הון עשיר/ברכות/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ ברכות ח

א

אלו דברים וכו'. מקומו הראוי, היה קודם שלשה שאכלו. אלא איידי דבפ"ז קתני היו יושבין לאכול, ובמשנה אחרונה נמי קתני כמה פעמים אכל, פתח בפ' שלשה שאכלו:

ב

נוטלין לידים. על שם הברכה שהיא על נטילת ידים. דומיא דלולב דתקנו על נטילת לולב, קתני לשון זה. והא דתקנו ברכה זו, דומיא דברכת לולב, נראה בעיני משום דדמו לאהדדי, דתרויהו מעוררים החסדים העליונים לירד למטה, כידוע:

מוזגין את הכוס. הא דלא קתני ממלאין הכוס, אלא קתני מוזגין. רמז רמז לנו דמצוה מן המובחר, למזוג כוס של קדוש, אע"ג דהלכתא כרבנן (לעיל סופ"ז) דמברכין על היין אע"פי שאין בתוכו מים. דה"ג בב"ב פ' המוכר פירות ד' נ"ג ב' על האי דאמר רב אין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח. למעוטי מאי וכו', אי למעוטי מזוג עלוי עלייה, דאמר ר' יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. ש"מ דמצוה מן המובחר הוא למזגו, דעלוי עלייה. ועוד דהכי אמרינן בירושלמי דהאי מתניתא (פ"ז ה"ה נה:) רבי זריקא בשם ר' יוסי בן חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה, שהוא נותן לתוכו מים כל שהוא, נהיגן רבנן בההן כסא דקידושא. והא דאמר בכוס של ברכה מודים, ובכוס של קדוש נהיגין. נראה בעיני דבכוס של ברכה הודו ממש, שאין מברכין עליו בפה"ג אלא א"כ נתן בתוכו מים, וכן משמע מן הבבלי הנ"ל (ב"ב שם) ודמכלתין (דף נ:), דגרסינן בלשון שלילה אמר רבי יוסי בן חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו, עד שיתן לתוכו מים, מ"ט א"ר אושעיא בעינן מצוה מן המובחר, ע"כ. וא"כ אפוא מי שיברך בפה"ג על כוס של ברכה מבלי נתינת מים בו, עבר אדרבנן, ואם יברך עליו בפה"ע, עבר נמי אדרבנן, שהם תקנו ברכת הזמון בכוס יין כשיש לו, וזה היה לו ולא קיים המצוה, כי פרי חשוב, ולא יין, כל זמן שלא נתן בתוכו מים, אבל בקדוש אינו כן, אלא נהיגי רבנן הכי, כי כן הוא מצוה מן המובחר, אבל אין המים מעכב, ואם קדש בכוס יין בלתי מזוג יצא, דאלו היה מודים בקדוש הודאה ממש, הואיל וברכת היין קודמת לברכת היום, היה ברכת היום הפסק בין ברכה לשתייה, שהרי אינה מעניינו, הואיל ולא היה יוצא בכוס זה מידי קדוש, כן נראה. וגם בלמודי האר"י זלה"ה איתא (עיין פע"ח שער השבת פכ"ד), שצריך למזוג כוס של ברכה, ושל קדוש. אבל לא של הבדלה:

ובה"א על הכסת. ולא על השלחן, שמא יטמאו האוכלין על ידו, דס"ל דמותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, ולאוכלי תרומה לא חיישינן כי זריזים הם. ויש לתמוה, דהואיל ולא חיישינן לאוכלי תרומה, בדבר שמטמא את התרומה מדאורייתא, דהיינו השלחן שהוא שני לטומאה, כ"ש שלא נחוש להם בדבר שאינו מטמא לה אלא מדרבנן, והוא טומאת ידים. וא"כ אפוא, למה תקנו נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה, לפי דברי ב"ה. ולכאורה היה אפשר לישב ולומר, דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, דחששו שמא לא יזהרו בהו. אבל לפי מה דאיתא בש"ס (דף נב:), נראה דלא כן דעת ב"ה בענין זה. שהרי זו היא תשובתם לב"ש התם, מוטב שיטמאו הידים דלית להו עיקר מדאורייתא, ואל יטמאו אוכלין דאית להו עיקר מדאורייתא.

ומיהו אחר העיון נלע"ד, דהאמת כך הוא, דטעם נטילת ידים הוא, על כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, אלא דאין זה אלא כשהם שני עניינים הנוגעים בדבר אחת, שבאחת מאלו אפשר לבא לידי חטא דרבנן, ובשני אפשר לבא לידי חטא דאורייתא, כגון הכא שע"י שיאכל בשלחן שני, אפשר שגם אוכלי תרומה יבואו לאכול, ותהיה התרומה מקבלת טומאה מהשלחן, ותיעשה שלישי שהיא טמאה מדאורייתא, והכהן יעבור ע"ד תורה ויאכלנה בטומאה, וכמו כן בידים מסואבות, איכא למיחש שיאכל בהם תרומה כמו שאוכל בהם החולין, ונמצא שאוכל תרומה טמאה, שהרי שניות הם ועושות שלישי בתרומה, אלא שזה השלישי אינו אלא מדרבנן, כי סתם ידים טהורות הם מדאורייתא, ובזה חששו חשש זה, דשמא יעבור על דבריהם, ולאו אדעתיה, ומשום הכי עבידו ליה הרחקה, והצריכוהו נטילת ידים אף לחולין, אבל בשלחן לא עבידו הרחקה, דהואיל ואתי בה לידי איסור תורה, מזדהיר בה טפי שלא לעבור על ד"ת. אבל כשיש שני חששות, אחת דאורייתא ואחת דרבנן, התלויים במעשה אחד, שאם יעשנו בענין אחד, יש לחוש שיעבור אדאורייתא, ואם יעשנו בענין אחר יש לחוש שיעבור אדרבנן, כגון הכא בהאי מפה, שאם יניחנה על השלחן יבא ליגע בדאורייתא, ואם יניחנה על הכסת יבא ליגע בדרבנן, בכגון זה לא אמרינן עשו חיזוק לדבריהם, אלא צריכים אנו להרחיקו מאיסור תורה, ולצוות עליו שיעשה המעשה ההוא, בענין שיתרחק מאיסור תורה, אע"פי שבהתרחקו מאיסור תורה הוא מתקרב לאיסור דרבנן, שלא עשו רבנן חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, אלא בדבר שאין החיזוק שלהם פוגם הד"ת, כגון בשני עניינים אחד מדאורייתא ואחד מדרבנן, ושחששו בדרבנן חשש אחד, ועשו לו הרחקה, ולא חששו באותו חשש עצמו בדאורייתא, ומשום הכי לא עבידו ליה הרחקה, דאין זה פגם לדאורייתא, אלא אדרבא עילוי הוא לה, שלא הוצרכו לעשות לה חיזוק, כי יודעים שבני אדם מזדהרים בה יותר מדבריהם, וע"י החזוק שעשו לדבריהם, אינם מקרבים הבני אדם לאיסור תורה כלל. אבל כשהשני החששות תלויים במעשה אחד, דא"א להחזיק אחד אלא א"כ נחליש חבירו, אין ספק שמחוייבים אנו להחזיק הד"ת, ולא נחוש אם נחליש ע"י חיזוק זה הד"ס, כי ספיקא דאורייתא לחומרא, וספיקא דרבנן לקולא (עיי' ביצה ג:) ולא נחזיק הד"ס, אשר ע"י חוזק זה אנו מחלישים הד"ת, כי זה גנאי הוא לה, והרי הוא כאילו אנו רוצים להתכבד בקלונה, כן נלע"ד:

ד

בש"א מכבדין וכו'. דסלה"ו דמותר להשתמש בשמש ע"ה, וב"ה ס"ל דאסור, ומשום הכי יהיה מותר להשתמש בשמש ת"ח, משא"כ לב"ש, דמשום הכי הלכה כמותו, כמ"ש התי"ט. ונמצא דלא הוי מקולי ב"ש, דחומרת איסור זלזול כבוד תורה, עדיף מחומרת איסור שימוש ע"ה, דאיסור שימוש ע"ה הוא שמא יחטיאנו, ואיסור שימוש ת"ח הוא מפני שמזלזל בכבודו, ונמצא שחוטא ודאי בעבודתו. והראיה שכן הוא שהרי שקלנו בכף מאזנים שני החומרות היוצאים מפלוגתא זו, ומצאנו וראינו כי צריך לחוש יותר לחומרת ב"ש, מחומרת ב"ה, דפסקנו כמותו נגד הכלל שיש לנו דהלכה כב"ה, ולפי זה אין אנו צריכים למ"ש התי"ט, על מה שלא נשנית משנה זו בעדיות, גבי קולי בית שמאי:

ו

ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים. לא כללם בהדי עכו"ם, משום דאין טעמם שוה:

שלפני. לאו דווקא, ומפני שאין לה משלה מאומה, לא קתני של. ואל תתמה על המת, כי הוא מוריש ומעשיר. או אפשר, דלרבותא קתני לפני, וכ"ש כשהנר עצמו הוא ע"ז:

שלפני ע"א. בש"ס (שם) גרסינן, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים, מפני שסתם מסיבת גוים לע"א, ע"כ. ואע"ג דקא מזכיר אף הנר, מ"מ לאו דווקא הוא, דנר של גוים הוא מפני שלא שבת, אלא דעל הבשמים לא מצא בו טעם, וקאמר דמשום ע"א נגעו בה. וכדי שלא תקשה לו הך סיפא, דמשמע דהאי משום ע"א הוא, מכלל דרישא לאו משום ע"א הוא, השיב ר' חנינא מסורא דמה טעם קאמר, ה"ט דלא קאמר בש"ס אלא אמר ר' חנינא וכו', דהוה משמע שסותר התירוץ הראשון, אלא קאמרא, אמר ר' חנינא וכו', דמשמע דטעם הראשון שנתנו בנר במקומו עומד. משום הכי לא הזכיר הר"ב במה טעם, כי אם הבשמים, ומדכלל התנא נר בהדי בשמים, ש"מ דתרוייהו מטעם איסור הנאה אין מברכים עליהם.

ויש לתמוה, שהרי מפורש בירושלמי (ה"ו ס:) והכי משמע בבבלי (דף נד:) שמברכין על השלהבת, ופשוט בש"ס (ביצה לט.) וכן פסקו הפוסקים (יו"ד קמב ס"א) דשלהבת של ע"א מותרת בהנאה, אפילו מדרבנן. וא"כ למה לא יברכו עליה, אם שבת ממלאכת עבירה של איסור שבת, כגון שהוא ע"ז של ישראל, וכדמשמע בירושלמי. ואין לחלק ולומר דלא התירו בהנאה שלהבת של ע"א אלא היכא דאודויי אדייה מהגחלת, שאינה דבוקה בה, או שמשח כלי חרס בשמן שאין שם גחלת, וכמו שחילק בעל טורי זהב (שם סק"ג) בהנאת החימום. דלא דמי הנאת החימום להנאת הראייה, דהנאת החימום עיקרה היא בגחלת, ומשום הכי שייך לאסור הנאת השלהבת להתחמם כנגדה כשהיא דבוקה עמה, אע"פי שבהיותה בפני עצמה מותרת, כי השלהבת טפילה לגחלת לענין זה, משא"כ בהנאת הראיה, שהשלהבת היא עיקר, והראייה שאין מברכין על הגחלת, אלא אם כן היא ראויה להוציא שלהבת להדליק ממנה קיסם, וא"כ אע"ג דבנר אית ביה גחלת ושלהבת, יהיה מותר להנאות מאותו שלהבת דרך ראיה. אבל אחר העיון בדיני ע"א, ראה ראיתי, דלא נאמר הדבר זה של שלהבת ע"א, אלא בשלהבת ע"א הנשרפת, ולא בשלהבת המונחות לפניה לכבודה, והראיה שאסרו לישב בצל אשרה אע"פי שיש תחתיה ע"א, שאינם עובדים לאשרה עצמה (ע"ז מח: שו"ע יו"ד קמב ס"ט), והרי אור הנר שלפני ע"א, הוא במדרגת צל אשרה העומדת על הע"א, ומדקדוק לשון הפוסקים הכי משמע. ולפי זה, אתי שפיר דכללם בבבא אחת, אע"ג דאחד מהם לבד בא ליתן טעם לרישא. ועוד יש טעם אחר, משום דתרוייהו בע"א הם, ומטעם זה אתי שפיר נמי רישא דגוים, דמשום דתרוייהו בגוים כללם, אע"ג דמשני טעמים הם, דנר הוא מפני שלא שבת, ובשמים משום איסור הנאה. ולמאן דגריס בש"ס, דטעם נר דגוים הוא כטעם הבשמים, ודכוליה סיפא דע"א לפרושי רישא דגוים אתא, אין אנו צריכים לטעמים אלו, אבל עדיין צריכים אנו למודעי, דהואיל וסיפא פירושא דרישא הוא, למה הפסיק ביניהם, בבבא דלא על הנר ולא על הבשמים של מתים. וי"ל דרמז לנו, שמה שלפני ע"א מקרי זבחי מתים. או אפשר דגלה לנו, דמשני טעמים אין מברכין על הנר שלפניה, חדא דאסור בהנאה כבשמים, ועוד דלא נעשה להאיר אלא לקלון, דומיא דנר של מתים, דנעשה לכבוד ולא להאיר:

ז

יברך במקום שנזכר. אם ירצה. ולאשמועינן באמר' שנזכר, דלא פליג אלא בשכח מתחילה, לא קתני בפירוש אינו צריך לחזור. ועוד נראה, דרמז לנו דבאותו מקום שנזכר, חל עליו חיוב הברכה כאילו אכל שם, ונפקא מינה שאם הזיד אח"כ ולא בירך באותו מקום, אינו מחייבו ב"ה לחזור עד מקומו הראשון, אלא עד אותו מקום שנזכר, ולא נימא הואיל והוצרך לחזור מפני שהזיד, נחייבנו לחזור עד מקומו הראשון, כי גלה דעתו דאף אם היה נזכר במקום שאכל, היה מזיד ולא היה מברך שם, אלא נימא דהאי דהזיד עתה, הוא מפני שכבר יצא ממקום אכילתו, וכסבור שאין בו איסור כל כך אם ילך עוד לדרכו קודם שיברך, הואיל ומ"מ כבר יצא ממקום אכילתו. ועוד נלע"ד, דדווקא שכח דהוא אנוס מקילין ב"ה, אבל אם שגג דלא שכח, אלא דכסבור שמותר לילך ממקום אכילתו ולהלאה, קודם שיברך, היינו מזיד, דקא מודו ב"ה לב"ש, והיינו דתנן שכח, ולא תנן שגג:

ח

בש"א מברך על היין וכו'. דאין ברכת המזון טעונה כוס, ובה"א דברכת המזון טעונה כוס, ומשום הכי מברך על המזון וכו'. והתי"ט כתב במשנה ד' דאף זו יש לישבה שתהיה מקולי ב"ה וחומרי ב"ש, באמרינו, כי אתשיל לענין דב"ש מחמיר אתשיל. ואנכי בער ולא אדע איזה ענין נמצא פה שיהיה ב"ש המחמיר ע"פ דרכו, שהרי אם אתשיל לענין שתיית היין שתי קולות ב"ש מיקל, חדא דשרי לשתותו, ועוד ע"י ברכת המזון מפטיר מברכה אחרונה, משא"כ לב"ה דאסור לשתותו עד אחר ברכת המזון, ומשום הכי יתחייב בברכה אחרונה. ואם לענין ברכת המזון אם טעונה כוס, אין ספק דהיא חומרא לב"ה דטעונה כוס, שהרי אסר ליה לשתות אם אין לו אלא כוס אחד, בשביל בה"מ הטעונה כוס, וצריך לחזור אחריו, משא"כ לב"ש שאינו צריך לחזור אחריו, כי אינה טעונה כוס. ובדוחק אפשר לומר, דחומרא דב"ש היא דאינו יכול לקום ממקום אכילתו, קודם שיברך כדי לחזור אחר הכוס, הואיל ובה"מ אינה טעונה כוס, ולב"ה שרי, מפני דטעונה כוס, וכי אתשיל, לענין זה אתשיל:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.