תפארת יעקב/גיטין/עד/א

תפארת יעקב גיטין עד א

דף ע"ד ע"א

בגמרא איכא בינייהו דר"ז פירש"י דר' יוסי סבר הכא לית לה מזוני וכ"ע אית להו דר"ז, ותמהני דהיאך ס"ד כיון שבאמת נתברר דאותן שעות הקודמות לא היו סמוך למיתה א"כ באמת לא נתגרשה אז כלל והיאך ס"ד דלית לה מזונות, ובודאי רחוק לומר דעל הרגע סמוך למיתה דנין דבהא ודאי נראה פשוט כיון דבאמת ע"כ נתגרשה אז דאי אח"כ אין גט אחר מיתה א"כ כיון דמגורשת אז למה יהא לה מזונות, ולולא דבריו נראה לי דפליגי בדר' זירא דר"י לית לי' דר"ז רק בעלמא אין לה מזונות כל היכא דמגורשת ואינה מגורשת לכך לא נקט כאן הך לישנא דהכא באמת יש לה כנ"ל ורבנן ס"ל דר"ז דבעלמא נמי אית לה לכך נקטו כאן הך לישנא כמו בעלמא, ולפי זה הכא באמת ליכא נפקותא רק דנ"מ בעלמא כנ"ל, ודע דלפירש"י אין צריך לומר תרי תנאי לר"י לפי מה שפירשתי לעיל דמתניתין בחי א"כ יש לומר בחי מודה ר"י דיש לה מזונות, ודוק:

בד"ה אשם תלוי וכו' אלא הדבר תלוי. ולא ניחא להו לומר דטעמא דר"מ דבעי חתיכה אחת משתי חתיכות דא"כ לא הוי לי' לומר בעילתה תלוי' דמשמע דטעמו לפי שעומד להתברר אפי' יסבור כר"י דמספקא לן אי מעת נתינה קאמר או מעת שהוא בעולם מ"מ לא מייתי אשם תלוי וע"כ משום דמודה דלא בעי חתיכה משתי חתיכות רק לפי שהדבר מתברר אח"כ ומה שכתבו ושמא אי הוי מספקא לן וכו' דמאיזה צד לא יבוא כיון דחתיכה מב' חתיכות לא בעי וצ"ל משום דמספקא להו כיון דבעת שחטא הי' עומד להתברר רק אח"כ אירע קלקול שאי אפשר להתברר בכה"ג לא מייתי, וכן באכל חתיכה ידועה לעדים ומתו העדים אח"כ ג"כ אפשר דלא מייתי אשם תלוי כנ"ל:

במשנה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן. יש לחקור אם בא אחר ונתן עבורה מאתים זוז לקיום התנאי אי מהני, אי נימא כמו דלא מהני מחולין לך דאמרינן לצעורא איכווין ולא צערה כמו כן לא מהני רק שתתן היא דאל"כ לא צערה או דנימא דמ"מ כיון דאותו אחר נתן עבורה הוי כאלו היא נתנה אף שלא קנתה המעות קודם שיהיו שלה:

ואשר הביאני להסתפק בזה שלא נתבאר לי מה ביקש התנא לאשמועינן בהך דינא דאי כשנתנה מגורשת פשיטא ואם לא נתנה דאינה מגורשת פשיטא, וכן הקשו בגמרא אסיפא פשיטא ואפי' לר"ה דס"ל דמגורשת תיכף מ"מ א"א לומר דמתניתין הא קמ"ל דמ"מ הך ותתן למה לי פשיטא דצריכה ליתן, ובשלמא לר"י י"ל דקמש"ל דמגורשת ותתן אז יחולו הגירושין אבל לר"ה הך ותתן מיותר גם יש לדקדק מה ששאלו בגמרא מאי ותתן אטו לא ידע פירושא דותתן, גם יש לדקדק מאי דקאמר עלה ר"ה והיא תתן אטו נסתפק לן בפירוש ותתן אי הבעל יתן או האשה דהא ותתן אמרו במשנה ובודאי דהיא תתן ולא הוא, לכן נ"ל דזו הוא ששאלו בגמרא מאי ותתן בודאי צריכה ליתן לקיים התנאי ואמר עלה ר"ה והיא תתן דקמש"ל דדוקא היא בעצמה צריכה ליתן לא שיתן אחר עבורה ור"י אמר דהכוונה להרחיק הגירושין עד הנתינה ולא קודם:

ואע"ג דגבי קידושין נמי אמרינן הכי והתם ודאי מהני מחולין לך דהא לאו לצערו מיכוונת א"כ ממילא ראוי דתהני שיתן לה אחר עבורו שלא משל בעל כלל הא ליתא דהתם נמי אף דמחולין לך מהני, נתינת אחר לא מהני, דאמרינן דנתכוונה לראות שהיא חביבה עליו עד שהוא נותן לה מאתים זוז הלכך בנתינת אחר לא נתקיים התנאי אבל מחולין לך כיון שהוא רוצה ליתן רק היא מוחלת הרי נתקיים התנאי כפי מחשבתה, כנ"ל ועמ"ש לקמן בגמרא באבעיא דמחולין שם נתנה לו בתוך שלשים מגורשת. יש לדקדק מאי קמש"ל דאי נתנה מגורשת ומה יש לה לעשות עוד, ובגמרא שאלו פשיטא ומשני מהו דתימא קפידא לאו קפידא וכו', וזו אינה תשובה רק על מה שאמרו ואם לאו אינה מגורשת אבל בנתנה שתהא מגורשת אכתי קשיא, ורחוק לומר דאיידי דבעי למיתני ואם לאו נקט מעיקרא דמגורשת, דמי לא סגי לי' לומר ולא נתנה בתוך ל' אינה מגורשת, ואפשר לי לומר דס"ד דלישנא דקאמר מכאן ועד ל' יום היתה כוונתו לומר דבסוף ל' יום יושלם התנאי ומשך קיום התנאי יהא מכאן ועד ל' יום ואי נתנה בתוך ל' יום לא מהני קמש"ל דהיתה כוונתו להרחיב קיום התנאי עד ל' ובתוך זמן ג"כ מהני, כנ"ל:

שם ואם לאו אינה מגורשת. בגמרא מבעי' לן באומר הרי את מגורשת על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך מהו ומסיק דלא מהני, ויש להסתפק בקובע זמן כהך דהכא ואמר מחול לך דהיינו שמחל קביעות הזמן אי נימא דבהא נמי אמרינן לצערה כיון בקביעת זמן זה והרי לא צערה או דמ"מ כיון דנותנת לו מאתים זוז יכול למחול קביעת הזמן:

והנה אי עברו שלשים יום ובא למחול לא מבעיא לי דודאי לא מהני דכבר נתבטל הגט כיון שעבר זמן קיום התנאי דאל"כ תפשוט בעיא דלקמן ממתניתין דאי מחולין לך מהני ע"כ שאינו רוצה לקבל והרי נתינה בע"כ לא שמי' נתינה אלא ודאי דבהא לא מבעיא לן דלא מהני אבל אי מחל לה בתוך ל' יש להסתפק, והשתא ליכא למיפשט ממתניתין דמיירי שנותנת אחר ל' דכבר עבר זמן קיום התנאי דודאי לא מהני מחילה, ולכאורה יש להוכיח מהא דפריך בגמרא פשיטא והוי לי' לומר דקמש"ל אפילו מחל לה בתוך ל' לא מהני רק שתתן לו דוקא וכל שלא נתנה אינה מגורשת ומדלא משני הכי ש"מ דבאמת מהני מחילה מיהו יש לדחות דהש"ס לא ניחא להו לומר מה דתפשוט בעיא דבסמוך מדלא פשטינן לה ממתניתין והוצרכו לומר רבותא אחרת כי היכי דלא תפשוט בעיין, ועמ"ש לקמן בגמרא בזה:

בגמרא מאי ותתן וכו' מאי בינייהו עד צריכה הימנו גט שני. ראיתי לבאר סוגיא זו כי יש לתמוה בה הרבה גם דברי הרמב"ם ז"ל תמוהין מאד בזה ולדעתי דבריו מוכרחין בגמרא כמו שאבאר, לכן ראיתי לברר הכל לנכון:

א) יש לתמוה על ר"י דס"ל לכשתתן הא בהדיא קתני במתני' בסיפא באומר על מנת שתתני לי מכאן ועד ל' יום נתנה לו בתוך ל' מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, והשתא לר"י ע"כ מיירי שהגט קיים עדיין בידה דהא בשעת קיום התנאי היא מתגרשת וכך אמרו בהדיא א"ב שנתקרע הגט או שאבד, והשתא תיקשי במה נפשך מה דעתו של בעל עכשיו אחר ל' אי רוצה שתתגרש הרי הגט קיים ופשיטא דיכול למחול המעות לגמרי לר"י ולגרשה מכאן ואילך דאפילו מסר לה גט לפקדון יכול לגרש בו אח"כ שיאמר הא גיטך וכ"ש כאן דנתן לגירושין כיון שמתרצה אח"כ שתתגרש מי ימחה בידו ואי דאינו רוצה שתתגרש כיון שכבר עברה התנאי אפילו בתוך ל' אי חוזר בו ואינו רוצה לא מהני אפילו תתן לו בתוך ל' דהא בתנאי אם יכול לבטל הגט בינתיים שלא יועיל קיום התנאי כלל והוא תמוה לכאורה:

ב) תמוה לי טובא מה ששאל מאי בינייהו מאחר דלר"ה מגורשת היא תיכף ולר"י א"א היא עד שתקיים התנאי ואטו עד השתא לא ידענו ההפרש בין א"א לפנויה ובין מגורשת לאינה מגורשת ובכל מקום שיש פלוגתא דלמר מגורשת ולמר אינה מגורשת הכי שאלו מאי בינייהו ואף כאן בתוך הזמן לר"ה מגורשת ולר"י א"א היא:

ג) יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל פ"ח מה"ג והביאו הר"ן ז"ל וז"ל ודאמרינן דהיכא שנתקרע הגט או שאבד דמגורשת היינו דוקא בעל מנת משום דכאומר מעכשיו דמי, אבל באם כיון שאין הגט חל אלא בשעה שהתנאי מתקיים משמע שאם נתקרע קודם לכן אינה מגורשת כלל ואפילו נשאת תצא, ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר שאם נשרף הגט או שאבד קודם שנתקיים התנאי שהוא באם אינה מגורשת ולכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא, וכבר השיגו הר"ר משה הכהן ז"ל עכ"ל הר"ן:

והנה מאי דקשיא לי' ז"ל לא קשיא ולא מידי דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם לומר בנתקרע הגט שלא תצא בנשאת, ומה שאמר ואם נשאת לא תצא היינו בלא נתקרע רק הוא חושב שם כל מה שיש בין תנאי אם לתנאי על מנת דבתנאי אם במת הבעל ונשרף הגט אינה מגורשת כלל וכמו כן לא תנשא קודם קיום התנאי ואם נשאת לא תצא ולהיפך בתנאי על מנת מת הבעל או נשרף מגורשת ומותרת לינשא לכתחילה קודם קיום התנאי ובחלוקה זו של נשואין לא מיירי בנתקרע הגט שהרי כתב בפירוש בנתקרע אינה מגורשת, וכבר זכר בפירוש פ"י מה"ג שבכל מקום שזכר אינה מגורשת אפילו ריח גט אין בה, ודבר זה ברור ומבואר לכל מעיין ברמב"ם שדברי הר"ן הללו תמוהין מאד בזה:

איברא הא קשיא מה שתמה ה"ה שם דאפילו בגט קיים מן הדומה שהיא א"א גמורה קודם קיום התנאי כל שהתנאי באם [ומדברי ה"ה הללו ג"כ מבואר דלא כהר"ן הנ"ל אם לא שנדחוק בדברי הר"ן להסב דבריו לדברי ה"ה ואינו במשמע כלל]:

הן אמת כי מה שכתב שם ה"ה וז"ל ואת"ל שכשנתקיים התנאי נמצא שלא בא על אשת איש ונתגרשה למפרע אפילו הכי ניחוש שמא יבטלנו הבעל קודם קיום התנאי ונמצאת אשת איש למפרע עכ"ל, והא נמי לא קשיא כלל שהוא הבין מה שכתב הרמב"ם לא תצא היינו שיהא מותר לדור עמה קודם קיום התנאי והא ודאי ליתא דכיון דלכתחילה לא תנשא והיינו שמא לא תקיים התנאי או יבטלנו הבעל ה"ה בנשאת שאסורה להיות יושבת תחתיו ומשמשתו רק תקיים התנאי ולא בא לומר רק שאין הדין שתצא בגט כמו כל א"א שזינתה דתצא מזה ומזה אבל מודה שצריכה לקיים התנאי תיכף ואז תשאר תחת בעלה אך הא ודאי קשי' למה לא יהא דינה שתצא מזה ומזה דהא בתנאי אם א"א גמורה היא וראוי שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ומכח הקושיות הנ"ל הכריח דע"כ לר"י ג"כ הגירושין מתחילין מעת נתינה וגומרין בקיום התנאי וההפרש בין ר"ה לר"י הוא דלר"ה כל הגירושין בעת נתינה ולבסוף אין כאן רק קיום תנאי ולכך אין צריך שיהא הגט קיים אבל לר"י נגמרו הגירושין בעת קיום התנאי לכך צריך אז שיהא הגט קיים שאין גירושין גומרין בלא גט. אבל כל שהי' הגט קיים ונתקיים התנאי נתגרשה למפרע ולא הוי א"א גמורה שיהא דינה שתצא מזה ומזה בנשאת והכרח זה הוא מכח קושיא הנ"ל דאל"כ מה יענה ר"י להך סיפא דמתני' בקובע זמן כמו שכתבתי מקודם וזה ששואל מה בינייהו ג"כ סמך עצמו על קושיא זו דע"כ גם לר"ה כשנתקיים התנאי לא היתה א"א גם מעיקרא [ובהכי ניחא דלא הוי בתנאי אם מוקדם בזמן]:

והשתא לא קשיא מה שהקשו התוס' והרשב"א דלמה לא קאמר מעיקרא שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר דמ"מ כיון שנתקיים התנאי אח"כ לא הית' א"א מעיקרא ותפסו בה קידושין שהרי אפילו נשאת לא תצא אפילו לר"י, אמנם בקידושין שפיר קאמר נ"מ שפשטה ידה דכמו שהבעל יכול לבטל הגט קודם קיום התנאי בתנאי אם כיון שלא נגמרו הגירושין עד שיתקיים התנאי כמו כן יכולה היא לבטל הקדושין קודם שיקיים הבעל התנאי וכיון שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר הרי ביטלה הקידושין והא דלא קאמר נ"מ שחזרה בה וביטלה הקידושין ולמה לי פשטה ידה קושיא זו קשה בלא"ה ויתבאר לקמן בס"ד ותליא בפלוגתא דר"י ור"ל פרק האומר בלא בא אחר וקידשה וחזרה בה ע"ש כמו שאבאר לקמן]:

ומהתימה על ה"ה הנ"ל שלא השגיח בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה"ג ושם ביאר דבריו בפירוש ושם חילק בין האומר ולא תתגרשי אלא עד שתתני לי מאתי' זוז ובין האומר אם תתני דבזה יש שם גירושין מיד ואינן גומרין עד שיתקיים התנאי ולכך אם נשאת קודם קיום התנאי לא תצא רק שצריך שיהא הגט קיים והיינו ממש כמו שכתבתי והוציא כן מסוגיא זו כמו שביארנו:

שם שפשטה ידה וכו' לשון זה קשה מאד אצלי ומי לא הוי סגי להו לומר שקיבלה קידושין מאחר וכן בסוף מכילתין קאמר א"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר, ונראה לי דאף דקי"ל שתיקה בשעת מתן מעות כגון שזרק לה קידושין ושתקה תיכף הוי כהודאה מ"מ היינו דוקא בקידושין שהם ברורים לכל אבל בכה"ג דהכא או במוחזקת לא"א וזרק לה קידושין בכה"ג לא מהני דסברא דכיון דהכל יודעין דא"א היא מאי איכפת לה והכא נמי אפילו לר"י מ"מ לאו כולהו דינא גמירי וכל שכבר נתקדש' לא איכפת לה וכן אמרו גבי ציפתא דאסא כה"ג דלא מהני שתיק' ולכך אמרו בכל כיוצא בזה שפשטה ידה להורות דוקא שנתברר רצונה בקידושין בודאי לא על ידי שתיקה דבכה"ג לא הוי כהודא' וכבר כתבתי מזה בא"הע הלכות קידושין:

שם וקיבלה קידושין מאחר. יש לתמוה כיון דבכל תנאי באם יכול לבטל הגט קודם קיום התנאי כמ"ש הרמב"ם בפ"ח א"כ למה לא קאמר בפשיטות שחזרה בה ואינה רוצה בקידושין ודוחק לומר דלא בעי לומר נ"מ מה דפליגי ר"י ור"ל פרק האומר דלר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור וכ"ש נתינת מעות ליד אשה דחשיב מעשה דהא קי"ל כר"י דס"ל חוזרת אפילו בנתינת מעות ועוד דאפשר דהכא אפילו ר"ל מודה דדוקא התם דתליא בחסרון זמן שאמר התקדשי לי אחר ל' ס"ל לר"ל דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הכא דמחוסר מעשה קיום התנאי אפילו לר"ל יש לומר דחוזרת:

לכן נראה לי דהכא היינו טעמא דאי לא קיבלה קידושין מאחר רק שחזרה בה א"כ ע"כ שאינה רוצה עכשיו לקבל להתקדש דאי רוצה עכשיו הרי מקודשת היא עכשיו במעות הללו כיון ששניהם רוצין וע"כ שאינה רוצה לקבל א"כ הוי לה נתינה בע"כ ולא נחית השתא בהני תרי לישני דרבא דלקמן אי נתינה ע"כ הוי נתינה או לא וכיון דאי לא הוי נתינה אפי' לר"ה לא מהני לא נקט נ"מ בהא רק בקיבלה קידושין דאז שפיר יש נ"מ שרוצה עכשיו לקבל ולהתקדש לראשון דלר"ה מהני ולר"י לא מהני דכבר נתקדשה לשני קודם קיום התנאי:

והי' אפשר לומר דהכא אפי' למ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה אתי שפיר לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל לקמן דלא אמרו הוי נתינה רק שיפטור הנותן מנתינתו אבל בקידושין כיון דלא יהיב לה אינה מקודשת, אבל באמת הא ליתא דע"כ לא שייך סברת הרשב"א רק באומרת לו תן מנה ואקדש אני לך דבאותו המנה מקודשת לו הלכך אפילו אי הוי נתינה מ"מ כיון דלא יהיב לה אינה מקודשת אבל הכא דבפרוטה דמעיקרא דקיבלה מדעתה נתקדשה והנך מאתים לקיום התנאי הם כל דהוי נתינה מקודשת וכ"כ הר"ן ז"ל להדי' לקמן דבקידושין מקודשת ובודאי לא פליג הר"ן על הרשב"א הנ"ל שלא זכר דעתו כלל רק הר"ן כתב בהדיא בהך גוונא דהכא שקידשה על מנת ליתן לה מאתים והרשב"א דייק בהדיא שאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך והיינו דבמנה תתקדש לו, וזה ברור ועמ"ש לקמן שם:

שם ואי אשמועינן גבי קידושין וכו' משום דכסיפה למיתבעי' וכו'. תמוה לי דמ"מ הא שם בקידושין ג"כ קתני בסיפא בקובע זמן על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד ל' יום ואי לא נתן בתוך ל' אינה מקודשת א"כ הוי לי' לר"י לומר בקידושין בהך גוונא בקובע זמן ושמעינן שפיר אפי' היכא דלא כסיפה למיתבעי' דס"ס צריך שיתן לה בתוך ל' דאל"כ בטלו הקידושין ממילא מ"מ מקודשת לכשיתן וכ"ש גירושין דלרחוקה קאתי, וביותר תימה דכיון דעביד צריכותא בגיטין וקידושין הרי שחששו שלא נטעה לחלק בסברא בין גירושין לקידושין א"כ כיון דבכל חד איכא סברא שתהא מקודשת לכשתתן משא"כ באידך דבגירושין איכא סברא דלרחוקה קאתי ובקידושין איכא סברא דכסיפא למיתבעי' א"כ אכתי קשה היאך הניחו מקום לטעות דהיכי דלקרובה קאתי ולא שייך כסיפה למיתבעי' בהא יש מקום לומר דמודה ר"י דוהוא יתן וליכא למימר, דבאמת בהא מודה ר"י דהא ליתא כיון דטעמו דעל מנת אינו כמעכשיו בודאי אינו מחלק כלל וא"כ הוי לי' לומר בקידושין בקובע זמן ולאשמועינן אפי' לקרובה ואפילו לא כסיפה למיתבעי' מ"מ מקודשת רק לכשיתן דהשתא לא שמענו רק היכא דלרחוקה קאתי או כסיפה למיתבעי' ואי נימא דבאמת פלוגתא דר"ה ור"י אכולה מתניתין קאי אסיפא נמי דמיירי בקובע זמן אם כן אין צריך תו לאשמועינן לר"י בגירושין:

ומה שנראה לי בענין זה דאע"ג דמסיק לקמן דלא מהני מחולין לך בתנאי מאתים זוז היינו דוקא בגירושין כדקאמר טעמא לקמן דלצעורא מיכוין אבל בקידושין דלהרוחה מיכוונית ולא לצערו יכולה למחול לו, והשתא ממילא בקידושין אפילו בקובע זמן שייך כסיפה למיתבעי' דאי תתקדש למפרע תיכף הרי היא אשתו גמורה וכבר אמרו כל לגבי בעלה ודאי מחלה ויריאה שמא יבקש ממנה שתמחול לו וכסיפה מיני' שלא תמחול אבל אי לא תהא מקודשת רק אח"כ לא כסיפה מני' שלא תרצה למחול דאכתי לאו בעלה הוא כלל. כן שם ולאחר לא תנשא עד שתתן,. ה"ה פ"ח מה"ג הלכה א' והר"ן כאן כתבו דס"ל להרמב"ם דהך ברייתא נדחית היא מכח הך סוגיא דעל מנת שתנשאי לפלוני דהיכי דקיימא בדידה לא חיישינן שתעבור ולא תקיים וכן מהך סוגי' דהמגרש דמקשה אי הכי בכלהו תנאי דעלמא נמי לא תנסיב ע"ש, ואני תמה מאד דמהך סוגיא דעל מנת שתנשאי לפלוני להיפך מבואר דמוכח התם דזהו דוקא לר"נ דס"ל בקונם עיני בשינה היום דלא חיישינן שישן למחר משום דבדידי' קיימא אבל לר"י התם דלא קי"ל כוותי' מוכח בהדיא דאפי' כה"ג חיישינן שמא לא יקיים ועוד דהא קי"ל הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד ופסקה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות תרומות דחיישינן שמא ימות א"כ הכא נמי כיון דאי מת אמרינן לי ולא ליורשי הרי לא מיקרי דבר שבידה לקיים דשמא ימות ולא תוכל לקיים ועוד שמא לא ירצה לקבל, ודעת הרמב"ם ז"ל דנתינה בע"כ הגט פסול א"כ אין בידה לקיים כיון דבעינן דעתו דוקא, וביותר אני תמה שהרי דעת ה"ה ז"ל להרמב"ם דהא דקי"ל באומר אם לא באתי עד י"ב חודש ומת דמ"מ אסורה להנשא עד תשלום י"ב חודש דבעינן שיתקיים התנאי בפועל א"כ כ"ש הכא דבעינן שיתקיים בפועל והיאך תנשא קודם קיום התנאי, ועוד היאך אפשר דהרמב"ם מיירי בתנאי כהך ברייתא דהא בהדיא קאמר ג"כ ומקיימת התנאי אחר מותו ובהך תנאי קי"ל לי ולא ליורשיי ועוד כיון שלא שמענו בשום מקום דמותרת לינשא לכתחילה ואדרבא בהך ברייתא מבואר ההיפוך תיקשי בגמרא גופא היכי פריך לר"ע אי הכי בכולהו תנאי נמי כיון דמהך ברייתא מוכח באמת דאסורה לינשא:

ודבר ברור הוא דמודה הרמב"ם בהך תנאי שתתן מאתים זוז כיון דאי מת או שאינו רוצה לקבל לאו בדידה קיימא לקיים התנאי ע"כ פשיטא דאסורה לינשא ולא מיירי רק בתנאי שיכולה לקיימו בלי שום עיכוב או בשב ואל תעשה דבהא אמרינן כיון דכל אימת שתקיימנו מתגרשת למפרע לא חיישינן שלא תקיימנו כל ימי' ומסתמא כשנשאת יודעת בעצמה שתקיימנו, אבל באם כיון שלא נגמרו הגירושין עד קיום התנאי אינה יכולה לינשא לכתחילה אבל בהך תנאי דהכא דאין הדבר תלוי בידה כלל רק ביד הבעל ג"כ מודה שלא תנשא, וכבר ביאר פ"ט מהלכות תרומות דחיישינן כה"ג שמא ימות, וכן ה"ה גופא כתב בדבר שהוא ביד אחרים מודה הרמב"ם. והך דהכא כביד אחרים הוא כמו שביארנו כנ"ל:

תדע דאי הי' מקום לומר דהכא מותרת להנשא לכתחילה מה צורך לו להמציא נפקותא בין ר"ה לר"י בנקרע ונאבד הוי לי' לומר בפשיטות לר"ה מגורשת ומותרת להנשא תיכף ולר"י לכשתתן דוקא והוא נפקותא פשוטה ומבוארת דלמר מגורשת תיכף ומותרת לינשא תיכף ולמר אינה מותרת רק לכשתתן וע"כ דלכ"ע הך תנאי דהכא כתנאי התלוי ביד אחרים דמי, כמו שביארנו:

שם נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם. יש לדקדק בהאי לישנא אטו ליכא נפקותא בין המגורשת ואינה מגורשת רק ליבם והוי לי' לומר נתנה מגורשת לא נתנה אינה מגורשת ואנו יודעין שהמגורשת אינה זקוקה ואסורה לכהן ואינה מגורשת זקוקה ליבם ואי יש לה בנים ממנו מותרת לכהן:

והנה לפי מה שכתב ה"ה פ"ח מהל' גירושין לדעת הרמב"ם דכמו דבעינן שיתקיים התנאי בפועל גבי הרי זה גיטך אם לא באתי עד יב"ח כמו כן. בעינן שיתבטל בפועל דוקא ואסורה להתייבם רק תחלוץ, והשתא שפיר קאמר נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם אבל מ"מ אינה מתייבמת כיון שלא נתבטל בפועל, והיינו דקאמר בתר הכי ע"כ לא פליגי אלא בלי ולא ליורשיי דליכא למימר דטעמא דת"ק דס"ל דאינה מגורשת רק לכשתתן והוי גט אחר מיתה דא"כ הוי לי' לומר לא נתנה אינה מגורשת כלל כמו כל תנאי אם דאי מת הבעל קודם קיום התנאי אינה מגורשת כלל דאין גט אחר מיתה:

אבל דברי ה"ה הללו תמוהין לפע"ד מכמה טעמים אף שכתב שזה דקדוק נפלא מורה על שכל רבינו, חדא כיון דלא מתייבמת אף שאין כאן צד ספק דהא בודאי לא יתקיים התנאי א"כ כיון דאינה מתייבמת הרי כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ודוקא היכא דאיכא ספק חולצת ולא מתייבמת מספק אבל כאן לא משום ספק הוא ולמה יועיל חליצה במקום שאסור לייבם ועוד הרי בקובע זמן ל' יום ס"ל לרמב"ם דאי לא נתנה בטל הגט ומתייבמת והא ע"כ אינה מתייבמת רק אחר עבור ל' יום אפילו מת בתוך ל' דהא לא נתבטל בפועל עד עבור ל' וא"כ הרי כל שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ושוב אינה מתייבמת ולא חולצת, ועוד היאך אפשר דבהך דאם לא באתי הטעם דלא נתקיים בפועל הא כל תנאי מותרת לינשא לכתחילה להרמב"ם כמ"ש להדי' בהלכה א' ויש לה להנשא לכתחילה, והשתא תיקשי מה בכך דלא חיישינן שלא תקיים מ"מ הרי לא נתקיים בפועל והרי באם לא באתי ע"כ יתקיים וליכא למיחש שלא יתקיים בשום פנים שהרי מת ומ"מ בעינן שיתקיים בפועל וכ"ש בתנאי שצריכה לקיימו שכל זמן שלא נתקיים אין ראוי שתנשא לכתחילה ועוד אדרבה כיון דבעינן התם שיתקיים בפועל א"כ ממילא אי נתבטל התנאי נהי שלא נתבטל בפועל עכ"פ כיון שלא נתקיים בפועל ולא יתקיים לעולם ממילא בטל הוא, באופן שדברי ה"ה הללו תמוהין לפע"ד:

לכן ברור דכוונת הרמב"ם כדעת הטור דמספקא לן אי לי ואפילו ליורשיי או ולא ליורשיי, והיינו כיון שלא זכר יורשין כלל יש לומר דממילא לא נתכוין רק לצערה ואף ליורשין או כיון שלא זכר יורשין כלל לא מהני ליורשין, ורשב"ג סובר דודאי אפילו ליורשין קאמר, והיינו דקאמר שאין הגט בטל כיון שלא קבע זמן והיינו אף שלא תתן ליורשין דלמה לה ליתן שלא יועיל לפטרה מיבם א"כ ממילא בטל התנאי שהרי אינה נותנת, ועל זה קאמר דבזה אינו בטל כיון שלא קבע זמן, והיינו דדייק דלא פליגי רק בהא דאי לכשתתן ס"ל לת"ק א"כ הוי גט לאחר מיתה ואינה מגורשת כלל:

ובהכי ניחא מה שתמה המ"ל על לשון הרמב"ם שכתב הלכך אף שנתקרע הגט או אבד קודם שמת הרי זו אסורה לזר עד שתחלוץ ולשון זה תמוה מאד דאטו בקריעת הגט תהא טפי מגורשת מאי הוא קיים, ולהנ"ל ניחא דאי הגט קיים איכא למיחש טפי שלא נתכוין ליורשין מדלא זכר בשעת מיתה שתתן ליורשין כיון שהי' הגט קיים הוי מהני אבל בנקרע קודם שימות אין ראי' שלא זכר ליורשין קודם מותו שהרי אם לא נדון דבריו שבתחילה ליורשין לא יועילו דבריו אח"כ כיון שאין הגט או בעולם ואין דבריו מעלין ומורידין כלל מ"מ חוששין שמא לא נתכוין ליורשין וזקוקה ליבם לכך לא תנשא עד שתחלוץ כנ"ל ועיין מ"ש בסמוך בד"ה ע"כ לא פליגי:

שם נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים. יש להסתפק לת"ק בפירש ליורשין ג"כ אי בעינן שיתן דוקא ליורש הראוי לירש מן הדין או לכל הראוי ליורשו אף שעכשיו אינו יורש דיש יורש הקודם לו:

ולכאורה יש להוכיח מדברי רשב"ג דקאמר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים, והשתא הא אי זקוקה ליבם קא מיפלגי וא"כ ע"כ איכא אח וא"כ היאך תתן לאחד מן הקרובים בשלמא לאביו לא קשיא דהוא קודם בנחלה ליוצאי יריכו ואף דיבם יורש מ"מ אי נותנת לאביו אין כאן יבם כלל אבל פשיטא דאח לעולם קודם לשאר קרובים, אבל באמת הא ליתא ואדרבא מדלא קאמר רשב"ג נותנת ליורשין רק אמר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים ש"מ דכל הקודם בנחלה קודם לנתינה זו, רק כוונת רשב"ג אם אין האב רוצה נותנת לאחיו ואי הוא אינו רוצה לקבל נותנת ליורשין אחריו, ואף דס"ל כל עכבה שאינה הימנה אינה עכבה מ"מ כיון שיכולה ליתן לשאר יורשין צריכה ליתן ועוד דלא הוי עכבה שאינו הימנה שהיתה יכולה ליתן בחייו וכל שלא נתנה היא עיכבה, ולפי זה אי כולם אין רוצין לא קיימה תנאה אפי' למ"ד עכבה שאינה הימנה לא הוי עכבה רק אי נתינה בע"כ מהני יכולה ליתן להם בע"כ, כנ"ל:

שם ע"כ לא פליגי כבר כתבתי ליישב דלא קאמר דת"ק ס"ל לכשתתן דלשון זקוקה ליבם דקאמר ולא קאמר אינה מגורשת ומגורשת משמע לי' דבלי ולא ליורשיי פליגי דלת"ק כיון שלא התנה על זה אינה יכולה ליתן ליורשין שמא לא נתכוין כך ומ"מ לא אמרינן דתתייבם שמא נתכוין ליורשין וכדברי הרמב"ם או כסברת ה"ה הנ"ל דלא נתבטל בפועל:

אמנם לדעת התוס' דר"י נמי מספקא לי' אי על מנת הוי כמעכשיו א"כ אכתי הוי לי' לומר דלת"ק מספקא לי' אי על מנת כמעכשיו ולכך נקט זקוקה ואינה זקוקה:

לכן נראה לי לומר עוד דקשי' לי' במה שאמר נתנה אינה זקוקה ליבם ומאי קמש"ל פשיטא דאי קיימה תנאה בחיים מגורשת גמורה היא ולא הוי לי' לומר רק ומת זקוקה ליבם רשב"ג אומר נותנת לאביו וכו', ומדקאמר נתנה אינה זקוקה ע"כ דקמש"ל דבכל גווני אינה זקוקה אפי' כבר נקרע הגט בעת נתינה כל שהי' הבעל חי או אינה זקוקה ליבם ולהיפך בלא נתנה בכל גווני זקוקה, ושפיר דייק דרק בלי. ולא ליורשי פליגי, כנ"ל:

שם אמר לך ר"י הא מני רבי הוא. יש לתמוה מאיזה צד יפרש ר"י מתני' לכשתתן כיון דרבי בעצמו סובר להלכה על מנת כמעכשיו היאך יסתום מתני' למ"ד אינו כמעכשיו מה שאינו הלכה לפי דעתו, ונראה לי דהך רבי לאו היינו רבי שסידר המשנה רק רבי שהתיר השמן המוזכר בע"ז והוא נכדו של רבי בעל מסדר המשנה, כנ"ל:

בתוס' בד"ה ר"ה אמר וכו' פסקינן הלכתא כר"א כו'. דברים הללו צריכין ביאור דהא שם בדברי ר"א לא זכר על מנת כלל רק אנו מכריחין מדבריו שנתכוין לקדשה תיכף אם כן אי על מנת אינו כמעכשיו דנין כוונתו דנתכוין מעכשיו כיון דכך אנו מכריחין כוונתו:

ואמת דבגמרא גופא התם יש לתמוה מאי ענין הך דר"ה אמר רבי לדר"א סוף סוף יש להוכיח מדבריו דנתכוין מעכשיו כמו שאנו מכריחין על מנת מדבריו:

ונראה לי דודאי יש להבין מה ענין זה על מנת כמעכשיו, ומאיזה צד נכלל מעכשיו במאמרו על מנת, לכן ברור דכך הכוונה דודאי כל מי שיאמר הרי את מקודשת או מגורשת בודאי דנין כוונתו תיכף הלכך אם אמר על מנת אין דנין שהרחיק הגירושין ונשאר מאמרו הרי זה גיטך ממילא מעכשיו כי בעל מנת בודאי לא נרמז הרחקת הגירושין אבל אי אמר הרי זה גיטך אם תתני לי כו' האי אם כלאחר והוי כאומר אחר שתתני לי מאתים זוז, אבל על מנת כיון דלאו לאחר הוא ממילא הוי כמעכשיו, והשתא הך דר"א דהתם הי' מקום לפרשו דמקדשה במנה שלם ואפילו תנאי אם לא הוי רק במנה זו מקדשה וכיון שנתן לה דינר אינו כלום ועל זה אמרו כיון דאמר מנה ונתן דינר ע"כ לא הי' כוונתו לקדשה במנה דלמה לו ליתן דינר דכיון דאין לו עכשיו אז כשיתן לה מנה יקדשה דהשתא נמי אינו כלום, וע"כ דהוא מקדשה בדינר רק בתנאי שישלים עד מנה, והיינו דאמרינן דממילא הוי כמעכשיו כמו על מנת כיון שלא זכר אם והוא קידשה עכשיו ואמר לה הרי את מקודשת, א"כ כל שלא זכר בדבריו להרחיק הגירושין ממילא דנין כמעכשיו כמו בעל מנת, אבל אי על מנת אינו כמעכשיו והיינו דבעינן דיפרש מעכשיו כל שהטיל תנאי בקידושין א"כ הך דר"א נמי אינו מוכרח רק שהטיל תנאי לא שקידשה במנה שלם אבל עכ"פ כיון שהטיל תנאי בעינן שיזכיר מעכשיו בפירוש ושפיר קאמר דר"א כדר"ה אמר רבי וממילא מוכח דכך הלכה כיון דהלכה כר"א, ודוק:

בד"ה איכא בינייהו ולעיל גבי גט הוי מצי למימר נמי כו' והכא נמי הוי מצי למימר כו' אבל לא מצי למימר שנתאכלו וכו'. עמהרש"ל ומהרש"א מה שתמהו בזה דדברי התוס' סותרין עצמן למה שכתבו בדיבור שאחר זה דלר"י ג"כ צריכה גט מספק וכן תירצו בעצמם פרק האומר ע"ש:

והרב מהרש"א כתב דכוונת התוס' בקיבלה משלישי עוד קידושין והיינו שקיימה התנאי בין שני לשלישי ע"ש, אבל לדעתי אי אפשר לומר כן דהא הר"ן פרק האומר הקשה דהיכי קאמר הך נפקותא שפשטה ידה הא קי"ל א"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת דהוי כאומרת גירשתני, ותירץ דהתם שאני שלא הי' שום ספק בקידושי בעלה אבל הכא אין ראי' מה שקיבלה קידושין דחשבה דאינה מקודשת כר"י לכשיתן, והשתא ממילא ליכא נפקותא בקיבלה משלישי דלר"ה נמי צריכה גט משלישי דאיהי ס"ל א"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין צריכה גט דהשתא ליכא למימר דלכך קיבלה דחשבה דקידושי שני אינו קידושין א"כ למה קיבלה משני הא היתה א"א מראשון וע"כ דחשבה דכבר נתגרשה מראשון א"כ כשקיבלה משלישי הוי כאומרת גרשתני:

אבל לדעתי נראה לי לפרש דברי התוס' ולא יקשה כלום, והוא בשום לב שפתחו לומר הוי מצי למימר נמי ובתר הכי כתבו הכא נמי מצי למימר, ובודאי לא על חנם הפכו דבריהם, גם יש לתמוה על מה שכתבו אבל לא מצי למימר בנתאכלו, דמה בקשו בזה אי באו לחדש דין דנתאכלו לא מהני מה ענין זה לכאן הא מבואר הוא להדיא בש"ס פרק האומר, ואי באו ליישב מה דלא קאמר בנתאכלו הא כמו דהוי מצי למימר בפשטה ובנקרע ולא קאמר כן יש לומר בנתאכלו ולא קאמר ומאי קשי' להו טפי נתאכלו מפשטה ונקרע:

לכן נראה לי דודאי הא אין להקשות דלימא בתרווייהו בפשטה וכן תרווייהו בנקרע, דלא מבעיא בפשטה דליכא למימר כיון דלר"י ג"כ ספק הוא, ונהי דודאי יש חילוק בין מקודשת ודאי למקודשת ספק מלבד מה שכתב מהרש"א אלא בפשיטות דיכול לדור עמה ובספק צריכה קידושין אחרים אבל אין זו קושי' כלל דפשיטא דניחא טפי לומר נ"מ בנקרע דהוי נפקותא גמורה לר"ה אינה צריכה גט ולר"י צריכה גט כמ"ש התוס' בקידושין אבל בלא"ה אי אפשר להקשות שיאמר חדא נפקותא בתרווייהו בין פשטה בין נקרע, והטעם כיון דעביד צריכותא לר"ה ולר"י דבקידושין בלבד יש לומר דכסיפה למיתבעי', ודבר זה אי אפשר רק בשתי הנפקותות האלו פשטה ונקרע דאי לא נדע רק פשטה בלבד לא נקרע יקשה מה בכך דכסיפה למיתבעי' מ"מ מאי איכפת לה שתהא מקודשת תיכף הא יכולה לקרוע שטר הקדושין וא"כ לא צריכה לתבוע דהוא תובע עצמו דחושש שתקרע השטר ובוודאי אי אפשר לומר דרק בקידושי כסף ס"ל לר"י לכשיתן ולא בשטר וכמו כן להיפך אי לא נדע רק נקרע ולא פשטה אכתי יקשה מה בכך דכסיפה למיתבעי' מ"מ בקידושי כסף לא תועיל כלום במה שלא תתקדש רק אח"כ דמה יש לה לעשות כיון דפשטה לא מהני ונתאכלו ודאי לא מהני אפי' בתנאי אם א"כ אין הפרש אי תתקדש תיכף או אח"כ דס"ס לא ימהר ליתן לה דכל אימת שיתן תהא מקודשת וע"כ משום דנקרע מועיל לר"י וגם פשטה מועיל לר"י, והשתא כיון דהכל תלוי בהנך תרתי שפיר קאמר הני תרי נפקותא, רק שיש להקשות דהוי לי' לומר נמי פשטה דאף דלר"י הוי ספק מ"מ איכא נמי נפקותא בין ספק לודאי וכמו כן אי הוי אמר ג"כ פשטה שפיר הוי מצי לומר אח"כ נקרע בלבד כיון דכבר ידענו פשטה ג"כ מגירושין, רק בהא יש לומר דהוי מצי לומר ולא אמר דאטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל וכל זה אי בנתאכלו לכ"ע לא מהני אבל אי נתאכלו ג"כ לר"י מהני יש להקשות דהוי מצי לומר תרווייהו בנקרע גרידא ואי קשיא קידושי כסף בהא נמי מהני נתאכלו, והשתא לא שייך לתרץ דהוי מצי למימר ולא אמר דלמה לו לשנות הנפוקותא כיון דמצי לומר בקידושין הך גופא דבגירושין:

והשתא שיעור דברי התוס' דמעיקרא הוי מצי לומר ג"כ בפשטה רק לא אמר רק חד נ"מ ובתר הכי ג"כ הוי מצי לומר בנקרע כהך דמעיקרא רק כיון דסגי לי' לעיל בחדא נפקותא הוצרך לומר בתר הכי פשטה דע"כ צריך לידע תרווייהו אבל לא מצי למימר בנתאכלו דאי הוי מצי לומר הוי קשה באופן אחר דלמא תרווייהו בנקרע ובהא לא שייך הוי מצי למימר, כנ"ל:

והשתא בקידושין קשי' להו דלימא תרווייהו בפשטה שפיר כתבו דהוי ספק ולמה לו למינקט נ"מ בספק או ודאי וניחא טפי נפקותא דנקרע וממילא הוצרך לומר למטה פשטה אבל כאן כתבו דהוי מצי לומר הא נמי בפשטה ג"כ כתבו דהוי מצי למימר דודאי נפקותא איכא גם בהא בספק או ודאי, ודוק היטב כי דברי התוס' מדוקדקין מאד וניחא הכל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף