תפארת יעקב/גיטין/צ/ב

תפארת יעקב גיטין צ ב

דף צ' ע"ב

בגמרא עם בני אדם ס"ד. נראה לי דהכוונה בפשיטות דמקמש"ל ר"מ פשיטא כיון דיוצאת וראשה פרוע דמעיקרא הוי מידת אדם רע כ"ש רוחצת והיינו דקאמר ס"ד דהיאך יעלה על הדעת שזו לא תהא ממידת אדם רע והנך דמעיקרא הוי מידת אדם רע ומשני במקום שבני אדם עומדין והוי כהך פריצות דמעיקרא כנ"ל, וארווח לן קושית התוס' בד"ה עם:

שם זכה שני שלחה וכו' ואם לאו קוברתו. הנה אי האי מימרא קאי לב"ה הוי לי' לומר בפשיטות כיון דמעיקרא כתיב ערות דבר דהיינו או ערוה או דבר לדברי ב"ה, ועלה קתני ג"כ תרתי דבדבר ושנאה האיש האחרון ובערוה או כי ימות האיש האחרון וצ"ל משום דמעיקרא כתיב לאיש אחר דהכתוב קראו אחר ש"מ דהכניס רשעה לביתו א"כ על כרחך ושנאה היינו אם זכה, ועיין מ"ש בתוס' בד"ה הכתוב:

שם הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני דאמר ר"א כל המגרש אשתו ראשונה וכו'. במל"מ פי"א מה"ג הקשה אהא דאמרינן בסנהדרין בא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש וקשה הא לגרש אסור דבר תורה רק במצא בה דבר עכ"פ ויחוד אינו רק דרבנן, ובאמת בלא"ה יש להקשות דהיאך למד דקשין גירושין דלמא שאני גירושין דדוד דאסורה לכ"ע ותצטרך לישב אלמנות חיות משא"כ גירושין דהדיוט מי שמעת לי' וע"כ דעיקר הוכחה מהנך פלגשים דהיו אסורות לדוד בלא"ה ומ"מ לא התירו לגרש ש"מ דקשין גירושין והתם גופא מוכח דס"ל דהנך פלגשים אסורות היו לדוד דהא מביא עלה הך דר' אלעזר דכל המגרש אשתו ראשונה וקשה מנא לן דהך דדוד בזיווג ראשון מיירי עד דמייתי עלה הך דר"א וע"כ משום דעיקר הוכחה מהנך פלגשים דשאר נשי דוד בודאי הי' אסור לגרש בלי טעם כלל והנך פלגשים זיווג ראשון הוי שהרי נשאם אחר שנעשה מלך שאמר לו הנביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה וע"כ בתולות היו דאל"כ הוי אסירי משום כלי שנשתמש בו הדיוט כו' כמו שאמרו בירושלמי פרק כהן גדול וממילא ניחא הכל:

איברא דקשי' לי בעיקר דברי הירושלמי פרק כהן גדול דהיכי דייק מהך דאינו מייבם דכ"ש כלי מלך שנשתמש בו הדיוט דאסור, דנהי דמשמע דע"כ משום כבודו אסרו לייבם דליכא למימר משום כל שאינו עולה לחליצה כדעת הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות מלכים דכיון דבחליצה גופא רק משום כבודו הוא לא שייך בזה כל שאינו עולה ליבום ודמי לחרש אף דאינו חולץ מייבם כיון דרק פומייהו הוא דכאיב להו כמ"ש התוס' ביבמות:

אבל הא קשי' לי דהא ע"כ דיבום שאני משום שאינו עולה לחליצה דהא כלי הדיוט דעלמא ע"כ הי' יכול להשתמש דאל"כ היאך נשא אביגיל אשת נבל ובת שבע אשת אורי', ובשלמא אשת אורי' איכא מ"ד שלא בא עליה מעולם אבל אביגיל קשה וע"כ או משום דאינה עולה לחליצה או משום דהיבום בעצמו פגם הוא להקים לאחיו שם ולא לו יהא הזרע, א"כ אין ראי' שנאסרו עליו הפלגשים:

ונראה לי לומר דאביגיל מותרת היתה לדוד אף שכבר נמשח למלך כיון דמוניטא של שאול קיים דמהאי טעמא הצילה אותו אביגיל מלהרוג נבל וביתו ואף לענין זה לא הי' חשוב מלך עדיין ואח"כ כשנעשה מלך שוב לא שימש בה הדיוט וממילא אין לגרשה כיון שנשאה בהיתר, ועוד אפי' לישא אותה אח"כ אפשר דהי' מותר כיון שלא נשתמש בה הדיוט רק כשהי' הוא ג"כ הדיוט:

ונראה לי שזה שרמזה לו אביגיל והיטב ד' לאדוני וזכרת את אמתך ואמרו במגילה שפיל ואזיל בר אווזא ועיני' מטייפין והיינו שרמזה לו שישאנה, והכוונה שאם לא יחזיק עצמו עכשיו למלך ולא יהרוג אנשי נבל ממילא יוכל לישא אותה כי נתנבאה שימות נבל וישאנה משא"כ אי יחזיק עצמו למלך ממילא אסורה לו ואי נימא דיכול הי' לישא אותה אפי' בעת שמלך כיון שלא שימש בה הדיוט רק קודם שמלך ודאי ניחא ואי נימא דבכה"ג הי' אסור אבל עכ"פ אם נשאה כשהוא הדיוט פשיטא שאין צריך לגרשה א"כ הך והיטב ד' לאדוני היינו במיתת נבל שכך נתנבאה עליו שימות כנ"ל, בזה:

בתוס' בד"ה עם בני אדם פי' בקונ' וכו' וקשה וכו' ולא איפשטא ואמאי לא פריך נמי עלה דברי התוס' צריכין ביאור דכי בשביל דמבעי' לן בסוטה איכא למיפרך הכא ואי הי' כוונתם דלמה לא פשיט מהכא לא הוי להו לומר ואמאי לא פריך נמי עלה, הלכך נראה כפי גירסת התוס' בסוטה עוברת על דת יהודית מותר לקיימה משמע בהדי' דוקא דת יהודית אבל בדת משה דהוא דאוריית' פשיטא להו דאסור לקיימה ואפי' דת יהודית נמי לא איפשטא התם א"כ ראשה פרוע דהכא דאוריית' דכתיב ופרע את ראש האשה אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועי ראש, ונהי דהוי מצי לשנויי כדמשני בכתובות דרך קלתה מ"מ אמאי לא פריך נמי עלה כדפריך ארוחצת ולישני באמת דרך קלתה, ומה שזכרו התוס' טוה בשוק הוא בטעות שהרי הר"ן העתיק דברי התוס' ולא זכר טוה בשוק כלל וכן הרא"ש ורי"ף לא זכרו בדברי ר"מ טוה בשוק והרי בשום מקום לא הוזכר טוה בשוק קודם ראשה פרוע, ואפי' לגירסת התוס' שלפנינו ע"כ דלאו דוקא נקטי רק העיקר ראשה פרוע, או דכוונת התוס' כך דנתכוונו לסתור דברי רש"י דהש"ס מקשה בפשיטות ס"ד, משמע דפשיטא לן דרק מצוה היא ולא חובה ורצו להוכיח דע"כ הני נמי י"ל חובה נינהו מדבעי לן ולא איפשטא והך ואמאי לא פריך הוא קושי', אחרת דהוי לי' להקשות אראשה פרוע דהכא דאוריית' הוא דבדאוריית' לא מבעי' לן ולשנויי דרך קלתה כנ"ל, אבל העיקר כפי גירסת הר"ן בתוס' דלא גרסינן טוה בשוק ואתי שפיר בפשיטות כפי הנ"ל:

בד"ה הכתוב קראו אחר, מיתוקמא אפילו כב"ה ואערות קאי ע"כ. יש לדקדק דמאי קשיא לן לב"ה ערוה למה לי הוי לי' לומר דקמש"ל ערוה דבהא הכתוב קראו אחר ואי לא זכה קברתו דזה הוציא רשעה מביתו כו', ואפשר דאי לא הוי כתיב ערוה כלל פשיטא לן דשני לאו שפיר עביד רק כיון דכתיב בקרא ערוה לאשמועינן דיכולה להנשא לאחר לכתחילה ס"ד דאיסורא נמי לא עביד השני כלל קמש"ל הכתוב בתיבת אחר לומר דמ"מ לאו שפיר עביד שנשאה. כנ"ל:

בגמרא אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. נראה לי לפי דהמזבח הוא לעשות שלום בין ישראל למקום ב"ה וכשאיש ואשתו בשלום שכינה שורה וח"ו להיפך גורם סילוק שכינה לזה ס"ד דמזבח לא איכפת לי' שהוא מחזיר השלום והשראת השכינה בקרבנות שמקריבין עליו קמש"ל דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות, הלכך אין ראוי לגרש אשתו הראשונה רק להיות עמה בשלום ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

סליק בס"ד פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף