הפלאה/כתובות/סז/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


הפלאה TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png סז TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שם ע"ב די מחסרו זה הבית. אשר יחסר זה מטה ושלחן. לו זו אשה וכו'. רמז לדבר "די "מחסרו "אשר "יחסר "לו מספרו עם האותיות והכולל עולה מספר "בית "מטה "שלחן "אשה:

שם בעתם לא נאמר וכו'. עיין פירש"י ומהרש"א שנדחקו בזה ונראה דמה שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו ר"ל שאינו בוטח על ממונו דדרך הטבע האנושי לשמוח בדבר ריוח שנתחדש לו וכשהורגל בו אינו שמח בו אבל אדם המשכיל כי זה שיש לו אינו שלו וכל שעה ושעה הוא במתנה מאת השי"ת הוא שמח בכל עת וכן הוא בחיי האדם שנאמר כל הנשמה תהלל יה שאמרו חז"ל על כל נשימה וכו' ר"ל שאינו בוטח בחייו כי אם על כל נשימה הוא נותן שבח כאילו נולד היום וז"ש דהע"ה ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך שבכל יום יחשוב כאילו נולד וז"ש חז"ל יזכור לו יום המיתה ולא אמר יזכור לו המיתה אלא שיחשוב אולי היום יום המיתה ואיך יתגאה ואין שלטון ביום המות וז"ש התנא אם אין אני לי מי לי איך יחשוב על ממונו שהוא שלו הלא הוא בעצמו אינו שלו כי עוד נשמתו בקרבו הוא חלק אלהי ממעל וז"ש וכשאני לעצמי ר"ל כשהקב"ה נוטל חלקו ונשאר הגוף בעצמו מה אני ואם לא אעשה עכשיו אימתי אעשה ויש לפרש בזה מ"ש אל תאמין בעצמך עד יום מותך ר"ל אף שאתה בכחך ובריאות גופך לא תאמין בעצמך קיום עולם לא לשנים מרובים ואפילו לא לימים מרובים או מעוטים עד יום מותך כי אינך בטוח שלא יהיה היום יום מותך באופן שעל כל נשימה תהלל יה. ובזה מובן מהא דאיתא בזהר ר' המנונא הוי מצלי על מזוני כד יהבינן ליה למיכל ר"ל אף שהיה מוכן לפניו לא שם מבטחו עליו אלא בעת אכילתו הוא מקבל מהש"י וזה שאמר יעקב ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש דה"ל לומר ונתן לי לאכול וללבוש אלא ר"ל שהלחם שמוכן כבר לאכול והבגד שמוכן כבר ללבוש אעפ"כ באותו שעה שאוכל ולובש כאלו אז נותן לי וז"ש לא ניתן התורה אלא לאוכלי מן ר"ל שבשעת אכילה מקבל מאת השי"ת וזהו דקאמר ואתה נותן להם את אכלם בעתו ר"ל בעת אכילה ממש ותיבת בעתו קאי על אכלם ר"ל בעת האוכל וממילא שהקב"ה נותן פרנסה לכל אחד ואחד ואין להחזיק טובה אלא להשי"ת בלבד וכן אמרו בברכת המזון שהאומר על המזון שאכלנו הוא בור כפירש"י דמשמע שמחזיק טובה לבעה"ב ר"ל שהוא הכין המזון אבל באמת אינו שלו אלא של הש"י ובשעת אכילתו הוא מקבל מהש"י וזהו שאכלנו משלו ממש ויש לפרש הא דקאמר דוד המלך ע"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך ר"ל עד שעת נתינה הוא שלך וכאלו אני מקבל מידך בעת שאני נותן לך וזהו דקאמר הכא אטו מדידהו קאכלנא וכו' ובזה א"ש שראה רבא שאמת כדבריו שזימן לו הש"י ממש בעת אכילה. וק"ל: ובחידושי תורה הארכתי מזה בענינים אלו:

שם אמר רב פפא לאחר מיתה וכו'. לכאורה קשה מאי קמ"ל ר' פפא הא מפורש כן בברייתא בסמוך בדברי ר' יהודה. והל"ל תניא נמי הכי. ונראה דקמ"ל משום דבברייתא דבסמוך יש לומר דר' יהודה לשיטתיה אזיל דהא באמת צריך להבין איך נפרעים ממנו לאחר מיתה הא ה"ל מלוה בע"פ ואינה נגבת מן היורשים למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אלא משום נעילת דלת כדס"ל לר' פפא גופיה בשלהי פרק גט פשוט דף קע"ו. וצ"ל דהכא נמי שייך נעילת דלת אבל ר' יהודה דדריש מקרא דתעביטנו דנותן לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים הימנו לאחר מיתה כמשמעות לשון תעביטנו דהוא לשון הלואה. ע"כ צ"ל דס"ל שעבודא דאורייתא ולשיטתיה אזיל כדאיתא בבכורות דף נ"ח ע"א וקמ"ל ר' פפא דברייתא זו לאו ר"י היא ולאו מדינא דאורייתא קאמר אלא משום נעילת דלת. ובזה נכון הא דפסקו הפוסקים כר' שמעון דאין נזקקין לו בי"ד סימן רנ"ג סעיף י' משום דנקט בברייתא שניה דברי רבי שמעון בלשון חכמים אע"ג דבברייתא קמייתא נקט דברי ר' יהודה בלשון ת"ק דה"ל גם כן סתם. כמ"ש התוס' בריש ביצה דף ב' ע"ב: אלא דכתבו התוס' בביצא דף ל"א ע"ב דכל היכי דלא מצי למיתני דברי ר' יהודה לא מיקרי סתמא. א"כ לפמ"ש דר' פפא מפרש לברייתא קמייתא דנפרעין לאחר מיתה משום נעילת דלת א"כ לא מצי למתני דברי ר' יהודה דר' יהודה מקרא נפקא ליה משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ותנא דברייתא לא דריש לקרא הכי דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא. ולא ה"ל סתם גמור כמו באידך ברייתא דסתם ממש כר' שמעון כנ"ל. ודוק:

מיהו אילולי דבריהם היה נלענ"ד לתרץ קושית התוס' ד"ה וחכמים וכו' דבאמת הנהו חכמים לאו היינו ר"ש דלר"ש לא מייתר תעביטנו דאיצטריך לאין לו וכו' דאמרינן לו הבא משכון והיינו לשון תעביטנו. וכן מצאתי מפורש בספרי דדרש ר"ש מהאי קרא תעביטנו שאומרים לו הבא משכון וכו' וחכמים דברייתא שני טעמייהו משום דאית להו דברה תורה כלשון בני אדם. וק"ל:

שם לפתוח לו לשם מתנה וכו' עיין במהרש"א שהקשה דמדקאמר שאינו רוצה להתפרנס. ע"כ שרצו ליתן לו במתנה ולא רצה. ויש לפרש דרבנן ס"ל דבכל עת שנותנין לו צריך לומר לו תחלה לשם מתנה. דאולי כיון שכבר לוה פעמים הרבה יתבייש יותר ובש"ע י"ד סימן רנ"ג סעיף י"ח ז"ל עני שאינו רוצה ליקח מערימין לו ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלואה. לכאורה הוא מפרש כן לפתוח לו לשם מתנה שאומרים לו או תקבל מתנה או בהלואה. וא"צ לדחוק למ"ש בבית יוסף שם בפירוש דברי רמב"ם ע"ש. וק"ל:

תוס' ד"ה היא מוצאת וכו' ר"ח גריס וכו'. נראה כוונתו דרשב"י לשיטתיה דאיתא בריש סנהדרין דס"ל יש אם למקרא שאין האלף ניכרי' במבטא. והנה שמעתי מכבוד אאמ"ו הגאון זצ"ל לפרש דברי ר"ח לפמ"ש המהרש"ל בסנהדרין דף נ"ב ללמד זכות על ר' חמא בר טוביא שם דאפקה לבת כהן שזינתה בחבילי זמורות ושרפה דאמר רב יוסף דטעה בתרתי. והוא תירץ דבאמת לא היה רק למגדר מילתא והואיל והיה מגדר מילתא הקיפוה בחבילי זמורות לשנות מדין שריפה גמורה וה"נ לא היתה רק יבמה ולמגדר מילתא צוה לשורפה שריפת נשמה וגוף בחבילי זמורות. כמו ויצת אש בציון. וזהו ששלחה אליו שאין כאן מגדר מילתא שלא היתה מופקרת לכל ומזה הוא עיקר ראיה שלו שנוח שיפול לכבשן האש ממש. ודפח"ח:

רש"י ד"ה היא מוצאת וכו' לא גילתה הדבר וכו'. לפ"ז עיקר הדרש ממה שאמרה לאיש אשר אלה לו ולא אמרה עליו מפורש. וה"ל להביא סיפא דקרא. וזה דחקו לר"ח לפרש מוצת באש דלכך מייתי רישא דקרא. ותו דאף אם היתה אומרת מפורש עליו היה יכול להכחישה דאין בסמנים אלו ראיה כל כך. דהרי קיבל שכר על הודאתו. ולולי דבריו יש לומר בפשטות דכתיב היא מוצאת לישרף. ועל כרחך כיון שדנה בבית דין כמו שכתבו חז"ל. וקי"ל דאין גומרין דינו אלא בפניו ע"כ דלא היה גמר דין אלא בפניה והיה לה לגלות בשעת גמר דין. ואפ"ה לא רצתה לגלות בשעת גמר דין כיון שהיה ברבים שלא להלבינו ואחר כך שלחה אליו ביחידות:

שם עייפינהו. עיין מהרש"א שהקשה דהא כבר היה לו מאתים זוז. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דמשמעות הלשון עייפיינהו משמע שבנו החזירם לו דסבר שאף שנדר היה נדר בטעות. והיינו עייפינהו שהכפיל אותן המעות עצמן ושלחם לו:

שם בגמרא ר' אבא הוי צייר זוזי וכו'. והטעם בזה שלא יתבייש העני. וכן מר עוקבא לעיל. והנה הרמב"ם ז"ל וש"ע סימן רמ"ט מנו שמנה מעלות בצדקה והמעלה הגרוע הוא שאינו נותן בעין יפה והוא ענין מ"ש חז"ל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ונאמר עוד ובחנוני נא בזאת וגו' עד בלי די ואמרו חז"ל שיבלו שפתותיכם מלומר די והוא כי בטבע העולם אוהב כסף לא ישבע ואין אדם מת וחצי תאותו בידו ונאמר ויגיעכם בלי לשבעה אין זה הברכה מאת ה' בזכות הצדקה והמעשר אלא הברכה הוא שיתן ה' שביעה להיות שמח בחלקו והוא העושר האמיתי וכן הוא אומר בפרשת נצבים והותירך ה' בכל מעשה ידיך שיהיה די והותר והנה מצינו בילקוט פרשת ראה עשר בשביל שלא תתחסר והוא שיהיה לו שביעה בעשרו שלא יתחסר יותר כיון שיתעשר יותר לא יהיה לו לחצי תאותו לפי רוב עשרו ומה יועיל אם יוסיף על דאגתו כמ"ש מרבה נכסים וכו'. אלא העיקר שיתעשר ולא יתחסר כי ישבע וז"ש דהע"ה ה' רועי לא אחסר שזהו עיקר המתנה מהש"י שיהיה לו שביעה ולא יחסר. אמנם אמרו חז"ל זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד שבה ענינו הצדקה היא זריעה אך יתחלק בגדולים כי הצדקה הגרועה אפילו בעין רעה מובטחת היא שאין אדם מעני מן הצדקה כאמור מלוה ה' חונן דל ועכ"פ שלו לא הגיע להיות ח"ו נפסד. אמנם יש זריעה אשר ברכת ה' בה וגדל מאה שערים כמ"ש ביצחק ויזרע יצחק שאמרו חז"ל שזרע לצדקה וימצא מאה שערים עיין בחידושי תורה מה שפירשנו בזה וזהו לפי ענין החסד שבה ר"ל שאם הוא נותן בעין יפה לעני ואז העני מתברך בו ושבע בו כמ"ש באיוב שכל הנוטל ממנו מתברך מפני שנתן בעין יפה א"כ מדה כמדתו ישלם לו השי"ת כמו שמשביע העני כן ישביעהו ה' וע"ז פי' מה שאמרו בריש ברכות שאמר דוד לישראל לכו והתפרנסו זה מזה ואמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו וכו'. נראה הא דקאמר זה מזה ר"ל העני מהעשיר והעשיר מן העני כי בזכות הצדקה יתעשר יותר וישביע כל א' כמו שאמרנו כשזה נותן בעין יפה וישביע את העני כן יהיה ברכת ה' בכל אשר לו כדי שבעו ויראה שזה שאמרו אין הבור מתמלא מחולייתו ופירש"י שאם יקח אדם צרור עפר מן הבור וחוזר ומשליכו לתוכו לא יתמלא מזה הבור ולכאורה הוא מילתא דפשיטא כי למה יתמלא הבור שהיה מכבר בצרור שלקח מתוכו אך מצינו בצדקה כן שאם אין לו כדי שביעה מה יעשה יתן צדקה בעין יפה ויתמלא ברכתו לשובע שמחות הרי דבממון שלקח מתוך חסרונו אשר יחסר לו יתמלא הבור שחסר לו מכבר כמ"ש הכתוב ובחנוני נא בזאת וגו' אך זהו כשנותן הצדקה בעין יפה ומשביע את העני כנ"ל אבל אם הוא נותן בקימוץ ידים ועינו רעה אזי אין ממונו שביעה לעני וכמדתו אינו מתברך בשביעה גמורה וז"ש אין הקומץ משביע את הארי ר"ל ארי נקרא ת"ח שברוב הפעמים אין אדם זוכה לשתי שולחנות וכמו יששכר באהלו וזבולן בצאתו המציא ספוקו ופרנסתו וכיון שאינו נותן בעין יפה אלא במנחה נקמצת לא ישבע ממנו וכן ממילא בנותן אין בורו מתמלא מחולייתו ר"ל בשביל הצדקה שנתן וכבר הזהיר הכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' מפורש בשביל שנותן בטוב לב הוא מתברך וכבר כתבנו לעיל דלפי מה שדרשו חז"ל כי בגלל הדבר הזה גלגל החוזר בעולם היינו שאם אינו נותן בעין יפה ובמחשבה שלא לשמה אינו נצול מגלגל החוזר בעולם ויש לפרש עוד שלא ירע לבבך בנתינתו כיון שגלגל החוזר בעולם הוא מסתמא בדורות שלפניו נמי כן הוא שאבי אביו ולמעלה הימנו הם שקבלו מאבותיו של העני הזה כי מדה זו נוהגת מעולם נמצא הוא מחויב לפרוע כעת ממה שכבר קיבלו אבותיו וכן אשר מאחריו מי יגיד לו שיהיו הם נפרעים ממה שהוא נותן שמא הם יהיו הלווים ועד"ז פירשנו בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה שאמרו חז"ל אם זה חובה הוא ויש לפרש לשון אם שמדבר אל העשיר למה תהיה לו כנושה אם ידוע לך כי הכסף תלוה שמא את העני עמך דילמא זהו ממה שנתנו אבותיו לאבותיך ע"כ לא תהיה לו כנושא ויש לפרש כפשטיה את העני עמך כמ"ש חז"ל גדולה צדקה שעושה העני עם בעה"ב ממה שהבעה"ב עושה עם העני כי ידוע לכל המאמין בהשגחת הבורא ית' כי הפרנסה והמחיה בגלותינו הוא בשכר התפלה שהוא במקום העבודה של מזבח שהיה מזין את ישראל כדלעיל דף י' ע"ב וכבר כתבו הראשונים כי השפע המועט הבא עלינו בא דרך המערכה שאנחנו תחתיו ומי שהוא בעל מערכה ומזל עושר הוא מקבל השפע ומי לא ידע שתפלת העני יותר חשובה ומקובלת כמ"ש תפלה לעני כי יעטוף אלא כיון שאינו מוכשר לקבל מחמת רוע מזלו מקבל העשיר חלקו הרי את העני עמך וראה כי מעלת הצדקה שאינו יודע למי נתנה ומי נוטלה כעובדא דמר עוקבא ורב אבא והנה העני הזה אינו יודע למי נתנה ואין העשיר יודע ממי קיבלה הרי צדקתו מעולה מאוד ולמה ירע לבב העשיר בתתו לו חלקו וכבר אמרנו בזה דרך צחות שאמרו ומי כעמך ישראל גוי אחד כי כל ישראל הם כגוף אחד והאיך מתאחדים העשיר עם העני אך ירמז לזה מלת אחד כי האל"ף מרמז על העשיר ואלופו של העדה והדל"ת מרמז על העני ודלת העם ומתאחדים על ידי הח' שהם שני זיינין מחוברים ר"ל שזה זן את זה וזה זן את זה שכל אחד צריך לחבירו וכיון ששניהם צריכין זה לזה הם אחדות ויש לנו ביאורים רבים ואין כאן מקום להאריך:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון