חתם סופר/גיטין/צ/א

חתם סופר גיטין צ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה ובמשנה שבירושלמי הגירסא מצא בה ערוה ע"ש. ובתשוב' מהרמ"ש פ"ו ע"ב תשובת הלבוש שם מדייק מלשון משנה לא יגרש ולא תנן אסור לגרש אלא אם כן וכו' משמע עצה טובה בעלמא היא ואם רצה מגרש כרצונו וכ' שצריך חקירה מנ"ל שיועילו גירושין בלי כעס וחלוקות לבבות. הנה כבר כתבתי לעיל ר"פ המגרש דכ' רמב"ן נימוקי חומש פ' תצא טעם דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה הוא למגדר דאי לאו הכי יחליפו נשותיהן זה עם זה יקדש ואח"כ יגרש ואח"כ יקדשה שכינו ויחזור ויגרש ויחזור לזה אשתו בערב היא באה ובבקר היא שבה ע"כ גדרה תורה לא יכול בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה ע"ש ובהרא"ע וא"כ מוכח מזה דיכול לגרש מכח רצון ואהבה:

וזה נ"ל פי' הספרי אין לי אלא גרושה אלמנה מנין ת"ל או כי ימות האיש האחרון וכיון שסופנו לרבות אלמנה מה ת"ל גרושה אלמנה מותרת ליבם גרושה אסורה ליבם ופי' זית רענן דכי ימות ואלו הי' לו אחים היתה זקוקה ליבם מחמתו ש"מ אין המיתה מפרדת לגמרי. משום הכי נמי אפי' אינו זקוקה ליבם. עכ"פ קצת כח לבעל עליה ולא יכול בעלה הראשון לשוב לקחתה אבל גרושה שמפרידה לגמרי ואינה זקוקה ליבם ה"א יכול בעלה הראשון לשוב לקחתה קמ"ל כן פי' זית רענן ע"ש מ"מ עדיין לא ידענו מ"ט נדע אלמנה מגרושה ואו כי ימות למה לי השתא בנתגרשה לא יכול בעלה הראשון מכ"ש בנתאלמנה ולהרמב"ן ניחא דה"א כיון דבגרשה השני אסורה לראשון שוב לא שייך למגזר משום בערב היא באה וכו' וא"כ בנתאלמנה מן השני תהיה מותרת לראשון קמ"ל דלא פלוג רחמנא והסיפא יבואר לקמן אי"ה:

והנה מה שפי' לבוש הנ"ל דמתני' לאו איסורא קאמר אלא עצה טובה סברא דחוי' היא כבר דחאה בס' גט פשוט סי' קי"ט סוף סק"ו. אבל מ"מ דקדוקו נכון מדלא אמר אסור לגרש משמע לשון עצה טובה בעלמא ועכנלע"ד כגירסת ירושלמי במשנתינו לא יגרש אלא אם כן מצא בה ערוה והוא עצה טובה שלא ימהר לגרש עד שימצא בה ערוה גמורה וכעין סוטה דרגלים לדבר. אבל יכול לגרש אפי' ע"י דבר ערוה היינו דברים מכוערים הקרובים להביא לידי ערוה נמי יכול לגרש וז"ל ירושל' והא תני ב"ש אין לי אלא היוצא משום ערוה בלבד ומנין היוצאה וראשה פרועה צדדיה פרומין וזרועותיה חלוצות ת"ל ערות דבר מה מקיימין ב"ש שלא תאמר היוצא משום ערוה אסורה משום ד"א מותרת א"ר שילא דכפר תמרתא קרי' מקשי על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה כבר היא אסורה עליו אלא אנן קיימין ליתן עליו בל"ת עכ"ל והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן הביא דברי הירושלמי הללו כמו דמייתי לי' בתוס' ובתשוב' סי' תקנ"ז כ' דמסתמא גם לב"ש מותר לגרש בדברים מכוערים דאם לא כן לא יוכל למה לי תיפוק לי' דאסורה לו משום סוטה. והנלע"ד בפי' הירושלמי דגם יש לדקדק מ"ש דלב"ש ערות דבר היינו אפי' רק דבר ערוה דברי כיעור א"כ מאי קשי' לי' תו על ב"ש ועיין בפני משה דס"ל ערות היינו ערוה ממש ודבר היינו דבר ערוה וקשי' לי' בדבר ערוה אסורה בערוה ממש לא כל שכן ופליג אש"ס דילן דמצריך דבר לעדים ברורים ע"ש וזה תימה דבריש סוטה קאמר ירושלמי אהך גופיה דבעי עדים ברורים להנך דברי כיעור מדכתיב דבר מממון גם תי' הירושלמי אינו נכון דה"א משום אסורה פי' אסורה לאחר וכבש"ס דילן וליתא דא"כ ה"ל למימר ה"א משום ערוה כיעור מותרת. אבל משום ערוה אסורה. ואיך אמר ה"א משום ערוה משום ד"א מותרת משום דהא דד"א מותרת אינו אמת לקושטא דמילתא. וזה ליתא אדרבא הך דמשום אסורה ליתא לקושטא:

ולפע"ד לכולי עלמא דבר לגז"ש דעדים ברורים קאי בין לבית שמאי בין לבית הלל בין לש"ס ירושלמי בין לבבלי ומדלא כתיב ערוה בדבר ש"מ נמי לב"ש דבדבר ערוה מגרש ומדלא כתיב דבר ערוה דאז לא הוה מיירי קרא אלא מכיעור ולא מערוה ממש. וכ' ערות דבר שמע מינה ערוה ממש נמי קאמר. וקשה למאי איצטריך והוה ליה למכתב דבר ערוה ומכל שכן ערוה ממש על זה ידע לתרץ כברייתא דש"ס דילן דה"א משום ערוה אסורה לאחר. אך קשיא ליה בהיפוך נמי לכתוב ערוה ממש דמותרת לאחר ומכ"ש עידי כיעור כאין בקינוי וסתירה וידעינן נמי דמותר לגרשה בכיעור כי האי. ומשני דה"א בערוה אסורה בלא יוכל בעלה הראשון אבל בעידי כיעור וקינוי וסתירה אינה אסורה בלא יכול. והטעם לחלק והוא דבש"ס סוטה ו' ע"א פריך כיון דקרי' לי' אחר שאינו בן זוגו של ראשון א"כ אם מת זה השני לא תתייבם לאחיו. ומשני גבי' דהאי מיהא בשם טוב הוה קיימא ע"ש ובסוף פרק קמא דיבמות בסוגיא דרוכל מבואר היכי דאפסקי' גברא אחרינא מותרת לנטען דחזינן דלא היה החשד אמת. והשתא ה"א נהי היכי דיוצאת על ידי ערוה ממש אסורה בלא יכול אבל היכי דלא היה זנות ברור אלא כיעור וקינוי' וסתירה נהי דאסורה נמי לו אבל עכשיו שכבר אפסק גברא ובשם טוב היה קיימא תהי' מותרת לחזור להראשון קמ"ל. וזה נ"ל פי' הספרי הנ"ל דאי כתיב כי ימות ה"א משום דמותרת ליבם דהרי אפסקי' גברא משום הכי הוצרך להזהיר בלאו על הבעל אבל יצאת מהשני בגט איכא למימר בלאו הכי לא קיימי בשם טוב בשני ואסורה לראשון בלא"ה ולא הזהירה עליו בלא יוכל ללקות גם משום לאו זה קמ"ל לעולם קאי בלאו דלא יוכל זהו נ"ל פי' הספרי:

ונחזור להירושלמי דהוקשה לר' שילא כפר תמרתא הא למה לי קרא אפילו הוה כתיב ערוה לחוד נמי הוה ידעינן דדבר כיעור קאמר ולא ערוה ממש דאערוה ממש למה לי לא יוכל הא בלא"ה אסורה משום סוטה אא"ב בכיעור מיירי אפי' באותו כיעור דאסורה עליו משום סוטה מ"מ איצטריך לא יוכל ומשני דה"ה לעולם ערוה ממש קאמר ולמיקם עליו בלאו פי' דאלו משום סוטה ליכא אלא עשה אי לא הוה כתיב לא יוכל והשתא דכתיב לא יוכל איכא תרי לאוין לא יוכל ואחרי אשר הוטמאה משו"ה הוצרך דבר לומר דגם בכיעור בעדים נמי איכא לא יוכל ודברי רשב"א בתשובה נכונים בעזה"י:

וב"ה אומרים אפי' הקדיחה תבשילו. רש"י פי' ששרפה קדירת מאכלו כפשוטו ומלשון פי' משנה לרמב"ם משמע לי וכן משמע מהרא"ע בפי' התורה דרוצה שאין מדותיה וטבעה דומה לשל בעל והוה הקדיחה תבשילו של בעל כמו תלמיד המקדיח תבשילו ברבי' שמקלקל מדותיו ודעותיו ברבי' ה"נ היא מקלקלת מעשי הבעל ורצונו אעפ"י שהיא כשרה ומשכלת לפי דרכה אבל לא לפי דרכו. ונראה דיצא לב"ה זה מדלא כתיב דבר ערוה דהוה משמע דבר כיעור המביא לידי ערוה של זנות מלשון מער איש אלא מלשון קלון וחרפה קלון של דבר שדבריה מקולקלים או כרש"י או כרמב"ם. ומ"מ מדהוציא בלשון ערוה ש"מ ערוה ממש נמי קאמר לומר אפי' ע"י ערוה ממש נמי מותרת לבעלה וכדמצריך לי' בגמרא:

וכ' מהרי"ט בתשובה חלק ח"מ סי' צ"ח דלב"ה איצטריך כי לא תמצא חן בעיניו לומר שלא משום דבר מועט של הקדחת תבשיל פ"א תתגרש וגם לא משום מניעת חן לחוד כר"ע לא תתגרש אלא שלא תמצא חן ע"י שום סברא אפי' דבר מועט כהקדחת תבשיל ועי"ז נתעוררה שנאה עד שלא מצאה חן בסוף ע"ש:

ופירש"י בחומש כי מצאה בה ערות דבר מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו עכ"ל ופי' נחלת יעקב שלא יאחר מלגרשה שמא ביני וביני תתקרר דעתו ויתפייס. פי' כמ"ש תוס' זבחים ג' ע"ב שאפי' זינתה ממש תחתיו אפשר שתשאר בביתו ולא תשמשנו ובתשו' שבב"י סוף סי' קי"ו כ' שתשמשנו כשפחה ע"כ הזהיר קרא שלא יעשה כן דשמא יתפייס עמה ומצוה שלא תמצא חן בעיניו. וכמה כרכורים כרכר הרא"ם ונחלת יעקב וצדה לדרך ע"ש. ולפע"ד זה כב"ה דרשי' הוה קשיא לי' לב"ה דערות לא איצטריך אלא להורות דאפי' על ידי ערוה מותרת לאחר וקשה הא דאי להתירא ודאי להתירא לא כתיב קרא כביבמות ע"ח ע"א אע"כ קרא לאיסורא אתי' לומר דלא יאחר מלגרשה שלא תמצא חן בעיניו. ולפ"ז לר"ע דדרש לא תמצא חן מילתא באפי' נפשי' מצא אחרת נאה א"א לומר כב"ה וכדעת רבינו אלחנן שבתוס' דא"כ ערות הוה דאי להתירא אע"כ כב"ש ס"ל בפי' ערות דבר וכהר"י אלא לפמ"ש לעיל י"ל ערות לא הוה להתירא אלא לומר שאף על פי שאסורה עליו משום סוטה חל עליו גם לאו דלא יכול עיין לעיל:

ואולי י"ל שזהו בכלל דברי ר' משרשי אם דעתו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו מספקא אי אם לא תמצא חן בעיניו כהרי"ט הנ"ל לומר שע"י סבת הקדחת תבשיל לא תמצא חן ג"כ אבל אין איסור לאחר הגירושין ומשמשתו ומשמשתו כשפחה בינתיים או דלמא כפירש"י בחומש שלאיאחר הגירושין כי מצוה שלא תמצא חן. ורבא השיב. ומשמשתו כשפחה בינתיים או דלמא כפירש"י בחומש שלא יאחר הגירושין כי מצוה שלא תמצא חן. ורבא השיב לו דעכ"פ אם אינו מודיע לה מיד שסופה להתגרש אסור משום אל תחרוש ובספיקא דקרא לא פשוט כלום ועיין לקמן אי"ה: והנה הרמב"ם וטור מייתי לגרש אשה פרוצה ואשה רעה מקרא גרש לץ ויצא מדון ועי' ב"י ולפע"ד כיון דקרא קאמר דמצוה להשבית דין וקלון מבית לגרש לץ ומדון וכיון דכשמצא פריצות חיוב עליו לשנאותה כפירש"י בחומש א"כ הרי ריב ומדון בבית ומצוה לגרש מקרא גרש לץ ויצא מדון וק"ל: והרמב"ם פרק א' מגירושין יליף מלשון אם לא תמצא חן שהגירושין צריכים להיות מרצונו ולא ע"י עישוי והרשב"ם בב"ב מ"ח ע"א מייתי ליה מדכתיב ונתן בידה ועיין פר"ח סי' קי"ט. והענין כי אין נתינה מהנותן בע"כ כי אם מרצון הנותן ולעיל ע"ה ע"א פליגי לישנא בנתינה בע"כ אי שמי' נתינה היינו בע"כ דמקבל ושם ביאר רשב"א איך אשה מתגרשת בע"כ דמקבל אבל ע"כ דנותן פשוט דלא שמי' נתינה ומדכתיב ושלחה מביתו מוכח דהיא משתלחת בע"כ:

רבי עקיבא אומר אפי' מצאה אחרת נאה הימנה שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו. בירושלמי ר"א ס"ל וקנא את אשתו חובה לטעמי' דב"ש היא דלא יגרש אלא א"כ מצא דבר ערוה בעדים ברורים והוא רואה בה דברים מכוערים ואיננו יכול לגרשה ע"כ חובה לקנא לה שיהי' רגלים לדבר ע"י קינוי וסתירה ע"ש והקשו תוס' סוטה ג' ע"א הא ר"ע ס"ל התם וקנאו חובה ואיהו ס"ל אפי' ע"י אחרת נאה מותר לגרש. והנה עיין ב"י דמייתי שו"ת רשב"א שאין יכול לגרש אם אין לו לשלם כתובתה ואע"ג בבד"ה שם מדחי' לו בגילא דחיטתא כבר הסכימו כל האחרונים דליכא דפליג דהיכי דמגרש מרצונו אין לו לגרש מבלי כתובה. ורק הריב"ש בתשו' סי' צ"א דמייתי ב"י סוף סי' א' ולפע"ד גם משם אין ראי' דהתם מיירי מי שרצה לישא אשה על אשתו ולא מצי למיקם בספוקה שכופין אותו לגרש הראשונה ולא תשב תחתיו במזונות מצומצמת ושם כ' שיגרש אעפ"י שאין לו לספק צרכי שניהן ועי"ז היא כופהו לגרשה ושם אין הכתובה מעכב אבל המגרש מרצון מוחלט משום הקדחת תבשיל ומכ"ש משום אחרת נאה פשיטא שצריך לסלק כתובה. וה"ה אם טוען שראה דברי כיעור וחובה עליו לגרשה אך אין לו עדים לאו כל כמיניה לגרשה בלא כתובה. וכיון שכן קשה אהירושלמי דהא לב"ה נמי משכחת שאין לו לשלם כתובה וע"כ יקנא לה חובה ועיין יבמות ס"ג ע"ב אשה רעה וכתובתה מרובה אע"ג דאינו ענין לכאן דאפי' להפוסקים יכול לגרש בלי כתובה מ"מ תהיה עליו כנושה חוב גדול. והתם כתובה מרובה והכא אנן במנה ומאתים עסקי' מ"מ כיון שאין לו לשלם המועט הזה הרי מעוכב מלגרש ומצוה לקנאות אך הסברא נוטה דכל עצמו שנאמר דלא יגרש אא"כ מניח כתובתה משום דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה. והרי יהי' קל בעיניו אעפ"י שתשאר עליו חוב מ"מ תהיה קלה בעיניו. וכל זה אי כתובה דרבנן ומטעם הנ"ל. אבל למ"ד כתובה דאוריי' אה"נ מצי לגרש בלי כתובה ותשאר עליו חוב ואין חובה לקנא לה ולמחות השם שנכתב בקדושה. ושמעתי מפי מורי הגאון חסיד שבכהונה כבוד מוה' נתן אדלר זצ"ל דב"ש ע"כ ס"ל כתובה דאוריי' דכיון דלא יגרש בלא ערות דבר א"כ אין קל בעיניו להוציא וע"כ כתובה דאוריי' והוצרך ירושלמי לומר ר"א שמותי' לטעמי' אבל ר' יהושע מצי סבר כתובה דרבנן וא"כ לדידן וקנא לה חובה משום כתובה כנ"ל:

ומשום ערוה לאתי נשה לאחר. וצ"ל הא דר"פ כשם כתיב ונטמאה ב' פעמים א' לבעל וא' לבועל היינו דאפי' אינסה הבועל דמותרת אפי' לבעל מכ"ש לאחרים מ"מ לבועל אסורה וא"ש. וכבר כתבתי במקום אחר דלר"ע ר"פ כשם דלית לי' ב' פעמים ונטמאה. אלא דריש ו' ע"ש א"כ באונס דלא נאסרה לבעל גם לבועל לא נאסרה עיין ב"ש סי' י"א סק"ג. א"כ לר"ע ליכא למימר דסד"א ע"י ערוה נאסרה לאחר דאל"כ ו' ונטמאה למה לי וא"כ ע"כ ר"ע כב"ש ודלא כרבינו אלחנן:

מה להלן בעדי' וכו'. הקשה פנ"י פשיטא למה לי קרא כיון דבחזקת היתר עומדת צריך ב' עדים דאין שום ע"א נאמן נגד החזקה. ולכאורה י"ל בשני אופנים א' לפמ"ש פנ"י עצמו ריש מכילתין דאיתא בספרי לא יקום ע"א באיש. באיש אינו קם אבל קם הוא בעדות אשה להתירה לבעלה באומר מת בעליך ע"ש דאפשר דדרשא גמורה הוא ע"ש וא"כ אי לאו דבר ה"א גז"ה הוא ע"א קם באשה בין להתיר בין לאיסור קמ"ל: עוד י"ל עיין היטב קידושין ס"ו ע"א וב' דיבורי תוס' ד"ה אביי אמר וד"ה אמר רבא א"כ י"ל דאצטריך גז"ש לאפוקי ע"א בשתיקת בע"ד דלא מהני הכא לאוסרה עליו ולהוציאה. ובזה י"ל לשון פירש"י לעיל ב' ע"ב ואין דבר שבערוה וכו' במס' סוטה ג' ע"ב עכ"ל וצ"ע דהביא עצות מרחוק ולא מייתי ממס' גיטין בשמעתין ולהנ"ל י"ל דהא צ"ל השתא נמי דכתיב גז"ש מנ"ל תרי מילי דלמא גז"ש אתי לאפוקי ע"א בשתיקה ולאיסור אבל להתיר מהני ע"א או בהיפוך. וי"ל דבסוטה ג' ע"ב אמרי' עד טומאה סגי בע"א וכתיב בה למעוטי בה מהני ע"א אבל לא בקינוי וסתירה לא מהני ע"א בשתיקה שנסתרה אחר הקינוי א"כ ש"מ מזה דבדבר שבערוה לא מהני ע"א בשתיקת בע"ד וא"כ גז"ש דבר למה לי אפי' לא כתיב נמי ידעינן אע"כ משום דה"א ה"מ לאיסור אבל להתיר מהני ע"א מדכתיב לא יקום ע"א באיש אבל קם לעדות אישה להתירה וא"כ בעדות גירושין הוה סגי בע"א לכן בעי גז"ש דבר אפי' להתיר בעי' ב' עדים וקרא אי דרשא דאוריי' הוא מוקמי' במת בעליך משום דהוה מילתא דעבידא לאגלוי ולא צריך עדות כלל וכמ"ש רמב"ם סוף הל' גירושין ע"ש מש"ה הוצרך רש"י להביא מסוטה ג' ע"א וק"ל:

כתבו תוס' בשם ירושלמי למה לי לא יוכל וכ' רשב"א דאין לומר בעבר וגירש דענינא דפרשה לא מיירי בהכי ומו"ח הגאון מו"ה עקיבא איגר זצ"ל כתב לי בתשובה א' מ"מ משכחת לה דאחר שגירש ונישאית נמצאו זוממים ואיצטריך לא יוכל. והשבתי לו ע"כ הפרשה לא מיירי בהכי דהרי אמרי' בשמעתין לא זכה קוברתו ואי הוזמו עידי' וטהורה היא מ"ט קוברתו אע"כ לא הוזמו עידי אע"ג דאמרי' בסוטה ו' ע"א דגבי דההיא מיהא בשם טוב הוה היינו שתיקנה מעשיה אבל מעיקרא לא טהורה הוה ולא מיירי בהוזמו עידי' וק"ל: מיהו לאביי בקידושין ס"ו ע"א הנ"ל משכחת ליה בע"א בשתיקת בע"ד דאע"ג דשוי' אנפשי' כחתיכה דאיסורא מ"מ איצטריך קרא לאוסרה עליו מן התורה:

במאי קמיפלגי וכו' ב"ש סברי הנה בודאי ר"ע לא פליג אדב"ה אלא ס"ל לא נחלקו בדבר זה מעולם ופליגי ת"ק דמתני' ור"ע אליבא דב"ש וב"ה ת"ק סבר בין לב"ש בין לב"ה האי כי דהא הוא ופליגי אי ערות דבר חדא מילתא. או נימא כב"ה או ערוה או דבר ור"ע ס"ל בין לב"ש בין לב"ה ערות דבר חדא מילתא הוא ופליגי לב"ש כי דהא משו"ה לא מצאה חן כיון שמצא בה ערות דבר ולב"ה א"נ הוא. או לא מצאה חן שמצא אחרת נאה או אפי' מצא חן והוא אוהב אותה אלא שמצא בה ערות דבר ולפ"ז לא ה"ל למימר ב"ש סבר אלא ת"ק סבר וכו' ור"ע סבר אלא משום דב"ה אליבא דר"ע ס"ל בפירושא דערות דבר כב"ש אליבא דת"ק ע"כ נקיט ב"ש וזו היא סברת ר"י שבתוס': ואמנם רבינו אלחנן ס"ל דלא הי' עולה על הדעת שתתן תורה רשות לגרש אשה משום שמצא אחרת נאה דרכיה דרכי נועם אי לאו דגלי קרא דאפי' משום דבר כל דהוא והקדיחה תבשילו ואפי' מצאה חן רק משום כעס כ"ש ניתן רשות לגרש א"כ הה"נ נפרש כי א"נ וניתן רשות משום אחרת נאה: ורמב"ם בפי' המשנה כתב אין הלכה כר"ע משום דאם מצא אחרת נאה ישא גם אותה ומה לו לגרש זו בע"כ נ"ל פירושו דפליגי ביבמות ס"ו ע"א לרב אמי כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ולרבא דקיי"ל כוותי' נושא כמה אי מצי למיקם בסיפוקי' וא"כ י"ל ר' עקיבא ס"ל כרב אמי דהנושא אשה על אשתו אנן סהדי דניחא לקמאי בגירושין דמש"ה כופין אותו להוציא הראשונה. אם כן ה"נ אפי' רוצית היא להיות עמו מ"מ יכול לגרשה וליקח אותה שנאה הימנה ואינו מחויב לדור עם צרות בכפיפה א' והכי סבר ר"ע אך להלכתא קיי"ל כרבא דנושא כמה נשים מה תאמר דלא מצי למיקם בספיקי' היינו בתר דתקינו רבנן מזונות אבל קרא בדאוריי' מייתי ומזונות לאו דאוריי' א"כ מ"ט יגרש זו משום שמצא אחרת נאה ישא שתיהם: ועד"ז י"ל הירושלמי דמייתי רשב"א והדוה בנדתה כו' דר"ע כר"ה ולא אמר ר"ע כסברא דנפשי' י"ל ס"ל להירושלמי דודאי ר"ע כהלכתא דנושא כמה נשים ומהיכי תיתי להתיר לגרש משום אחרת נאה הלא יכול לישא שתיהן אלא ר"ע לאו אקרא קאי דכב"ה ס"ל אלא לדינא דתיקנו אבל קרא וא"א למיקם בספקי' מותר לגרש משום אחרת נאה כמו הקדחת תבשיל אבל קרא והדוה בנדתה שפיר קאמר ר"ע כב"ה ס"ל וק"ל:

מה להלן ב' עדים פי' דהוה סד"א ע"א נאמן באיסורי' קמ"ל בעינן ב' עדים כמו בממון. ומ"מ דוקא לענין עדות הושוו עריות וממון אבל לענין שאר ענינים כגון חזקות לא הושוו ממון ועריות כמבואר בש"ס ופוסקים כמה פעמים ועיין סוף פ"ק דב"מ וכי יליף מר איסורא מממונא ואע"ג דאין גז"ש למחצה מ"מ הכא כתי' כי מצא בה ורש"י פי' פ' תצא בפסוק כי ימצא איש גונב נפש כל מקום שנאמר מצא היינו בעדות והנה כאן כתיב כי מצא בה ר"ל בעדות ומפרש לא ע"א אלא דבר עדות הראוי לממון ולעדות הושוו ולא לדבר אחר ועי' היטב חי' רשב"א מס' קידושין ס"ה ע"ב:

לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כו' אע"ג דפירש"י לענין אי כופין לאהדורי היינו משום דהשיב לו כל ימי' בעמוד והחזר ע"כ פי' גם בהאיבעי' כן אבל לפע"ד נ"ל דהי' מסופק אי נימא גם דאינו גט כלל לא משום דעבר אמימרא דרחמנא דיפה כתב פנ"י דאין כאן לאו. אך כשם דגט מעושה אינו כורת כלל דבעי' שיהי' מרצונו ה"נ ס"ד צריך שיהיה הגירושין עפ"י תנאי שימצא בה דבר עכ"פ ואל"ה איננו כורת ולא דמי למ"ש תוס' בתמורה ה' ע"א איתקש גט למיתה מה מיתה גומר אף גט גומר ע"ש היינו גט כשר בכל אופניו רק באונס מטעם עבר אמימרא דרחמנא מקשי' גט למיתה. אבל גט מעושה לא נאמר איתקש גט למיתה דהרי אינו גט כלל. וה"נ לפי הס"ד לא ערוה ולא דבר לא יהיה גט כלל ופשוט לי' מאונס ולא פשוט ממוצא שם רע דקדים י"ל התם י"ל איצטריך ולו תהיה לאשה להיכי דמצא בה דבר דהקדיחה תבשילו דבעלמא מצי מגרש. והכא בעמוד והחזר קאי אבל באונס דקי"ל פ' נערה שותה בעציצו אפי' מוכה שחין א"כ מה דבר ימצא בה אח"כ שיהי' מותר להוציאה הלא אפי' היה כן בתחלה צריך הי' להכניסה וא"כ כל גירושין דהתם הוה בלא דבר ואפ"ה איצטריך כל ימיו דקאי בעמוד והחזר ש"מ בעלמא מגרש בלא דבר לא קאי בעמוד והחזר. ומיושב קושי' פנ"י שהק' הא איצטריך כל ימיו דה"א דלקי עכ"פ משום דעבר אמימרא דרחמנא. ולק"מ דוקא היכי דגירושין גירושין גמורין מדינא רק הכא לא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא בהא בעי' קרא אבל להס"ד דהמגרש בלא דבר איננו גירושין וכל גירושין אונס הכל בלא דבר הוא א"כ לא שייך דעבר אמימרא דרחמנא דחספא בעלמא יהיב בידה ואינו לוקה וא"כ כל ימיו למה לי אע"כ מדאיצטריך ש"מ בעלמא אין כופין להחזיר:

ולו תהיה לאשה. עיין מס' מכות שפירש"י שמצא בה עון וגירשה וכתבתי לעיל דף ל"ו ע"א בשם שו"ת שער אפרים דמיירי שהאמין לע"א שזינתה וגרשה ולוקה על שהאמין לע"א וכעין זה בש"ע סי' קע"ז שהמאמין לע"א בזה"ז עובר על חדר"ג ע"ש:

אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו וכו' למהרי"ט י"ל שלא מצאה חן בעיניו ודעתו לגרשה אלא שאינו יכול עד שימצא עלי' ג"כ שום דבר הקדחת תבשילו והיא יושבת תחתיו ומשמשתו והוא יושב ומצפה מתי תקדיח תבשילו שימצא עליה לגרשה ועיין בסמוך אי"ה:

אל תחרוש וכו'. ביבמות ל"ז ע"ב בברייתא יליף מיניה לנושא אשה ע"מ לגרשה וכ' טור בשם רמב"ם אם הודיע לה כן מותר והקשה הא מפורש כן בש"ס גבי רבנן יחודי הוה מיחדי להו וכו' וע"ש. הנה בנושא אשה ומודיע לה שדעתו לגרשה י"ל אפ"ה לא יהי' דעתו לחלוטין לגירושין בודאי אלא שעכ"פ מודיע לה כך שאם ירצה לגרשה אח"כ בלי דבר יהיה רשאי אבל הוא לא יחליט כן בדעתו לחלוטין דאל"ה הוא מאנה אותה כי היא חושבת אולי אמצא חן בעיניו ויקיים אותי. ואולי י"ל דאפ"ה שרי' ולא הוה אונאה והטעאה דאיהי מטעה נפשה והנה יש להוכיח כן מרב ור"נ דאמרי מאן הוה ליומי ויודיע דביתהו דרב ודר"נ לא יתנו רשות לקיים אשה אחרת על אשתו וע"כ הי' דעתו לחלוטין לגרש זו ש"מ כשמודיעים לה מותר אלא די"ל הא קיי"ל יכול לישא כמה נשים ואפשר שלא דעתם לחלוטין לגרש אלא עכ"פ מוכח כן מרב אמי דס"ל אסור לישא אשה על אשתו וע"כ הי' דעת רב לגרש לחלוטין ואפ"ה מהני כשמודיע. והנה הכא מייתי רבא מהאי קרא ביושבת תחתיו והא דלא תני כן בבריי' התם י"ל לפמ"ש הר"ן בפ"ק בסוגיא נכתב ביום דלפעמים אדם רואה שזה אשתו לקצור וכל אשר לה הרבה. ואעפ"י שנתן עיניו לגרשה ממתין עד שאכל הפירות ע"כ ס"ל להך מ"ד מכיון שנתן עיניו לגרשה ותשב תחתיו אך רבא קפשיט למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה ואיכא דעביד הכא ע"כ צריך להביא קרא דאל תחרוש:

עיין במשלי ג' יש שם ו' לאוין באל נגד ו' דברים שבין איש לאשתו. א) שמונעו ממנה שארה כסותה ועונתה. אמר אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך. ב) שמצערה בשליחות הגט ששולח וחוזר אחריו ומבטל לצעורי קמכוון ר"פ השולח אמר אל תאמר לך ושוב ומחר אתן. ג) עיניו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמתו אמר אל תחרוש לרעך רעה והוא יושב לבטח אתך. ד) שממהר לגרשה בלי ערוה ובלי דבר אמר אל תריב עם רעך חנם והוא לא גמלך רעה. ה) שמקנא לה מכל אדם כפפוס אמר אל תקנאו באיש חמס אפי' באיש חמס אל תמהר לקנא. ו) ממצץ זבוב היינו ואל תבחר בכל דרכיו:

יש שנפל זבוב וכו'. עיין לעיל ו' ע"ב ותוס' ד"ה זבוב וכו' לכאורה זה הלוי ופלגשו שניהם לא טובים שהרי נתגלגל חוב על ידם מעשה פלגש בגבעה ויראה היא היתה פרוצה מעיקרא ועי"ז נענשה ונתגדל שערות באותו מקום מה שלא הי' בנות ישראל הכשרות וזה הלוי זבוב מצא ולא הקפיד כי מוציצו ושותהו עד שוב מצא נימא באותו מקום והרגיש שלא יפה עשה שהניח אשתו פרוצה והקפיד על מציצת הזבוב וא"ש דהסכים הקב"ה ע"י אביתר דזבוב ונימא א' הוא:

הא בזיוג ראשון הא בזיוג שני. וכן משמע בקרא כי יקח איש אשה ובעלה משמע זיוג ראשון צריך ערות דבר אבל בזיוג השני כתיב רק ושנאה האיש האחרון בלי שום טעם כמבואר בסוטה דף ו' ע"ב הנ"ל דלגבי שני זה בשם טוב הוה קיימא ואפ"ה ושנאה וכ' לה ספר כריתות כדכתיב אם שנא שלח: ובתשו' רשד"ם דארוסה דין זיוג שני יש לה והסברא נוטה כן דוקא זיוג ראשון ע"י בעילה היא אשת בריתך דאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה כמ"ש רמב"ן בפסוק ויאהב גם את רחל מלאה ואין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי אבל בארוסה ע"י כסף ושטר שלא ע"י ביאה לא עדיף מזיוג שני: הנה בעה"ט פ' תצא כ' דמש"ה כתיב כי ימות האיש האחרון משו"ה דהוא האחרון דנישאית לשנים ומת לא תנשא עוד ע"ש וצ"ל דס"ל כפירש"י ספ"ב דיבמות דגם נתגרשה ב"פ לא תנשא עוד וס"ל נמי מצרפי' מיתה וגירושין וזו כיון שנתגרשה מן הראשון ושוב מת השני ה"ל אחרון וצ"ל נמי דמ"מ אי לאו לא יוכל היתה מותרת להראשון דכיון דהמגרש עצמו חוזר ונושאה בטיל ליה ריע מזלא דגירושין שהרי חזר ונתפייס עמה: וחתני הרבני המופלג מו"ה דוד צבי נ"י אמר להפוסקים דב"ש וב"ה פליגי רק בזיוג שני א"כ ע"כ או ערוה או דבר מיירי בזיוג שני א"כ כבר היה לה בעל מקודם ומת ונישאי' לזה ומצא בה ערות דבר ונתגרשה. ושוב נישאי' לאיש אחר ויוצאת ממנו או בגט או כי ימות עכ"פ אתחזק בתרי זימני או גירושין או מיתה ודפח"ח: אבל מ"מ קשה מאוד לומר דקרא מיירי בזיוג שני ודעת הפוסקים הנ"ל נ"ל דס"ל כהרשד"ם דאירוסין הוה כזיוג שני וקרא מיירי כי יקח בכסף ובעלה או בנישאי' או באירוסין ואהא כתיב ערוה או דבר ומוקמי מסברא ערוה או בעילה ודבר אקיחת כסף והיינו כמו זיוג שני כנ"ל וש"ס לעיל דנדחק דאצטריך ערוה שתהא מותרת לאחר הומ"ל דאיצטריך לובעלה אלא עדיין לא אסיק אדעתי' לחלק בין זיוג ראשון לשני ולמסקנא אה"נ הומ"ל הכי ולפ"ז גם ר"ע מצי סובר כב"ה וכרבינו אלחנן ולא קשי' מדכתיב ונטמאה לבועל עמש"ל בזה וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף