תפארת יעקב/גיטין/נה/א

תפארת יעקב גיטין נה א

דף נ"ה ע"א

בגמרא התם איכא למימר טעי בדר' ירמי' וכו' דמפסיד כולי' אגרא וכו' פירש"י דהתם הי' סבר שלא יפסיד רק שכר אזכרות אבל הכא דמפסיד כל שכרו וכו', והקשו עליו דמה נ"מ הפסד מועט או מרובה דאטו יש שיעור לדבר ופירשו הם דטעי בדר' ירמי' דיעביר עלי' קולמס, ואינו מחוור דהא בפירוש אמרו דמפסיד כולי' אגרא ש"מ דבא לחלק בין הפסד כולו למקצתו, אבל לדעתי נראה לי לפרש בפשיטות דודאי מה שאמרו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך הכוונה אף שלא יהא נאמן על ס"ת דאי הפסד השכר תלוי בהפסד ס"ת לא שייך לומר מתוך דהא בהא תליא, והשתא לעיל שפיר ס"ד דר' ירמי' כיון דשכר ס"ת כולה לא הפסיד אפי' לפי דבריו דלא ס"ד דכל הס"ת נתקלקלה בזה רק דמיחסרה תיקון לשמות, והשתא כיון דאינו נאמן להפסיד ס"ת ואין צורך לתקנה כלל לא הפסיד משכרו כלום דיכול לומר אני רוצה לתקנו ולמה אפסיד ואם שאין אתה מאמין לי ואתה אומר שכבר הוא מתוקנת כראוי למה אפסיד שכרי, ודוקא אם לפי דבריו כולה מקולקלת א"כ אף שאינו נאמן הרי הודה שלא פעל כלום ואינו מגיע לו שכר כלל, אבל לס"ד דר' ירמי' לא הודה רק שצריכה תיקון עוד לגומרה ורוצה לגומרה וכיון שהוא אינו מאמין ואומר שכבר נגמרה ואינו רוצה לתת לו לא הפסיד כלום, והיינו דמקשה ר' ירמי' לעיל נהו דהפסיד שכר אזכרות וכו' וקשה מאן לימא לן דמה שאמר נאמן אתה להפסיד שכרך היינו כל השכר שמא באמת כוונתו שכר מה שלפי דבריו חסר,, ולהנ"ל ניחא דקושית ר' ירמי' דכל שעדיין אינה מקולקלת רק לפי דבריו צריך לגומרה לא הפסיד כלום אם אין מאמינין לו ליתן לו לתקנה, ואהא משני לי' דאינה שוה כלום ולפי דבריו מקולקלת הוא ואין לו שום שכר והיינו דקאמר התם טעי בדר' ירמי' הילכך לא שייך מתוך דלא הפסיד לפי דבריו כלום ואפי' שכר האזכרות לא הפסיד רק אי נאמין לו יצטרך להעביר בקולמס אבל הכא לפי דבריו מפסיד הכל דמקולקלת הוא ולא מהני בה שום תיקון הלכך אפי' אינו נאמן הפסיד הכל וממילא אמרינן מתוך כו' להפסיד ס"ת ודוק:

במשנה העיד ריב"ג על החרשת וכו' יש לדקדק מה ביקש בזה שהעיד על החרשת בנישואי אביה הוי לי' להעיד על אשה שנתחרששה שיוצאה בגט ובהא פליגי רבנן וריב"נ פרק חרש, ונראה לי דבלא"ה יש להבין דמייתי התם פרק חרש הך עדות דריב"ג על פלוגתא דרבנן וריב"נ התם וקאמר עלה אמרו לו אף זו כיוצא בה ולא נתבאר מהו הכוונה בהך אמרו לו והתוס' כתבו התם דרבנן מייתי ראי' לדבריהם מהנך אמרו לו ומלבד שהדבר קשה דמה צורך לראי' אי' דפשיטא דאין חילוק בזה כלל בלא"ה ג"כ קשה כיון דהנך אמרו לו לאו רבנן דריב"נ נינהו היאך שייך לומר אמרו לו אף זו כיוצא בה כיון דלא משתעי כלל בחרשת שנתחרשה ואיזה היא זו שהיא כיוצא בה והרי לא זכרו כאן הנך אמרו לו כלל:

לכן ברור דריב"ג בא בעדות זו לסייע לריב"נ והיינו מדשמע בחרשת שהשיאה אבי' שיוצאה בגט ש"מ דדוקא בנישואי אבי' יוצאה בגט אבל אשה שנתחרשה לא והטעם דכיון שנכנסה לרשותו ברמיזה כמו כן סגי שתצא ברמיזה דאף דהקידושין היו גמורים על ידי האב, אבל הכניסה לרשותו הי' ע"י רמיזה כמו כן היציאה סגי בהכי אבל כשנשאת מעצמה ונתחרשה דנכנסה ברשותו בדעת שלמה כל שאינה יוצאת בדעת שלמה יציאה מעלי' מיקרי משלחה וחוזרת שעדיין לא יצאת לגמרי, ועל זה השיבו לו רבנן דאף זו שאנו דנין עלי' כיוצא בה ומה ששמעת בחרשת שהשיאה אבי' טעמא אחרינא דקמש"ל דס"ד דוקא פיקחת שהי' לה יד מעולם לא אבדה יד שלה במה שנתחרשה אבל חרשת מעיקרא שלא הי' לה יד מעולם ס"ד דבחרשותה אין כח בה להשיג יד מחדש קמש"ל דחרשת יש לה יד ולא דמי' לשוטה כנ"ל. ואי נימא דהאב יכול לקבל גט לבתו קטנה וכ"ש חרשת הי' מקום לפרש הכל ברווחא טפי אלא שאין כן דעת כל הפוסקים ועמ"ש בגמרא בדברי רבא:

בגמרא אמר רבא מעדותו של ריב"ג וכו'. דברי רבא הללו צריכין ביאור דהך דינא דביטול לא מוכח כלל ממתניתין מעדותו של ריב"ג:

ונראה לי לפי מה שכתבו התוס' פרק חרש שם דמחלוקת ריב"נ וחכמים היא דריב"נ סובר כיון דבשעה שמגרשה הוי משלחה וחוזרות לא מהני אף דאח"כ מבינה כשמוציאין אותה בע"כ ורבנן סברי דבכה"ג הוי משלחה ואינה חוזרת והיינו דפריך הכא לרבא דמיירי בפיקחית דמה צורך ללמוד מריב"ג הא אפי' לריב"נ דבעי דעתה שתהא תיכף משלחה ואינה חוזרת הא הכא פיקחית היא ורואה גט נתון בידה ומשלחה ואינה חוזרת היא וליכא למימר דגט זה כיון שאמר כנסי שטר חוב הוי ביטול, א"כ באמת למה תהא מגורשת וע"כ דלא חשיב ביטול א"כ משלחה ואינה חוזרת הוא תיכף ואהא משני דקמש"ל רבא דלא הוי ביטול לפי שאמר לעדים ומ"מ לדידה דלא ידעה דאמר לעדים הוי ביטול א"כ בעת גירושין לא הוי משלחה וחוזרת רק אח"כ כשיודיעו לה העדים ולר"י בן נורי באמת אינה מגורשת אבל מעדותו של ריב"ג נלמד דמגורשת דלא בעינן שתהא משלחת וחוזרת תיכף רק אח"כ כשמוציאין אותה ע"כ סגי והכא נמי כיון שאח"כ מודיעין לה העדים ומשלחה ואינה חוזרת היא מהני כנ"ל ברור בפי' סוגי' זו:

ודע שיש עוד לדקדק בדברי רבא דלמה לי ללמוד מריב"ג הוי לי' ללמוד מרבנן דריב"נ דמתניתין דפרק חרש והתוס' שם דחקו ליישב זה ע"ש ואי נימא דהאב יכול לקבל גט לבתו קטנה משנשאת וכ"ש חרשת קטנה היינו יכולין לפרש דברי רבא בכאן דדוקא מעדותו של ריב"ג למד זה, אמנם התוס' קידושין ד"ו בד"ה ומקבל נסתפקו בזה והביאו ראי' מירושלמי דתרומות שאינו יכול לקבל גט משנשאת כלל אבל בחידושי לא"ה סי' קמ"א ס"ק ד' דחיתי ראיית התוס' והבאתי ראי' מירושלמי דפרק התקבל להיפוך אך לפי שהדבר מוסכם מכל הפוסקים דאינו יכול לקבל גט משנשאת כלל לא רציתי להאריך בזה:

שם ואילו חרשת לא אכלה וכו' עד גזירה דילמא אתי לאכול בתרומה דאורייתא סוגי' זו קשה להולמה דהא הכא מיירי בתרומה דרבנן כמ"ש התוס' כדמוקמינן לה ביבמות ד"צ וכמו שפירש"י א"כ קשה חדא מאי קאמר גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דמה נפקא מינה וכי בשביל דבעלה חרש גרועה גרעה ס"ס תרווייהו נישואין דרבנן נינהו, גם מה זה שתירץ גזירה שמא יאכיל חרש בפיקחית ופריך ולאכול בתרומה דרבנן וקשה הא עד השתא בתרומה דרבנן איירי דדאורייתא אפי' קטנה לא אכלה. ועוד מאי קושיא ואילו חרשת לא אכלה דלמא קמש"ל קטנה דאפי' לכי גדלה אכלה משא"כ חרשת לעולם חרשת היא וקמ"ל דאפי' לגדולה התירו תרומה דרבנן ע"י נישואין דרבנן:

לפיכך נראה לי ברור דהך סוגי' אזלא לפי מה דמסיק ביבמות דבשב ואל תעשה לכ"ע יש כח בחכמים לעקור דבר מן התורה, והשתא שפיר מצי מיירי בתרומה דאורייתא רק שאין מאכילין אותה בידים ואף דמחויב להפרישה מ"מ הך להפריש שב ואל תעשה הוא והעמידו דבריהם בשב ואל תעשה כמו בדם שנטמא וזרקו דנפסל הבשר אף דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם:

והיינו דמקשה הכא ואלו חרשת לא אכלה דהכא נמי דוקא קטנה אכלה וגדולה לא דלא עקרו בקום עשה ש"מ דחרשת לא ומשני גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דאכילה בידים לא עקרו ואהא פריך מה בכך הא הוא נמי קטן אוכל נבלות הוא ואין לנו חיוב רק להפרישו והוי שב ואל תעשה, והיינו דקאמר שמא יאכיל דעיקר החשש האכילה בידים וכמו כן בתר הכי בקושיא קאמר וליכול ולא קאמר ותיכול או ותאכל דהא בדידה קא משתעי, אלא עיקר הקושיא דמה בכך דיאכילה בידים הא מ"מ קטן הוא ואין עלינו רק חיוב להפרישו ושב ואל תעשה לא איכפת לן כמו בקטנה, ואהא משני גזירה שמא יאכיל, חרש בפיקחית והוי איסור הפיקחית בידים, והדר פריך ולאכול בתרומה דרבנן עכ"פ ומדלא מצינו חרשת דאכלה ש"מ דלא אכלה כלל ומשני גזירה אטו תרומה דאורייתא:

וביבמות דמוקמינן לה בתרומה דרבנן היינו דס"ל התם דאין ב"ד מציווין להפרישו כלל הלכך לא מצי לאוקמא שאוכלת בעצמה דא"כ מ"ש קטנה הנשאת לכהן כל קטן וקטנה בכל איסור אין ב"ד מצווין להפרישו, וע"כ דקמש"ל דיכול להאכילה בידים. א"כ מוכח דיש כח בחכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום עשה ולכך מוקי לה בתרומה דרבנן, אבל כאן אזיל בהך סברא דב"ד מציווין להפרישו רק שב ואל תעשה יש כח בחכמים לעקור דבר תורה שפיר מיירי מתניתין בתרומה דאורייתא רק דאוכלת מעצמה ושפיר פריך חרשת נמי תיכול, ועמ"ש בתו' בד"ה ועל הקטנה:

בתוס' בד"ה ועל הקטנה, בתרומה דרבנן איירי וכו' וא"ת וכו' דקטן אוכל נבלות היא וכו' בעיא היא וכו' לכי גדלה וכו' עד סוף הדיבור הא קטנה היא דבריהם תמוהין לכאורה דהיכי מצי לאוקמא בתרומה דאורייתא ומטעם קטן אוכל נבילות אין ב"ד מציווין להפרישו וא"כ אוכלת דקתני היינו אוכלת מעצמה לא שיאכילה בידים א"כ מ"ש דקתני בקטנה הנשאת לכהן אפי' קטן וקטנה דעלמא נמי אין צריך להפריש משום איסור שאוכלין בעצמן, ואין לומר דס"ל לתוס' דלמ"ד אין מפרישין, מדרבנן עכ"פ מפרישין ובנישואי קטנה לא החמירו רבנן, דביבמות שם משמע בהדיא דלמ"ד אין מפרישין אפי' מדרבנן אין מפרישין ע"ש, גם לא נתבאר לי כלל מה שתירצו לכי גדלה דלפום תירוץ זה ס"ל דאין חיוב להפריש רק מ"מ מוקי בתרומה דרבנן משום לכי גדלה, וקשה היאך יאמר ואוכלת בגינו תרומה ומיירי בתרומות חלוקות בקטנותה בדאורייתא ובגדלותה בתרומה דרבנן ואי כוונתם דמחמת דמשמע דלכי גדלה נמי אכלה ממילא ע"כ מיירי להאכילה בידים ובתרומה דרבנן דאי דאוכלת בעצמה בדאורייתא לכי גדלה היאך אכלה, אבל עכ"פ אינו מובן מה שהקשו על זה דלגזור אטו דאורייתא אי הכוונה אטו דאורייתא לכי גדלה לא תירצו כלום, ואי הכוונה אטו דאורייתא בקטנותה א"כ אי בידים לא תירצו כלום ואי מעצמה פשיטא הא אוכלת דאורייתא ואין מציווין להפרישה, גם אי הך קושיא אחרונה קאי לתירוץ ראשון דב"ד מצווין להפרישה, ואהא קשיא להו לגזור אטו דאורייתא א"כ לא תירצו כלום דהא מציווין להפרישה ושפיר שייך לגזור אטו דאורייתא, והא גופא נמי קשיא מה יעשו לתירוץ ראשון דב"ד מציווין להפרישה ולכך הוכרח לאוקמא בדרבנן נגזור אטו דאורייתא, באופן שלא נתבררו לכאורה דברי התוס' כלל:

לכן נראה לי דודאי כללא היא דשב ואל תעשה שאני ומעיקרא התם ביבמות נמי ידע לה רק כולהו דמייתי התם הוי בקום ועשה, והיינו דקשיא להו לוקמא בתרומה דאורייתא, דס"ס אין זה רק קטן אוכל איסורים ולא הוי עקירה בידים רק שב ואל תעשה ויש כח בחכמים לעקור בשב ואל תעשה, וכל זה תירצו משום דבעיא היא בפרק חרש אי מצווין להפרישו ואי נימא דאין מציווין להפרישו ע"כ מיירי מתניתין להאכילה בידים דאי לאכול בעצמה מ"ש קטנה הנשאת לכהן כל קטן וקטנה אוכלין כל האיסורין ואין ב"ד מציווין וכיון דמיירי להאכילה בידים הוכרח לאוקמא בתרומה דרבנן דהוי לעקור בקום עשה, ולפי זה הנהו ב' תירוצים האחרונים קאי דלעולם נימא דב"ד מציווין להפרישה ומ"מ לא מצי לאוקמא בדאורייתא ומכח שב ואל תעשה, דלשון אוכלת בגינו משמע בידים והוי קום עשה, ועוד לכי גדלה הוי עקירה בידים והוכרח לאוקמא בתרומה דרבנן, אבל לפי זה ממילא דאורייתא לא אכלה אפי' מעצמה דמציווין להפרישה ולא תקנו בהא לעקור אפילו בשב ואל תעשה כי לא תקנו רק בתרומה דרבנן, ואהא קשיא להו לגזור אטו דאורייתא ונהי דלא חיישינן בפיקח שיאכיל בידים אבל שמא תאכל מעצמה ועלינו חיוב להפריש, ועל זה תירצו כיון דקטנה היא אין כאן רק חיוב להפריש וכיון שיש כח בחכמים לעקור בשב ואל תעשה כ"ש שיש כח בחכמים שלא לגזור אטו שמא תאכל דאורייתא, וז"ב לפע"ד:

בגמרא יאוש כדי לא קני. פירש"י לענין הקרבה ואפילו שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן בי' קרבנו ע"כ יראה מדבריו שבא ליישב קושית ר"ת בד"ה מאי טעמא דהא שמעינן לי' לעולא דיאוש קונה לזה פי' דהכא לענין הקרבה לא קרינן בי' קרבנו אפי' אחר יאוש:

ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק מאי קשיא לי' לרש"י בסמוך דהיאך מתנין ב"ד לעקור דבר מן התורה שאני הכא דהפקר סנהדרין הוי ושלו הוא וחזי להקרבה, ולהנ"ל ניחא כיון דמדאורייתא שלו הוא ומ"מ פסול להקרבה מכח קרבנו ולא הגזול א"כ מה יועיל הפקר כיון דבלא"ה שלו הוא וע"כ משום דשב ואל תעשה הוא, וניחא לי ג"כ מה שהקשה רש"י קושיתו בד"ה מזבח בטל ולא מעיקרא כשאמר דמכפרת מדרבנן, ולהנ"ל ניחא דמעיקרא היה מקום לומר דטעמא דעולא דלא קני כלל ושלא יהיו כהנים עצבין שהאכילו למזבח גזילות וגם אכלו הם עשאוהו שלו ממש ואין כאן גזל כלל והוי אתי שפיר תיקון המזבח כפשטא ומדמפרש שלא יהיו כהנים עצבין ונמנעין לעבוד עבודה ולא שיאכל המזבח גזילות ש"מ דבאמת אין זה גזל כלל דאפי' לעולא קני רק להקרבה פסול א"כ קשי' לי' היאך מתנין לעקור דבר תורה:

איברא הא קשיא לי בפירש"י במה נפשך אי גוף מה שמכפרת ג"כ מיקרי שב ואל תעשה א"כ מה שאינו מביא קרבן אחר אפי' שב ואל תעשה לא הוי דאסור להביא שכבר נתכפר, ואי מה שמכפרת הוי קום ועשה א"כ עדיין לא הועיל דס"ס למה מכפרת וצ"ע:

בתוס' בד"ה מ"ט יאוש כדי לא קני וכו' וקשה לר"י וכו'. ולדעתי נראה דלק"מ דודאי בלא"ה יש לתמוה דקאמר אוקמוה רבנן ברשותי' ליחייב עלה, וקשה לפיר"ת הא עד השתא נמי ברשותי' היא דהא קני לה רק להקרבה פסלי' רחמנא א"כ מה בכך דאוקמוה ברשותי' מה נ"מ רבנן או איהו קניא ומה הוסיפו רבנן על קנין שלו, ואי יש כח בחכמים להכשיר לפתח אוהל מועד דבר שאינו ראוי, מלבד מה שאינו נראה כלל אבל בלא"ה היה לו לומר הכשירו רבנן לפתח אוהל מועד ליחייב עלה:

לכן ברור דלר"ת כך הכוונה דודאי הפקיעו חכמים קנייתו של זה מה דקני ביאוש והקנוהו לו מכחם מחדש כדי שיתחייב עלה, והיינו דמחמת קנייתו הוי מצוה הבאה בעבירה אבל עכשיו דהפקיעו קנינו והקנוהו לו משלהם הוי כמו שהקנוהו לאחר דודאי חזי להקרבה, והשתא ממילא שפיר קאמר דלא יהא חוטא נשכר אוקמוה רבנן רק משעת הקדישה והפקיעו אז קנינו מצד היאוש והקנו לו מכחם וממילא גיזות וולדות לאו דידי':

ובהכי ניחא טפי מה שיש לתמוה לכאורה דמה ס"ד דרבא לקמן דמבעיא לי' אי משעת הקדש אי משעת גניבה היאך יעלה על הדעת שיקנו לו קודם מה שאין צריך כלל כדי שירויח גיזות וולדות ולהנ"ל ניחא דבלי רבנן גיזות וולדות דידי' נינהו דהא קניא ביאוש וס"ד דרק לחייבו בשחוטי חוץ אוקמה ברשותי' והפקיעו קנין יאוש שלו אבל לא הפקיעו גיזות וולדות שהיו לו מכח קנין עצמו של יאוש ואוקמוה ברשותי' משעת גניבה כמו שהי' לו קודם מכח יאוש, ועל זה קאמר כיון דהפקיעו קנין שלו ממילא לא אוקמוה ברשותי' רק משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר:

אמנם עיקר קושית ר"ת מהך דהגוזל ודאי אינה קושיא כלל דלא נחית התם בדין יאוש כדי אי קני או לא דלעיל מינה אמרו יאוש כדי לא קני וקני והכא דייק יאוש קני ולא כדי והיינו דהתם המחלוקת אי הוי יאוש מעלי' או לא גמר בלבו להתייאש אפי' אומר בפיו ונ"מ בקנין אחר כגון יאוש ושינוי השם או שינוי רשות אך הך קושיא שהקשה ר"ת מהך סוגיא דלקמן דלמה לא מקשה בפשיטות מתשלומי ד' וה' הא ודאי קושיא היא ורש"י ז"ל הקשה אותה ג"כ לקמן ומתרץ ג"כ דרק להקרבה פסול, אך אין נראה טעמו משום מצוה הבאה בעבירה רק דהקפידה תורה כל שבא בגזל לידו לא יקריב דכתיב קרבנו ולא הגזול, אבל לקמן אבאר בס"ד דבלא"ה לק"מ קושיא זו ע"ש:

בא"ד ועוד קשה וכו' ולפעד"נ ליישב קושיא זו דבלא"ה יש להבין דתיקשי מתניתין מינה ובה אי יאוש קונה למה לי הקדיש ואי אינו קונה מה מועיל הקדש גם למה כאן מקשה לעולא הוי לי' להקשות לר' יהודא להיפך כדמקשה התם לר"ל וכן התם הוי לי' להקשות לר"י להיפך כדמקשה הכא לעולא, לכן נראה לי דאפי' לר' יהודא דיאוש קני מ"מ כל שישנו בידו צריך לקיים בה מצות השבה דכתיב והשיב את הגזילה אם כעין שגזל יחזיר הלכך כששחטה ומכרה חייב ד"וה ותדע דכל טביחה כששחט בה פורתא קנאה דהא עשאה נבלה ונשתנה ומ"מ כשגמר שחיטתה חייב ד"וה, והיינו דכך חייבה תורה כל שטבחה כשלא נשתנה והיתה ראוי' להחזירה בעיני' והוא שחטה או מכרה חייב ד"וה רק ר"ל הוא דס"ל דכל היכי דקני שלו הוא טובח ואהא מקשה לי' ר"י, אבל ר' יוחנן דהתם ור' יהודא דהכא ס"ל אף דקני לא נפטר מד"וה:

והשתא ממילא לא קשיא דלא אוקמה הכא בהקדישו בעלים בבית גנב כדאוקמה התם חדא כיון דהכא לא קשיא כלל ממתניתין לא בעי לאוקמא דלא כר' יוחנן דס"ל שאינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו:

ועוד דלא מצינן לאוקמא בהקדש בעלים רק בהקדש לב"ה, דאי בהקדש מזבח בטבח מה ס"ד לחייבו דהא מתניתין בטבח בפנים דבחוץ ענוש כרת א"כ בהקדישו בעלים למזבח והוא שחט בפנים מה יתחייב וע"כ בהקדש ב"ה, א"כ בברייתא דקתני בחוץ ענוש כרת ע"כ לאו בהכי מיירי דעל הקדש ב"ה ליכא כרת בחוץ ואי קשיא מ"מ כמו דמוקמינן התם מתניתין בהקדש ב"ה א"כ ע"כ ברייתא בהקדש מזבח א"כ הכא נמי נוקמא ברייתא בהקדש מזבח, נראה לי דלק"מ דהתם נמי דוקא בהקדש ב"ה מהני אף שאינו ברשותו כיון דאינו רק קדושת דמים ודמים איתניהו ברשותו כמו הך דצנועין דהתם אבל קדושת הגוף לא מהני להקדיש רק כשהוא ברשותו הלכך ברייתא דע"כ בהקדש קדושת הגוף מיירי ממילא ע"כ בהקדיש הגנב לא הבעלים רק הטעם דאוקמוה רבנן ברשותי' כנ"ל:

בא"ד כדמוכח בסוכה וכו', ופריך ולקנינהו בשינוי השם וכו', מעיקרא משינוי מעשה לא קשיא להו דיש לומר כיון דעיקר הקנין הוא בשביל שנשתנה ונעשה גוף אחר לא שייך לפסלו משום מצוה הבאה בעבירה כי לא זו הוא שנעשה בה העבירה, אבל שינוי השם שלא נשתנה הגוף שפיר שייך לפסול מכח מצוה הבאה בעבירה:

אבל עיקר קושית ר"י אינה קושיא כלל לפענ"ד דס"ל לר"ת דע"כ הך דאוונכרי לאו משום מצוה הבאה בעבירה נגעו בה כלל דאל"כ למה לי טעמא דלא לגזזו אינהו דלא מצי נפיק בי' הא בלא"ה אסורין לגזוז משום עבירה דגוזל בגזיזה זו וברור דליכא התם לתא דעבירה כלל ורק הגזלן הוא שעבר העבירה שגזל השדה אבל עכשיו דכבר הם בידו ומשתמש בה כרצונו מה הפרש יש בין אי הגזלן יגזוז או הישראל על פי ציוויו ולא מפסיד בגזיזה זו למרי' דארעא כלל ואין כאן עבירה כלל, ולכך לא אתינן עלה רק מכח לכם כיון דקרקע אינה נגזלת לא הוי לכם, אבל אי הוי יאוש ושינוי השם או שינוי רשות דמיקרי לכם שוב לא שייך מצוה הבאה בעבירה דישראל זה לא עשה שום עבירה כלל וזה ברור:

בא"ד כ"ש אי קנו קנין גמור ולדעתי אין זו קושיא כלל דדוקא היכי דבא מכח יאוש ושינוי השם או שינוי רשות שייך מצוה הבאה בעבירה, אבל מי שקנה מתקנתא דרבנן אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה כלל וזה ברור:

בא"ד אין להזכיר שם שמים עליו ולפי זה צריך לומר דבכשורא דמטללתא ג"כ אין לברך עלי' לישב בסוכה וכן בהדס דהתם אבל הוא תמוה דמאי פריך ולקנייא בשינוי השם מ"מ שפיר עביד דאמר להו דלא לגזזו הם כדי שיוכלו לברך עליו דאטו מותר לעשות מצוה לכתחילה באופן שלא יוכל לברך:

בא"ד יאוש גרידא לא קני, ולפי זה לא מתיישב שפיר לשון יאוש כדי קני והתוס' בב"ק מחקו זה ואולי נתכוונו כאן לפרש דביאוש כדי אין איסור לקנות אבל בלי יאוש הקנין גופא איסור הוא ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף