הון עשיר/ברכות/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ ברכות ו

ג

החלב וכו'. אע"ג דהם פרי מבריות הגדלים מגדולי קרקע:

הגבינה. אפילו העמידה בעשבים, לא אזלינן בתר המעמיד לענין ברכה, אלא בתר ההנאה:

כל שהוא מין קללה. מדלא קאמר כיון שהם מין קללה, דמשמע דקאי אכל הנזכר במתניתין, אלא קאמר כל שהוא מין קללה, לאפוקי מהנזכרים שאינם מין קללה, ש"מ דגרסינן במתניתין חלב וגבינה ובצים שאינם מין קללה, למאן דס"ל דחומץ ונובלות וגובאי כלהו מין קללה נינהו, וה"ט דחילק התנא בין טוב לרע, באומר שהכל. ולמאן דלא גריס חלב וכו' במתניתין, וזו היא גירסת הבבלי והירושלמי, צ"ל דלא קאי אחומץ, כמו שלא הזכירוהו הרמב"ם והר"ב, משום דחומץ סתמא קתני ת"ק, ואין כל חומץ מין קללה, דיש שעושים אותו לכתחילה מן המים, וליכא למימר דלא קאי אגובאי שאינו מין קללה, וכפירוש הראשון שכתב ר"י שהביא התי"ט, שהרי בירושלמי (ה"ג מו:) משמע דמין קללה הוא, משא"כ החומץ דלא הוי מין קללה אלא כשהחמיץ יינו, דהכי גרסינן התם החמיץ יינו מברך ברוך דיין האמת, בא לאוכלו אומר שהכל נהיה בדברו, ראה גובי אומר ברוך דיין האמת, בא לאוכלו אומר שהכל נהיה בדברו, ראה נובלות שנשרו אומר בדה"א, בא לאכלן אומר שנ"ב, ע"כ. הרי דבחדא מחתא מחתינהו כולהו לרעה, ודייק נמי דלא קאמרא ראה חומץ, כדקאמר ראה גובי ראה נובלות, אלא קאמר החמיץ יינו, דמשמע דדוקא חומץ כזה הוא מין קללה:

ה

בירך על היין. בשבתות וי"ט (דף מב: הובא בר"ב). משא"כ בירך על הפרפרת דאיירי בכל יומא, ומשום הכי לא כללם בבת אחת. ומ"מ תמהני מהר"ב, דלא הזכיר אלא שבתות וי"ט, דבש"ס (שם) הזכירו נמי ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ, ובשעת הקזת דם. והכי פסק הרמב"ם (ה' ברכות פ"ד הי"ב), כי באמת אין חולק על מימרא זו, וראיתי אחר כתבי זה בכ"מ (שם) שדבר זה תלוייה בגירסת הש"ס דאית דלא גריס להא:

בש"א אף לא מעשה קדרה. לא ידעתי איזה דרך ישכון אור, דברי הר"ב בפי' משנה זו, אשר דרך בה בדרך בעלי התוספות, והנה הוא לע"ד נגד הבבלי והירושלמי. והוא דבבבלי (דף מב:) ה"ג, אבעיא להו ב"ש ארישא קאי, דקאמר ת"ק בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה, ואתו ב"ש למימר לא מבעיא פרפרת דלא פטרא להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרא, או דילמא אסיפא פליג דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטרא אבל מעשה קדרה פטר, ואתו בית שמאי למימר דאפילו מעשה קדרה נמי לא פטרא, תיקו. ומדטרח הש"ס לבאר דעת בית שמאי, שמע מינה דכותיה בעי לפסוק, והרב כתב דאין הלכה כב"ש. ואין לומר דכונת הש"ס לברר דעת הת"ק מדברי ב"ש, שהרי בשני צדדי האבעיא דעת הת"ק עולה בקנה אחת, דבצד הראשון אנו רואים דפרפרת חשיב יותר ממעשה קדרה, דמעשה קדרה טפל הוא לגבי הפת, במכ"ש דפרפרת, דקאמרא בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה, ודמפרפרת חשיב ממעשה קדרה אעפ"י שהוא טפל לפת, מכלל דמעשה קדרה יהיה טפל לפרפרת, ויצא בברכת הפרפרת, אע"פי שאין הפת יוצא בו, כי הוא חשוב מפרפרת. והן הן הדברים שבצד השני של האבעיא, דקאמרא או דילמא וכו' דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטרא, אבל מעשה קדרה פטר. אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דמעשה קדרה טפל לגבי פרפרת, ודפרפרת טפל לפת לדעת ת"ק, ולא מספקא ליה אלא לדברי ב"ש, אי ס"ל דתרוויהו פרפרת ומעשה קדרה, חשיבי ולא מיפטרו בברכות הפת, אע"פי שמעשה קדרה הוא גרוע קצת מפרפרת, לפי זה פליג ארישא וכ"ש אסיפא, דאם אין כח בפת החשוב מכלם לפטור המעשה קדרה הגרוע, כ"ש שלא יהיה כח בפרפרת לפטרו, כי הוא גרוע מפת, אע"פי שאינו גרוע כל כך להיות נפטר בברכת הפת, או דילמא דווקא אסיפא פליג, וס"ל דאין כח בפרפרת הגרוע מפת לפוטרו, אבל ברישא מודה דיש כח בפת החשוב לפוטרו, במכ"ש דפרפרת, וכסברת הת"ק ממש.

וא"כ אפוא למה לו להרב לפסוק הלכה דלא כב"ש, דעליה דידיה קטרחא הש"ס לבאר דבריו, וכמה הלכות נפסקו נגד הכללים מטעם זה. ועוד קשה דמי הרשה אותו לבאר דברי ב"ש, כפי צד השני של האבעיא, הואיל ונשארה בתיקו, אי ארישא פליג, או אסיפא. ואלו רצה לפסוק הלכה כמותו החרשתי, דהייתי אומר דלקח הצד הראוי לפסוק באבעיות שנשארות בתיקו, אבל מכיון דאינו פוסק כמותו, ושלא נפקא לן מידי מדבריו לת"ק, כמו שהוכחתי, היה יכול לפסוק כת"ק, ולומר דלב"ש איבעיא לן וכו' אי ארישא פליג או אסיפא. ועוד קשה הואיל ולקח לב"ש הצד השני של האבעיא, היה לו להעתיקה בצורתה, דבלשון אפילו מורה שאף הוא ס"ל דיש למעשה קדרה גריעות מהפרפרת, ולא היה לו לכתוב כשם וכו' כך וכו', דמשמע דבמדרגה אחת הם לב"ש. ועוד קשה דבירושלמי (ה"ה מח.) גרסינן בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדרה כדברי ב"ה, בש"א לא פטר את מעשה קדרה, אבל בירך על הפרפרת תחילה כל עמא מודו דלא פטר את הפת ולא מעשה קדרה, ע"כ. הרי מפורש דארישא פליג וכצד הראשון של האבעיא דבבלי, דב"ש ס"ל דכי בירך על הפת לא פטר מעשה קדרה, וכ"ש הפרפרת.

וא"כ אפוא הואיל ובבלי נשאר בתיקו, ובירושלמי מפורש בצד אחד, היה לו להר"ב להעתיק צד הירושלמי ולפסוק הדין עליו, ולומר דאם בירך על הפרפרת לא פטר אף מעשה קדרה ככ"ע, ולפי זה הוה אתי שפיר דנפקא מינה באבעיין אף לדעת ת"ק, שאם נאמר דב"ש ארישא פליג, יכולים אנו להסביר סברא זו, דכי בירך על הפרפרת לא פיטר אף מעשה קדרה לת"ק, דאע"ג דהזכיר פת ולא הזכיר מעשה קדרה, לרבותא היינו יכולים לישב באמור דמדתני רישא פת תני נמי סיפא פת, אבל אם נאמר דב"ש אסיפא פליג, והוא הוא דס"ל סברא זו דאין ברכת הפרפרת פוטר אפילו מעשה קדרה, נמצא דלת"ק אינו כן, אלא דפת הוא דאינו פוטר, אבל מעשה קדרה פוטרו, והואיל ונפקא מינא לת"ק, הוה אתי שפיר שלא לפסוק כב"ש, אע"ג דבש"ס שקיל וטרי על דבריו, ולומר דאם בירך על הפת פיטר את הפרפרת, וכ"ש מעשה קדרה, דלא כב"ש, ובסיפא לפסוק ככ"ע כמ"ש על פי הירושלמי.

וכמדומה לי שעל הירושלמי זה סמך הרמב"ם במה שפסק בפ"ד מה' ברכות (הל' ו'), וז"ל בירך על הפת פיטר את הפרפרת, שאוכלים בהם הפת, ממיני תבשיל ופירות וכיוצא בהן, אבל אם בירך על הפרפרת לא פיטר את מעשה קדרה, עכ"ל. וקודם שנבארנו צריכים אנו לברר במאי קמפלגי הני אשלי רברבי בפירושא דפרפרת, דמ"ס דהוא פת הצנומה בקדרה, וזו היא סברת ר"ח שכתבוה התוספות (דף מב. ד"ה ברך על הפת) ומ"ס דהם מיני תבשיל של בשר וכיוצא בה, וזו היא דעת רש"י (שם) והרמב"ם ז"ל. ובמעשה קדרה, כ"ע מודו דהוא מין דגן חלקא טרגיס וטסני, ובפשטא דתלמודא מוכח דמעשה קדרה נפטר בברכת הפת מכ"ש דפרפרת, ואין חולק עליה. ולכאורה קשה למ"ד דפרפרת הוא מין תבשיל, דלפי דבריו המעשה קדרה שהוא מין דגן חשיב ממנו, הפך הנזכר בש"ס. אבל כשנדקדק היטב יבא הכל על נכון, והוא דקמפלגי במעלה שיש לפרפרת, משונה ממעשה קדרה, שהיא חשובה לגבי פת יותר ממעשה קדרה, אם הוא מחמת קרבתו אל הפת, דכמעט זיין כמוהו יותר ממה שזן המעשה קדרה, ולכן לא היה מן הראוי להיות טפל אל הפת, ולהפטר מברכתו כמו המעשה קדרה שהוא גרוע ממנו, וזו היא סברת ר"ח, דס"ל דפרפרת הוא פת הצנומה, משא"כ המעשה קדרה שהוא דגן ועדיין לא הגיע לתורת פת. או אם נאמר דטעם מעלתו הוא גריעותו דלא זיין כפת, ולכן לא היה מן הראוי להפטר בברכת הפת אשר עיקר כוונתו בה מסתמא היא על דבר הזן כמוהו, וזו היא סברת רש"י והרמב"ם ז"ל, דסלה"ו דפרפרת הוא מיני תבשיל דלא זן, משא"כ המעשה קדרה שהוא מין דגן, וקרוב לזון כפת, נמצא דאין חולק על הש"ס דמעשה קדרה נפטר בברכת הפת, מכ"ש דפרפרת, אלא דמ"ס דהאי כ"ש הוא מחמת מעליותא דפרפרת, ומ"ס מחמת גריעותא.

ועל פי הדברים האלה נבאר דברי הרמב"ם, ועל פיהם יובן פירושא דמתניתין על בוריה. והוא דבאמרו בירך על הפת פיטר את הפרפרת, שהוא מין תבשיל, ובירך על מעשה קדרה פיטר את התבשיל, ש"מ דפוסק כפי הירושלמי, דקאמר דלב"ה בירך על הפת פוטר את הפרפרת, שלפי דבריו הוא התבשיל, וכ"ש המעשה קדרה שנפטר על ידי ברכת הפת, שהרי דומה לפת יותר מן הפרפרת, דבמעט זו כמוהו להיותו דגן, משא"כ הפרפרת דהוא מין תבשיל, ומה"ט המעשה קדרה פוטר את התבשיל, שהרי קרוב אליו המעשה קדרה לתבשיל יותר מהפת, לפי שהמעשה קדרה דומה מעט לתבשיל, על כי אינו זן כל כך כמו הפת, ולכן נפטר התבשיל בברכת המעשה קדרה, במכ"ש דנפטר בברכת הפת. ומכח זה פסק הרמב"ם זה הדין אשר לא נזכר לא במשנה ולא בש"ס, ואח"כ אמר בירך על הפרפרת לא פיטר את הפת, ובירך על התבשיל והוא הפרפרת לא פיטר את מעשה קדרה, הרי שאין ברכת הפרפרת פיטר לא הפת ולא המעשה קדרה, וזה הוא ככ"ע כמ"ש בשם הירושלמי, והטעם הוא דהפרפרת שהוא תבשיל לפי דברי הרמב"ם, טפל הוא לגבי פת ומעשה קדרה, ומסתמא המברך על דבר דלא זיין, כתבשיל, לא מיכוון אדבר דזיין כפת, ומעשה קדרה, משא"כ כשמברך אפת, או המעשה קדירה דזיין קצת, דמסתמא דעתו אף אדבר דלא זיין, כי הרעב ללחם תאב כל דבר אשר יביאו לו, אעפ"י שמחשבתו לעולם קודמת למאן דזיין טפי, כמ"ש לעיל. כן נלע"ד ביאור פי' משנה זו:

ו

לאכול. לפי מ"ש התוספ' בדף מ"ב ע"ב ד"ה הסבו, לא גרסי' לאכול:

והוא אומר על המוגמר. גרסינן בש"ס (דף מג.) והוא אומר על המוגמר וכו', מכלל דאיכא דעדיף מיניה, ואמאי, הואיל והוא נטל ידיו תחילה באחרונה, הוא מזומן לברכה, ע"כ. משמע דוהוא, אמברך ברכת המזון, ובמוגמר דמביאין אחר ברכת המזון איירי, וכן פירשום הרמב"ם והר"ב. ויש לתמוה דמברך ברכת המזון, מאן דכר שמיה במתניתי'. ועוד קשה דא"כ הוא, דוהוא אומר על המוגמר ר"ל אמוגמר דאחר ברכת המזון, מ"ט חזר התנא להזכירו בסיפא, באמור אע"פי שאין מביאין את המוגמר וכו', אע"פי שאין מביאין אותו וכו' הל"ל. ובדוחק אפשר ליישב התמיה, באמור דכיון דמהסיבו אחד מברך לכלם, למדו שמצטרפים נמי לזמון, הוי כאלו היה מפורש במשנה דאחד מברך ברכת המזון. אבל מ"מ הקשיא במקומה עומדת.

ורש"י ז"ל פירש דוהוא, המברך על היין שלאחר המזון קאי, כמ"ש התי"ט, והדין עמו דמיניה סליק. אבל קשה דמאין יצא לו לפרש מתניתין דלא כש"ס, דבשלמא לפי' הרבינו יונה (דף ל: מדה"ר) בשם הגאונים דאהיסבו אחד מברך לכלן, דהיינו ברכת המוציא קאי, ובמוגמר שהביאו בתוך המזון איירי, יש לו סמך בירושלמי כמ"ש הכ"מ בפ"ז מה' ברכות. אבל פירוש רש"י ז"ל ליתא לא כהא ולא כהא. והתוספו' (דף מג:) כתבו ז"ל אע"פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה וכבר ברכו ברכת המזון ויש הפסק בין יין למוגמר עכ"ל. ולדידהו דאומר על המוגמר, אינו ר"ל על המוגמר דהביאו אחר המזון כפי' רש"י, אלא על המוגמר דהביאו אחר ברכת המזון, יש לישב הש"ס דידן, ולפרש מתניתין הכי, והוא שבירך על היין שלאחר המזון, אומר על המוגמר, שיביאו אחר ברכת המזון, אעפ"י שברכת המזון מפסיק ביניהם, דאיכא למימר דאין שייכות זה לזה, משום דכיון שנתנו לו רשות להתחיל בברכה מברכות אחרונות, יתנו לו רשות נמי שיטול ידיו תחילה באחרונה, כדי שיהיה הוא מזומן לברכת המזון, שהיא ברכה אחרת, מברכות אחרונות, ואז הדין נותן שיהיה הוא המברך על המוגמר הבא אחר ברכת המזון, דהיא סוף ברכות אחרונות, אע"ג דאיכא דעדיף מיניה, משום דהמתחיל במצוה אומרים לו מרוק (עי' ירושלמי ר"ה סופ"א. ועי' תוס' חולין כט. ד"ה ומירק).

ומ"מ אף פירוש זה דחוק הוא בעיני וכ"ש שיש להקשות עליו מה שהקשתי לפירוש הרמב"ם, דהל"ל אע"פי שאין מביאין אותו. אבל אי לא גרסינן בש"ס, אלא והוא מכלל דאיכא דעדיף מיניה, מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב כל הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה. כגירסת הרי"ף, ונראה שכן גירסת רש"י ור"י, אין להוכיח ממנה האי והוא דמתניתין אהיכא קאי, ובאיזה מוגמר איירי, דהכי פירושה והוא, מכלל דאיכא עדיף מיניה, מדאצטריך לאשמועינן דוהוא הנזכר ברישא, דבירך על כלם, יש לו רשות לברך על המוגמר הבא אחר אותה הברכה, מכלל דאיכא עדיף מיניה, דאל"כ אלא דהוא עדיף מכולם, פשיטא שיש לו רשות לברך על המוגמר (הר"י), וכיון דאיכא עדיף מיניה, ואעפ"כ הוא אומר על המוגמר, מפני שכבדו אותו בברכה אחרת הקודם לו, מסייע ליה לרב, דאמר דמי שכיבדו אותו שיטול ידיו תחלה באחרונה, אין צריך שיטול רשות פעם אחרת, על ברכת המזון, שהוא תכף לנטילה, אלא הוא מזומן לברכה, אע"ג דאיכא עדיף מיניה.

וא"כ יש לישב לישנא דמתניתין הכי, והוא האחד המיוחד, הנזכר ברישא, וברישא דרישא, דמברך על כולם, מברך על המוגמר השייך אחריו, אע"ג דאיכא עדיף מיניה, בלי שיטול רשות אחר ממנו, והמוגמר השייך למברך הנזכר ברישא דרישא, והוא המברך המוציא, הוא בעת שהביאו אותו בתוך המזון, וכמ"ש הר"י בשם הגאונים. והמוגמר השייך למברך הנזכר ברישא, והוא המברך על היין שלאחר המזון, הוא בעת שהביאו אותו אחר המזון, קודם ברכת המזון כמ"ש רש"י, אע"פי שאין מביאין מסתמא את המוגמר אלא לאחר ברכת המזון, ואיכא למימר דלא סמכא דעתיה דגדול כשנתן רשות לאחד לברך המוציא, או לברך על היין שלאחר המזון, שיביאו המוגמר מיד אחריה, שיהיה עדיין כבודו של מורשה במקומו מונח, מ"מ כיון דהאידנא הביאו אותו מיד אחר הברכה, ועביד לחדא עביד נמי לאידך בלי רשותו. והרמב"ם ז"ל שפסק בפ' ז' מה' ברכות, דעל המוגמר הבא אחר ברכת המזון, מברך עליו אותו שמברך ברכת המזון. לדידיה דס"ל דשייכי אהדדי, י"ל שממשנה זו למד כן במכ"ש דסמכא דעתיה דגדול כשנתן רשות לאחד לברך ברכת המזון, שיברך על המוגמר הבא אחריו, כי כן דרכו:

אומר. בכוליה מכלתין לא קתני אמירה במקום ברכה, אלא היכא דשונה אחריו נוסח הברכה כדרכו, בלי שם ומלכות, שלא להוציא שם שמים ללא צורך, לרמוז דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אין שמה ברכה (דף מ:), והכא בלא נוסח הברכה קתני אומר, ולא קתני מברך כמו ברישא דמתניתין. משום דהברכה זו משונה מהברכות דרישא, שנתקנה על הנאת הנשמה לבד (כדאי' דף מג: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו וכו' הוי אומר זה הריח), משא"כ הם:

לאחר הסעודה. לאחר ברכת המזון, וקרי לה סעודה, משום דלא נתקנה אלא על הפת, דהוא סעדא דלבא, כדכתיב (בראשית יח, ה) וסעדו לבכם:

ז

הביאו לפניו, מליח בתחילה. לחתך הליחות הנדבק בגרונו מחמת רוב הפירות שאכל, מברך על המליח ולא נפטר בברכת הפירות, דמיירי שלא היו לפניו, ולא הביאום לפניו באותו מעמד, ואפילו הביאום לפניו באותו מעמד, הואיל ולא היו לפניו בשעה שאכל הפירות, לא מצי בברכת הפירות למפטר להו, כשלא ידע מתחילה שיהיה צריך להם. שאילו ידע מתחילה כשבירך על הפירות, היה צריך לברך על דעת לפטור אותם, דאסור לברך ברכה שאינה צריכה, וזה דווקא כשאוכלם אח"כ באותו מעמד, אבל כשיודע בבירור שלא יביאום לפניו באותו מעמד, אף אם יודע שהפירות יזיקו לו ויצטרך למליח ופת, אין לו לברך על הפירות על דעת לפטור המליח ופת שיאכל במעמד אחר. כן נלע"ד פי' שני התרוצים שכתבו התוספות (דף מד. ד"ה באוכלי פירות), שהביא התי"ט. ואין אנו צריכים למה שנדחק הוא למצוא הפרש בין תירוץ הראשון לשני, ע"ש. כי די לי במ"ש לפרש המשנה בטעמיה:

ופת עמו. מדנקט עמו, ש"מ דאין הפת החשוב, נפטר בברכת המליח, אפילו בענין זה שאינו אוכל המליח לתאותו, אלא כדי להסיר היזק מן הסתם, באמור מסתמא כשמברך על המליח, לאכילת הפת המסיר היזק המלח נמי קמכוין, כי כל עיקר אכילתו הוא להסיר היזק. לא אמרינן הכי, דאין הפת נעשה טפל מסתמא להיות נפטר בברכת חבירו, אלא אם כן הוא עושה אותו טפל בבירור, ויכוין בברכת החשוב לפוטרו, והיינו דתנן ופת עמו, שכשיברך על המליח קמכוין ליה להיותו שם עמו, ולגלות זה קתני עמו, אע"ג דלאו דווקא הוא, משא"כ במשנה ו' דקתני סתם, בירך על הפת פיטר את הפרפרת, דמשמע מן הסתם, וכמו שכתבתי הטעם התם ע"ש ועיין למטה:

שהפת טפלה לו. ואע"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת, אצטריך לאשמועינן דפעמים דפת טפל, כן כתבו התוספות, והביאו התי"ט. וקשה דמאי אע"ג דקאמרו, אדרבא משום דקאמר ברישא דפת עיקר, אצטריך לאשמועינן דפעמים הפת טפל. לכן נלע"ד דה"פ, ואע"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת, וזיל בתר טעמא והוא מפני שהפרפרת טפל לפת, כי כן פי' רש"י בברכות דף מ"א ע"ב, וא"כ לא היה צריך התנא לפרש ענין זה לאשמועינן דעיקר פוטר את הטפל, דהא שמעינן ליה ממתניתין דלעיל (מ"ה), מ"מ אצטריך לאשמועינן דלפעמי' הפת טפל, דאי ממתניתין דלעיל, הוה אמינא הואיל ונקט התנא לדוגמא דעיקר וטפל, פת ופרפרת, ש"מ דלעולם הפת עיקר, שאילו לא היה לעולם עיקר, לא היה סותם התנא דבורו באמור בירך על הפת פיטר את הפרפרת, דמשמע לעולם, והא דסתמו הוא מפני שאינו יוצא מן הכלל, כי אם בענין זה של מליח ודומה לו, שאינו אוכל העיקר לתאות אכילה, כי אם להסיר ההיזק, דמהאי טעמא נאמר, דהוסיף התנא תיבת לו, דמשמע דווקא לו הוא טפל, לא לדבר אחר. ועוד יש לי לומר, דנצרכה משום מאי דדיקנו מתיבת עמו, שהפת משונה משאר הטפלים, מפני חשיבותו. א"נ אפשר דבהאי עמו אתא לאשמועינן, דאע"פי שהפת שם יכול לברך לכתחילה על המליח, ולעשות לפת טפל ולא חיישינן לבשתו, דאין בשת לפת, אלא אם כן אין אנו עושים דבר מצוה בו אלא בדבר אחר, כגון לענין הקידוש וכיוצא, דראוי אף הוא לאותה מצוה, דמשום הכי התם אנו מכסים אותו, אבל בענין זה וכיוצא בו, שאינו ראוי לאותו מצוה כגון בהבדלה, אינו צריך כסוי כשמפסיקין להבדלה, כדאי' בפסחי' ד' ק' ע"ב, וה"ה על מליח שאין בו מצוה, שאין לו בשת. ועוד נצרכה משום המליח עצמו, דלא תימא דהואיל ואוכלו לרפואה, ליפטר מברכה, דומיא דמים דבמשנה דלקמן (מ"ח), ולקמן אפרש מ"ש ממים:

ח

אכל תאנים וענבים ורמונים. תנא ושייר הכתובים אחר ארץ השני (זית שמן, ודבש. - דברים ח, ח), וה"ט נמי לדבכורים פ"ג משנה א', והתם שייר נמי פרי האדמה:

שלק. ירק שלוק, וה"ה חי, אלא דרמז רמז לנו דלא יאכל אדם ירק חי, כי מזיק לגוף, כדאיתא בירושלמי (עי' ברכות מד:):

והוא מזונו. בש"ס (דף מד:) גרסינן מי איכא מידי דהוה שלק מזוני, אמר רב אשי בקלח של כרוב שנו, ע"כ. א"כ אפוא אין פי' והוא מזונו, שהוא מכוין עליו למזון, שאף אם הוא כוונתו להיות ניזון בו, אם אין שלק זה ראוי למזון, אינו מברך אחריו ג' ברכות אפילו לר"ע, אלא פירושו הוא שזה השלק הוא מין הזן, והוא הכרוב, על זה מברך עליו ג' ברכות לדידיה, ומדקתני מזונו ולא קתני והוא מזון, ש"מ דגם בכוונתו תלייא, שיקבע עליו מזונו, שאם אינו קובע עליו מזונו, אע"פי שהוא זן, אפשר שיודה שאין מברכין אחריו ג' ברכות, וכדמצינו (דף מב.) במיני לחמניות, ואעפ"י שהם זנים, מ"מ יש חילוק בין קובע סעודה עליהם לאינו קובע:

השותה מים לצמאו. גרסינן בש"ס (דף מד:) לאפוקי מאי, אמר רב אידי בר אבין לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא, ע"כ. וכתבו התוספות (מה. ד"ה דחנקתיה אומצא) דדוקא מים, אבל השותה שאר משקים אף מחמת דחנקתיה אומצא, מברך כדאמרינן בש"ס (דף לו.) בענין השתית, דכיון דאית ליה הנאה מיניה אע"ג דלרפואה קא מכוין בעי ברוכי, זה הוא תורף דבריהם. וכן פסקו הפוסקים (שו"ע או"ח רד ס"ח). אבל אחר העיון היטב, לע"ד יש לפקפק בפסק זה, דמדתלה הש"ס פיטור ברכתם, בענין זה דחנקתיה אומצא, ולא קאמר סתם לאפוקי מאן דשותה אותו לרפואה, ש"מ דדוקא על זה מיפטר, דהא החיך יטעם האכל והמשקה, והשותה אותו משום דחנקתיה אומצא, אדרבא אינו מניח לחיך להטעימו, אלא בולע אותו במהירות, כדי שמכוחו תרד האומצא למטה, ואם הוא מטעם זה, מ"ש שאר משקין ממים. ואם שותה אותם לרפואה, אבל לא חקנתיה אומצא, דמסתמא הוא שותה אותם דרך שתייתם, שהחיך נהנה בהם, מ"ש מים משאר משקין, כמו שיתחייב לברך אשאר משקין, אע"ג דלרפואה קא מכוין כדאיתא בש"ס (שם), כך יתחייב לברך על המים. הא למה זה דומה למליח דמתניתין (מ"ז) דלעיל, שאינו אוכל אותו אלא לחתך הלחות שבגרונו וזה הוא לרפואה, ואעפ"כ מברך עליו, על כי לא חנקתיה אומצא, דאילו חנקתיה אומצא, והיה אוכלו בשביל זה, לא היה חייב לברך עליו, מכיון שבולעו במהירות ואינו טועם בו טעם, וכדאמרינן (פסחים קטו:) בלע מרור לא יצא, טעם מרור בענין וליכא.

וכן פסק רבינו ירוחם (נט"ז ח"א קמג:) וכ"כ הרמ"ה בתשובה (מובא בר"י, הו"ד בב"י סי' ר"ד), דהאוכל או שותה דבר מה לרפואה אינו מברך עליו, אלא דלא חילק בין חנקתיה אומצא לרפואה אחרת, ועל זה שפיר עבד הב"י (או"ח סי' רד ד"ה ומ"ש בשם ר"י) דהשיג עליהם מהש"ס הנ"ל (דף מד:), אבל כשנחלק חילוק זה לא תקשה מידי, דע"כ לא מיחייב הש"ס בלרפואה, אלא היכא דלא חנקתיה אומצא, אבל היכא דחנקתיה אומצא, נלמוד מהמים דפטירי, והא דקתני במתניתין מים לאו דווקא הוא, אלא משום דמתניתין דין ברכת המים אתא לאשמועינן, ודין זה אגב שמעינן ליה, משום הכי נקט התנא מים. ועוד רמז רמז לנו שלא יזלזל בשאר משקים, היכא דחנקתיה אומצא, אם אפשר לו במים, שהרי עובר משום בל תשחית, הואיל וצריך הוא לבלוע אותם, ולא יטעם בהם טעם. ואין לדקדק ממתניתי' כרב עמרם (עי' דף מה. תוד"ה דחנקתיה אומצא) דפסק דדווקא לפניהם אינו מברך אבל לאחריהם חייב, מדקתני דין זה בהשותה שהוא לשון עתיד, דלא כרישא דקתני אכל, דהא הואיל וכל עצמו לא בא אלא לאשמועינן מה מברך בראשונה על מים, צריך היה לומר השותה ולא שתה, אע"ג דעל מה ששתה נמי דינו כך, שיש הפרש בין לצמאו ושלא לצמאו, כמסקנת הפוסקים (עי' טור ושו"ע או"ח רד ס"ז):

אומר. על כי ברישא איירי בברכה אחרונה, והכא בברכה ראשונה, משום הכי שינה נמי בלשונו וקתני הכא אומר, מה שלא עשה כן ברישא דקתני מברך:

בורא נפשות רבות וכו'. מ"ש הר"ב בנוסח ברכה זו, על כל מה שברא. דע כי בלמודי האר"י זלה"ה מצאתי שצריך לומר שבראת, לנוכח. ועל החתימה בשם, שכתב על פי הירושלמי, רוב הפוסקים לא סלה"ו הכי (עי' שם ר"ס), משום דלא נזכרה בבבלי, ולא משום דלא סמכינן הירושלמי בדבר שאינה הפך הבבלי, שזה אינו כי ראוי הירושלמי לסמוך עליו, אלא משום דסלה"ו דהוא הפך הבבלי, דמדלא כתבה החתימה, ש"מ דלא ס"ל הכי, אלא שאין לחתום בה, דלא נקראת מטבע ארוך. וגם בנוסח המובא בכתבי האר"י לא ראיתיו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.