תפארת יעקב/גיטין/צ/א

תפארת יעקב גיטין צ א

דף צ' ע"א

בתוס' בד"ה והלכתא מותרת לשניהם, ומעשה בא לפני ר"ת וכו' ואומר ר"י דאין ראי' וכו'. ולדעתי כוונת ר"ת ז"ל דוודאי יש להבין טעמא דאמימר כיון דלר"ה קאי כמ"ש התוס' לעיל מ"ש מהך דמעיקרא בלא מצאו דבר על בורי' דפליג ר"ה וצריך לומר דלא חיישינן ללעז הקול רק בקול אחד שיחשבו דהי' אמת גמור אבל בשני קולות שיטעו בשני חששות ששניהם אמיתים כ"ה לא חיישינן לכך ביצא קול מזה ומזה אין חשש לעז רק שיטעו ששני הקולות היו אמת גמור לכך לא חיישינן הלכך ממילא בהך גט ג"כ כיון דהגט הראשון הי' באמת גט כשר רק יצא עליו קול שהוא פסול וכמו כן יחושו שבין גט ראשון לשני בא עלי' דאל"כ ליכא למיחש להבחנה וא"כ יצטרכו לטעות בשני חששות שהי' כך מה שבאמת לא הי' לזה לא חיישינן כמו הכא לאמימר כנ"ל:

במשנה ב"ש אומר לא יגרש אדם וכו'. הרשב"א ז"ל בחידושיו הביא ירושלמי שהביאו התוס' בד"ה מה להלן והקשה הוא ז"ל דהא איצטרך בעבר וגירש ותירץ דבהאי לא משתעי קרא, והרב בעל פ"י ובעל קרבן עדה מפרש הירושלמי הקשו עליו דאמרינן ביבמות דאי לאיסורא כתיב קרא, ודבריהם תמוהין ואגב שיטפייהו העתיקו לשון הרשב"א ז"ל דכל דאי לא כתיב קרא אבל לשון הרשב"א ז"ל הוא כמו שכתבתי, וכוונתו פשוט כיון דקרא משתעי בגירש בערות דבר והלכה והיתה לאיש אחר ועלה כתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ש"מ דבהא דמשתעי קרא עלה כתיב לא יוכל, ושפיר קשי' להו הא בלא"ה אסורה, ודברי הרשב"א הם ממש תירוצו של הפ"י בעצמו, ואני תמה על שני הגאונים הנ"ל איך נתכוונו לטעות אחד, וזה ברור ועמ"ש בתוס' בד"ה מה להלן:

אמנם בעיקר קושית הרשב"א ז"ל יש לי מקום לפרש הירושלמי בפשיטות דבלא"ה יש לתמוה שם מעיקרא דמקשה מברייתא דתני בש"א אין לי אלא ערוה מנין יוצאה וראשה פרוע וכו' ת"ל ערות דבר ומשני שלא תאמר משום ערוה אסורה משום דבר אחר מותרת ע"כ, ודברים אלו קשין להבין מאד והמפרש בעל קרבן עדה פי' מה שפי' וכל רואה יראה כמה רב מהדוחק יש בדבריו:

לכן נראה לי דהכוונה פשוט דמשני הירושלמי דהא דקתני דבר אף דלכתחילה לא יגרש רק בערוה אלא משום דאי לא הוי כתיב דבר הוי ס"ד דוקא משום ערוה לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אבל משום דבר יכול לחזור ולישא אותה קמש"ל דאפי' גירש משום דבר אסורה ואהא מקשה רב שילא אכתי למה לי דבר דליכא למיטעי כלל דקרא דלא יוכל דוקא בערוה דבערוה בלא"ה אסורה לו אפי' לא היתה לאיש אחר כלל ואכתי דבר למה לי ומשני לעבור עליו בלאו ושפיר ס"ד דוקא בערוה אסורה לחזור לו אבל בדבר מותרת ואף דבערוה בלא"ה אסורה אינו רק איסור ואי היתה לאיש אחר איכא לאו גמור כנ"ל:

עוד הביא הרשב"א ז"ל ירושלמי זקנים הראשונים היו אומרים וכו' ותייא דזקנים כב"ש ודר"ע כב"ה ותמה הרשב"א ז"ל דהא ר"ע כדידי' אתיא ולא כב"ה דלדידהו דוקא בהקדיחה תבשילו לא במצא נאה הימנה ולדעתי לק"מ דמילתא דפשיטא היא דעיקר פלוגתייהו דב"ש ס"ל דוקא בדבר ערוה דפשעה תחתיו בערוה וב"ה ס"ל אפי' פשעה בדבר אחר ור"ע ס"ל אפילו לא פשעה כלום רק לא מצאה חן בעיניו ולא עשתה דבר אבל מילתא דפשיטא דאם מה שלא מצאה חן מעשיה גרמו לה שהיתה מנוולת עצמה עד דמחמת הניוול לא מצאה חן פשיטא דגרע מהקדיחה תבשילו שהרי פשעה בענין האישות בעצמו במה שגרמה להביא עצמה לידי ניוול והשתא שפיר קאמרי בירושלמי דכיון דקאמר ר"ע בלשונו אף היא עצמה מביאה לידי כעירות ומתגנת על בעלה ש"מ דכב"ה אתי' דלדידי' אפי' לא גרמה היא במעשי' כלל רק לא מצאה חן בשביל שמצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה, וז"ב:

בגמרא ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערוה. הרב מהריב"ל הקשה הא איצטריך ערוה לב"ה ג"כ להורות דאין כופין רק בעדים ברורים כפירש"י למסקנא, והרב מהר"ם בן חביב בספרו גט פשוט הביא בשם בנו ליישב דלס"ד דלא ידע לעדים ברורים הוצרך לומר דערוה להורות דתנשא לאחר אבל למסקנא באמת אתי דאין כופין רק בעדים ברורים ע"כ, ודבריו תמוהין כי הך אילו נאמר המוזכר בברייתא הוא לשון ב"ה בעצמו והך דבתר הכי הוא שקלא וטרי' דגמרא אליבייהו ואי אפשר לפרש בדברי ב"ה היפך מה שהם אמרו בעצמם בברייתא וזה ברור, גם מה שתירץ הרב מהר"ם בן חביב בעצמו שם דחוק ורחוק ע"ש:

אבל לדעתי נ"ל מחמת קושי' זו לפרש הכל באופן אחר כמו שאבאר., והוא דס"ל לש"ס דילן דודאי אין הכוונה במתניתין לב"ש שמצא בה דבר ערוה היינו שזינתה דוקא ובעדים ברורים כדמסיק, דהא פשיטא דמודים ב"ש דיכול לגרשה אפילו במקום שאין עליו חיוב לגרשה רק מצוה כהך בריית' דר"מ דלקמן, ואפי' למה שכתבו התוס' ע"ב בד"ה עם בני אדם דהני נמי חובה אבל עכ"פ אינו רק מדרבנן ולא מדאורייתא ולא יחלקו ב"ש על כל הני דיוצאות שלא בכתובה ואיכא מ"ד בסוטה דרשאי לקיימה, ועוד לא שייך לומר מצא בה דבר ערוה אם זינתה ממש דוקא בעדים, ועוד דפשיטא דקרא דכתיב והי' אם לא תמצא חן בעיניו ונהי דב"ש מפרשי לי' מחמת שמצא בה ערות דבר אבל עכ"פ בדידי' הדבר תלוי לא שיהא מוכרח לגרש אף אי מוצאת חן בעיניו, רק דס"ל לב"ש דאסור לגרש בלי ערות דבר וערות דבר היינו שנראה בה פריצות יתירה בזה מותר לגרשה וס"ד אפי' אין עדים ברורים על זה קמש"ל דבר רק בדבר ברור, והשתא ממילא לק"מ קושית מהריב"ל הנ"ל דליכא למימר דאיצטריך ערוה דבעינן עדים ברורים דדוקא השתא דכתיב ערוה להורות דרק בערוה מגרש לה ס"ד אפי' אינו דבר ברור קמש"ל דאינו יכול לגרשה לכתחילה רק בדבר ברור אבל לב"ה דלעולם יכול לגרשה בלי ערוה כלל ואפי' הקדיחה תבשילו א"כ למה לי ערוה דאי לא הוי כתיב ערוה מהיכי תיסק אדעתין דלא בעי דבר ברור כיון שאין מעלה כלל לערוה לגרש טפי מדבר:

ויש לומר עוד באופן אחר על פי פירש"י ז"ל ג"כ והוא דודאי קרא בערוה גמורה מיירי לב"ש וכיון דכתיב ערוה להורות דוקא ערוה יכול לגרש א"כ ס"ד אפי' בלי עדים ברורים קמש"ל דוקא עדים ברורים אבל לב"ה דקרא אפי' בדבר בעלמא מגרש ולא מיירי כלל קרא לענין דמחויב לגרש א"כ אי לא כתיב ערוה מהיכי תיתי לכוף לגרש אפילו בלי דבר ברור רק דאיצטריך ערוה דמותרת לאחר והשתא כיון דכתיב ערוה הוי ס"ד להורות אפי' בלי עדות ברורה היו כופין דאי דיכול לגרש אפי' בדבר יכול לגרש קמש"ל ערות דבר שאין כופין רק בעדות ברורה ועיקר ערוה קמש"ל דמותרת לאחר, כנ"ל, ודע דדברי רש"י ז"ל בד"ה וב"ש מגומגמין מאד וכפי הנראה הי' לו גירסא אחרת או שיש שיבוש בציונים ברש"י ואין להאריך:

שם אמר לי' ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא וכו'. פירש"י דאי כל מגרשי נשותיהן בעמוד והחזיר קאי למה לי לגלויי בהאי, ויש לפרש דבר זה על שני פנים האחד דהכוונה כיון דחזינן דבכל מקום שהדין שלא יגרש כגון באשה דעלמא בלי ערות דבר לב"ש ובלי דבר לב"ה בעמוד והחזיר קאי א"כ למה לי לגלויי באונס קרא מיוחד דהא בכל מקום שהדין שלא יגרש כך הדין, ואי דבאמת ילפינן מאונס לכל מקום הא ליתא, חדא דגבי מוציא ש"ר ג"כ כתיב קרא ש"מ דאין למידין חדא מאידך ועוד דשאני אונס שיש בו לאו ולא כאן שאין כאן רק איסור בלבד, ויש לפרש עוד באופן אחר דהך אונס גופא ע"כ שגירש בלי ערות דבר דאי בערוה הרי אינה אשה הראויה לו ואסור לקיימה וע"כ בלי ערות דבר א"כ תיפוק לי' בלא"ה אפילו לא היה אונס כלל הוי בעמוד והחזיר וכיון דשמענו לב"ש ה"ה לב"ה לענין דבר דבהא לא נחלקו כלל:

אמנם לפי' זה האחרון יש להקשות לפי דעת הפוסקים דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בזיווג ראשון אבל בשני מודים ב"ש דיכול לגרשה א"כ איצטריך קרא דגבי אונס דאפי' זיווג שני בעמוד והחזיר:

וביותר יש לתמוה על הב"ש בא"הע שהקשה דלב"ש דכופין שלא לגרש בלי ערות דבר קרא דלא יוכל לשלחה למה לי וכתב דלמ"ד בזיווג ראשון פליגי ב"ש מוקי קרא דאונס בזיווג שני, והוא תמוה דא"כ היכי דייקינן מינה בגמרא דאי עבר וגירשה לא כייפינן לי' להחזירה דהתם בזיווג שני, גם עיקר קושיתו לא ידעתי דכמו דמשני בירושלמי אהא דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה לעבור בלאו ה"ה הכא ואי משום דלא לקי איצטריך לאשת כהן דלוקה ואינו מחזיר:

אך לפי שזה הפי' האחרון הוא העיקר לפע"ד כמו שאבאר לקמן נראה לי דעיקר קושיא זו מעיקרא ליתא דעיקר הקפידא בזיווג ראשון הוא לטובת האשה דהא חזינן כל שמגרשה מדעתה אין קפידא כלל והיינו דבזיווג ראשון אגידא בי' טובא וקשה לה מאד הגירושין דאין אשה כורתת ברית כו' א"כ נראה פשוט דכל שנשאה כשהיתה בתולה זיווג ראשון מיקרי אף שהוא כבר היה לו אשה בלעדה וכל כי האי אסור לגרשה בלי ערות דבר וא"כ התם באונס דבבתולה משתעי קרא והוי לי' זיווג ראשון ואסור לגרשה לב"ש, ונראה דמהאי טעמא דיקדק רש"י ז"ל לפרש גבי אונס וז"ל האונס את הנערה בתולה, ובודאי לאו בכדי נקטה הרב ז"ל אלא לפרש דעיקר הוכחה לפי שנערה בתולה היא והוי לה זיווג ראשון ואסור לגרש בלי ערות דבר:

ולפי זה יש להוכיח מכאן דלא כמהרשד"ם בתשובה הובא במ"למ פ"י מה"ג דדוקא נשואה קאמרי ב"ש ולא ארוסה דלפי דבריו אכתי איכא לאקשויי דלמא קרא בארוסה דאז יכול לגרש בלי ערות דבר ומ"מ גבי אונס כייפינן לי' וע"כ דאין חילוק כלל, ונהי דאיכא למידק מכל ימיו דכתיב גבי מש"ר דהתם ודאי נשואה היא דאי שקידשה בביאה אינה נסקלת דהא לא זינתה תחתיו מיהו מדקא נקט גבי אונס משמע ודאי דלא כמהרשד"ם הנ"ל ובאמת צריך טעם למה נקטו בש"ס אונס ושבקו מש"ר דקודם בקרא לאונס:

אמנם אי נפרש כפי' ראשון הנ"ל אין ראי' מכל הנ"ל ושפיר יש לומר דקרא בזיווג שני או באירוסין ומ"מ דייק שפיר דעכ"פ בעלמא היכי דאסור לגרש אינו בעמוד והחזיר מדגלי קרא כאן ש"מ דהיכי דלא גלי אף שאסור אינו בעמוד והחזיר:

אלא שיש להקשות על זה. דהא איצטריך כל ימיו דליהוי ניתק לעשה כמ"ש בספ"י, ובאמת לק"מ דה"מ דאמרינן הכי היינו שלא היו פוטרין אותו מן המלקות כל שהפטור בא מחמת דלא אהני מעשיו דהא הא דלא אהני משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ממילא הוי לקי והא בהא תליא אבל אם לולא הלאו הזה שעבר עכשיו לא אהני מעשיו בכי הא פשיטא דלולא קרא דנתקו לעשה ג"כ לא הוי לקי דפטור זה מן המלקות אינו מכח הלאו רק מצד אחר לא עשה כלום הלכך שפיר מקשה הכא אי ס"ד דבעלמא כייפינן לי' ג"כ להחזיר, א"כ פשיטא דאפי' באונס בלי קרא דכל ימיו לא הוי לקי כיון דבלי הלאו דלא יוכל לשלחה לא אהני מעשיו כלל ולאו משום דעבד לא מהני הוא מחויב להחזירה והשתא אי נימא דבארוסה מודים ב"ש וכן מצי מיירי בזיווג שני רק ההוכחה כפי פי' ראשון הנ"ל אכתי לא מוכח מידי דאיצטריך כל ימיו דליהוי ניתק לעשה ומיירי בזיווג שני או בארוסה דלולא הלאו אהני מעשיו רק מחמת הלאו לא אהני א"כ לולא קרא כל ימיו ראוי הי' שילקה קמש"ל דלא לקי דהוי ניתק לעשה ואין כאן הוכחה כלל וע"כ כמ"ש דכיון דבתולה היא ע"כ זיווג ראשון היא, וכן בארוסה נמי פליג ב"ש דלא כמהרשד"ם הנ"ל, כנ"ל:

והנה רש"י ז"ל פי' בעיקר האיבעי' מי כייפינן לי' לאהדורה משמע דבהא לית ספק דאפי' למ"ד אי עביד לא מהני מ"מ פשיטא דהגט גט גמור כמ"ש התוס' בתמורה בפלוגתא דאביי ורבא דלכ"ע הגט גט גמור דאיתקש גירושין למיתה, והנך רואה כי דברי הרב בעל הלבושים הובאו בתשובת מהר"ם סי' קכ"ב שכתב בגט שכיב מרע אפי' גירש סתם ועמד אסורה לינשא לאחר ואפי' בגט שני וכל יסודו מסוגית הש"ס כאן, והשתא ומה אונס שאסרה תורה בפי' לגרש מ"מ כל שגירש הוי גט גמור אפי' למ"ד אי עביד לא מהני ואפי' בלי קרא דכל ימיו א"כ כ"ש כשגירש בלי טעם כלל דעיקר הלימוד מקרא דכי מצא בה ערות דבר דלכ"ע הגט גט גמור הוא וכבר השגתי עליו לעיל ריש פרק זה ע"ש:

שם אם לבו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו וכו' נ"ל דלאו דוקא שאסור לו לבוא אלי' רק אפי' יושבת אצלו ומשמשתו כדרך כל הנשים המשמשת את בעליהן אף שאינו בא אצלה מיקרי אל תחרוש כי היא יושבת לבטח אצלו והוא חורש עלי' רעה ובהכי ניחא דהא בפי' תניא בברייתא פרק החולץ לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ומאי קא מבעי לי' ולהנ"ל ניחא דמהתם ס"ד דוקא לישא אותה אסור אבל כשתשב תחתיו לשמשו בשאר שימושים שרי קמש"ל כיון דהיא אינה יודעת מזה ויושבת לבטח עמו קרינן בי' אל תחרוש כנ"ל ועיין היטב בענין זה מ"ש בחידושי לא"ה סי' קי"ט ולפי שהם דברים הנוגעים לדינא לא כתבתים פה:

שם תניא הי' ר"מ אומר וכו' זו היא מידת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטוה בשוק ופרומה משני צדדי' ורוחצת עם בני אדם רוחצת ס"ד אלא במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. הנה לפי פשטות הענין יראה דכל שעשתה כך מצוה לגרשה אבל באמת נ"ל שאין הדבר כן דאי הכי הוא הוי לי' לומר שרואה את אשתו וכו' ואינו מגרשה אלא כך הכוונה דאדם רע הוא שרואה את אשתו עושה כך ומניחה ואינו מוחה בידה וזהו היפוך ממה דאמר מעיקרא שמניחה לדבר עם קרובי' ואינו חושש אבל ברואה ממנה פריצות כזה אין ראוי לו להניחה בכך רק למחות בידה ומה שאמר אח"כ זו מצוה מן התורה לגרשה לאו אדלעיל קאי דוודאי סגי לי' למחות בידה רק מילתא באפי' נפשי' קאמר שזו מצוה לגרשה מחמת דברים הללו והיינו אם אינה שומעת לו ועושה כך אבל דברי ר"מ בדיעות ב"א לא הי' כוונתו לגרשה מיד בשביל זה רק דבא לומר דמידה רעה היא לראות באשתו דברים כאילו ולשתוק ומניחה בפריצות:

וכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש שכתב וז"ל וזו הוא מידת אדם רע שרואה את אשתו יוצאת וראשה פרוע ופרומה משני צדדי' ורוחצת עם בני אדם עם בני אדם ס"ד זו מצוה מן התורה לגרשה וכו' אלא במקום שבני אדם רוחצין ואינו חושש עכ"ל הרי להדיא דסובר דדוקא ברוחצת מצוה לגרשה ולא בהנך דמעיקרא רק אדם רע הוא שאינו חושש והיינו שאינו מוחה בידה דבהא מיירי ר"מ וכן מוכח בקיצור פסקי הרא"ש ע"ש., ואמת כי כפי הנראה הי' לו להרא"ש גירסא אחרת ולפי גירסתו מיושב קושית התוס' לפירש"י דעיקר הקושיא דמשמע מדברי ר"מ דלא נקרא רק אדם רע שמניחה לעשות כך ואי ברוחצת מצוה לגרשה תיכף, אמנם אפי' לפי הגירסא שלפנינו כך הכוונה דוודאי אם לא מיחה בה כלל והיא עושה כן אינו רק מידת אדם רע שאינו חושש אבל אם התרה בה ואינה שומעת לו עוברת על דת יהודית היא וכל שהתרה בה מצוה לגרשה אבל לא התרה לא דעוברת על דת צריכה התראה כדאית' בסוטה דף כ"ה:

ונראה לי דהיינו דקאמר שרואה את אשתו ומעיקרא לא אמר שרואה אלא דבא לומר דפריצות יתירתא אית בה שעושה בפני בעלה, דבכהאי גוונא ס"ד בסוטה שם הואיל דלית לה אימתי' כלל לא צריכה התראה כלל א"כ נהי דאיפסקה הלכה דאפי' בהא צריכה התראה מ"מ מידה רעה היא לשתוק בפריצות יתירתא כ"כ, ובהכי ניחא מה שיש לדקדק בתוס' שהקשו לפירש"י מהא דמיבעי' לן בסוטה עוברת על דת יהודית אי מותר לקיימה וקשה הא התם צריכה התראה והכא מיירי בלי התראה כדמוכח בלישנא דר"מ. ולהנ"ל ניחא דהתוס' הוכיחו דבכה"ג דליכא התראה אפי' מצוה לגרשה ליכא רק אדם רע מיקרי שאינו חושש ואינו מוחה בידה וא"כ מה שאמר אח"כ זו מצוה לגרשה ע"כ בהתראה מיירי ושפיר הקשו הא מבעי' לן התם דאפי' חובה איכא לגרשה, כנ"ל ועמ"ש ע"ב בתוס' בד"ה עם בני אדם, ויש כאן שיבוש בלשון רש"י ז"ל בתחילת דבריו כי מאי קמש"ל הא בפירוש אמר שהי' נועל בפני אשתו וק"ל ועיין בח"א מהרש"א:

בתוס' בד"ה מה להלן, בירושלמי מקשה עלה וכו'. וכבר כתבתי בגמ' מה שנראה לי ברור לפי ש"ס דילן דלא בעי ב"ש כלל שזינתה ממש רק פריצות יתירתא רק דבהא בעינן דבר ברור שהיא פרוצה לא בקול בלבד ע"ש שהבאתי ראיות ברורות לזה וכן מוכח מהך ברייתא דמייתי בירושלמי שם מעיקרא דתני ב"ש גופייהו דלא בעינן שזינתה ממש רק אפי' יוצאת וראשה פרוע יכול לגרשה, עיי"ש:

בד"ה כי משמש בד' לשונות, מה שפי' בקונטרס כו' דהא ודאי הביאם וכו' ונראה לר"ת דבחנם דחק דהרבה אם וכו'. ולדעתי דברי רש"י ז"ל נכונים שלא יתכן אם בדבר שהוא ודאי ויהא רק בזמן אחד אבל דבר התלוי בשינוי הזמן כמו מנחת ביכורים בכל שנה כי לא יתכן רק בזמן הבאת ביכורים שייך אם וכן אם כסף תלוה כי לא יתכן רק כשיבא העני ללות והוא יהא לו להלות וגם שלא יהא עוסק במצוה אחרת ויהא יום שמותר להלות מעות והדבר יכול להיות גם אח"כ לזמן אחר ובכל אימת שתלוה לא תהא לו כנושה ולא תשים עליו נשך וכן בכל עת שתקריב ביכורים יהיו באופן הזה אבל כי בא סוס פרעה וכן והי' כי יביאך שהדבר יהא ודאי ולא יהא רק פעם אחת לא שייך בזה כלל לשון אם, ואם כלו לשתות ג"כ היינו שתשקה אותם אם כלו תיכף תפסוק תיכף ואם כלו אח"כ תפסוק מלהשקות אח"כ ותהא ההשקאה בתנאי אם תגמור השתי' בשאיבה אחת תפסוק אחר שאיבה הראשונה ואם לאו תצטרך להשקות עוד לכך שייך אם משא"כ בהך שזכר רש"י, וכן אם יהא היובל שייך אם כי תלוי בזמן בכל חמשים בכל עת שיהא היובל כנ"ל:

בד"ה ב"ש סברי וכו' ואית דגרסי ב"ש וב"ה וכו' ואומר"י דר"ע סבר כב"ש וכו'. איכא למידק מה בקשו התוס' בהא לחקור אי ר"ע סבר כב"ש או כב"ה בחילוף משמעות הלשון כיון דבעיקרא דדינא סובר בוודאי כב"ה דהא אפי' מצא אחרת יכול לגרשה וכ"ש הקדיחה תבשילו א"כ מה נ"מ אי בלישנא דקרא דערות דבר כב"ש ס"ל או כב"ה כיון שלא ישתנה דינו של ר"ע בשביל זה כלל:

ונראה דאיכא נפקותא טובא לדינא והוא דאי נימא דבהכרח סובר ר"ע כב"ש א"כ כיון דעיקר מחלוקת ב"ש וב"ה בפי' הכתוב תלוי הוי להו ר"ע וב"ש תרי לגבי ב"ה לית הלכתא כב"ה בהא וכמו כן לית הלכתא כר"ע דבהא ב"ש וב"ה הוי להו תרי לגבי ר"ע רק הלכה כב"ש דמודה לו ר"ע בפי' הכתוב וכה"ג כתב הכ"מ פ"ה מהלכות סנהדרין על מה שפסק הרמב"ם שם כר"ע בנחש ואף דבעלמא הלכה כב"ה כיון דנחלקו עליו ב"ש ור"ע בפי' הכתוב לית הלכתא כוותייהו רק כב"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם דפסק כב"ש שכתב בפי' שלא יגרש אדם את אשתו רק בערות דבר ובחידושי לא"ה הארכתי בביאור דבריו בכללם בזה:

אמנם בעיקרא דמילתא אף שדברי הר"ר אלחנן שהביאו התו' לדחות דברי ר"י אינן מספיקין לפע"ד דמ"מ תיקשי בקרא גופא האיך ס"ד דקתני דבר להקדיחה תבשילו מה דלא צריך כלל רק אפי' מצא נאה המינה יכול לגרש ולא שייך שיאמר הכתוב דבר שאינו בשביל לאשמועינן דהך כי אי נמי הוא הוי לי' למיכתב לישנא ברירא ולא אצטריך דבר, אבל מ"מ נראה לי בעיקר הכרח ר"י שאין להכריח דהקדיחה תבשילו הוא כ"ש מלא תמצא חן בעיניו דוודאי אי לאו קרא דדבר איכא למימר דוקא אם אין האשה מוצאת חן של נוי בעיניו יכול לגרשה כי אינה מקובלת לו אבל משום דבר שאין בה בעצמותה שום דבר כיעור והיא מוצאת חן בעיניו רק שרוצה אחרת לצרכי הבית שזו אינה ראוי' לכך בהא אינו יכול לגרשה קמש"ל דבר והא דקאמר ר"ע אפי' מצא אחרת נאה הימנה משום דכתיב באמת דבר א"כ ס"ד דוקא דבר שיש גריעותא מצד מעשי' אבל לא בלא מצאה חן דלא פשעה כלל קמ"ל אפי' מצא אחרת וכו' שלא פשעה כלל, אבל לולא קרא ליכא למילף חד מחברי' כלל ולפי זה מצי לסבור שפיר כב"ה אבל מ"מ דעת הרמב"ם נראה לי כדברי ר"י וכב"ש וכמו שהארכתי בחידושי לא"ה סי' קי"ט ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף