תפארת ישראל - בועז/ברכות/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ ברכות ו

(א) אב"י ואע"פ שגבי תמרים שמיעכן דאיתא לגוף הפרי עצמו. ואפ"ה מסיק הרמ"א בא"ח (ר"ב ס"ז) דמברך לכתחלה שהכל. א"כ כ"ש הכא שהוא רק משקה היוצא מהפרי. מ"מ יין דחשוב דקבוע' לו ברכה בפני עצמו. די באם מורידין אותו מבפה"ג למדרגה שלמטה ממנה בפה"ע. לא למדרגה עוד יותר תחתונה דהיינו שהכל. וכפת דמורידין אותו ג"כ רק חד מדריגה דהיינו לברכת במ"מ. ואע"פ דבפת שבישלו ויש בכל פרוסה כזית. אע"פ שאין בו תואר לחם מברך המוציא. כא"ח (קס"ח סי"א). וא"כ גבי דבר לח ונגר דמחוברים כל הטפות יחד כמו שהיה בטבע לפני זה להוי כפרוסה כזית. י"ל דשאני ושאני ודו"ק:

(ב) וכן נ"ל דאי"ל ליתי עשה ולדחי ל"ת. י"ל דהיינו דוקא בא"א לקיים העשה רק בדחיית הל"ת (כמנחות ד"מ. ע"א). אבל באפשר לקיים העשה בלי דחיית הל"ת הו"ל מצוה הבא בעבירה. וא"כ ה"נ הרי יש לו לחם משנה ויקדש עליו (כפסחים ק"ו ב'). [אב"י ול"ק א"כ מה מקשה בנזיר (דף ד' א') לר"ש דדריש מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות דיין מצוה קידושא ואבדלתא. הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני מקרא דזכור את יום השבת זוכרהו על היין. ואין נזירות חל עליו. אמאי אין נזירות חל עליו. הרי אפשר לקדש בפת. דדעת ע"ר כגי' ר"ת בתוס' שם. וכי מושבע וכו' בתמיה. מיהו ל"מ מקדושת מרן זצוק"ל הכ"מ הייתי אומר דלגבי סברת אין זה מברך אלא מנאץ לא שייך תו למימר דיבא עשה וידחה ל"ת. דכל העשה הנעשה באופן משוקץ כעבודת כוכבים ואבזרייהו איננה נחשבה לפני ה' כלל ונמאסה בעיניו כשקץ. ומעוררה חימה ולא אהבה ורצון. וזהו ג"כ סברת הגמ' בסנהדרין (דף ו' ב') ובב"ק (דף צ"ד א') גבי גזל דאמרי' אין זה מברך אלא מנאץ. כלומר דאין זה כשאר עשה הדוחה ל"ת דשונא גזל בעולה. ולהכי באמת פסקינן בא"ח (סי' תרמ"ט ס"א) דבגזל וקנאו בלא סיוע מצוה (עי' תוס' סוכה ל' ע"א ד"ה משום) דיצא. אפ"ה לא יברך דמנאץ]:

(ג) ולענין הלכה. ג' מדות בפת: פת גמור. פת הבא בכיסנין. ביטול הפת. כיצד. פת גמור צריך ז' תנאים. א) שיהיה מה' מיני דגן. ב) שנילוש רק במים ואפילו יש בו ג"כ מעט שומן או שאר משקין או תבלין. כיון שהרוב מהמים. לא נתבטל מתורת לחם (א"ח קס"ח ס"ז). ג) שאינו ממולא בפירות ותבלין כפלאדען. ד) שבלילתו עבה. ה) שהלחם עב. ו) שנאפה. ואפילו נתבשל תחלה ואח"כ נאפה. כפרעצעל (שם סי"ד). ז) שאם נאפה במחבת שלא יהא בכלי רק מעט שומן. דבכה"ג קיי"ל כר"י דמעשה אלפס מחשב לחם גמור. משא"כ ביש בהמחבת שומן הרבה. הו"ל כטיגון ומבושל. וביש כל ז' תנאין הנ"ל. הו"ל פת גמור לכל מילי. ובאכל אפילו פחות מכזית. מברך המוציא. וברוצה לאכול כזית צריך נט"י והמוציא ובהמ"ז. כיצד פת הבא בכיסנין. בלש עיסה במשקין או תבלין הרבה. אפילו יש בה ג"כ מעט מים. או שלשה במים לבד רק שעשה מהעיסה זאת פלאדען ממולא בפירות ואפילו לא אכל המלוי רק העיסה שסביב המלוי (כט"ז שם סק"ח) או שנתיבש הרבה בתנור. ואינו נאכל להשביע רק לתענוג בעלמא. כל אלו נקראו פת הבאה בכיסנין. דדוקא באכל כשיעור שרוב בנ"א רגילין להיות שבעין עליו. והוא כשיעור ד' ביצים. צריך נט"י והמוציא ובהמ"ז. ובלא אכל כשיעור הזה. אפילו הוא שבע באכילתו זה. מברך במ"מ ולאחריו מעין ג'. וא"צ נט"י. ובהיה תחלה דעתו לאכל מעט. ונמלך באמצע אכילתו לאכל כשיעור. אם יש שיעור במה שיאכל אח"כ. צריך נט"י והמוציא ובהמ"ז. ואם אין שיעור רק בצירוף מה שאכל כבר. צריך עכ"פ ברכת המזון. וכ"כ עיסה שבלילתה רכה ונאפה בתנור (שם סט"ו) או במחבת בלי משקה (שם סי"ד) ואפילו ע"י שפיכה ששפכו בתנור ונאפה (מג"א סקמ"א) דינו כפת כיסנין לחלק בין אכל שיעור קביעות או לא. כנ"ל. אבל בבלילה רכה מקמח ומים. ושופכין על ברזל חם. ונעשה עי"ז רקיק דק הנקרא מאָבלאט במדינת שלעזיען. אפילו קבע עלייהו מברך במ"מ ועל המחיה (מג"א שם סק"מ). מיהו פלאדען ממולא בבשר ודגים. או בלש עיסה במי ביצים בלי שומן ואפאה. יש ליזהר מלאכל ממנה פחות מכשיעור רק באמצע סעודה משום ספק ברכה (מג"א סקמ"ד שם) ובאינו רוצה להחמיר. דינו כפלאדען ממולא בפירות (ט"ז סק"כ ואבן עוזר): כל אלו. בין פת גמור. או פת כיסנין. אם באו תוך הסעודה. אין מברך עליהן. לא לפניהן ולא לאחריהן. חוץ מעוגות דקות. או מיני מתיקה כפפעפערקוכען וכדומה. שאין נאכלין רק לתענוג ולא להשביע. ואין אדם קובע עליהן סעודתו. להכי בבאו תוך הסעודה מברך לפניהן במ"מ. ואינו מברך לאחריהן (מג"א סקכ"ב): ביטול הפת. יש חלוק. דאם נתבטל בשכבר היה פת גמור. כגון שפירר ללחם גמור ובישל הפרורין. אם לא היו הפרוסות מגוש הראשון כזית אף שע"י לישה נדבק או נתנפח לכזית. אפילו ניכר שהיה פת גמור. והיינו שיש תוריתא דנהמא. אפילו אכל כדי שביעה מברך במ"מ ועל המחיה. ולפ"ז מצה קלעסכען. ששוחקין המצה. ומהדרין לה לקמחא. אפילו יש בכל קלעסכען כזית אינו מברך רק במ"מ ועל המחיה (וכאבן עוזר ודלא כרמג"א סקכ"ח) מיהו בלש פירורי המצה במי פירות גם רמג"א הודה. ואם היו פרוסות מגוש הראשון כזית אפי' אין בהם תורית' דנהמ'. כאיבערצאגענע זעממעל. שטיגן הלחם בחמאה וכדומה. ולא ניכר שהיה לחם גמור. אפ"ה מברך המוציא ובהמ"ז: מיהו כל זה בנתבשל אחר שנפרס ונתפרר. אבל בנתפרר ולא נתבשל אח"כ רק שנשרה במשקין. כפרוסות לחם שנתן לשכר או למים. בחדא לטיבותא סגי. שיהיה בפרוסות מגוש ראשון כזית. אפילו אין תואר לחם. או שאין כזית אבל יש תואר לתם. מברך המוציא ובהמ"ז. ובנשתנה מראית המים או המשקין ע"י ששרה בהן הפת. או שנתלבנו הפרורין מחמת השרייה. וכ"כ בנשרה הלחם ביין אדום ונתאדם הלחם. הו"ל כאבד תוריתא דנהמא. ובאין בפרוסות כזית מברך במ"מ ומעין ג' (כ"ז בסי"א וסי"ב שם). אבל בלא נתבשלו הפירורין ולא נתערבו ג"כ במשקה. פרורין בעין. אפי' תרתי לריעותא שאין בהם כזית וגם אין בהן תואר לחם. אפ"ה מברך המוציא וברהמ"ז: מיהו בעירה רותחין על פרוסות לחם. ס' אם מחשב כבישול ולהכי אפילו אין בפרוסות כזית. אין לאכלן כ"א באמצע סעודה (מג"א סקכ"ה): אמנם בנתבטל מתורת לחם בעודה עיסה. כגון עיסה שבלילתו עבה שנלושה במים ואח"כ טיגנו במחבת. יש ס' ברכה. דמדנטגן במחבת. עדיין תואר לחם עליו. לכן לא יאכלו כ"א תוך הסעודה. ובאין רוצה להחמיר מברך במ"מ ומעין ג' (שם סי"ג) מיהו באכל ממנו כדי שביעה. הו"ל ס' דאוריי' וחייב בבהמ"ז (מג"א שם סקל"ד) אבל בבישל'. כקלעסכען או לאקשען (נודעלן) שעשה מעיסה שבלילתה עבה. לכ"ע אפילו בקבע עליהן. מברך במ"מ ועל המחיה (שם ומג"א סקל"ו) וכ"כ פערפעל קלויין במחבת נ"ל דלא דמי ללחם שנאפה בשפוד דלחם גמור הוא (כסמ"ז) משא"כ פערפעל אין בהן צורת לחם כלל. וברכתן במ"מ ועל המחיה ובקבע עליי' ברכתן המוציא ובהמ"ז. כבלילה רכה שנאפה בתנור לעיל. דה"נ חדא לטיבותא:

(ד) כתב רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א. [באות ל"ז] וז"ל בש"ס דל"ח פליגי כו'. וע"כ דאסיק משמע [ועי' עירובין דף ס"ט א') וצל"ע עכלה"ט. וכמדומה שצ"ל (עירובין די"ט). דהתם אמרינן המעלה והמוציא דאפיק משמע. אולם נ"ל דקו' רבינו רק ארש"י דלשם מצינן למימר דה"ק דלר"נ דמפיק נמי משמע ומדמשמע להבא ולעבר להכי לא יאמר המוציא דאינו לשון מבורר. ולכאורה גם לרש"י מצינן לדחוקי דכוונת רש"י. דעכ"פ קרא דהמוציא לך מים מצינן ליישובי שפיר אליבא דר"נ:

(ה) וכלל גדול בברכת פירות. ג' מדות בברכתן. פרי. גרעין. קליפה: ח' מדות בפרי. א') בכל פרי הולכין אחר דרך אכילתו. אם טוב יותר בחי מבמבושל. אזי בחי מברך ברכה הראויה לאותו פרי. ובמבושל שהנ"ב. וכ"כ בטוב יותר במבושל מבחי. הו"ל איפכא. משא"כ בטוב חי כמבושל. אפילו ע"י חי כבוש. כזויער קרויט וכדומה. מברך בשניהן ברכת הפרי (ר"ב סי"ב ומג"א ר"ה סק"ב). ב') אמנם בלא נגמר פריו וראוי לאכילה. אם הוא פרי עץ. מברך בפ"ע (חוץ מענבים זיתים וחרובים. דבלא נגמר פריין מברך בפה"א. ר"ב ס"ב) ואם הוא פרי אדמה מברך שהכל (מג"א ר"ב סק"ז). ובהוא מר או עפוץ אין מברך עליו כלל. ובמתקו ע"י אש או דבש. מברך שהכל (כאגוז רך ר"ב סי"ד ורמג"א שם סקל"א) ולכן נ"ל איינגעלעגטע פפלוימען. שנכבשו בחומץ או נטגין בדבש קודם שנתבשלו באילן וכ"כ שטאכעלבערען שבעוד שלא נתבשלו באילן מטגנן בדבש מברך שהכל. ג') אבל בנגמר פריו. אף דלא חזי לאכילה עד שמתקן ע"י אש או דבש. כל שהוא גוף הפרי ונטעי אדעתא דהכי מברך על פרי עץ בפה"ע. (כשקדים המרים ר"ב ס"ה). ועל פרי אדמה בפה"א [כרמג"א ר"ה סק"ה] חוץ מפרי אילני סרק. שבאינן ראויים לאכילם כ"א ע"י מיתוק. מברך שהכל [רט"ז ר"ג סק"א]. ד) וכל שאינו גוף הפרי. אפי' נטעי אדעתא דהכי. בפרי עץ מברך בפה"א [כעלי קפריסין ר"ב ס"ו ועלי שושנים ר"ד סי"א]. משא"כ בפרי אדמה. אף שאינו גוף הפרי. כיון דנטעי אדעתא דהכי. כקני בצלים וכדומה אף שהיה נראה למיחת חד דרגא. אפ"ה נ"ל דיברך בפה"א [וראייתי מחק יעקב תע"ה סקט"ז]. ה) ובלא נטעי אדעתא דהכי אפי' הוא גוף הפרי. כשאטען ערבזען חיים [כפלפלין רטובים מג"א ר"ב סקל"ה וט"ז ר"ד סס"ד] וכ"כ כל הגדל בלי זריעה כשרשי קאלמוס. [וכעשבא דדברא ר"ד ס"א] ומכ"ש ב' לריעותא אינו עיקר הפרי ולא נטעי אדעתא דהכי [כקורא ולולבי גפני' ר"ד ס"א] מברך שהכל. ו) וברסקו לפירא כעיסה. כמו מוס של שזפים וכדומה. לכתחילה שהכל. ובדיעבד פה"ע יצא (ר"ב ס"ז) מיהו באורחא למעכם. לכ"ע בפה"ע. כבשמים שחוקים (ר"ג ס"ז) וכקטניות וקארטאפפעל שנתמעכו. שלא הפסידו עי"ז ברכה הראוייה להם (כמג"א ר"ח סקי"ג). מיהו בנחתכו לחתיכות קטנות לכ"ע לא הפסידו עי"ז ברכה הראוייה להן (ר"ה ס"ד ומג"א ר"ב סקי"ח). ז) אמנם בסחטו לפרי מברך על השרף שהכל (ר"ה ס"ג) חוץ מיין ושמן (ר"ב ס"ד). ח) אבל מים שנשרו או שנתבשלו בהם פירות. עדיף טפי משרף הנסחט (כמג"א ר"ב סקכ"ג) ולכן אם רוב אכילת אותו פרי בבישול [כמי גריסין ומי שלקות ר"ה ס"ב ומג"א שם ור"ב סקכ"ב] לא הפסיד הרוטב. ברכתו הראוייה לה. ואם רוב אכילתו שלא בבישול. אם ברוטב צלול. שהכל. [כשכר מג"א ר"ד סק"ט] ובאין הרוטב צלול הו"ל ס' ברכה (ר"ב ס"י) ולפע"ד עכ"פ לא עדיף מפרי מרוסק לעיל אות ו'. ובלאו אורחא לבשלם. לכתחלה שהכל ובדיעבד בפה"ע יצא. אמנם גרעין דינו כגוף הפרי. מיהו בלא חזי לאכלה דינו כפרי שלא נגמר. דבמיתקו מברך שהכל. כלעיל אות ב' (ר"ב ס"ג). וקליפה. יש חלוק אם כשנגמר הפרי הקליפה נופלת. מברך בפה"א. ובאינה נופלת. בפה"ע (מג"א ר"ב סקי"ז) מיהו בלא חזי הקליפה לאכילה. ומתקו על ידי דבש ואש. כפאממעראנצען שאלען. כ' ע"ר הגאון זצוק"ל. דלא עדיף מגרעין בכה"ג. ומברך שהכל [ודלא כמג"א הנ"ל ורט"ז ר"ד סקט"ו] ומה שהקשה רמג"א מזרדין שאני התם שהוא הפרי גופא. כך נ"ל. וחמשת מיני דגן שנתבשלו ונתמעכו ונתרסקו יפה או שנחלקו בגרעינין ואין צורת הפרי קיים. מברך במ"מ [כגרויפן מבושלים מג"א ר"ח סק"ב] וברכה שלאחריו מעין ג'. ובאינו מרוסק יפה בפה"א וברכה של אחריו ספק (שם ס"ו). ואורז בנתמעך יפה. לפניו במ"מ. ובלא נתמעך יפה רק שנדבקו הגרעינין בבישול. ספק ברכה (מג"א ר"ח סק"י) ולאחריו ב"כ וב"כ בנ"ר. זופפע שנעשה מקטניות דרך דורך שלאג. שנ"ב (ר"ח מג"א סקי"ג). ובנעשה מקמח. בעב במ"מ ובדק שנ"ב. תערובת ב' מינים. הרוב הוא העיקר והאחר טפל (רסי' ר"ב) אפי' בא הטפל ליתן טעם (מג"א ר"ד סקכ"ה). מיהו בנתערב א' מה' מיני דגן בשאר מינים. אם לא בא הקמח להקפות ולדבק התבשיל. כי אם לתת בו טעם. אפי' הוא מועט כגעברענט מעהל שנותנין בקטניות וכדומה. מברך על הגעברענט מעהל בפ"ע ועל הקטניות בפ"ע [כגרויפען זופפע שהביא מג"א ר"א סק"ז דיברך על הגרעינין בפ"ע בפה"א ועל המים שנ"ב. ולא דמי ללביבות ר"ה סק"ו. דמי' טפלי' ללביבות. דהתם הלביבות. עיקר המאכל משא"כ הכא עיקר המאכל הוא הרוטב והמים. ולא בטל לגבי גרויפען המועטים):

(ו) כך מפורש בירושלמי וזה דלא כמו שכתב רב"י דהיינו פירות ששרפו החום (אורח חיים ר"ב) אלא מ"ש בש"ס בישולא כומרא היינו מדלא נתבשלו כראוי מניחין אותן במקום שיתחממו ויתבשלו לשון מכמר בישרא (פסחים נ"ח) וכ"כ אמרי' בב"מ והא מחוסר מכמר. וע"ש [אב"י דברי ע"ר זצוק"ל צריכין ביאור. דוודאי לפירושו דנובלות היינו פירות שנשרו מאילן. א"כ כ"ש פירות ששרפו חום דהוה מין קללה מברך שהכל. ומ"ש דלא כמ"ש רב"י. היינו שלא נאמר בהיפוך. דוקא פירות ששרפו חום שהכל. אבל בנשרו בפה"ע. מיהא קשה לכאורה דלפי התחלת דברי ע"ר זצוק"ל שפי' פירות שנשרו מן האילן קודם זמנן. היה נראה שכונתו לפרש כמ"ד תמרי דזיקא. ואיך סיים אח"כ דברי קדשו כמ"ד בישולא כמרא כלו' פירות שאין מתבשלים על האילן לעולם. ומטמינים אח"כ בדבר המחמם כקש לבשלם. וא"כ מ"ל נשרו או לא נשרו. ואפשר דנשרו דנקיט רבינו בתחלה הוא לאו דוקא. רק כפי הרגיל להיות. אבל באמת כונתו רק כמ"ד בישולא כמרא. וכמסקנת הגמרא בלישנא בתרא. ותמוהים דברי רט"ז (בסי' ר"ד) שכ' דהגמר' מסיק כמ"ד תמרי דזיקא מדאמרינן בשלמא למ"ד תמרי דזיקא. דהמעיין יראה. דזה רק קאי אמשנה דהקלין שבדמאי אבל לכ"ע נובלות סתם. דהיינו נובלות דמשנה דברכות. הוא בישולא כמרא. וכמפורש להדיא ברש"י שם ד"ה בשלמא. עוד צ"ע בדברי רט"ז. דלדידיה דעת רבינו ירוחם והטור דמפרשי' נובלות מין פירות שלא נתבשלו. הוא בעצמו הפי' דנובלות תמרי דזיקא שנפלו ברוח. ובאמת אין שייכות לב' הדעות אלו זאת עם זאת. והר"י והטור כ' כמ"ד בישולא כמרא דהקללה הוא בהפירות ולהכי מברכין שהכל. הא בנפלו ע"י רוח והיינו תמרי דזיקא י"ל דלר"י וטור מברך בפה"ע וכמבואר בגמרא. וכמ"ש רש"י שלא נשתנו לקלקול כלו' אע"פ דבוודאי כשנפלו מהרוח לא נתבשלו לגמרי כראוי דאל"כ מ"ל נפלו מ"ל שתלשם. מכ"מ לא נשתנו לקלקול. והנה לפי' ע"ר זצוק"ל דבשולי כמרא היינו שמניחים אותם בהטמנה להתחמם ולבשל. נוכל להוכיח מזה קצת כמ"ש (בסי' ר"ד) הא"ר בשם הפרישה. דאפילו בנתבשלו ע"י הנחה בקש מברך שהכל. דלא כמ"ש (בססי' ר"ב) בשם הלחם משנה. דמברך בפה"ע]:

(ז) אב"י כונת ע"ר הרי אין סעודה בלא פת. וא"כ איפטר ממילא ע"י פת שבסעודה ול"ל הפטו' ע"י פרפרת שלפני המזון והנה גם רש"י פי' כהרע"ב. ולפיכך ל"מ נ"ל דמיירי בלא הי' דעתו על הפרפרת דלאחר המזון דלא נפטר ע"י פת ואפ"ה בפרפרת שלפני המזון נפטר דהו"ל מינו ועי' ריא"ז בגליון הרי"ף:

(ח) אב"י ע"ר זצוק"ל הכ"מ. לא הביא מביצה ראיה רק דמצינו לפעמים שתלמידי ב"ש עצמם הורו כב"ה. כמו שם לענין סמיכה בי"ט. ול"מ נ"ל דלהכי תנא רישא סתמא. משום דב"ה דענוים טפי הוו. הקדימו תמיד דברי ב"ש לדברי עצמם כעירובין (די"ג ב). והכא דב"ש מוסיפין עוד על דברי ב"ה. אף לא מעשה קדרה. ע"כ אם רוצה לאשמעינן הפלוגתא בקיצור צריך להקדים דברי ב"ה. וכדי שלא להזכירם תחלה כנגד רצונם ומדותם. הזכיר דבריהם בסתם:

(ט) בתוי"ט. ונ"ל דלפי' קמא וכו'. כ' עלה רבינו הגאון מוה' עקיבא שליט"א (באות מד) ולע"ד דמ"ש תו' שלא אכל הפירות באותו מעמד כו'. לכ"ע שינוי מקום צריך לברך. עכלה"ט: והנה כוונה דעתו הגדולה דרבינו לדעת הקודמין. כי כבר כ' כן רמג"א (סי' רי"ב סק"ב) ולפעד"נ. דזה דוקא בשינה לבית אחר. דאילו ב' חדרים בבית א'. הרי אם היה בדעתו לאכל במקום השני א"צ לברך. וכרא"ש פ' ע"פ אות ה' ורמ"א (קע"ח ס"א). ואי בלא היה בדעתו לאכל במקום הב'. מה הרווחנו בזה הרי גם לתוי"ט בכה"ג מיירי:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.