תפארת ישראל - בועז/ברכות/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
מלאכת שלמה
הון עשיר
יש סדר למשנה
רש"ש


דפים מקושרים

(א) אב"י ובאחת מדרשותי אמרתי ת"ל דבר נאה ומתקבל בענין זו הפלוגתא של ב"ש וב"ה. ואתאר אותו במחוג' המשל. דהיינו בעה"ב אחד וסוחר גדול רוצה לעשות נסיעה למרחוק ועומד בעלות השחר להכין לדרכו פעמיו בעוד המשרת שלו המוליך העגלה משוקע בתרדמה. בודאי הבעה"ב החכם עיניו בראשו. לדעת שהחריצות והחפץ להשתכר ע"י נסיעה זו. המעוררים הבעה"ב עצמו משינתו ואינם מניחים אותו לישן ולהתעצל אפי' רגע אחד. אינם נמצאים בלב ונפש המשרת שלו. אשר זר מעשהו. שכל עבודת פרך הנסיעה היא עבודה שהיא זרה לו. ואיננה מביאה לו שום ריוח. וע"כ עצל טמן ידו בצלחת אוהב מנוח' במט'. במעט שנות. מעט תנומות. מעט חיבוק ידים לשכב. ומפני זה כשירצה הבעה"ב שגם המשרת יזדרז כמוהו ויאסור העגלה בלי שהוי והתמהמהות יערים וישתדל להכין לו עוד קודם שיקום מהמטה דבר מאכל ומשקה בכדי כשיקום מיד יהיה יכול למלאות נפשו. ואזי כשיקרא לו לעמוד ולאכול. לא ישהה. כי הוא ימהר לתועלת עצמו וגדולה לגימה שמקרב' הרחוקים (כסנהדרין דף ק"ג ב'). והנמשל הוא הנשמה והגוף. שהנשמה היא כבעה"ב. והגוף הוא כמשרת שלו. וכשרוצה הנשמה לעשות נסיעה ולהתעלות עצמה אל רום המעלה בהכנסת שבת. אזי השאור שבעיסה מעכב והגוף בעוכרו. כי אין לו תועלת חומרי בהתעלות הרוחני. וע"כ כשנרצה להביא החומר הזה שיזדרז ג"כ בהשתדלות של התעלות הנשמה ויהיה לה לאחיעזר ולכל הפחות לבלי לעכב עליה. אנחנו צריכים לקשר את ההתעלות הזה עם איזהו תענוג גופני. כיין דקידוש. ועל קוטב וציר העיון הזה תסוב הפלוגתא שבין ב"ש וב"ה. שב"ש סוברים שמזכירים תחלת קדושת היום שבה נזכר התכלית העיקרי של ההתעלות הנשמה ביום הקדוש הזה. ואח"כ בפה"ג שהוא טפלה שהיא ברכת הנאה הנשפעה ג"כ להגוף. וב"ה חולקים ואומרים שמזכירים אדרבה תחלה בפה"ג. שהיא ככוס יי"ש שנותנים תחלה להעבד המשרת להזדרז באסירת העגלה ולעמוד לימין אדוניו הנפש. בשומו לדרך פעמיו להתנשא במרכבת ישועה ולהתעלות בקדושת שבת כל זה אמרתי בדרך צחות:

(ב) ורש"י כתב דמשנה מיירי בכוס יין ששותים בכל יום קודם אכיל'. ולא זכיתי להבין דא"כ מה קאמר בש"ס (נ"ב ב') ד"א ה"ק ב"ה. תיכף לנט"י סעודה. וק' מה זו תשובה הרי גם אי בעי ב"ה תיכף מצי שפיר ס"ל כב"ש. רק שתיכף לנט"י יאכל פרוסת המוציא. ואח"כ ימזוג הכוס לשתותו. אע"כ דבכוס קידוש מיירי. דהרי אסור לטעום כלום קודם הקידוש [אב"י ל"מ נ"ל דלרש"י י"ל. כיון דקיי"ל דדוקא יין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון. הא שבתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון. דזה לשרו' וזה לשתות וא"כ צריך דוקא לשתות קודם המוציא כדי לפטור יין שלאחר המזון. ועי' רש"י דנ"א ב' ד"ה ואח"כ מוזגין וכו']:

(ג) ומ"ש הר"ב דלב"ש שברא ולא בורא דמשמע להבא. הקשה רבינו הגדול הקשה כברזל הגאון מהו' עקיבא שליט"א (באות מ"ח). וז"ל תמהני הרי בש"ס מסיק דבברא ובורא ל"פ כו'. וצ"ע עכלה"ט. ול"מ נ"ל דעק"ל למסקנת הש"ס. למה באמת נקטה מתני' לב"ש שברא ולב"ה שבורא. ודוחק לומר דבמסקנא באמת משבש למתני'. אע"כ דאף לפי המסקנא ה"ק. בבורא כ"ע ל"פ. דלעבר נמי משמע. רק פלוגתתן בברא ובורא תליא בפלוגתתן במאור ומאורי. דלב"ש דס"ל מאור. ע"כ דס"ל דמברך על כח האש שניתן בטבע בשעת הבריאה כמ"ש רש"י. ולה אין גווני' לכן אמר מאור. ומפני ששעת החידוש כבר חלפה והלכה לה. לכן א' "שברא". דמשמע "רק לשעבר". משא"כ לב"ה צריך למכלל נמי בברכתו להקב"ה. על הלהבה שלפנינו. לכן אמר "מאורי". דהרבה גוונים יש בה. וכולל בזה כח האש והלהבה. ומה"ט אמר נמי בורא. דכולל העבר והלהב. וכ"מ נמי בירושלמי אדמקשי. לב"ש לימא ברא פרי הגפן. ומשני יין מתחדש. ש"מ דלב"ש "ברא דוקא". ושאני יין מאש. דמתחדש ודו"ק:

(ד) כ"כ התי"ט. והק' הגאון רבינו הגדול מוה' עקיבא שליט"א. (באות נ') לתני בעדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה וכו'. כהך תנא דמ"ה לעיל דגם לב"ש בהמ"ז טעון כוס. עכלה"ט. ולפע"ד ממתני' ליכא לאכוחי כלל דב"ש ס"ל דאין טעון בהמ"ז כוס. דאיכא לאוקמי דטעים ליה ומנח ליה כס"ד דש"ס. ופליגי בסדר הברכות כבמ"א ורק מברייתא דרבי חייא מוכיח הש"ס דתרי תנאי אליבא דב"ש. ואפשר גם למסקנא להך תנא דטעון כוס לב"ש מוקי לה למתני' בדטעים ליה ומנח ליה. מיהו גם אברייתא רגיל הש"ס להקשות ולתני גבי מקולי ב"ש (כיומא ד"פ ע"א וחולין ק"ה א'):

(ה) וברכה לבטלה לרא"ש ר"ה פ"ד סי' ז'. הו"ל מד"ס. ולרמב"ם סוף הל' שבועות הו"ל דאו'. ואני בעניי לא ידעתי מנ"ל. (דבנדרים ד' ז' ב' ותמורה ד' ג' ב') לא קאמר רק הזכרת ש"ש לבטלה דהו"ל דאו'. ולא ברכה שאינה צריכה דאי"ל דהרמב"ם יליף לה מדאמרי' (ברכות ד' ל"ג א') דעובר משום לא תשא. ליתא דא"כ ל"ל קרא דאת ה' אלהיך תירא למזכיר ש"ש לבטלה. הרי אפילו בברכה שא"צ עובר בלא תשא וכ"ש במזכיר ש"ש לבטלה. בלי ברכה. אע"כ דהאי ילפותא דברכות רק אסמכתא בעלמא היא. וכן משמע מדקאמר הש"ס מלת "משום". ולא קאמר עובר בלא תשא. משמע ודאי דלאו ילפותא גמורה היא. ורק מדרבנן אסור ברכה שא"צ. וכן מסיק רט"ז (א"ח סי' מ"ו סק"ז) וכ"כ רמג"א בשם תו' (סי' רט"ו סק"ו). וכן כ' הר"ן (ר"ה ד' רט"ז ס' ע"א) דע"כ שהוא מדרבנן וראייתו דהרי בספק אם אמר אמת ויציב. דחוזר ואומרו. ואמאי והרי ס' דאו' לחומרא. ואם דק"ל בזה דלמא משום דעשה דאמירה דוחה ל"ת דהזכרה עכ"פ יש להקשות על כל הברכות שמברכין ביו"ט שני על שופר ולולב וכדומה שברכתן וודאי רק מדרבנן. וכי ס"ד שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. הרי רק בשב וא"ת יש בהם כח זה (כיבמות ד' צ' ע"ב) וכן מסיק בהגה' אשרי בשם מהרי"ח ובמרדכי בסוגיא דר"ה (ד' ל' ע"ב) דברכה שא"צ אינה רק מדרבנן [אב"י דברי קדשו של ע"ר זצוק"ל צריכין ביאור קצת. א') מה דהקשה ע"ר דל"ל קרא דאת ה' אלהיך תירא למזכיר ש"ש לבטלה. הרי אפי' בברכה שא"צ עובר בל"ת צ"ע דהרי י"ל דצריך קרא שעובר ג"כ בעשה דאזהרת עשה הוא וכתמורה (ד' ד' א') וכדאמרינן כמה פעמים בש"ס לעבור עליו בעשה ול"ת. ואפשר דכונת אאמ"ו זצוק"ל דא"כ לכתוב גם העשה באותו הא סור דנכתב בו הלאו דהיינו באיסור דברכה לבטלה וממילא הוה ידעינן לאו ועשה דש"ש לבטלה בק"ו מברכה לבטלה. ב) מה שכ' ע"ר הכ"מ. דכן משמע דהלאו הוא דרבנן מדקאמר הש"ס מלת "משום" ולא קאמר עובר בלא תשא. לכאורה קשה הרי מצינו כמה פעמים בלאוי' גמורים לשון משום. כמו בבתים עובר משום בל יראה וכו' פסחים (ד' ה' ב'). עובר משום שרץ השורץ חולין (דף ס"ז א'). וצ"ל דכונת ע"ר. דאם היה אמרה הגמרא עובר בל"ת. אז היה מוכרח. דהוא לאו גמור. משא"כ באמר לשון משום. אז תו אין מוכרח דהוא דאו' אלא נוכל לומר דהוא אסמכתא וכמו דאמרינן (במכות דף ט"ז ב') דהמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. וביבמות (דף ס"ד ב') אמרינן דשיתין סבי איעקרי מפירקא דרב הונא. וכן אמרינן שם במכות. דמאן דשתי בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו. ובגיטין (דף ס"ט א') מביא רפואה לאכול טחול טוי' אחספא דאומנא. ואף דיש להשיב ולומר. דמשום סכנה מותר. עכ"פ הרי אינה רפואה בדוקה. וא"כ אי לאו דבל תשקצו הוא לאו גמור. איך עוברין על לאו וכיומא (דף פ"ג א') דמי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו. אע"ג שנוהגים הרופאים ברפואה זו כרש"י שם. אע"כ דלאו דבל תשקצו הוא רק אסמכתא. וכמו שכ' באמת רב"י לטוי"ד ססי' קט"ז. ודברי רט"ז שם סק"ו דכ' דלהכי אינו חייב מלקות גמור מדהוא לאו שבכללות צ"ע (גם יש בדבריו ט"ס. וצ"ל טור בשם רמב"ם). ועי' תר"י ברי"ף ברכות (דף י"ב א') שמצינו בהרבה מקומות שקורא עשה לדבר שאינו אסור אלא מדרבנן (ועי' רי"ף שם דמוכח מניה בהפוך). ג) מה שהקשה ע"ר זצוק"ל על ראיית הר"ן מאמת ויציב דליתי עשה וידחה ל"ת. לכאו' ואנא"ק יש לתרץ. דדוקא היכא דודאי עושה עשה. אזי דוחה העשה הל"ת. משא"כ כאן בספק אם אמר אמת ויציב. דאולי כבר אמרו. ואז אינו עושה עשה ועובר על ל"ת. בזה אינו דוחה ל"ת. ואולי דעת קדשו של ע"ר היא. דעכ"פ מכח ספק דאו' לחומרא ידחה הספק עשה הספק ל"ת. ולכאורה מהר"ן הנ"ל יש להוכיח דבספק עשה ול"ת לא אמרינן דספק עשה דוחה ס' ל"ת. אדרבה שוא"ת עדיף. ועוד י"ל דכיון דלאו דלא תשא מוטל בבירור עליו. והעשה לומר עתה אמת ויציב היא רק בספק מוטלת עליו אין ספק מוציא מידי וודאי אין עשה דוחה ל"ת. ד) מה שהוכיח ע"ר זצוק"ל הכ"מ מהא דמברכין ביו"ט שני צ"ע קצת. דהרי נוכל לומר כיון דתקנו רבנן י"ט שני תו משום לא תסור כדאו' דמי. וכמו דאמרינן בסוכה (דף מ"ו א') והיכן צונו מלא תסור. ושפיר שייך לברך עליו. וי"ל דדעת מרן היא דאם איתא דלאו דהזכרה הוא לאו גמור היה לחכמים מיד בתחלה לתקן שעל מצוה דרבנן לא יברכו כלל מפני חומר הלאו. ואני בחידושי לרי"ף הבאתי עוד ראיה דלאו זה רק דרבנן. מהא דכתב הר"ן בפסחים (דף קנ"א ב') והרא"ש שם דאנן מקדשין בביהכ"נ אע"פ שאין אוכלין אורחין שם. כיון דמעיקרא הכי אתקין. ומדמקלינן כ"כ ש"מ דלאו זה אינו דאו'. והנה יש לי בענין הנ"ל עוד איזהו תמיהות ואזכירם פה. א) איך כ' הרמב"ם סוף ה' שבועות הי"א. דאיסור הזכרת שם שמים לבטלה מקרא דליראה את השם נפקא לן. והרי זהו רק לפי ס"ד בתמורה (דף ד' א') אבל לפי המסקנא האי קרא אמקלל בשם קאי דהוא אחד מג' דברים שמלקין עליו. אע"פ שאין בו מעשה. ועלה בדעתי לומר. דהרמב"ם ס"ל דהאי דתמורה נדחה מהאי דברכות (דף ל"ג) דילפינן איסור ברכה לבטלה מלא תשא. וא"כ ק"ו מזכיר ש"ש לבטלה וכיון דאית בי' אזהרת לאו. שפיר איכא לאוקמי קרא דליראה את השם באיסור ברכה לבטלה. וכ"ש במזכיר ש"ש לבטלה. דהרי רק מטעם דאין בהזכרת ש"ש לבטלה רק אזהרת עשה. לא לאו. אמרינן בתמורה שם דלא נוכל לאוקמי קרא דליראה את השם. דמיירי במלקות כדכתיב ברישא דקרא והפלא ה' את מכותך בהזכרת ש"ש לבטלה. שלא מצינו שענש אא"כ הזהיר ולפ"ז אחר דמצינו לאו דלא תשא בברכה לבטלה וכ"ש בהזכרת ש"ש לבטלה. ממילא שפיר נוכל לאוקמי קרא כפשטיה במזכיר ש"ש לבטלה. וידעינן נמי מקרא זה מקלל חבירו בשם דלא גרע ממוציא ש"ש לבטלה ובגמ' שם דהרי נמי מוציא השם לבטלה. וליכא למימר דכיון דמצער לי' לחברי' לא תסגי ליה במלקות. דהרי כתיב לא תקלל חרש כן נראה לי לתרץ דעת הרמב"ם. ולהכי מביא גם כן הרמב"ם בסוף הל' שבועות בהלכה ט' על הא דמזכיר ש"ש לבטלה ומברך ברכה שאינה צריכה הקרא דלא תשא. ובהי"א שם מביא הקרא דליראה את השם. דלא תשא הוא הלאו. וליראה הוא מיירי בעונש דמלקות. אמנם לא זכיתי להבין דברי רבינו מהרש"א בר"ה (דל"ג א') בתוד"ה הא ר"י. בא"ד דאסרי' וכו' דהביאו תוס' בשם גמ' מתמורה קרא דאת ה' אלהיך תירא. דמיירי בהזכרת ש"ש לבטלה. וכ' על זה המהרש"א דלאו מהאי קרא יליף לה הגמ' שם. אלא מקרא דליראה את השם הנכבד. והאי קרא את ה' אלהיך תירא דרשינן ליה בדוכתא אחריתא לרבות ת"ח. הנה באמת דדרש רע"ק האי קרא בפסחים (דכ"ב ב') ובב"ק (דמ"א ב') ובקידושין (דנ"ז ב') לרבות ת"ח. אבל הדרשא שלו הוא רק ממלת את. דאתא לריבוייא. אבל עיקר קרא באמת דרשי' להדיא בתמור' כמ"ש התוס' בר"ה. דמיירי בהזכרת ש"ש לבטל'. ואדרב' הילפותא דהביא רבי' מהרש"א מקרא דלירא' את השם נדח' שם בגמ'. ומוקי לה על מקלל חבירו בשם וצע"ג]:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.