תפארת יעקב/גיטין/עד/ב

תפארת יעקב גיטין עד ב

דף ע"ד ע"ב

בתוס' בד"ה אדמיפלגי, תימא וכו' ועוד וכו'. ולדעתי נראה לפרש סוגיא זו בפשיטות לפי מה שהוכחתי לעיל דף ע"ב במשנה זה גיטך אם מתי דע"כ לא פליגי רק במהיום ולאחר מיתה אבל במעכשיו ולאחר מיתה לכ"ע תנאה הוי כדעת הרמ"ה סימן קמ"ה וכן מוכח באמת במשנה שם דכיון דקתני מעיקרא מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי והדר בספיקא לא קאמר רק מהיום ש"מ דבמעכשיו ליכא ספיקא, והא דקתני מעיקרא מעכשיו אם מתי היינו להורות דמהיום כמעכשיו וכן מוכח בגמרא שם כמו שהארכתי שם, והשתא הכא הכוונה כיון דחזינן לר"י דס"ל על מנת כמעכשיו ומהיום הוי ספק ש"מ דמהיום גרע מעל מנת דהא במעכשיו ליכא ספיקא ועל מנת כמעכשיו ובמהיום יש ספק, והשתא לר"י דס"ל על מנת בעלמא אינו כמעכשיו הוי להו ליפלוגי בעל מנת שאמות דודאי ליכא למימר דלדידי' לרבנן לא הוי גט כלל כיון דבמהיום הוי ספק לרבנן כ"ש בעל מנת דחזינן לר' יוחנן על מנת עדיף דהוי כמעכשיו ודאי ובמהיום ספק לרבנן וע"כ דה"מ דעל מנת אינו כמעכשיו בעלמא היכי דהוי גט אח"כ ג"כ אבל במיתה דאי אינו כמעכשיו אין גט אחר מיתה ספיקא הוי עכ"פ דאדם יודע שאין גט אחר מיתה ותנאה הוי כדאמרינן פרק האומר בקידושין וכמו כן ליכא למימר דבעל מנת הוי גט גמור לרבנן מכח אין גט אחר מיתה הא ליתא דכיון דמהיום אם מתי הוי גט גמור ומ"מ לאחר מיתה מספקא לן שמא חזרה היא אף דאין גט אחר מיתה, א"כ על מנת נמי כיון דאינו כמעכשיו יש להסתפק שמא אינו תנאי דאי הך סברא דאדם יודע משוי לי' ודאי גט במהיום נמי הוי לן למימר הכי, והשתא קושיות התוס' מיושבין חדא בחברתה דבע"מ במיתה ודאי ספק הוא דאל"כ הוי סברות הפוכות מר' יוחנן ושפיר הוי להו לחלוק בעל מנת שאמות ושפיר הוי שמעינן מהיום מכ"ש דעל מנת דלא הוי גט גמור לרבנן ומשני דקמש"ל רבותא לרבי דאפי' מהיום הוי גט גמור לרבי, כנ"ל בזה ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בא"ד ונראה לר"י וכו' אבל עד שיתן הוי ספק כו' דמספקא לי' כו' ואין סברא לומר כלל וכו'. כוונתם דקשיא להו מנא לי' למקשה דלר"י ספק להקשות עליו אדמיפלגי, ואהא כתבו דאין סברא לומר, אבל כבר כתבתי מה שנראה לי דבמיתה באמת ס"ל ספק אבל בעל מנת שתתני מאתים זוז שפיר יש לומר דהוי ודאי, תדע דלא קתני בהך משנה דבאותן הימים גט ואינו גט כדקתני לעיל במתני' דזה גיטך אם מתי ובמתני' דלא תתייחד ע"ש גם יש להוכיח מהא דקאמר לעיל גבי קידושין לר"י מכי יהיב לה הוא דהוי קידושין השתא לא הוי קידושין משמע דלא הוי קידושין כלל:

הן אמת שיש לדקדק למה גבי גט קאמר נפקותא בין ר"ה לר"י בנקרע ולא קאמר טעמא כלל רק לר"ה אינה צריכה גט שני ולר"י צריכה גט שני ובקידושין קאמר טעמא לר"ה תנאה בעלמא הוי וכו' ולר"י לכי יהיב הוי קידושין כו', ולשיטת התוס' יש לומר דגבי גט לר"י נמי הוי ספק לכך לא מצי לומר לא הוי גט רק צריכה גט שני דגט ראשון נמי גט ספק הוי עכ"פ אבל בקידושין כיון דמספקא לן אי על מנת כמעכשיו והיא פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר ממילא לא הי' כוונתה רק שיחולו אח"כ כיון שהיא מעיזה לקבל קידושין מאחר דמהאי טעמא א"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת דהוי כאומרת גרשתני מכח חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה א"כ כאן ג"כ כיון שלא נתברר לשון זה מה הוא אין כאן קידושין כלל דלא נודע אם נתרצית להתקדש תיכף וקבלת קידושין שלה מורה להיפך וכיון שלא נתברר לעדים דנתקדשה תיכף ממילא אין חלין רק אח"כ, וניינו דקאמר בקידושין לא הוי קידושין כלל:

ועוד יש להביא ראי' לדברי ר"י דאי ס"ל לר"י דמעיקרא לא הוי קידושין כלל תיקשי סיפא בקבע זמן אי מרוצה הבעל לקבל אחר ל' הרי הגט ע"כ קיים ומגורשת עכשיו ואפילו לדעת מי שאומר דצריך ליטול הגט ולחזור וליתן ולומר הא גיטך היינו לר"ה דכבר נתגרשה מעיקרא וקנאתו וגרע ממגרש חוץ מפלוני דבשביל דקנאתו ליפסל לכהונה צריך לחזור וליטול הימנה אבל לר"י כיון דלעולם לא נתגרשה רק בעת קיום התנאי ממילא כל שהוא מרוצה בגירושין אח"כ והגט קיים בידה לא גרע מנתן לה לפקדון והכא עדיף דאפילו הא גיטך נראה דאין צריך כיון דבלא"ה אינה מגורשת כלל רק אחר קיום התנאי ואז מתחילין הגירושין ואי דאינו רוצה באמת שתתגרש הואיל ולא קיימה התנאי מעיקרא א"כ אפי' בתוך ל' יכול לבטל הגט לגמרי ולחזור בו לר"י וכבר כתבתי להוכיח מזה כדברי הרמב"ם, אבל לשיטת ר"י ניחא דנ"מ בקיבלה קידושין מאחר דאי נתנה בתוך ל' חלין הקידושין מספק דעל מנת כמעכשיו ואי נתנה אחר ל' אין חלין בודאי רק מעכשיו וקידושין דמעיקרא לאו כלום נינהו ובעיקר ביאור דברי התוס' אין להאריך כי כבר ביאר הרב מהרש"א בזה לנכון ע"ש בגמרא פשיטא מהו דתימא קפידי' לאו קפידא וכו' יש לדקדק דהוי לי' לומר דקמש"ל אפי' נתרצה ליתן לו אחר ל' לא מהני כדקי"ל מחולין לך לא מהני והנה אם נתרצה אחר ל' לא קשיא דודאי בהא לא מהני מחילה דכבר עבר התנאי ונתבטל רק דהוי לי' לומר אפילו נתרצה מעיקרא ומחל לה הזמן שתתן אח"כ:

והנה לפי דעת הרא"ש לקמן בהך דאיצטלית דאי נתנה לו דמים מדעתו מהני אפי' לרבנן ולא דמי למחולין לך דמוחל לגמרי אבל על גוף האיצטלית יכול למחול א"כ יש לומר דה"ה נמי על הרוחת הזמן יכול למחול לכ"ע וע"כ דלא מחל רק עד אחר ל' ואז כבר נתבטל, ומ"מ יש לומר דדוקא באיצטלית יכול למחול דמקבל כל שיווי האיצטלית ואין הפרש בין דבר עצמו או שוויו אבל בהרווחת הזמן כיון דודאי לכ"ע אין הפרש בין אי אמר מחולין לך כל המאתים או שאמר מחול לך זוז אחד דודאי לעולם לא מהני ה"ה בהרווחת הזמן כיון דזמן יש בו שיווי ממון הוי כמוחל מן המאתים זוז דלכ"ע לא מהני:

ויש לי לומר עוד להיפך דאפי' אי מחולין לך מהני הכא לא מהני מחילה, והטעם דבמאתים זוז והוא אומר מחולין לך הטעם דהוי כאלו אומר התקבלתי כהך דקונם דבסמוך וכמו כן באיצטלית כשנותנת לו המעות והוא מתרצה הוי כאומר התקבלתי האיצטלית אבל כאן אימת יאמר התקבלתי אי אחר ל' כבר נתבטל הגט שכבר עבר התנאי ואי בתוך ל' אי יאמר התקבלתי מאתים למה יקבל אחר ל' הא כבר קיבל ולא שייך שיאמר באם שאקבל אחר ל' הריני כאלו התקבלתי עכשיו כה"ג לא מצינו כלל התקבלתי, והשתא ממילא ניחא דלא בעי לומר דקמש"ל אפי' נתרצה בתוך ל' להרויח הזמן לא מהני דא"כ יהא מוכח דברישא מהני מחולין לך דהוי כאומר התקבלתי דאל"כ הוי לי' לתנא לאשמועינן רבותא דאפילו ברישא לא מהני מחולין ובאמת קי"ל דמחולין לך לא מהני אפי' ברישא לכך הוצרך לומר דקמש"ל דלא נימא ליזרוזי אמר הכי:

שם חסורי מחסרא והכי קתני וכו' איצטליתא דוקא קאמר לה. יש לתמוה לר"י דס"ל לעיל לכשתתן ולכי יהבה הוא דמתגרשת א"כ היכי דמי אי דאינו רוצה רק איצטליתו הרי בידו לבטל הגט לגמרי ואפי' תתן לו איצטליתו ולא ירצה לא מהני ואי דהוא רוצה לקבל א"כ כיון דלדידי' ע"כ הגט קיים דאי נקרע אינה מגורשת כדאמרינן לעיל א"כ כיון שרוצה תתגרש, בשלמא לר"ה לא קשיא דמיירי בנקרע הגט ועוד לדידי' כיון דכבר נתגרשה מעכשיו אי תקיים התנאי לא גרע מהרי את מותרת חוץ מפלוני דהואיל דקנאתו ליפסל לכהונה צריך לחזור וליטלו הימנה וליתן לה אבל לר"י דלא נתן לה הגט שתתגרש רק אחר קיום התנאי פשיטא שאין צריך ליטלו הימנה ואדרבא נראה לי דאפי' הא גיטך אינו צריך ואפילו רשב"א דפליג לקמן גבי כנסי שט"ח הכא מודה דהתם לא היתה הנתינה לגירושין אבל הכא כיון דנתן לה לגירושין שתתגרש אחר שתתן א"כ כל שמוחל התנאי ממילא מתגרשת בנתינה קמייתא ומה שהיא מתרצה עכשיו בגירושין סגי לכ"ע דאפילו היתה מקיימת התנאי ממש לא היתה מגורשת רק עכשיו לא מעיקרא א"כ מה נפקא מינה אי נתרצה עכשיו שתתגרש בלי קיום התנאי שלא יועיל. וראיתי להרשב"א ז"ל שהקשה בפשיטות אהך דאיצטלתא דוקא במה נפשך אי אינו רוצה תפשוט נתינ' בע"כ דהוי נתינה ואי רוצה תפשוט מחולין לך דלא מהני ותירץ דהך מחולין לך לבטל התנאי בא והכא לא קאמר מחולין רק לקיים התנאי ובדמים אינו מתקיים, ואין זה נכון דמשמע בגמרא להדיא דמחולין לך הוי כמו התקבלתי ש"מ דבכך מקיים הוא התנאי, ועוד הקשה יהא גט עכשיו ע"ש שהאריך, ולק"מ דמיירי בנקרע ונאבד הגט או שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר דלא מהני מה שתתגרש מעכשיו שתהא מקודשת למפרע אבל לר"י ודאי קשיא. ובהא נראה דאפי' הא גיטך לא בעינן רק גילוי דעת שהוא רוצה בגירושין סגי כמו שבארנו ומזה נראה לי ראי' ג"כ לדברי הרמב"ם דבתנאי אם ג"כ כל שנתקיים התנאי והגט קיים מתחילין הגירושין למפרע ונגמרו בקיום התנאי או כשיטת התוס' דלר"י גם כן ספק אי על מנת כמעכשיו כנ"ל:

שם תבעי לרבנן תבעי לרשב"ג וכו' דלא אחלה גבה. יש לדקדק כיון דס"ל דהך מחולין ומחולין דאיצטלת חדא מילתא הוא א"כ הוי לי' למיבעי בהך דאיצטלת גופא לרבנן אי דוקא בלא מחל אבל במוחל מהני או דלמא אפילו מחל, ועוד דהוי לי' לומר או דלמא אפילו אחלה פליגי כדרך הש"ס בכל מקום דמפרש צד הב' ג"כ, ומזה הי' נראה לכאו' ראי' להרא"ש דגבי איצטלת לכ"ע מהני מחילה, והיינו דקאמר ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דלא אחלה אבל באחלה מודי והכא נמי הא אמר מחולין לך. וצד השני הוא מה שמחלק הרא"ש שיש חילוק בין מוחל הכל למוחל איצטלת בעד דמים ולא הוצרך להזכירו דזהו מה שזכר לרשב"ג:

אמנם יש לתמוה על הרא"ש דאי הך דאיצטלת שלא מדעתו א"כ מוכח דאי היתה נותנת לו האיצטלת בעצמו שלא מדעתו לכ"ע היתה מגורשת א"כ מוכח דנתינה בע"כ הוי נתינה לכ"ע:

מיהו יש לומר לפי מה שהקשו התוס' למה נתינה בע"כ לא הוי נתינה הא הוי עכבה שאינה ממנה והלכה כרשב"ג במשנתינו, ולי אין זו קושיא כלל דאכתי יכולה לקיים התנאי אח"כ דאטו בעכבה שאינה ממנה כבר קיימה התנאי רק שאינה צריכה לקיימו וזהו במת הבן ואב שכבר נתבטל והואיל ולא הי' ממנה מגורשת אבל במאתים זוז הרי יש לה זמן ליתן כל אימת שתרצה ואכתי חל עלי' קיום התנאי כיון דאכתי לא נתנה דבע"כ לא הוי נתינה, ולפי זה באיצטלת דהכא אי היתה נותנת לו האיצטלת אפילו ע"כ הרי אין העכבה ממנה וכל אימת שיתרצה תהא מגורשת ואי לא יתרצה לעולם הרי אין העכבה ממנה אבל דמים לא הוי כלל קיום התנאי והוי העכבה ממנה ולרשב"ג דמים נמי הוי קיום התנאי ואפי' אי נימא דרבנן דהכא יסברו דעכבה שאינה ממנה לא מהני כרבנן דלקמן, מ"מ נראה לי דהיינו דוקא בעכבה שאינה ממנו ג"כ אבל בעכבה ממנו ולא ממנה בהא אפשר דכולי עלמא מודו כנ"ל:

אך בעיקר פי' הסוגיא נראה לי בדרך אחר, דודאי הך דאיצטלת ג"כ מדעתו מיירי והא דקאמר ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דלא אחלה כך הכוונה דכל כמה דהי' האיצטלת קיים לא מחל לה רק עכשיו שאבד מרוצה בדמים ולא שייך לומר התקבלתי רק בדבר שיש במציאות לקבל יכול לומר התקבלתי אבל כיון שנאבד ואיננו כבר בטל התנאי ובטל הגט ולא שייך שיאמר התקבלתי אח"כ כמו לעיל לאחר ל' דודאי לכ"ע אינו יכול לומר מחולים לך דכיון שאי אפשר לה לקיים התנאי כלל לא שייך התקבלתי רק במקום דאפשר לה לקיים וליתן שייך שיאמר התקבלתי כאלו נתנה, ולפי זה כך הדין דאי איצטלת קיים יכול למחול אבל אי לא מחל רק כשאבד רוצה בדמים לא שייך התקבלתי:

שם א"ל אינה מגורשת. לא נתבאר לי לשון זה, דהא במשנה אמרו הרי זו מגורשת ותתן הרי דקודם קיום התנאי קראה מגורשת, והשתא בשביל דלא מהני מחולין לך קראה אינה מגורשת הא אכתי מגורשת הוא רק שתתן, ואפשר לומר דהך מחולים לך הכוונה אותן מעות שתתני לי לקיום התנאי מחולים לך א"כ כל מה שתתן לו לקיים התנאי כבר הם שלה ואינם שלו א"כ לא קיימה התנאי כלל וא"כ הוי נמי שמת הבעל ואינה מגורשת וצ"ע ועמ"ש בתוס' בד"ה מכלל:

שם הכי השתא התם לצעורא כו', הרשב"א ז"ל דיקדק מכאן דאפי' לרשב"ג אמרינן לצעורא דלכ"ע פשוט לו דאינה מגורשת והקשה על זה מהך דהנקה לקמן דלרשב"ג לא אמרינן לצעורא, וע"ש מה שדחק ליישב דלרשב"ג עיקר להרוחה ולצעורא ג"כ ולרבנן רק לצעורא, ומלבד הדוחק צ"ע כמו דלרשב"ג כיון דלהרוחה עיקר אמרינן יב"ח להחמיר כ"ש דאין להוכיח מרבנן דמחמרי דלית להו הרוחה כלל דלמא משום דלצעורא מחמרי אבל הרוחה ג"כ ס"ל:

אבל עיקר קושית הרשב"א ז"ל לק"מ לפע"ד, דודאי לרשב"ג ג"כ אינה מגורשת, אבל טעמו כמו שאמרו לעיל דדוקא באיצטלת דמפייסא לי' בדמי אבל לגמרי לא דס"ל דאינו יכול לומר התקבלתי כדס"ל לר"מ גבי נדר דאסור עד שיתן רק דרבנן אדרבנן קשיא לי' דאינהו אמרי גבי נדר דיכול לומר התקבלתי ולמה מחולין לך לא מהני והוצרך לחלק דהתם להרוחה הכא לצעורא אבל רשב"ג דס"ל באיצטלת תתן דמים לית לי' לצעורא והתקבלתי נמי לית לי' כר"מ רק תליא דדמים מהני דלא נתכוין דוקא איצטלת אבל לגמרי לא דלא מהני התקבלתי כנ"ל:

שם לסוף אתא מיטרא. פירש"י בזמן השקאה רביעית, טעמו דאי אתא בשני או בשלישי דאריס דעלמא לא הי' משקה רק ב' א"כ ס"ס הוסיף הוא השקאה אחת על אריס דעלמא אבל בהשקאה רביעית לא הוסיף כלום על אריס דעלמא. אך קצת צ"ע דנראה דהתנה עמו לפי ערך העבודה דאריס דעלמא משקין תלת נוטלין רביע והוא ישקה ד' ויקבל שליש דלכל השקאה חלק מי"ב, והשתא בשלמא אי השקאה לאו דוקא הוי שפיר אותו ערך אבל אי השקאה הד' דוקא ואותן ג' לאו דוקא א"כ בשאר אריסין כשיבוא מטר יקבלו רביע בעד שני השקאות או אחת והוא על כרחו צריך להשקות אותה השקאה אשר בעבורה מקבל חלק אחד מי"ב יותר:

שם לימא ר"י דאמר כרבנן. לא נתבאר מה ענין זה להך פלוגתא דרבנן ורשב"ג, ונראה לי דס"ד דעיקר הכוונה בהך דאיצטלת דרבנן ס"ל כיון שאמר איצטלת דוקא קאמר ורשב"ג ס"ל דהכוונה אחריות איצטלת שיהא כאלו חייבת לו איצטלת וא"כ ממילא כמו אחר שהי' חייב מחזיר דמים ה"ה היא באבד מחזרת דמים ואף כאן כך הכוונה ר"י ס"ל כיון דאמר את דלי ארבעה דוקא הוא ורבה ס"ל דהוא ביקש ממנו שיקבל עליו אחריות של ד' השקאות כמו באריס דעלמא, וכן בהך דלעיל אחריות של איצטלת כמו באחר אי היה חייב לו איצטלת, כנ"ל ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה רבה:

שם שיהא חולש מעותיו ללשכה. פירש"י זורק מלשון חולש על גוים מטיל גורל, ודבר זה אצלי מן התימה שיאמר התנא בלשון זר ומי סני לי' לומר מניח מעותיו בלשכה או זורק ללשכה ועוד דחולש הוא לשון גורל ולא לשון זריקה, ולולא פירושו הי' נראה לי דאף שתיקן הלל תקנה שלא יוחלט הבית,, אבל ודאי כל זמן שלא קיבל הלוקח המעות אחריות המעות על המוכר כיון שלא זכה בהם הלוקח בפרט שלא בפניו, ועוד דפעמים שלא יטמין רק ילך לאיזה סיבה לתומו א"כ מה לו ללוקח במה שהטיל מעותיו ללשכה ולא היתה תקנת הלל רק להציל המוכר שלא יוחלט הבית, והיינו דקאמר חולש מעותיו ללשכה דמחליש מעותיו כי לא נפטר עדיין מן הלוקח וגם גיזבר הממונה על הלשכה אינו רוצה לקבל אחריות והוציא מעותיו מרשותו ואחריותו עליהן אבל אי הי' נותן ללוקח בעצמו הי' נפטר לגמרי מחיובו כנ"ל:

שם מתקנתו של הלל נשמע. דיקדק הרשב"א ז"ל מה ס"ד דרבא להוכיח מהלל נתינה בע"כ בפניו דלא הוי נתינה וע"ש מה שדחק בזה, ולדעתי נראה דבלא"ה יש להבין לולא תקנת הלל אי בא זה לב"ד ומעותיו בידו ואומר שהוא אנוס שאין בעל דינו כאן היאך יעלה על הדעת שיהא הבית חלוט כיון שאין העיכוב מצידו כלל, לכן נראה דמן הדין ג"כ לא הי' הבית חלוט אבל כל כמה שבא הלוקח לביתו צריך לפדותו ממנו תיכף ואי לא פדה כשבא הרי חלוט הוא ביד הלוקח, ולזה הי' חושש הלל כיון דנתינה בע"כ לא הוי נתינה שמא כשיבוא לא ירצה לקבל ממנו ובין כך ובין כך יוציא מעותיו ולא יהא לו לפדות לכך תיקן הלל שיתן המעות ללשכה ושוב אין הבית חלוט דהוי נתינה ושפיר דייק רבא דנתינה בע"כ אפילו בפניו לא הוי נתינה ור' שימי דוחה דלא הוצרך ליתקוני רק שלא בפניו אבל בפניו לא צריך ומ"מ הוצרך לתקן שיוציא מעותיו מתחת ידו ללשכה דשמא בין כך ובין כך יוציא מעותיו וכשיבוא לא יהא לו ויוחלט הבית לכך תיקן שיוציא מעותיו מתחת ידו ואחריותו עליהן ואינו יכול להוציאם עוד, כנ"ל:

שם על כרחו אינה מגורשת. נראה לי דהיינו דוקא שלא קיבל המעות אבל אם קיבל המעות אפילו על כרחו לכ"ע הוי נתינה דאי ס"ד דרבא בעי למידק אפילו קיבל היכא מוכח זה מתקנת הלל הא התם לא קיבל וע"כ דלא בא להוכיח רק בלא קיבל א"כ מאיזה צד נימא דאפי' קיבל לא הוי נתינה:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על הרא"ש דפסק בהך דאיצטלת דלא פליגי רבנן רק כשאינו רוצה אבל מדעתו מודו רבנן, וקשה אי בע"כ יהא מוכח דבע"כ הוי נתינה דהא לא נחלקו רק אי איצטלת דוקא או אפי' דמים אבל בלא"ה הוי נתינה לכ"ע או כשתתן לו האיצטלת ודאי הוי נתינה לכ"ע, ולהנ"ל ניחא דמיירי שנתנה לו ע"כ וקיבל דבהא לכ"ע הוי נתינה, ושפיר פליגי אי דמים הוי קיום התנאי או לא:

ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשו התוס' דלמה הי' נטמן מעיקרא כיון דאפי' בפניו נתינה בע"כ לא הוי נתינה, ולהנ"ל ניחא דהי' נטמן שהי' ירא שיתן לו בע"כ ויכריחנו לקבל ואז הוי נתינה:

ודע שיש לדקדק בדברי רבא דקאמר אינה מגורשת והרי אף קודם קיום התנאי מגורשת גמורה היא כדקתני במתניתין הרי זו מגורשת ותתן וכי בשביל דנתינה זו לא הוי נתינה קראה אינה מגורשת, ועמ"ש בתוס' בד"ה מכלל ובתוס' לקמן דף ע"ה ע"ב בד"ה כלל:

בתוס' בד"ה רבה אמר הא לא איצטריך וא"ת דבפרק האומנין וכו' עד סוף הדיבור. ויש לדקדק כיון דפלוגתייהו אי כיון ששינה הוי כפועל או כיון דשאר אריסין אינן צריכין להשקות דוקא הוי כאריס א"כ מה ס"ד דפליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן וצ"ל דלפי שיש כאן ב' סברות להיות כשאר אריסין וכיון ששינה להיות כפועל הלכך מר סבר כיון דאמר בפירוש את דלי ארבעה חזינן דכפועל היתה כוונתו, ומר סבר אף שאמר כך היתה כוונתו אחריות של השקאה כמו באיצטלת:

ועוד אפשר לומר דהך עובדא דאיצטלת היתה שהי' שלו כדמשמע הלשון איצטלתי ולכך ס"ל לרבנן כיון ששינה משאר מגרשין לומר על מנת שתתן לי איצטלתי ש"מ דאיצטלת דוקא קאמר דאי דמים הי' לו לגרש סתם דבלא"ה צריכה להחזיר לו האיצטלת או דמי' כשיאבד, ורשב"ג סובר דמ"מ לא הי' הכוונה איצטלת דוקא רק הי' רוצה לעכבה בגירושין בזה אבל לא איצטלת דוקא, והשתא הכא נמי ס"ל לר"י כיון ששינה לומר את דלי ארבעה ולא כשאר אריסין, היתה כוונתו השקאה דוקא ורבה כרשב"ג דמ"מ לא נתכוין השקאה דוקא רק לקבל עליו להשקות כשיצטרך:

והנה הר"ן הביא בשם הראב"ד ז"ל דאפי' פועל דוקא כשלא התחיל במלאכה אבל התחיל במלאכה לא הפסיד הפועל, והרמב"ן הביא ראי' להיפך מהך דהגוזל ומאכיל דף קט"ז בשוכר פועל להביא דורמסקין לחולה דאמרינן התם טעמא דעביד שליחותי' אף שהתחיל במלאכה הפסיד הפועל ע"ש:

ודבריו תמוהין לפע"ד דמהתם מוכח להיפך דהא רבי השיב לרב אין לו אלא שכרו והיינו שכר כשאר פועל לא דמי חמורו ורב מקשה לי' דגבי דורמוסקין לחולה קתני נותן לו שכרו משלם והיינו ששכרו התם ליתן לו שכר הרבה יותר משכר פועל דעלמא כה"ג, ודייק כן מדקאמר נותן לו שכרו משלם כמו שפירשו התוס' שם, והשתא מוכח דדוקא ליתן לו שכר יתר על פועל דעלמא כמו שפסק עמו לא הי' צריך ליתן לו אבל כשכר פועל דעלמא הי' צריך ליתן אף דלא איצטריך כלל והיינו כדעת הראב"ד, וז"ב ולק"מ:

בד"ה הא קי"ל הלכתא כרבה, מכאן משמע וכו' בהא קי"ל כרבה כדאמר ובהא לא קי"ל כרשב"ג וכו'. אין זה הכרח כלל דהא דקאמר ובהא אין הלכה היינו לפי דכללא הוא בעלמא הלכה כרשב"ג במשנתינו רק הך דהכא נפיק מהאי כללא דחוץ מערב וצידן אמרו, אבל בהך דרבה לבר מכללא דב"ב פעמים הלכה כרבה פעמים כר"י וליכא כללא על זה כלל רק דקי"ל באמת כרבה, וכיון דעל הך דרבה דהכא קאי לא שייך לומר בהא, ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף