמאים, אך הלאו עצמו אפשר שבמקומו עומד מכח דין ספק דאורייתא לחומרא.


מחלוקת הר"ן ושאר ראשונים אם ספק צדקה נידון כאיסורא או כממונא

והגמרא במסכת נדרים (ז.) מסתפקת בדין יד לצדקה, כגון שאמר 'הדין זוזא לצדקה והדין' ויש להסתפק אם מדין 'יד' [- כעין יד הכלי שמחזיק בו הכלי] יגרר גם הזוז השני לצדקה, וכאילו אמר 'והדין נמי', או שכיון שלא פירש הרי אנו אומרים 'הדין זוזא לצדקה והדין לנפקותא בעלמא' [- להוצאה בעלמא]. והניחה הגמרא בספק.

והר"ן הביא לענין הלכה דעת הרמב"ן והרשב"א דכיון דלא נפשטה האיבעיא, הרי ספק דאורייתא לחומרא. והר"ן תמה על דבריהם מכח סוגיית הגמרא בחולין (קלד.) שם מבואר לענין ספק לקט שלולי הפסוק המלמדנו שצדק משלך ותן לו, היינו דנים בספק לקט דין המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן בדמאי אין נותנים המעשר עני לעניים כיון שדנים ואומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, ומזה מוכח שספק ממון עניים דנים אותו כדין ממון ולקולא ולא כדין איסור ולחומרא. ויש להבין מה יענו הרמב"ן והרשב"א על קושיית הר"ן, וכן יש לבאר שורש מחלוקתם.


חילוק הברכת אברהם בין דין ממון הנעשה מכח האיסור לדין ממון המכריע את האיסור

וכתב הברכת אברהם (נדרים שם) לבאר, שהרשב"א סובר שיש לחלק בין מקום שדין הממון הוא נפרד מדין המצוה והאיסור, ובין מקום שהדין בממון נעשה מכח האיסור. ונבאר, בלקט ובמעשר עני שם 'מתנות עניים' נקבע מצד עצם המציאות של הדבר שהוא לקט או מעשר, אלא שעל 'מתנות עניים' נאמר דין נתינה או מצות 'תעזוב' ולאו ד'לא תלקט' - שכל אלו הדינים הם דינים ממוניים שהוראתם 'נתינת ממון העניים לעניים', ומאחר שדינים אלו הם דינים ממוניים, הרי שיש לדונם כדין ממון ולהכריע כי בספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה. ואחרי שמכח הכרעת הממון הוכרע שאין הממון שלהם, הרי שוב פשוט שאין בהם את גוף האיסור, כיון שהאיסור-המצווה הוא רק ליתן ממון העניים לעניים.

שונה מכך דין נדר וצדקה, שבהם חיוב ה'בל יחל' וה'מוצא שפתיך תשמור' הוא חיוב בגוף הדין, שמצות הצדקה היא לקיים את התחייבותך ליתן צדקה ומצות נדרים היא לקיים את אשר נדרת. ואמנם אופן קיום ההתחייבות הוא בנתינת הממון לעניים, אך הנתינה לעני היא רק פועל יוצא מקיום דין האיסור-המצווה, ולכן ההכרעה היא הכרעה איסורית - ספק דאורייתא לחומרא, והממון הוא שמוכרע מכח הכרעת האיסור - ואינו דומה ל'מתנות עניים' ששם כל דין המצוה הוא נתינת ממון העניים לעניים, ששם ההכרעה היא ממונית והאיסור הוא שמוכרע מכח הממון.

ובנוסח אחר: בנדר, הספק הוא על ההתחייבות, האם אכן בדברים אלו חל הנדר, אמנם אילו חל הנדר הרי חיוב התשלום הוא חיוב ודאי ואין בו כלל ספק. נמצא שהגדרת הספק היא בחלק ה'איסורי', בספק האם 'חל הנדר', ולכן יש לדונו כספק איסור לחומרא. שונה מכך בספק במתנות עניים, שם הספק הוא האם הממון הזה הוא אכן ממון עניים או לא - ועד כמה שהוא ממון עניים יהיה בו כמובן את דין התורה המחייב נתינה לעני, אך כיון שהספק הוא אם הממון הזה הוא ממון עניים נמצא ששורש הספק מונח בחלק ה'ממוני' ורק מכוחו מוכרע הדין האיסורי, ולכן יש לדונו כספק ממון להקל. אמנם הר"ן על כרחך לא סבר חילוק זה, וסבירא ליה שסוף סוף כל שהמצוה היא ליתן לחבירו, יש לדון המצוה כ'ממון' וספקה לקולא.


ביאור הברכ"א בדברי רבי אלעזר לדעת הר"ן ולדעת הרשב"א

על פי מחלוקת זו כתב הברכת אברהם לבאר גם את דברי רבי אלעזר בכתובות, בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום. שכן לכאורה צריך עיון גדול, הרי אין כאן כי אם ספק על כל אחד ואחד האם הוא רמאי או לא, ואם כן מדוע לא נדונו בגדרי ספק דאורייתא לחומרא, והלא צדקה אינה חיוב ממון כלפי חברו, ואין לחברו שום זכות תביעה כלפיו, ועל כרחך שהאיסור הוא על עצם קפיצת היד והמצוה היא ליתן צדקה לעניים ללא שייכות לחברו - ואם כן הרי זה ספק דאורייתא ומדוע לא נכריעו לחומרא.

אמנם לפי דברי הר"ן שאפילו בנדרים וצדקה דנים את ספקם בגדרי ספק ממון לקולא, והטעם, כי מאחר וסוף סוף המצוה היא ליתן לחברו, די בכך כדי לדונה ככל דיני ממון, אם כן הוא הדין באופן שמסופק שמא חברו העומד לפניו רמאי הוא, כיון שסוף סוף הספק אם הוא בחיובו ליתן צדקה לעני העומד לפניו - יש לנו לדונו בגדרי 'ספק ממון להקל'.

אך לדברי הרשב"א המחלק בין דין מתנות עניים לדין צדקה, עדיין צריך עיון מה מועילה טענת רמאין, הלא סוף סוף יש לפנינו ספק איסורי אם כלפי אדם זה ישנו חיוב מצות צדקה, ומדוע לא נכריעו לחומרא ככל ספק איסורא. וכתב הברכת אברהם שיש לדחוק שכוונת רבי אלעזר שיש רוב רמאין. או שאף שבאמת יש להכריע לחומרא, אך מכל מקום כיון שאינו איסור חמור כל כך שהרי אינו עובר על עצם חיוב הצדקה אלא רק על הספק דאורייתא לחומרא, ממילא לא שייך בזה 'וקרא עליך אל השם והיה בך חטא'.


יסוד הרמב"ם שאיסור לא תאמץ ולא תקפוץ הוא רק בעני עומד לפניו

והנה כך כותב הרמב"ם בחובת נתינת צדקה ואיסור העלמת עינו מן העניים (מתנות עניים פ"ז ה"א-ב): מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם יד הנותן משגת, שנאמר "פתוח תפתח את ידך"... וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".

ומבואר בדברי הרמב"ם שמצוות נתינת צדקה אינה תלויה דוקא בעני עומד לפניו, אלא ישנה מצות עשה כללית ליתן צדקה לעניי ישראל, משא"כ לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ הוא דוקא באופן ש'רואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו' - דהיינו באופן שעני לפניו ומעלים עיניו.

וכך מבואר גם בדברי הרשב"א (שבועות כה.) שכתב בשם רבותינו בעלי התוספות שהחיוב ליתן צדקה הוא דוקא באופן שעני שואל ממנו בשעה זו שיתן לו צדקה [ומדבריו משמע שאפילו עשה ליכא באופן שאינו עומד לפניו, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו].


ביאור הגרב"מ אזרחי שבמקום חשש רמאי אין כאן 'לא תאמץ ולא תקפוץ'

ולפי זה היה נראה ליישב עיקר הערת האחרונים כיצד מועיל קיום הרמאין לפוטרו מהעלמת עינו, הלא סוף סוף יש כאן ספק וספק דאורייתא לחומרא. אמנם לפי מה שנתבאר שכל לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ הוא דוקא באופן שרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו, אם כן באופן שהוא ספק רמאי - אין כאן עני לפניך, ואין כאן 'לא תאמץ ולא תקפוץ'.

ובזה יבואר מפני מה העמיד רבי אלעזר את דבריו דוקא על ה'קרא עליך אל השם והיה בך חטא' ולא על עצם ביטול המצות עשה דצדקה. כי באמת ביטול העשה יש אפילו באופן זה כיון שסוף סוף ספק הוא וספק דאורייתא לחומרא, וכל סברת רבי אלעזר היא רק ביחס לעני זה המבקש ואינו מוצא, שעל זה יש לומר שכיון שיש לחוש שמא רמאי הוא ממילא אין כאן 'עני לפניך'.

ושמעתי משמיה דהגרב"מ אזרחי שליט"א ליישב בזה את קושיית העיון יעקב הנזכרת, שמלשונו של רבי אלעזר 'שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום', משמע שאפילו אם אנו נמנעים מן הצדקה לא מחמת חשש רמאות, מ"מ כיון שיש רמאים בעולם די בכך כדי להצילנו מן החטא [כי אם לא כן מה שייך לומר שאלמלא הן היינו חוטאין, הלא אלמלא הן בעולם לא היינו חוטאים כי לא היינו חוששים לרמאות והיינו נותנים צדקה], ותמוה הלא כלפי שמיא גליא כוונת הנותן.

וביאר הגרבמ"א שכיון שהאיסור הוא 'לא תאמץ ולא תקפוץ' וזה שייך רק בעני מבקש, אם כן באופן שיש ספק על העני הבא לפנינו שמא רמאי הוא, הרי ממילא אין כאן מציאות של 'לא תאמץ' אפילו אם הנותן נמנע שלא מחמת חשש הרמאות.


דעת המאירי והנמוקי יוסף שאף בספק עני חייב ליתן לו צדקה מספק

ובספר מנחת דוד לרבי משה דוד ליפקוביץ שליט"א, כתב אף הוא שמסוגיית הגמרא מפורש לכאורה שבספק עני אינו צריך ליתן לו, דאל"כ מה הועלנו במה שיש רמאין הרי אכתי חייבים ליתן להם צדקה מדין ספק. אמנם תמה על כך שכן במאירי (כתובות שם) מבואר שאינו כן, וכל שלא נודע לו בבירור שהוא רמאי הרי הוא מחוייב ליתן לו.

כך הביא גם מדברי הנימוקי יוסף (סופ"ק דב"ק) לגבי נתינת צדקה לבני אדם שאינם מהוגנים שמבואר בגמרא שאין מקבל על זה שכר, וכתב הנימוקי יוסף שמכל מקום כל שאינו יודע אם הוא הגון או לא הרי הוא מחוייב מספק ליתן לעני. ולדבריהם מוכח דלא כמו שנתבאר, ואין מציאות הספק מגרעת מחיוב נתינת הצדקה. [ואמנם יש לדון אם החיוב לדבריהם הוא מכח העשה או אף מכח הלאו, ויש לעיין בדבריהם].