אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/צ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שני כ"ז אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף צ[עריכה]

"מצא בה ערות דבר" בגירושי ארוסה[עריכה]

גט שנשלח על תנאי התלוי בזמן ועבר הזמן

במשנה האחרונה במסכת גיטין (צ.) תנן: בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר (דברים כד א) "כי מצא בה ערות דבר". ובית הלל אומרים, אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר" [- לבית הלל משמע להו או ערוה או שאר דבר סרחון. רש"י]. רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר (שם) "והיה אם לא תמצא חן בעיניו".

בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סימן ס) דן בגט ארוסה שהארוס שלחו על תנאי שאם לא יבוא מראש השנה של"ד עד ראש השנה של"ה יחול הגט, ואם יבא - לא יהיה גט. והשליח עיכב את עשיית שליחותו, ועבר הזמן ולא מסר הגט, ושאלתו אם יכול לשלוח את הגט לאותה ארוסה שלא תשאר עגונה כל ימיה.

והמהרשד"ם בתשובתו מביא את דברי הבית יוסף (אה"ע סימן קמד) שכתב על ענין זה דברים מפורשים: הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו, שאם לא יבוא מאותו יום עד שתי שנים... ועברו יותר מששה חדשים אחר השתי שנים, עשה מעשה ה"ר יודה בן בולאט ז"ל וציוה ליתנו לה והתירה מיד וכתב על זה פסק. וגם על ידינו היה מעשה פה צפת תוב"ב והתרנו בכנופייא, עכ"ל.


סברת המזרחי שאדם מקפיד על נתינת גט שנראה שגירשה ללא טעם

אמנם המזרחי חולק בזה ובכמה מקומות כתב לאסור נתינת הגט אחר שעבר זמן התנאי. ובתוך דבריו כתב סברא לפסול את הגט, שאף שמצד עצם הגט וזמן נתינתו, אין חשש במה שנותן השליח את הגט אחר הזמן ולא בתוך הזמן, אבל "לענין הכבוד והבזיון איכא קפידא", דהיינו שהבעל מקפיד שיתנו דוקא בתוך הזמן ולא לאחריו.

ומבאר הרא"ם דבריו: שאם היה נותנו לה תוך הזמן עם התנאי, היה נשמע הקול שהוא גט של מצוה, שחשש שמא ימות ותשאר זקוקה לאחיו. או ימות בשום מקום שלא יהיו שם עדים על מיתתו ותשאר עגונה כל ימיה, ויש לו כבוד מכל העולם. ואילו עכשיו שנתנו לה לאחר הזמן בלא שום תנאי, יחשבו העולם שעתה בשעת נתינת הגט שלח כדי לגרשה בגט מוחלט, והוא גנאי גדול שיגרש אדם את אשתו בגט מוחלט בלתי שום סיבה. שלבית שמאי אינו מגרשה אלא אם מצא בה ערות דבר, ולבית הלל אפילו הקדיחה תבשילו שפשעה כנגדו, אבל בלתי שום סיבה - לא. וכיון דאיכא בזיון דבעל... אין קפידא גדולה מזו. ומוסיף הרא"ם לפי זה שהרי זה כאילו התנה הבעל שיתן את הגט בתנאי, ואם נותנה לו לאחר הזמן הרי הוא כנותן לה גט בלא תנאי שלא לכך מינהו הבעל.


הגבלת המהרשד"ם לחידושו של המזרחי רק בגירושי נשואה ולא בגירושי ארוסה

והמהרשד"ם נושא ונותן בדברי המזרחי, וכותב: ועל כן היה נראה שהיינו יכולים להיסמך על המתירים, ובפרט שהחכם השלם כמהר"ר יודה אבן בולאט ז"ל עשה מעשה. וגם החכם כמהררי"ק [- רבי יוסף קארו] מעיד שבצפת תוב"ב הוא עם שאר החכמים עשו מעשה, אית לן למימר דהכי הלכתא, דמעשה רב עדיף. ומכל מקום עדיין היה לבי נוקפי ולא הייתי עושה מעשה, הואיל ויצא מפי הרב ז"ל [- המזרחי] להחמיר, שידענו גדול כוחו. אלא שמסייג המהרש"ם שמאחר שבנידון דידן האשה היא ארוסה ולא נשואה, ממילא יש לנו לומר שכל דברי המזרחי אינם אלא בנשואה ולא בארוסה - ובארוסה אין לבעל קפידא זו, וממילא יכול השליח לגרשה עתה אף שהוא כגט מוחלט בלא תנאי.

שכן מקור דברי המזרחי שגנאי הוא לאדם שיגרש את אשתו בלא טעם, הוא ממחלוקת בית שמאי ובית הלל אם יגרש אדם את אשתו רק כשמצא בה דבר ערוה או אפילו הקדיחה תבשילו. וכיון שפסוק זה "ודאי בנשואה משתעי, דהכי כתיב 'כי יקח איש אשה ובעלה'" אם כן יש לומר שלא נחלקו אלא באשה נשואה דוקא, וכפי שמשמע גם מדברי בית הלל שנקטו אופן זה של 'הקדיחה תבשילו' שהיא מהמלאכות שאשה נשואה עושה לבעלה (כתובות נט:). ואין לנו להרבות במחלוקת, אלא יש לומר שלא נחלקו התנאים אלא בנשואה אבל בארוסה מודים כולם לדעת רבי עקיבא שאפילו מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. "ואם כן, נסתלק טעם קפידת הכבוד והבזיון, שעל קוטב זה ייסד הרב הפסק שלו".


תמיהת המשנה למלך מהיכן הוציא מהרשד"ם שקרא ד'כי יקח' איירי בנשואה

על דברי המהרשד"ם תמה המשנה למלך (גירושין פ"י הכ"א): דברי מהרשד"ם קשים הם בעיני, דלפי הסברא אין לחלק בין ארוסה לנשואה. והראיה שהביא, דקרא ד'כי מצא בה ערות דבר' בנשואה מיירי מדכתיב 'כי יקח איש אשה ובעלה', לא ידעתי מנא ליה דקרא ד'כי יקח' דמיירי בנשואה, עכ"ל.

מלבד זאת מביא המל"מ תשובה אחרת שכתב הרא"ם (ח"ב סימן א) ששם הביא מחלוקת זו של ב"ש וב"ה בנוגע לשאלה שנשאלה שם על ארוס אחד שרצה לגרש את ארוסתו. הרי שהרא"ם עצמו סובר שמחלוקת זו היא גם בארוסה, ואם כן חשבון דבריו על קפידת הבעל יהיה גם בארוסה ולא רק בנשואה, נגד ביאור המהרשד"ם בדבריו. קושיא זו הקשה גם הגט פשוט (סימן קיט סק"ז).

ובגט פשוט שם הוסיף והקשה עוד, שכן בתוך דבריו (סימן לא) הוסיף המזרחי טעם נוסף לכך שלא יוכל השליח לגרש את האשה אחר הזמן, שכיון שהבעל מינהו לשליחות זו עם התנאי, אפשר שלא התכוון הבעל שיהיה זה שלוחו אלא לי"ב חודש, ואם כן כשעבר הזמן - בטלה שליחותו, ואינו יכול עוד לגרשה. וסברא זו - מעיר הגט פשוט - אין טעם לחלק בה בין ארוסה לנשואה.

על עיקר הערת המשנה למלך ש"לא ידעתי מנא ליה דקרא דכי יקח דמיריי בנשואה", כתב בספר שיבת ציון (סימן פח) שאף שאכן תחילת הפסוק עוסק גם בארוסה, שהרי 'כי יקח' מיירי בארוסה וכמו שלמדו חז"ל במסכת קידושין קידושי כסף מ'כי יקח' וקידושי ביאה מ'ובעלה', אבל סוף הפסוק "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו ויצאה מביתו..." משמע שהיא נשואה - "דסתם ארוסה היא בבית אביה ולא בבית הארוס".

אלא שיש להעיר על דבריו שהרי המהרשד"ם מפרש את דבריו "דהכי כתיב כי יקח איש אשה ובעלה" - הרי שהוכחתו שהפסוק איירי בנשואה הוא ממה שכתוב 'ובעלה', ועל הוכחה זו קשה באמת קושיית המל"מ שהרי הפסוק איירי בקידושי ביאה ולא בנישואין. ומה שהביא השיבת ציון ראיה מסוף הפסוק אין לזה רמז בדברי המהרשד"ם.


פלפול האורח לחיים בחילוק בין הבעל הראשון שנשאה לבעל השני שרק קידשה

פלפול נפלא כתב בספר אורח לחיים (מערכה ג) בדרך דרוש, אשר מתוך דבריו תעלה ארוכה גם ללימודו של המהרשד"ם מהפסוק. ונקדים: א' בגמרא במסכת קידושין (ט:) נחלקו חכמינו במקור קידושי ביאה: ובביאה, מנא לן, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, דאמר קרא "בעולת בעל", מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה. אמר ליה רב זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן, כעורה זו ששנה רבי "ובעלה" - מלמד שנקנית בביאה. אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל וכו'.

ב' עוד מובא שם לימודו של רבא בשם בר אהינא, מהפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה" - קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, ודקדוקו ממה שכתוב 'ובעלה' ולא 'או בעלה', כמבואר שם בגמרא. ויש להבין, לפי האמת שנדחו דברי רבא, מדוע לא כתוב 'או בעלה' כקושיית רבא.

ג' בספר ישועות יעקב (אה"ע סימן קיט סק"ה) דקדק בלשון הכתוב, מדוע לגבי האיש הראשון כתוב שגרשה כיון ש"מצא בה ערות דבר" ואילו לגבי האיש השני כתוב סתם "ושנאה האיש האחרון".

אמנם לפי דעת המהרשד"ם יבואר הכל כמין חומר, שכן באמת כל מה שצריך שימצא בה ערות דבר הוא רק בנשואה ולא בארוסה, ולכן דוקא בראשון שכתבה בו התורה 'כי יקח' דהיינו קידושי כסף, ואחר כך 'ובעלה' דהיינו נישואין, כי ביאה אחר קידושין עושה נישואין, ממילא הרי היא נשואה ולכן אין לו לגרשה אלא 'כי מצא בה ערות דבר'. ולכן מדגישה התורה 'כי יקח... ובעלה' ולא 'או בעלה', כי הביאה כאן היא כתוספת לקידושין, נישואין אחר קידושין.

משא"כ האיש האחרון שנאמר בו 'והלכה והיתה לאיש אחר' - הוייה בעלמא דהיינו קידושין, ממילא הרי היא ארוסה שלדעת מהרשד"ם יכול לגרשה לכו"ע אם מצא אחרת נאה הימנה, ולכן כתבה התורה סתם 'ושנאה'.

ואמנם הדברים אמורים על דרך דרוש, אבל עכ"פ מתוך הדברים מצאנו יישוב לדברי מהרשד"ם שנראה שאף לו הוקשה כן מה שנאמר 'כי יקח... ובעלה' ולכן סבירא ליה שבפשטות הכתוב עוסק אכן בנישואין שאחר קידושין, 'ובעלה' בוי"ו החיבור כתוספת על 'כי יקח'. ואף שיש שדרשו 'ובעלה' על קידושי ביאה, מכל מקום פשטיה דקרא איירי בנישואין, ועל זה ממשיך הכתוב ומצריך שימצא בה ערות דבר.


קושיית הירושלמי למה לי איסור 'לא ישוב לקחתה' הרי אסורה על בעלה מדין סוטה

בשו"ת חתם סופר (אה"ע סימן קנ) מובאת בתוך דברי התשובה ראייתו של רבי משה מינץ אב"ד ור"מ דק"ק אובן ישן שלדעת בית שמאי לא יגרש אלא אם כן מצא בה ערות דבר גם בארוסה, וזאת מקושיית הירושלמי (סוף גיטין) למה לי לאו של 'לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה' הרי בלאו הכי בעלה הראשון אסור להחזירה, כי אם גירשה - הרי זה כי מצא בה ערות דבר - ואם כן הרי היא סוטה האסורה על הבעל.

ותירץ הירושלמי, כפי שהביאו התוספות (גיטין צ. ד"ה מה) שהוא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וקשה [וכן הקשה רע"א בגליון הש"ס] כיצד יעבור עליו בשני לאוין, הא 'אין איסור חל על איסור' וכיון שנאסרה עליו כסוטה שוב לא תאסר עליו מלאו ד'לא יוכל בעלה'.

ועל כרחך צריך לומר שהפסוק אצטריך לספק סוטה שקינא לה ונסתרה, שאזי אף שאסורה על הבעל אך אינו לוקה אם נבעלת לו, כיון שהיא טוענת ברי לי שלא נטמאתי. אבל אם אחרי שגירשה ונשאת חזר ולקחה, אז התווסף עליה האיסור של 'לא יוכל'. ומיגו שנוסף עליה נוסף גם על בעלה אף שהיא כבר אסורה עליו באיסור סוטה'.


הוכחת רבי משה מינץ שלדעת ב"ש לא יגרש בלא ערות דבר גם בארוסה ודחיית החת"ס

ולכאורה קשה אם היא ספק סוטה מדוע לא ישקנה מים המאררים ומדוע גירשה, אלא ע"כ הפסוק איירי בארוסה שאין משקים את הארוסות, ואם כן מוכח שדין זה הוא גם בארוסה. אמנם החתם סופר דחה הראיה בקל שכן "מי הכריחו לאוקמא בארוסה, אולי בנשואה ובזמן דליכא מים מאררים, או שאין הבעל מנוקה מעון, או איכא עד אחד שנטמאת שאינה שותה". גם את עיקר קושיית רע"א מיישב החתם סופר, שכן כיון שלא משכחת לה לאו זה אלא באופן זה - אם כן גזירת הכתוב היא שיחול איסור על איסור, כמו שאמרה תורה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב.


נידון המשנה למלך אם לדעת המהרשד"ם צריך עכ"פ גם בארוסה למצוא אחרת נאה הימנה

ובמשנה למלך הוסיף לדון לדעת המהרשד"ם האם עכ"פ צריך שימצא אחרת נאה הימנה כדי לגרשה, או שבארוסה אפילו בלא טעם זה יכול לגרשה. וכתב להוכיח נידון זה ממה שאמרו בגמרא (גיטין צ:) על הפסוק "כי שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל": 'כי שנא שלח' רב יהודה אומר, אם שנאתה שלח [- כרבי עקיבא. רש"י], רבי יוחנן אומר, שנאוי המשלח. ומסיקה הגמרא: ולא פליגי, הא בזוג ראשון [- אשת נעורים. רש"י], הא בזוג שני, דאמר רבי אלעזר, כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, ע"כ.

ולכאורה צ"ב מדוע הוצרכה הגמרא להעמיד 'כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני', לימא כולהו בזיווג ראשון ומה שאמר רב יהודה אם שנאתה שלח היינו בארוסה ועכ"פ צריך שימצא אחרת נאה הימנה, ומה שאמר רבי יוחנן שנאוי המשלח היינו בנשואה. אלא מכאן מוכח שלדעת המהרש"ם בארוסה אף אין צריך שימצא אחרת נאה הימנה, וממילא אי אפשר להעמיד את דברי רב יהודה בארוסה, כי אז לא היה שייך להתנות שילוחה ב"אם שנאתה".