אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/נה

יום שני כ"א תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף נה

מי הרג את עשו?

דעת הבבלי בסוטה שחושים בן דן הרג את עשו כשהמתינו לנפתלי

במסכת סוטה (יג.) מביאה את אשר ארע עת באו השבטים לקבורת יעקב אביהם במערת המכפלה: כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב, אמר להן, 'ממרא קרית הארבע היא חברון', ואמר רבי יצחק, קרית ארבע – ארבע זוגות היו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש – דידי הוא. אמרו ליה, זבינתה. אמר להו, נהי דזביני ביכרותא, פשיטותא מי זביני [- דהיינו שלא מכר אלא את חלק הבכורה, אך לא את חלקו כאח בין האחים]. אמרו ליה, אין, דכתיב 'בקברי אשר כריתי לי', ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, אין 'כירה' אלא לשון 'מכירה', שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה. אמר להו, הבו לי איגרתא, אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא. ומאן ניזיל, ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא, דכתיב 'נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר', אמר רבי אבהו, אל תקרי 'אמרי שפר' אלא 'אמרי ספר'.

חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה [- כבדו אזניו משמוע]. אמר להו, מאי האי [-למה אינכם קוברין אותו. רש"י], ואמרו ליה, קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים. אמר להו, ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון. שקל קולפא [ורש"י גרס: 'גולפיה', ופירושו מקל] מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך, והיינו דכתיב 'ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע'. אותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב 'למה אשכל גם שניכם יום אחד'. ואע"ג דמייתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי, ע"כ דברי הגמרא בסוטה.

קושיית התוספות מדברי היורשלמי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו

ובמשנה במסכת גיטין (נה:) תנן: לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה כו'. והתוספות (ד"ה ביהודה) הביאו דברי הירושלמי (גיטין פ"ה ה"ז; כתובות פ"א ה"ה): בראשונה גזרו גזרה על יהודה, לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשיו, דכתיב (בראשית מט ח) 'ידך בעורף אויביך'. ותניא נמי בספרי 'ידיו רב לו' – בשעה שהרג את עשיו [דהיינו שלכן היה סיקריקון רק ביהודה ולא בגליל].

והקשו התוספות על דברי הירושלמי מהמבואר בגמרא בסוטה, שחושים בן דן הוא ששקל קולפא ומחייה ארישיה דעשו ונתרו עיניו ונפלו אכרעיה דיעקב. ויישבו התוספות: שמא לא מת באותה הכאה, עד שעמד עליו יהודה והרגו.

בעיקר קושיית התוספות עמד גם התוספות שאנץ (סוטה שם) והוא מיישב כעין דבריהם: ויכול להיות שאותו בשעה שהרג לעשו לשניהם והרגו אותו [ואם כי הלשון משובש הרי הכוונה מחוורת, וכפי שהציעו בהגהה שם להעמיד הגירסא כך: ויכול להיות ששניהם הרגו לעשו באותו שעה]. וכ"ה בש"מ בשם תוספות הרא"ש: ושמא שניהם הרגו אותו. וכיישובם ממש יישב גם במושב זקנים מבעלי התוספות (בראשית כח מה): ושמא חושים הכהו ולא הרגו, ועמד עליו יהודה והרגו.

דעת מדרש שוחר טוב שיהודה הרג את עשו בזמן קבורת יצחק

על דברי התוספות העיר בהגהות בן אריה מדברי מדרש שוחר טוב (תהילים יח עה"פ ארדוף אויבי) 'ואויבי נתת לי עורף' - הפסוק הזה מדבר ביהודה. אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי יהודה בר אלעאי, מסורת אגדה היא, יהודה הרג לעשו. אימתי, בשעה שמת יצחק הלכו יעקב ועשו וכל השבטים לקבור אותו, דכתיב 'ויקברו אותו עשו ויעקב בניו'. והיו הולכין במערה ועומדין ובוכין, והשבטים עומדין וחולקין כבוד ליעקב, ויצאו חוץ למערה כדי שלא יהא יעקב נמאס ומתבזה לפניהם.

השחיל עצמו עשו ונכנס למערה. נכנס יהודה אחריו, אמר שמא הוא הורג לאבא בפנים. השחיל עצמו ונכנס ומצא את עשו שהיה מבקש להרוג את אביו, מיד עמד יהודה והרגו מאחריו. ולמה לא הרגו מנגד פניו, שהיה קלסתר פניו דומות ליעקב, לכך חלק לו כבוד והרגו מאחריו. והוא שאביו מברכו 'ידך בעורף אויביך, ע"כ.

הרי מבואר במדרש אגדה זה שיהודה הרג את עשו בחיי חיותו של יעקב אביו, בעת קבורת יצחק אבינו על ידי יעקב ועשו, והרי מדרש זה על כרחך חולק על הבבלי במסכת סוטה המאחר את מיתת עשו לעת קבורת יעקב, וכיון שבלאו הכי מדרשים חלוקים הם מה הוצרכו התוספות לדחוק שלדעת הירושלמי יהודה הרג את עשו אחרי שחושים הכהו ונפלו עיניו, ו'שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו'.

על תמיהה זו עומדים רבים מן האחרונים, מלבד הבן אריה, עמדו על הערה זו בביאור הרא"מ על שוחר טוב שם, החיד"א בראש דוד (פ' וישב), בית אהרן (פולד, גיטין שם) ועוד אחרונים.

דעת התרגום יונתן שחושים קטע את ראשו של עשו בסייף אחרי שובו של נפתלי

מדרש דומה למובא בגמרא בסוטה, מובא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית נ יג) אך לפי המתואר שם קשה יותר להעמיד את ביאורם של התוספות, וזה לשונו: ונטלו יתיה בנוי לארעא דכנען. ושמיע פתגמא לעשו רשיעה, ונטל מן טורא דגבלא [- מהר שעיר] בלגיונין סגיאין [- בחיילות רבים] ואתא לחברון, ולא הוה שביק ליוסף למיקבור ית אבוי במערת כפילתא. מן יד אזל נפתלי ורהט ונחת למצרים, ואתא בההוא יומא ואייתי אוניתא [- שטר מכר] דכתב עשו ליעקב אחוי על פלגות מערת כפילתא. ומן יד רמז לחושים בר דן ונטל סייפא וקטע רישיה דעשו רשיעא, והוה רישיה דעשו מתגלגל עד דעל לגו מערתא, ואתנח בגו עיטפיה דיצחק אבוי. וגופיה קברו בנו דעשו בחקל כפילתא. ובתר כן קברו יתיה בנוי ליעקב במערת חקל כפילתא דיזבן אברהם ית חקלא לאחסנת קבורתא מן עפרון חתאה על אנפי ממרא, ע"כ.

ממדרש זה אנו למדים שחושים בן דן הרג את עשו אחרי שנפתלי שב ממצרים עם שטר המכירה, והוא לא עשה כן מנפשיה רק על ידי רמז שרמז לו נפתלי, ולא בגולפא היכהו כי אם בסייף, ולא עיניו נשרו כי אם כל ראשו נקטע והתגלגל אל תוך מערת המכפלה. גם מדרש זה עומד בסתירה למבואר בירושלמי שיהודה הוא שהרג את עשו, ואילו כאן יקשה מאד לפרש כדברי התוספות שחושים רק הכהו ויהודה הרגו, שכן בגמרא בסוטה לא נתבאר אלא שנפלו עיניו, ואם כן נח לומר שאכן מיתת עשו לא מוזכרת שם ויהודה הוא שהרגו. אך בתרגום יונתן מבואר שחושים קטע את ראשו ואם כן ודאי מת בהכאה זו. [ובאמת גם בגמרא בסוטה מבואר שבכך נתקיים קבורת עשו ויעקב באותו יום, כנבואת רבקה, ולדברי התוספות הרי לא נתבאר בגמרא שם כלל מיתת עשו אלא רק נפילת עיניו על ידי הכאת חושים שלא הביאה למותו].

בפרקי דרבי אליעזר (פל"ט) מובא גם כן המדרש בנוגע למותו של עשו, וגם הוא בשינוי מועט: וכשבאו למערת המכפלה, בא עליהם עשו מהר שעיר לחרחר ריב, ואמר שלי היא מערת המכפלה. מה עשה יוסף, שלח לנפתלי לחפש במזלות ולירד למצרים ולהעלות כתב עולם שהיה בידם. לכך נאמר 'נפתלי אילה שלוחה'. חושם בן דן היה פגום באזנו ובלשונו, אמר להם מפני מה אנו יושבים כאן. הראוהו באצבע, אמרו לו בשביל האיש הזה שאינו מניח אותנו לקבור את יעקב אבינו. מיד שלף את חרבו והתיז את ראשו, ונכנס לתוך מערת המכפלה. ואת גויתו שלחו לארץ אחוזתו להר שעיר.

ביאור בדעת היפה מראה שמסורת להם מאבותם ואינו כן אלא חושים הרגו

[וביפה מראה על הירושלמי כתובות שם כתב על דברי הירושלמי שמסורת בידם שיהודה הרג את עשו: וליתא, דחושים בן דן הרגו ביום קבורת יעקב אבינו עליו השלום, כדאיתא בפרק קמא דסוטה, עכ"ד.

ובביאור דבריו למד החיד"א (ראש דוד שם, פתח עינים גיטין שם) שהוקשה לו קושיית התוספות בסתירת הירושלמי עם הבבלי בסוטה, ולכן ביאר שמה שאמרו בירושלמי 'מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו' פירושו שרק להם היתה מסורת זו מאבותם אך באמת ליתא, ועל זה ביאר היפה מראה, מסורת להם וכו' וליתא, דחושים בן דן הרגו. וכן דקדק בדעת הקרבן העדה, שכתב גם הוא שמסורת בידם של האומות, ומשמע שרוצה לומר שאינו אמת אלא רק מסורת ביד האומות כן. והחיד"א תמה על גדולי ישראל שנעלמו מהם דברי התוספות [היינו שהקשו כן ויישבו באופן אחר ששניהם הרגוהו], וכן נשמט ממנו המדרש שוחר טוב, ששם מבואר להדיא שאכן יהודה הרגו, וכן נשמט מהם דרשת הספרי על הפסוק 'ידיו רב לו' - בשעה שהרג את עשו, וכמו שהביאו התוספות.

ולולי דבריו היה אפשר, שוודאי לא נשמטו מהיפה מראה דברי המדרש שוחר טוב. ואדרבה, נראה להביא ראיה שבודאי עמדו לנגד עיניו דברי המדרש הנ"ל, שהרי היפה מראה אינו מסתפק באומרו שחושים בן דן הרגו ולא יהודה, אלא הוא מוסיף ואומר: וליתא, דחושים בן דן הרגו ביום קבורת יעקב אבינו עליו השלום. ולכאורה מה לו להוסיף אימתי הרג חושים בן דן את עשו.

אכן נראה שאדרבה בא היפה מראה לבאר שלדעת הירושלמי אגדה זו המובאת במדרש אגדה היא היא המסורת שהיתה להם מאבותם, היינו שמה שהיתה בידם מסורת שיהודה הרג את עשו, אין הכוונה יחד עם חושים בן דן אלא בעת קבורת יצחק אבינו וכמבואר במדרש שוחר טוב, ועל זה אמרו בירושלמי שרק מסורת אבותם כך אך באמת ליתא וחושים הוא שהרגו ולא יהודה, וביום קבורת יעקב אבינו היה זה ולא ביום קבורת יצחק כפי המסורת שבידם שיהודה הרגו.

לפי זה הלא אדרבה מבואר היטב מדוע השמיט היפה מראה גם את דברי התוספות בסוטה, שלתוספות הוקשה שהירושלמי סותר לדברי הבבלי והוצרכו ליישבת שהרגום בבת אחת, ואמנם זה דוחק כמו שהקשו כל האחרונים שהרי סוף סוף מדרשים חלוקים הם כמבואר בשוחר טוב, ואם כן מדוע לא נפרש כפשוטו שהירושלמי כדעת השוחר טוב. אמנם לפי דברי היפה מראה, הרי שהירושלמי סובר כהבבלי, ואדרבה מסורת האומות היתה כמדרש שוחר טוב שיהודה הרג את עשו בעת קבורת יצחק, אך באמת ליתא לדעת הירושלמי אלא חושים הרגו כמבואר בסוטה. ורק חושים הרגו לבדו ולא יהודה.

ובפירוש בית הגדול על הפדר"א שם העיר על ביאור היפה מראה, שלדבריו דחוק מה שסיימו דכתיב ידך בעורף אויביך, עכ"ד. דהיינו שאם אכן 'מסורת' זו אינה אמת אלא רק מסורת מאבותם, כיצד דרשו זאת מקרא.

אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל

ובמדרש רבה (ב"ר עג ז) על הפסוק (בראשית ל כה) 'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף', אומר המדרש: כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו כו' דאמר רבי פנחס בשם רבי שמואל בר נחמן, מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל כו', ע"כ. ובמדרש זה משמע שעשו עצמו נופל ביד בניה של רחל.

לעומת זאת בגמרא בבבא בתרא (קכג:) דרשו פסוק זה בלשון הזו: בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני, כתיב 'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף' וגו', מאי שנא כי איתיליד יוסף [- שלא רצה לשוב לבית אביו עד שנולד יוסף. רשב"ם]. אמר ליה, ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' וגו', ע"כ. הרי ששינה הבבלי לשון הדרשה שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, ולא אמר שאין עשו נמסר.

ובספר עץ החיים (פ' לך לך) הקשה איך אמרו אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, והלא מבואר בירושלמי שיהודה הרגו, ואף חושים שהכהו תחילה כתבו התוספת שלא מת מאותה הכאה. ויישב שכדי להרוג את עשו הוצרכו לב' כוחות של יהודה ויוסף, והם יהודה וחושים. והאריך לבאר על פי חידושו זה כמה עניינים.

ובראש דוד תמה מה הועיל בזה, הלא חושים אף הוא לא בניה של רחל. ועל כרחך צריך לומר שכיון שיוסף ובניו היו שם, ויוסף הוא היה המלך, ממילא נחשבו כולם מאנשי מלחמתו וממילא אין קפידא אם חושים או יהודה הרגו, לעולם נחשב הדבר שנפל עשו ביד יוסף. ולכאורה בלאו הכי יש להעיר ש'עשו נופל' אין הכרח דהיינו מיתת עשו עצמו אלא בית עשו, כפי שמבואר מדרשת רבי שמואל בר נחמני עצמו בב"ב, ויל"ע בזה.

אמנם בין כך ובין כך אם ננקוט שאכן בהריגת חושים התקיימה מה שאמרו שעשו נופל ביד בניה של רחל, מכח חושים (כדברי העץ החיים) או מכח יוסף המלך (כביאור החיד"א) יומתק מאד לשון המדרש 'מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל' - כי כנגד 'מסורת בידם מאבותם' שיהודה הרג את עשו, באה 'מסורת חכמים' שעשו נופל ביד בניה של רחל.