תפארת יעקב/גיטין/נד/ב

תפארת יעקב גיטין נד ב

דף נ"ד ע"ב

במשנה הכהנים שפגלו במקדש. לא נתבאר לי יפה לשון זה במקדש ואטו מי איכא פגול במקום אחר חוץ למקדש ואולי יש לומר דבא לאפוקי בזמן היתר הבמות וטעמא דלא שייך שלא יהא וכו' רק במקדש שהיו הכהנים חלוקין במשמרות ובתי אבות ולא הי' ביד הבעלים לבחור לו כהן היודעו ומכירו ומובטח בו שלא יעשה לו נזק הלכך יש לחייבו מזידין מטעם שלא יהא כל אחד ואחד מפגל קרבן חבירו אבל בבמה דהי' הבעלים יכולין לבחור להם כהן כרצונם לא שייך זה וכ"ש לפי' התוס' מנחות ד"ו ע"ב בד"ה וכי:

דזר כשר בבמה א"כ היו יכולין להקריב בעצמן אלא שאני מסתפק אי זר כשר בבמה אי שייך בי' דין פיגול כי לא נאמר פיגול רק לכהנים) ולמ"ד שמי' היזק יש לומר דדוקא במקדש שוגג פטור כדי שיודיעו דשם לא היו הבעלים במקום המזבח אבל בבמה דבעלים עומדין עליו לא שייך זה ואפשר אפילו בשוגג חייב וצ"ע:

בגמרא שורת הדין אינו נאמן. כן הוא הגירסא ברא"ש בברייתא וכן היא גירסת הר"ן בחידושיו ודייק מינה הר"ן ז"ל דדוקא מן הדין אינו נאמן, אבל לבתר דחייבוהו חכמים למטמא מטעם שלא יהא כל אחד הולך ומטמא ממילא כיון שנאמן לשלם כמו כן נאמן להפסיד הטהרות וכתב עוד שם דמיירי שעשה עמו בחנם או בדבר מועט כעובדא דלקמן דטעה בדר' ירמי' ע"ש, אבל בשכר מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד טהרות:

ולא נתבררו לי דברים הללו, ולא דמי להך ס"ת דלקמן כלל דהתם הפסיד שכרו בכל אופן אפי' לא נאמין לו כלל דהא בעובדא קמייתא דאינו נאמן ג"כ הפסיד שכרו כיון שהשכר הוא עבור כתיבת ס"ת והרי לא כתב ס"ת כלל הלכך כיון דהפסיד שכרו בכל אופן אמרינן דקושטא קאמר וממילא נאמן, אבל הכא אי לא נאמין לו ממילא אינו חייב כלל דהא לא הזיקו כלום ומכ"ש דלא שייך לחייבו מכח שלא יהא כיון שאינו ניזק כלל ואינו נאמן א"כ לא שייך לומר דיהא נאמן מתוך שמחוייב לשלם דכל עוד שאין אתה מאמינו אין עליו חיוב לשלם כלל ולפי זה גם מה שכתב דמיירי שעשה בחנם אינו מוכרח כלל דדוקא התם דפעולתו הוא לכתוב ס"ת כדינה וכל שהודה שלא כתב לשמה הרי לא פעל פעולתו כלל אבל כאן בודאי אי הי' שכרו לשמור שלא יתטמא והלך וטימא הרי לפי דבריו לא עשה פעולתו כלל אבל כאן מיירי ששכרו לעשות עמו מלאכה ושכר פעולה מגיע לו עבור המלאכה וענין הטומאה דבר אחר ותליא אי חייב לשלם ואי אינו חייב ממילא מגיע לו שכר פעולה בעד מלאכתו ולגבי טומאה הוי כאיש אחר שהי' מטמא דפשיטא שלא אבד הפועל שכר פעולתו כיון שלא שכרו לשמור שלא יתטמאו וזה ברור ועמ"ש לקמן בגמרא בעובדא שני' דס"ת ביד מי דבזה נראה ליישב לשון הגמרא שם ממה שהקשו גדולי המפרשים שם:

שם אמר אביי כל שבידו נאמן. הר"ן בחידושיו כתב ליישב קושית התוס' מהך דפרק האומר דפועל שאני שהדבר מוטל עליו להודיע לבע"ה מיד, ומשום הכי אמר אביי דכל שלא הודיע מיד לא מהימן אלא מתוך שבידו לטמא ולפגל ע"כ. וכיוצא בזה כתב אח"כ בשם הראב"ד ז"ל, ודבריו תמוהין לפע"ד דא"כ מאי אקשי עלי' דר' אמי לקמן מכהן גדול ביוה"כ דאפי' שמעיני' דפגיל אמרינן דבתר הכי קאמר מ"מ מה בכך כיון דעומד בפנים ומודיע בלאו בידו נמי נאמן לכ"ע ואפי' אביי מודה בהא דהא הודיע תיכף ואימת הוי לי' להודיע אבל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו דהוי לי' להודיעו תיכף ולא הודיעו לא מהימן כל שאינו בידו, ועמ"ש בתוס' בד"ה אמר אביי:

ודע דהך בידו דהכא אינו דומה להיכי דמעיד להתיר דלכ"ע נאמן במה שהי' בידו כבר כגון על שחיטה וטבל וניקור כמו שכתבו התוס' ריש מכילתין דהתם הסברא כיון דבידו לשחוט כהוגן ולעשות בהכשר מסתמא עשה בהכשר אבל באומר לאיסור לא שייך לומר כיון שהי' בידו לאסור מסתמא אסרו דמאיזה צד יאסור את המותר בידים רק עכשיו חשדינן לי' דאומר שקר כיון דהוא נגד חזקת היתר:

והנה בטעמא דבידו נאמן פירש"י ז"ל משום דבידו לטמאותן בשעה שמודיעו והרא"ש סתר פרושו דהא מחייב לשלומי ועוד הביא ראי' מהך דר' אמי דלקמן דשאל ס"ת ביד מי דמשמע אי הי' ביד מוכר הי' נאמן והרי התם אין בידו כל שנגמר הספר, וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דבידו לקדור האזכרות ואינו נראה כלל שיהא חשוב על ידי זה בידו דמנין לנו שהוא רוצה לפסול הספר רק שאינו רוצה למסרו לזה אומר כן ורוצה למכרו לאחר ועוד כיון דכשר הוא היאך שייך בידו לקדור את השם:

אמנם קושית הרא"ש ז"ל אינה קושיא כלל לפע"ד דמה שהקשה דבעי לשלומי יש לומר דבידו לטמאותם לפניו וכשיתבע ממנו לשלם יכחיש שלא טימאם כלל או שטימא אותם בשוגג, ועוד דפשיטא שלא יתחייב שיהא נאמן לומר שהיו טמאים מכבר שנטמאו בשוגג ומחמת שלא רצה להאמינו הוצרך לטמאם לפניו ונהי דלענין שיהא נאמן לאסרם אנו דנין אבל ודאי להוציא ממנו תשלומין אי אפשר כיון דלפי דבריו דבר טמא טימא פשיטא דלא שייך לחייבו מכח שלא יהא כל אחד ואחד וכו', בפרט כשיטמא בלא עדים יהא נאמן במיגו דלא טימא כלל:

ומה שהביא ראי' מהך דר' אמי דלקמן בס"ת לא מבעיא לפי פי' השני של הרא"ש שם דאליבא דרבא הוא דנאמן כל דלא אשכחי' וכשאמר שהן ביד לוקח לא הימני' מחמת שהי' לו להודיעו כשהוציא הספר מת"י א"כ לרבא ודאי אי היה ביד מוכר היה נאמן אפי' אין בידו כיון שהיה בידו ולא הוציאו מת"י ולא אשכחי', אלא אפי' לפי' ראשון דהך דר' אמי אליבא דאביי הוא, מ"מ לק"מ לפע"ד, חדא דהכא שאני דטהרות אלו יש להם חזקת היתר, לכך אין ע"א נאמן לאסור רק אי יש בידו לאסרם, אבל בס"ת כל שלא יצאה מתחת יד הסופר אין לה חזקת כשרות כלל ועל פי הסופר מתכשרה מתחילתה לקרות בה הלכך דוקא כשיצאה מתחת ידו ולא אמר שהיא פסולה בחזקת כשרות עומדת ואינו נאמן לפוסלה, אבל כשהיא ביד הסופר אפילו אין בידו לפסלה נאמן כיון דלא איתחזק היתרא כלל ועוד דכל שהס"ת ביד הסופר חשוב בידו דהא יכול לומר שנגנבה ממנו ונשרפה ואינו חייב רק להעמיד לו ספר אחר והשתא נמי שאומר שכתבה שלא לשמה ע"כ צריך לכתוב לו אחרת בפרט דלפי מה דמשמע בש"ס היה המעשה ששכרו לכתוב לו ס"ת וכתב לו וכל שהס"ת ת"י שלו ממש היא ויכול לכתוב לו אחרת ולא בא לשאול לר' אמי רק שלא היה יודע אם יש לה תיקון או לא או דס"ד דרק למצוה מן המובחר בעי לשמה כמ"ש הרשב"א, אבל לענין הלוקח לא איכפת לי' כלל דשכרו לכתוב לו ספר יכתוב לו אחרת, ואפי' אי מיירי דלוקח נתן לו יריעות שלו לכתוב, מה שאינו נראה כלל מדקרי לי' לוקח, רק אפי' יהא כן אומן קונה בשבח כלי וחשיב כשלו ממש אבל היכי דכל הטהרות של חבירו לא שייך שיהא נאמן מכח בעלים כיון דלאו דידי' נינהו כלל:

ועוד נראה לי דהתם דוקא כשהס"ת ביד לוקח הפסיד שכרו כיון דלפי דבריו הלוקח צריך לגנזו ואינו שוה כלום אבל כשהוא ביד סופר אינו יכול להוציא הספר מיד הסופר בע"כ בחנם ולא שייך הודאה בדבר שבידו כיון דבאמת אינו נאמן ואי משום דלפי דבריו פסול הוא א"כ טעון גניזה ואינו צריך ליתנו לו כלל ואם אתה רוצה בו שלם לי שכרי, ודוקא כשמסרו לידו ואח"כ אומר שהוא פסול אף שאינו נאמן אין לו שכרו מטעם מחילה אבל כשהספר בידו לא שייך מחילה וכיון שאין מאמינים לו באותו דבר בעצמו אין הודאתו רק מטעם מחילה, ובהכי ניחא הך עובדא דלקמן דשאל לו ס"ת ביד מי, וקשה כיון דאפי' ביד לוקח הימני' לאיזה צורך שאלו, וכבר תמהו בזה כל המפרשים, ולהנ"ל ניחא דאי הי' ביד מוכר לא הפסיד שכרו כלל ואינו נאמן לאסרה ויכול הלוקח לקבלה וליתן שכרו ולקרות בה, כנ"ל שם כהן גדול ביום הכפורים יוכיח וכו' אבל משאר פיגול לא קשיא לי' דיש לומר דמפגל בדיבור ועוד דאין פיגול רק בדיבור רק ביה"כ אינו נשמע. ומ"מ נראה פשוט דלא מהני פיגול רק בצירוף המחשבה אבל אי מחשב באמת לאכול בזמנו רק אומר בפיו להיפך בודאי לא מהני, ולכך מיקרי לאו שאין בו מעשה ולא דמי לעדים זוממין ומוש"ר דבדיבור עביד מעשה היפך מחשבתו דיודע דמשקר אבל היכי דבלי מחשבתו לא מהני דיבורו הוי לאו שאין בו מעשה מכח המחשבה אלא דצ"ע קצת דמאי מקשה הכא דשמענו דפיגל הא מ"מ מנא ידעינן דמחשבתו היתה לפגל וקרא לא יחשב כתיב וכמו כן הי' יכול להקשות מכל פיגול דעלמא מנא לן דמחשב כך וע"כ דנאמן ומ"מ יש לומר כיון דחזינן דאומר בפירוש שעושה על דעת כן מסתמא גם מחשבתו כך ואין דנין מחשבתו היפך דבריו שאומר בפירוש כנ"ל, ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה דכי אמר:

שם נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת. יש לדקדק הא לכ"ע ודאי ע"א נאמן לאסור היכי דלא איתחזק היתר כלל וא"כ הכא איזה חזקה של כשרות יש לס"ת זו כיון שהסופר שכתבה אומר שלא כתבה לשמה ומעולם לא היתה כשרה, ונראה לי דהיינו טעמא דכל שיצא הס"ת מתחת יד הסופר ולא הודיעו חזקה דכשרה הוא שאי היתה פסולה היה מודיע כשיצאה מתחת ידו, ובהכי ניחא לי מה שהקשו דאי היתה ביד מוכר הי' מאמינו והא לאביי כל שאינן בידו אינו נאמן והרי הכא כיון שכבר כתבה אין בידו לפסלה והרי בהך עובדא דלעיל משמע דס"ל לר' אמי כאביי דאמר שורת הדין אינו נאמן, ומפני קושיא זו הכריח הרא"ש דהך בידו דאביי הכוונה מכח בעלים דלא כפירש"י לעיל בד"ה כל שבידו, ולפי הנ"ל לק"מ דדוקא לעיל דאיתחזק היתר בעינן לאביי בידו ולרבא שהי' בידו כבר אבל הכא כל שלא יצאתה מתחת יד סופר לכ"ע נאמן דאין לספר זה שום חזקת היתר ולא בעינן בידו כלל:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב על זה וז"ל, ומשום דחזקת פועל עשה כהוגן מה שבידו וכו' ומיהו באדם דעלמא כו', והרב מהר"ם בהג"ה הקשה עליו מה שהקשה, וברור דהר"ן נתכוין ליישב קושיא הנ"ל דהא כאן לא איתחזק היתר כלל לזה פי' דחזקה על פועל שעשה כהוגן וזהו חזקה שלה לכך כל שאין בידו אינו נאמן אבל בעלמא כה"ג דליכא חזקת היתר ע"א נאמן בכל גווני וז"ב בכוונת הר"ן, אבל מ"מ נ"ל עיקר כמו שכתבתי דלאו משום חזקה שעשה כהוגן אתינן עלה רק לפי שהוציאה ולא הודיע, חזקה דכשרה היא, וכיון שבא להוציאה מחזקתה ואינה בידו אינו נאמן, כנ"ל:

שם נהי דהפסיד שכר אזכרות וכו'. עמ"ש לקמן דף נ"ה בעובדא אחרונה דר' אבהו כי שם ביארתי הך קושיא דר' ירמי' עם הסוגי' דשם על נכון:

שם וליעבר עלייהו קולמס וכו' נימא דלא כר"י. תמוה לי הא בפרק הבונה מוקי ר"ח מתניתין דכתב על גבי כתב פטור במחלוקת ר"י ורבנן דהכא ובפי' אמרו לעיל פ"ב דכל היכי דהוי כתב חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק ולפ"ז צ"ל דע"כ שם שנכתב שלא בקדושה מותר למוחקו לכ"ע דאל"כ לר"י היאך יעביר עליו קולמס כיון דהך כתב העליון הוי כתב א"כ מוחק שם התחתון:

והשתא תיקשי הכא במה נפשך אי נימא דדוקא בנתכוין לכתוב יהודה דלא נתכוון לשם כלל מותר למחקו אבל בכותב שם רק לא לקדושת השם כגון בס"ת דהכא אסור למחקו א"כ מאי קושי' הכא דיעביר קולמס הא הכא נתכוין לכתוב שם לא יהודה ואי נימא דס"ל דאין חילוק כלל רק כל שלא נכתב בקדושתו מותר למחקו א"כ כרבנן נמי לא אתיא דכיון דלא ס"ד דהוי מנומר יכול למחוק האזכרות ורבנן ור"י לא פליגי רק בכתב על גבי כתב אבל אי הוי כתב מודו רבנן לר"י ש"מ דמודו דיכול למחוק שם שנכתב שלא בקדושה:

ונראה לי לפי מה שכתבו התוס' פרק הבונה דלכ"ע כתב על גבי כתב לא הוי כתב היכי שאינו מתקן כלום רק במתקן בכתב העליון טפי פליגי רבנן ור"י, ולפי זה למחוק אי אפשר לפי שאסור לו למחוק שאינו נאמן שהיא שלא לשמה והוי מוחק את השם, אבל להעביר קולמס לר"י יכול במה נפשך אי משקר אינו מתקן כלל בכתב העליון ולא חשוב לא כותב ולא מוחק ואי אינו משקר יכול למחקו לפי שנכתב שלא בקדושה אבל לרבנן אין תועלת בהעברת קולמס כלל דאי משקר לא הועיל דאפילו מתקן לא חשיב כתב כלל ואי אינו משקר מה צורך להעביר בקולמס כנ"ל, ובהכי ניחא מה שכתבו התוס' פרק הבונה דר"ח משמע לי' דמתניתין דשבת פוטרת אפילו במתקן ולמה להו כ"ה לימא בפשיטות דר"ח לית לי' האי סברא לחלק במתקן, ולפי הנ"ל ניחא דמהך סוגיא דהכא מוכח דלכולי עלמא היכי דאינו מתקן לא חשיב כתב כלל, כנ"ל:

בתוס' בד"ה כל שבידו נאמן, הקשה ר"ת וכו' שהיה בידו תחילה. בפרק האומר דקדקו התוס' דע"כ טעמא דרבא שהי' בידו תחילה דהא מודה לאביי דהתם דבעי שותק והכא לא מיירי בשותק דבהא לא הוי בעי אביי בידו דאכלת חלב אינו בידו ע"ש, והשתא הכא בקושיא לאביי דהוי ס"ד דהכא בשותק מאיזה צד פשיטא להו דרבא בעי שהי' בידו, וצ"ל דהכא משמע להו בלא"ה דדוקא משום שהי' בידו תחילה מכשיר מדקתני בברייתא טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני וכך הוי לי' לומר טהרות שלך ביום פלוני נטמאו והוי תליא באשכחי' ולא אמר לי' והדר אשכחי' אינו נאמן ואי בפעם ראשון אמר לו נאמן, וע"כ דוקא טהרות שעשיתי עמך שהיו בידו, תדע דהתם דקדקו התוס' דאפילו אינו בידו נאמן מאכלת חלב ומשורך נרבע והכא דקדקו גם מנטמאו טהרותיך והיינו דהכא ס"ל לר"ת כיון דלא קתני התם טהרות שעשיתי עמך נטמאו כדקתני הכא רק נטמאו טהרותיך, מהא שמעינן אפי' אינו בידו וממילא שמעינן מרבא דעכ"פ בעי שהיה בידו תחלה, מיהו דברי התוס' דהתם בלאו הכי צ"ע דנהי דלא משמע להו להוכיח מהך לישנא דאינו בידו אבל עכ"פ כיון דמביא התם סייעתא עד אחד אומר נטמאו והוא אומר לא נטמאו פטור טעמא דאמר לא נטמאו הא שותק מחייב אלמא אפילו אין בידו כיון דלענין פטור וחיוב מיירי דבהא אין בידו לחייבו קרבן ע"ש, ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בא"ד ואומר ר"ת דהכא במכחישו וכו' אבל התם דשותק הוי כהודאה ע"כ. תמוה לי כיון דרבא פליג התם באומר אשתך זינתה ושותק דלא מהני דאין דבר שבערוה, פחות משנים ומ"מ מודה דאי מיהמן לי' כבי תרי אסורה עליו אלמא דעדיף לי' לרבא מהימן כבי תרי משותק א"כ מאי מקשה בגמרא מכ"ג ביוה"כ דאפי' שמעיני' דפיגל לא מהני דדלמא בתר הכי קאמר והיינו כמ"ש התוס' דפשיטא לי' דבכל קרבנות שייך פיגול בכל ד' עבודות וקשה הא שייך פיגול דמהימן לן כבי תרי, ובהא אפי' לרבא מהני התם וכ"ש לאביי דלא בעי בהא בידו והיאך הביא ראי' שהתורה האמינתו, ואפשר לומר דלא מהני האי דמהימן לי' כבי תרי רק להחמיר לאפוקי אבל הכא להביא קרבן אחר חולין לעזרה לא מהני היכי דמדינא לא מהימן מה דמהימן לן כבי תרי, ולפי מה שתירץ הר"ן בחידושיו דשאני הכא שאין אדם משים עצמו פושע לכך לאביי בעי בידו ולרבא שהיה בידו כבר א"כ איכא למימר דבכה"ג דמשים עצמו פושע אפילו מהימן לי' כבי תרי לא מהני היכי דאינו בידו:

ובעיקר דברי התוס' במאי דפשיטא להו דאביי ורבא פליגי הכא, אני תמה דמאיזה צד נימא דפליגי הא יש לומר דאביי מפרש לה במכחישו והיינו מדקתני סיפא דאינו נאמן ואי לא מכחיש לי' אפי' אינו בידו נאמן דהתורה האמינתו כהך דכהן גדול ביוה"כ דלקמן, ולכך מוקי לה במכחישו ואז כל שאין בידו אינו נאמן ורבא מוקי לה באינו מכחישו רק באומר איני יודע, וסיפא אינו נאמן מיירי דאשכחי' ולא אמר לי' וכו') ונהי דהא לא שייך לומר דרבא מוקי לה בשותק ומכח שתיקה כהודאה דא"כ מאי מהני אשכחי' ולא אמר לי' כיון דמטעם הודאה אתינן עלה, ועוד אי בשותק הוי לי' לומר נטמאו טהרותיך סתם כהך דהאומר, אבל הא ודאי יש לומר דע"כ לא בעי שותק בפרק האומר רק במה שאין בידו כלל ולא הי' בידו אבל היכי דהיה בידו אפילו אומר אינו יודע נאמן רק במכחיש אינו נאמן, ובהא מודו אביי ורבא, ולא פליגי רק בפי' הברייתא בלבד דמר מוקי לה במכחישו ותליא אי עכשיו בידו ומר מוקי לה באיני יודע ואפי' היה בידו כבר רק אי אשכחי' ולא אמר לי' אינו נאמן ולפי זה הנהו עובדי דלקמן דר' אמי וס"ת אליבא דכ"ע נינהו דכהן גדול ביוה"כ ודאי נאמן כיון שהיה בידו וכן הך ס"ת אי היתה ביד מוכר כיון דלוקח אינו יודע נאמן לפי שהי' בידו רק ביד לוקח הוי כאשכחי' ולא אמר לי':

ועוד אני תמוה דאפי' אי נימא דפליגי אביי ורבא הכא בדינא מ"מ מנין להו לחדש דבמכחישו ג"כ מהני בידו ויש לנו לומר דכל שמכחיש הוי חד להדי חד כיון דבעלים אומרים ברי שהם טהורים כמו שנאמנים על כל הטהרות ואיסורין הנמצאים אצלו כן נאמנין על אלו, וכיון דעכ"פ עכשיו ביד בעלים הן והוא אומר על שלו שהם טהורים נאמן כמו העד שאומר להיפך לפי שהי' בידו בשעה שאמר וממילא מוקמינן להו בחזקת כשרות, רק הכא כפשטא מיירי שאין יודעין לכך לאביי נאמן מכח בידו ולרבא לפי שהי' בידו, והתם בעי אביי מרבא שותק לפי שלא הי' בידו כלל ומאיזה צד נפרש דברי אביי דאפי' מכחישו יהא נאמן מכח בידו דהא לא הוזכר הכחשה בברייתא כלל, ועמ"ש בסמוך בדיבור זה:

בא"ד ונראה דאם שותק מחמת שאינו יודע וכו' נטמאו טהרותיך בפניך וכו'. דבריהם צ"ע, דאי דוקא כה"ג מהני התם היאך פליג אביי באשתך זינתה והביא ראי' מהך סמי' דמר שמואל והתם לא קאמר לי' כלל דזינתה בפניו ומוכח להדיא התם דלא ידע האי סמיא כלל, וא"כ כיון דאפי' בטהרות לא מהימן רק באומר לו נטמאו בפניך דאז הוי שתיקה כהודאה כ"ש בדבר שבערוה דאינו נאמן:

ואמת שהתוס' פרק האומר הכריחו דמיירי שאומר בפניך מהך דאכלת חלב דהתם בעינן שיהא נודע לו ולא שיודיעוהו אחרים, אבל באמת אין זו ראי' כלל דהא היכי דמהימן לי' כבי תרי לכ"ע מהני ולא באו למעט התם רק היכי דמכחיש דאז אפי' הודיעוהו תרי לא מהני דהא לא נודע לו כיון שאינו מאמין, אבל כל היכי שהוא מאמין על פי אחרים הוי כנודע לו:

וכמו כן בע"א כל ששותק הרי גילה דעתו שהוא מאמין לו והוי כנודע לו והוי כהודאה שהוא מאמין לעד והכא לא מיירי בשותק רק שאומר איני יודע דגילה דעתו שאינו מאמין בהא בעינן בידו לאביי ולרבא כל שהיה בידו כבר גם נראה לי דלרבא לא חשוב שתיקה כלל רק טעמי' דרבא דע"א נאמן לגמרי אפי' לא הי' בידו כלל הלכך באשתך זינתה פליגי) לאביי מהני דשתיקה כהודאה שהוא מאמין לו, ולרבא לעיל מהני בלי שתיקה כלל כהך דהכא ואפי' אומר איני יודע הלכך בדבר שבערוה דבעינן ב' לא מהני אפילו שתיקה אמנם אי אומר זינתה בפניך בהא לכ"ע שתיקה כהודאה ושחד"א, כנ"ל בענין זה:

בד"ה דכי אמר פיגול מהימן, ותימא וכו' דיליף משלמים וכו'. ולדעתי אין זה מוכרח דר' יוסי יליף התם מכאשר יורם והתם בפר כהן משיח משתעי ואין הכרח ליו"כ דאין פיגול בפנים דלאו כללה כייל רק קרא קמש"ל דפר זה הוי כשלמים לענין פיגול אבל לא בפר יוה"כ דלא כתיב בי' כאשר יורם רק ר' שמעון הוא דכללה כייל דאין פיגול רק בחוץ כשלמים, ועוד נראה לי כיון דהך קרא גזה"כ הוא דאין פיגול בפנים מדכתיב כאשר יורם א"כ אין לך בו רק חידושו דהיינו פר כהן משיח אבל פר יוה"כ דלפני ולפנים הוא יש לומר דאית בי' פיגול מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר וכן מוכח התם להדיא דרק על חיוב כרת על האוכל הפיגול הוא דמחלקינן ולא לענין לפסול הזבח:

בא"ד ואין לתמוה וכו'. נראה לי המשך דבריהם בזה דודאי קשה היאך דייק מיוה"כ מנא לן דשייך בי' פיגול וליכא למימר דפשיטא לן דבכל עבודות שייך פיגול בכל הקרבנות דהא שמעינן עכ"פ בפר כהן משיח דלית בי' פיגול אלמא דלאו כללה היא דבכל עבודות וקרבנות שייך פיגול א"כ שפיר יש לומר דביוה"כ נמי לית בי' פיגול מהאי טעמא דאינו נאמן אך לפי שכתבו דבאמת בכל עבודות יש פיגול לפסול הזבח א"כ אין לתמוה מנא לן דפשיטא להו דבכל קרבנות שייך פיגול ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף