תפארת יעקב/גיטין/נה/ב

תפארת יעקב גיטין נה ב

דף נ"ה ע"ב

בגמרא ה"נ קאמר וכו' יש לדקדק שלא תירץ כלום .. על עיקר הקושיא דהוי לי' לומר איפכא ואולי יש לומר דהכוונה דתרתי קאמר חדא בלא נודעה וחדא בנודעה דלפי מה שחידש ר"י שלא יאמרו יש מקום לחוש בלא נודעה ג"כ דאי מכפר יאמרו דאכל גזילות, אבל אי אינו מכפר לא הוי אכילה כלל, והיינו דקאמר דבלא נודעה מכפרת ונודעה אין מכפרת תרווייהו מתיקון המזבח נודעה שלא יאמרו וכו' לא נודעה שלא יהיו כהנים עצבין ומזבח בטל לכך אוקמה אדאורייתא:

שם ותנו עלה כו'. הקשה רש"י דלמה לא מקשה ממה דפטור מד"וה ותירץ דמודה עולא דקני רק להקרבה פסול, וכבר כתבתי דקשה מאד לפי' זה מאי דקאמר אוקמוה רבנן ברשותי' דהא בלא"ה שלו הוא רק להקרבה פסול, ואולי דמש"ה דיקדק רש"י ז"ל דליכא לאקשויי דאיכא למימר דרק להקרבה פסול אבל לפי האמת דמשני אוקמוה רבנן ברשותי' ס"ל אליבא דעולא דלא קני כלל רק רבנן אוקמוה ברשותו ומכח הפקר סנהדרין לא שייך קרבנו ולא הגזול דמן ההפקר זכי רק שיש לדקדק דלעיל בגוף דברי עולא פי' בפשיטות דלא קני להקרבה משמע דס"ל הכי באמת והיינו כדי ליישב קושית ר"ת לעיל בתוס' בד"ה מ"ט והכא משמע דבאמת יתפרשו דברי עולא דלא קני כלל:

אמנם לדעתי נראה לפרש בפשיטות דע"כ לא ס"ל לעולא דאינה מכפרת רק במתניתין דהקדיש לחטאת דצריך להקריבו לשם בעלים לכך לא הוי האי הקדש לא שינוי השם ולא שינוי רשות דאכתי שם בעלים עליו דצריך להקריבו לשמו דוקא כדאמרינן בזבחים לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו' אבל אם הקדיש בעל מום לב"ה דנסתלק שם הגנב לגמרי הוי כמו מכרו לאחר דפשיטא דאותו אחר קני לה לגמרי דהוי גבי' יאוש ושינוי רשות וה"ה הקדש ב"ה, והשתא אתי שפיר דמהך דאינו משלם ד' וה' ליכא לאקשויי דאיכא למימר דמיירי שהקדיש לב"ה ומודה עולא דקני לה הקדש דהוי יאוש ושינוי רשות ושינוי השם ולכך מייתי הך ברייתא דבחוץ ענוש כרת ועל קדשי ב"ה ליכא כרת בחוץ דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וע"כ דברייתא מיירי בהקדש מזבח וא"כ קשה כרת מאי עבידתי' כנ"ל:

ובהכי ניחא לי הא דפסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות גניבה דעל הקדש לא מיחייב ד"וה אפילו על הקדש ב"ה, והשיג עליו הראב"ד דמאיזה צד נימא דברייתא ומתניתין פליגי לימא הא בקדשי מזבח הא בקדשי ב"ה ע"ש, ומה שהוכיח ה"ה כבר דחו התוס' ב"ק דף ע"ט בד"ה גנב והקדיש ע"ש:

ולפי הנ"ל ניחא דע"כ דלתנא דידן אין חילוק כלל דאל"כ אכתי הוי לי' להקשות מרישא דאי בקדשי ב"ה ליחייב על הקדש בעצמו דהוי כמו מכירה וע"כ דלענין לחייבו כמו מכירה אין חילוק כלל אבל לענין קנין שפיר יש לומר דיש חילוק ואין לדמות קנין למכירה דהא חזינן לכ"ע אף דהקדש קנה לא מיחייב ד"וה על גוף ההקדש, וכן משמע להדיא בירושלמי פרק מרובה הלכה ד' דפשוט ר"ל בפודה כלכלה אי טביל למעשר או פודה כלוקח מהך משנה דגנב והקדיש פטור ש"מ דמקדיש לאו כמוכר וה"ה פודה לאו כלוקח ואי ס"ד כדברי התוס' דיש חילוק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח א"כ לא מוכח כלל בעי' דהתם דהכלכלה קדשי ב"ה היא ובהא מקדיש כמוכר וע"כ דלענין ד' וה' אין חילוק כלל, וז"ב, ויש לתמוה על התוס' מן הירושלמי הנ"ל:

שם כרת מאי עבידתי' וכו'. יש לתמוה הא משנתינו הוא דמכפרת מפני תיקון המזבח א"כ ראוי למזבח וכל הראוי למזבח יש בו משום שחוטי חוץ וצ"ל דהכא כנודעה דמי דהוא יודע ולדידי' אינו ראוי לפתח אוהל מועד, אך יש להקשות להיפך אפי' תימא דיאוש קני ס"ס הרי נודעה אינה מכפרת ולדידי' נודעה הוא דיודע דגזולה הוא, ואמת כי לפי הנראה מדברי רש"י ותוס' לעיל דדיעבד מכפרת א"כ יש לומר דהוי ראוי לפתח אוהל מועד אבל מלבד מה דקשה כפי הנראה מדברי הרמב"ם דבאמת אינה מכפרת אפי' הקריבה בנודעה, אבל בלא"ה קשה דלעיל אמרו שלא יהיו כהנים עצבין והרי בלא"ה אוקמוה ברשותי' משעת הקדש כדי ליחייב עלה, גם קשה שלא חילקו בכאן כלל בין נודעה ללא נודעה ומשמע דאפי' נודעה ושחטה בחוץ חייב, ועוד אי באמת יש חילוק בין נודעה ללא נודעה לענין שחוטי חוץ ג"כ א"כ מה חידש על דינא דמתניתין וכך הוי לי' לומר אוקמוה רבנן ברשותי' כדי שלא יהיו כהנים עצבין וממילא חייב עלה, וע"כ דלא שייך שיהיו כהנים עצבין רק אחר הקרבה אבל כאן דלא נשחט בפנים כלל לא שייך זה א"כ נסתר הך טעמא דלעיל לגמרי דבלאו הכי מוקמינן ברשותי' כדי ליחייב עלה אף דלא שייך כהנים עצבין:

לכן נראה לי ברור דהך ברייתא בגנב והקדיש והך דמתני' דחטאת הגזולה לא דמי להדדי כלל דבחטאת הגזולה עביד רבנן תקנתא שלא יהיו כהנים עצבין ודבר זה לא שייך רק בלא נודעה אבל בנודעה לא שייך זה דכל שנודעה לא יקריבו הכהנים וזהו בגזלן כיון דרוב פעמים נודעה היא דהנגזל מחזיר אחר גזילתו ומודיע כדי להוציא ממנו, אבל בגנב דלעולם לא נודעה היא כל שהקדישה למזבח אוקמוה רבנן ברשותי' כדי ליחייב עלה ולא חילקו בזה בין נודעה ללא נודעה כיון דרוב פעמים לא נודעה, והשתא אתי שפיר הכל, דמעיקרא מקשה שפיר דהכא לא שייך כלל שלא יהיו כהנים עצבין כיון שלא הקריב באמת בפנים כלל רק בחוץ ואהא משני דהכא אף דלא שייך הך תקנה דמתניתין מ"מ אוקמוה ברשותי' כדי ליחייב עלה משום שחוטי חוץ והיינו דלא חששו בכאן להקריב גזל למזבח כיון דלעולם לא נודעה הוא ובלא נודעה ע"כ מכפרת שלא יהיו כהנים עצבין וגנב ודאי לא יודיע הלכך לא חילקו כלל ולעולם יהא ברשותו כדי ליחייב עלה משום שחוטי חוץ אבל אי נחלק בו בין נודעה ללא נודעה ממילא לא יתחייב משום שחוטי חוץ דאי ישחוט בחוץ לא שייך כהנים עצבין כנ"ל, אבל במתניתין בגזלן דעל פי רוב נודעה היא לא אוקמוה ברשותו בעת הקדש להקריב גזל ידוע למזבח ובגזל באמת לא מיחייב משום שחוטי חוץ כלל וכן נראה מדברי הרמב"ם להדיא דבגזל חילק בין נודעה ללא נודעה ובגנב לא חילק רק חייבו משום שחוטי חוץ והיינו כמו שכתבתי:

אמנם אכתי צריך ליישב דלר' יהודה נמי תיקשי כיון דנודעה עכ"פ אינה מכפרת מדרבנן א"כ אינו ראוי למזבח ולמה יתחייב כרת, וצריך לומר דלר"י איכא למימר דבאמת דיעבד מכפרת כמו שפירש"י לעיל ולפי זה לפי מה דמסיק אוקמוה ברשותי' ממילא לר"י נמי יש לומר כן ושפיר אינה מכפרת אפי' דיעבד, ובזה תבין דברי הרמב"ם דפסק כר"י דנודעה אינה מכפרת מתקנה שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ומ"מ פי"ח מהלכות מעשה הקרבנות זכר בגנב והקדיש דאוקמוה ברשותי' משעת הקדש ותמה הלח"מ דהך תירוץ לעולא הוא אבל לר"י בלא"ה ניחא, ולהנ"ל לק"מ דודאי לר"י נמי קשיא רק דס"ד דיש לומר אינה מכפרת אינה קריבה, אבל לפי האמת דמשני לעולא דרבנן אוקמוה ברשותי' כדי ליחייב עלה לר"י נמי אמרינן כן, ולכך פסק הרמב"ם באמת דאפי' דיעבד אינה מכפרת בגזלן רק כאן בגנב אוקמוה ברשותי' כדי ליחייב עלה ולא חילקו בין נודעה ללא נודעה גבי גנב כנ"ל, ועוד יש לומר בזה דר"י ס"ל באמת יאוש כדי קני, ולפי זה באמת ע"כ מכפרת דיעבד דכיון דקני אין כח בחכמים לעקור דבר תורה כקושית תוס' בד"ה ה שלא, ושפיר הוי ראוי למזבח לדידי' אבל אנן קי"ל דיאוש לא קני רק עם שינוי השם וכן דעת הרמב"ם, א"כ ממילא אפי' דיעבד אינה מכפרת דאין בזה עקירה דבר מן התורה דכיון דאינה מכפרת אין כאן שינוי השם ולא קני כלל ולכך מייתי הרמב"ם הך דאוקמוה רבנן ברשותי' דלדידן דאינה מכפרת כלל מתקנה ליכא כרת בחוץ לולא דאוקמא ברשותי' ליחייב עלה:

שם אמר רבא הא ודאי קא מבעי' לי. יש לתמוה מה ס"ד דרבא דרבנן אוקמא ברשותי' משעת גניבה ללא צורך כלל ונראה לי דהכוונה דודאי אי אמרינן דמשעת גניבה אוקמא ברשותי' והיינו בעת שחיטה אוקמא ברשותי' למפרע א"כ ממילא אפי' בעת הקדש אכתי לא נתייאש מ"מ כיון דאח"כ נתייאש אוקמא ברשותי' למפרע אבל אי נימא דלא אוקמא למפרע ברשותי' רק בעת הקדש תיכף אוקמא ברשותי' א"כ בעינן דוקא יאוש קודם הקדש וכל שלא נתייאש קודם הקדש לא אוקמא ברשותי' ואח"כ אף שנתייאש לא חל ההקדש למפרע והיינו דשאל למאי נפקא מינה מסתמא אוקמא ברשותי' למפרע להחמיר עליו אפי' בלי יאוש, ועל זה קאמר כיון דמרויח גיזות וולדות לא רצו להקנות לו למפרע כדי שלא ירויח ועל זה אמר מסתברא דלא יהא חוטא נשכר דאף דלענין כרת קיל גבי' מ"מ שלא ירויח גיזות וולדות לא אוקמא ברשותי' למפרע:

ובהכי ניחא לי דעת הרמב"ם דהביא הך דאוקמוה ברשותי' משעת הקדש והוא תמוה דהא לענין כרת לא נ"מ מידי רק לגיזות וולדות ומה ענין זה למעשה הקרבנות, ולהנ"ל ניחא דנ"מ ודאי לענין כרת דבעינן יאוש קודם וכך כתב שם בהדיא דאוקמוה ברשותי' משעת הקדש ואינו חייב רק בנתייאש קודם הקדש ע"ש:

בתוס' בד"ה שלא יאמרו, וא"ת וכו' קודם זריקה כו'. יש לתמוה הרבה, חדא היאך ס"ד לפרש דאחר הקרבה אינה מכפרת הא אחר הקרבה לעולם נודעה היא ומכפרת, ועוד למה לא תתכפר הא ס"ס כבר אכל גזילות, ועוד יש להבין מאי קושיא הא יש כח ביד סנהדרין לעקור דבר התלוי בהפקר סנהדרין ואף כאן הפקיעו ממנו שם בעלים ואינה מכפרת. גם קשה לתירוצם למה לו לחלק בין נודעה ללא נודעה הרי עיקר החילוק בין הקריב ללא הקריב ואי הקריב אפי' נודע מכפר ובלא נודעה דמכפרת היינו גם כן בהקריב, גם מה שכתבו דוקא נודעה קודם זריקה משמע דאי נודע אחר זריקה אפי' זרק אינה מכפרת ועדיין קשה היאך מתנין לעקור גם למה כתבו דבריהם לענין זריקה הוי להו לומר הקרבה דכולל הכל דאי הקריב נתכפר רק בלא הקריב וכן פירש רש"י באמת, אינה מכפרת כלומר אינה קריבה:

לכן נראה לי דס"ל לתוס' בקושיא דודאי הך אינה מכפרת הכוונה אפי' כבר כיפר לא מהני, דלא ניחא להו כפרש"י דאינה מכפרת אינה קריבה, ואהא קשיא להו למה בלא נודעה מכפרת הא ס"ס עכשיו נודעה ושייך שלא יאמרו וע"כ דנודעה הכוונה דנודעה קודם ואח"כ הקריב לא מהני, לא נודע קודם והקריב מהני, דעיקר הודעה בעינן קודם הקרבה ולפי שהקריב שלא כדין אינה מכפרת, ואהא קשיא להו דקודם שחיטה ודאי לא יפקיעו דמאיזה צד יפקיעו הא יכולין לאסור לשחטו ולהקריבו ואין כאן שום בית מיחוש כיון דעדיין לא עשה בו כלום, א"כ כשהקריב היאך עקרו רבנן בקום ועשה ולא שייך הפקעה אחר הקרבה שכבר נתכפר ומעיקרא לא הפקיעו ועל זה תירצו דהך הודעה תליא בזריקה דאי נודע קודם זריקה שוב אינה מכפרת אפי' זרק דאז הפקיעו שם בעלים כיון שכבר שחט בפנים אין כח בידם לתקן שלא לזרוק הדם רק בהפקעת שם בעלים א"כ ממילא אפי' זרק אינה מכפרת ולא הוי עקירה אבל אי נודע אחר זריקה כבר נתכפר אבל נודע קודם שחיטה כיון דנאסר לשחוט לא הפקיעו ואי עבר ושחט וזרק נתכפר כיון דלא הפקיעו:

ולפי זה לדברי התוס' כל שנודע קודם זריקה באמת אפי' זרק אינה מכפרת וזהו דלא כפירש"י דפי' אינה מכפרת כלומר אינה קריבה ולכאורה נראה כוונתו כדברי התוס' ממש דלא ניחא לי' דאינה מכפרת דיעבד דאין כח בחכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה, אבל באמת זה אינו דאי כוונתו האימורין וכבר זרק א"כ במה נפשך אי מכפרת ס"ל הא בהדיא קאמר אינה מכפרת ואי אינה מכפרת ס"ל אין כאן כלומר דכך הכוונה כפשוטו אינה מכפרת ואי הכוונה אינה קריבה היינו זריקה א"כ מוכח עכ"פ דאי זרק מכפרת דאי בנודעה קודם זריקה אינה מכפרת למה לי כלומר הא כפשוטו אינה מכפרת אבל לדברי התוס' כל שנודע קודם זריקה אפי' זרק אינה מכפרת:

אמנם כוונת רש"י דקשיא לי' אי כשכבר הקריב אמרינן דאינה מכפרת שלא יאמרו כו' אף דס"ס כבר אכל גזילות א"כ למה בלא נודעה מכפרת הא ס"ס אח"כ נודעה ויש לחוש שלא יאמרו כו' ואדרבא נודעה עדיף דלמה להו לתקן תקנה מאיזה צד יעברו על הדין להקריב, לזה פי' דהכל לענין לכתחילה בנודעה תקנו שלא להקריב אבל אי לא נודעה והקריבו כשר דיעבד, אבל אין זאת כוונת התוס' כמו כמו שביארנו, ודוק:

בד"ה כי היכי, פי' בקונטרס וכו' וקשה כו' וממילא חייב. דבריהם צריכין ביאור, דכמו שתירצו הם כך יש ליישב לרש"י דהואיל דאוקמוה ברשותי' ליחייב עלה הלכך אפי' שחטה אחר חייב וצ"ל דקשיא להו דלעיל אמרו שלא יהיו כהנים עצבין ורק אחר הקרבה אוקמוה ברשותי' וכאן אמרו דאוקמוה ברשותי' מעת הקדש, וע"כ דהכוונה דכאן דשחט בחוץ אוקמוה למפרע ברשותי' מעת הקדש כדי ליחייב עלה אבל במתניתין דלא שחט בחוץ לא אוקמוה רק מעת הקרבה ואהא קשיא להו דאחר ששחטה למה יתחייב כיון דהוא לא שחט. בחוץ לא אוקמוה ברשותי' כיון דהכל בשחיטת חוץ תליא כנ"ל, ועל זה תירצו דאין הכוונה מכח שחוטי חוץ רק להיפך דבמתני' כדי שלא יהיו כהנים עצבין אוקמוה ברשותי' משעת הקדש שיחול על זה הקדש והקרבה וממילא חייבין עליה משום שחוטי' חוץ:

אבל מ"מ דבריהם דחוקין מאד מאחר דבהדי' אמרו אוקמוה רבנן ברשותי' כדי ליחייב עלי', הרי בפי' מבואר דרק כדי ליחייב בשחוטי חוץ אוקמוה ברשותי' לא כדי שלא יהיו כהנים עצבין, ועיקר פי' הסוגיא כבר כתבתי בגמרא דיש חילוק בין גנב לגזלן, ובגנב אוקמוה ברשותי' מעת הקדש תיכף, ובגזלן מחלקינן בין נודעה ללא נודעה כמו שביארנו לעיל באריכות:

בד"ה לגיזותי' וולדותי' וא"ת וכו' עד סוף הדיבור לפי שלא נחה דעתי בדבריהם ז"ל שיאמרו בכאן בפשיטות נ"מ לגיזות וולדות מה דלמתניתין דב"ק אין נ"מ כלל וכן לאינך דהתם רק לר"מ,, וגם בזה צריך לחלק בין אי שינוי קונה ובין מה דאוקמוה רבנן ברשותי' לא קנסו, לכן שמתי לבי ליישב עיקר קושית התוס' לגמרי ונראה לי דלק"מ כמו שאבאר:

והוא דודאי יש לתמוה למה קאמר נ"מ לגיזות וולדות הא יש נ"מ בבהמה גופה אם נתייקרה משעת גניבה עד הקדש דקי"ל תברא או שתי' משלם כשעת היוקר, א"כ אי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה ברשותו אייקר ואי משעת הקדש ברשותי' דמרי' אייקר, ועוד קשה מה ס"ד דרבא דמספקא לי' דאפי' בלאו סברא דלא יהא חוטא נשכר למה יפסיד הגנב בחנם מה שאין צריך כלל:

לכן נראה לי בישוב קושי' ראשונה דהך דהכא כאיתבר ממילא דמי כיון דמדינא אינה הקדש כלל רק רבנן הפסידוהו והוי כנשבר מעצמו, ועוד דמקדיש הוי היזק שאינו ניכר ובהא לא שייך לחייבו משום שלא יהא כו' כיון דעכ"פ משלם כשעת הגזילה והשתא ממילא מה שאמר לגיזות וולדות אין הכוונה דנ"מ בכל הגיזה רק בנתייקרו משעת גניבה עד שעת הקדש והוא אכלם או מכרם בידים קודם הקדש ושפיר יש נ"מ דאי משעת גניבה שלו משלם כמו שהיו שוים אז אבל אי משעת הקדש משלם כמו שהיו שוים בשעה שאכלם ומכרם, רק לפי שלא היה יכול לומר דבר זה בגוף הבהמה כיון דאוקמוה רבנן ברשותי' הוי כאיתבר ממילא ואינו משלם רק כשעת הגזילה לכך צריך להמציא מציאות הנ"מ בגיזות וולדות דכיון דאוקמוה רבנן ברשותי' כולה ברשותי' (דודאי אם הי' מקדיש עם הגיזה היה הכל הקדש ומועלין בה, וכן משמע מדברי התוס' גופא בקושיתם] ושפיר יש נ"מ כשהפסידן בידים קודם הקדש אי נעשה למפרע ברשותי' אינו משלם רק כפי שהיו שוין אז:

והיינו דס"ד דרבא משעת גניבה משום דיש נ"מ בין להפסד בין לשכר כגון אי זול מפסיד ואי אייקר מרויח, ולכך שפיר מספקא לי' כיצד אוקמוה רבנן ברשותי' דלא שייך לומר דאי זיל אוקמוה משעת גניבה ואי אייקר משעת הקדש, והיינו דקאמר מסתברא משעת הקדש דאי משעת גנבה פעמים שירויח ולא יהא חוטא נשכר אבל אי משעת הקדש עכ"פ לעולם לא ירויח רק פעמים שלא יפסיד וזה לא איכפת לן, אבל אי משעת גניבה פעמים שירויח ואינו בדין דחוטא ירויח בחטאו וזה ברור לפע"ד ולק"מ:

במשנה לא היו סיקריקון ביהודה. פירש"י כותי רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתנו ע"כ, וכן פירש לקמן בד"ה ליקטלוה וז"ל הלכך אגב אונסי' כי אמר לי' שא קרקע זו והניחני אקני' ניהלי' בלב שלם וקי"ל תלאו וזבין זביני' זביני':

ונראה לי שבא הרב ז"ל ליתן טעם למה לא הוי הך דהכא כמו תלאו ויהיב ובא לחלק דדוקא תלאו ויהיב שאנסו על גוף המתנה א"כ הי' המתנה בכפי' ואונס לא הוי מתנה אבל הכא דהכותי להרגו בא דהא כל דלא קטיל לקטלוהו רק הוא בא לפדות נפשו וליתן השדה כופר נפשו הלכך הוי כמו שמכר הקרקע לאחר ופדה עצמו מיד הסיקריקון בדמי הקרקע דאף דהאונס לחצו למכור מ"מ כיון שהמכירה היתה מדעתו מהני ואף כאן כשאמר שא קרקע זו ואל תמיתני הוי כמי שמכר השדה מדעתו בעד כופר נפשו דכיון דלא נאנס על המכירה מהני והוי כמו תלאו וזבין דמהני, והיינו דמחלקינן בין קמייתא לבתרייתא דלכאורה יש לתמוה אי הוי כמו תלאו וזבין בעלמא נמי שלא בשעת סיקריקון מהני ואי תלאו ויהיב הוי קמייתא נמי למה גמר ומקנה, ולהנ"ל ניחא דבתרייתא לא בא על עסקי נפשות תחילה דהא כל דקטיל לקטלוהו רק שבא ליטול הקרקע ומפחדו נותן לו הלכך הוי שפיר תלאו ויהיב דלא מהני ואומר למחר תבענא לי' בדינא ולא גמר ומקנה, אבל קמייתא ומציעתא כיון שהי' לו רשות להרוג, על עסקי נפשות הוא בא והוא מציל עצמו בקרקע הוי תלאו וזבין כנ"ל:

והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לחלק דברישא כיון דהפקירה המלכות אז ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד הלכך אפי' תלאו ויהיב מהני, משמע דטעמא דתלאו ויהיב דלא מהני דחושב דיחזור ויקח השדה ממנו, ולפי דעתו אם תלאו בינו לבין עצמו עד שמסר לו השטר מתנה והודה המקבל שאנסו מהני דהא לא חשב לקחתה כיון שלא ראו באונסו והעיקר נראה לי כפירש"י דלכך לא הוי תלאו ויהיב כיון שלא נאנס על זה רק הוא מציל עצמו בזה:

ודע דבתוספתא תניא ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון משום ישוב המדינה משמע לכאורה דמדינא יש בה סיקריקון דלא גמר ומקנה, וכתב הרשב"א ז"ל שזה סותר לגמרא שלנו בסמוך דמשמע להדי' דמדינא אין בה סיקריקון דגמרי ומקני, אבל באמת המעיין בתוספתא דעיקר מה שאמרו משום ישוב המדינה על סיקריקון שלפני המלחמה הוא דהתם נמי לא גמרי ומקני מ"מ משום ישוב המדינה אין בה סיקריקין דכיון דהי' המלחמה אח"כ והפקירו נכסיהם ונפשותיהם ממילא לא יוציאו הבעלים מן הגזלן מה שכבר נעשה ונמצאת הארץ חלוטה ביד הסיקריקון תקנו שאין בה סיקריקון, אבל מהרוגי מלחמה ואילך הבעלים גופייהו יחזרו ויגבו ממנו הקרקע ולא תהא חלוטה ביד הסיקריקון הלכך בהא למשנה ראשונה לא תקנו וב"ד של אחריהם ראו דהיו בעלים מסתפין לתבעה אפילו מהרוגי מלחמה ואילך תקנו עוד ליתן לבעלים רביע, וכן הוא בתוספתא להדי' ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון משום ישוב המדינה בד"א בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה ובשעת מלחמה אבל הרוגים שנהרגו מן המלחמה ואילך יש בו משום סיקריקון וכו' זו משנה ראשונה וכו', והיינו כמו שכתבתי כיון דבשעת מלחמה אין ביכלתם לתבעה עוד ונחלטה ביד הסיקריקון הלכך גם מה שנלקח לפני המלחמה אף דלא קני ביאוש דאח"כ כיון דבשעת מעשה לא קנו מ"מ אין בו משום סיקריקון משום ישוב המדינה:

שם לקח מסיקריקון כו' מקחו בטל. יש להסתפק אי דוקא למשנה ראשונה שהיתה השדה חוזרת לבעלים שייך הא מילתא דאין המכירה כלום וחוזרת לבעלים אבל למשנה אחרונה דאין לבעלים רק רביע כל שחזר ולקח מבע"ה אין צריך ליתן רביע או דאפי' לענין הרביע ג"כ לא מהני מה שחזר ולקח מבע"ה, ומפירש"י לקמן דנ"ח משמע דדינו כמו מעיקרא ויתבאר שם בס"ד:

בפירש"י בד"ה מקחו בטל, דאמרינן מיראה עבד אי נמי השני נוח לי כו' ובגמרא מוקי לה בדלא כתב לי' שטרא:

והרשב"א ז"ל בחידושיו השיב על זה ארבע תשובות גדולות חדא דע"כ טעמא משום נחת רוח עשיתי לסיקריקון משום איבה ויראה ומש"ה סמכו לו דין לקח מן האיש דג"כ משום נחת רוח הוא, ועוד דהא פריך מינה לר"ה פרק חזקת דקאמר תלאו וזבין זביני' זביני אלמא משום דאנוס הוא ולא משום השני נוח לי, ועוד דבמכר לא שייך השני נוח לי ועוד שמואל דאמר עד שיכתוב לו אחריות ע"כ ס"ל דאפי' כתב שטר יכול לומר השני נוח לי וא"כ שמואל דאמר כאדמון דאלו לרבנן כיון דעבד מעשה לא מצי למימר השני נוח לי, אלו דבריו ז"ל:

ולברר דברי רש"י ז"ל שלא יקשה עליו מכל זה כלום צריך אני להאריך קצת בביאור סוגית הש"ס פרק חזקת מ"ח ע"א ומתוך הביאור יתבאר שם דדברי רש"י ז"ל ברורים כמו שאבאר:

והוא דשם פריך ר"ה לר"ה דקאמר תלאו וזבין זביני' זביני ממתניתין דקתני לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבע"ה מקחו בטל ואמאי התם נמי אגב אונסי' גמר ומקנה, ומשני הא איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דא"ל חזק וקני אבל בשטר קנה, ותמהו התוס' דהיאך אפשר דר"ה בשטר דוקא כיון דטעמו דאגב אונסו גמר ומקנה מה נ"מ בשטר או בלי שטר, ועוד דקאמר ומודה שמואל היכא דיהיב זוזי משמע דלרב בלי זוזי מהני והא תלאו ויהיב לא מהני, וכוונתם בשלמא אי רב הונא בעל פה י"ל דיהיב לא מהני בע"פ אבל בשטר מהני, אבל כיון דרב הונא בשטר ע"כ אפי' בשטר דוקא זבין ולא יהיב ולרב קנה בשטר אפי' בלי דמי, ותירצו דרב ושמואל פליגי בלא ידעינן אי יהיב דמי וסובר רב דמדכתב שטר ודאי קיבל מעות ושמואל סובר דמחמת אונס אבד שטר אבל בידוע דיהיב דמי לכ"ע מהני אפי' בע"פ:

ודבריהם תמוהין מאד לפע"ד כיון דעיקר התירוץ דר"ה דידוע דיהיב דמי ומתניתין באינו ידוע, א"כ ל"ל להביא לזה פלוגתא דרב ושמואל מה נ"מ אי נימא דבשטר מוכרח דיהיב או לא סוף סוף ממשנה לא קשיא לרב הונא לכ"ע, דר"ה בידוע דיהיב דמי ומתניתין לא ומה זה דקאמר הא איתמר עלה, ואי מתניתין אפי' בשטר מיירי דהיה אנוס על השטר ג"כ מ"מ לא קשיא לר"ה, ואי נימא דרק למסקנא כך הכוונה דפליגי בהא אבל לס"ד ס"ל לרב בשטר קנה ובע"פ לא אפי' יהיב דמי א"כ הדרא קושית תו' לדוכתא דהא לא משני מידי, ועוד בגוף הסברא כיון דבקושיא החליטו דאין לחלק באונס בין שטר לבלי שטר א"כ מה זה שחילקו לרב בהכי, ואם באנו לחלק בכך דבשטר אין דרך למכור מחמת אונס לולא דמקבל דמי א"כ יש לומר אפי' בדמי לר"ה הכי דבשטר אין דרך למכור לולא דגמר ומקנה באופן שלא נתבררו לי דברי התוס' כלל:

ומעתה אני אומר דעיקר קושית הש"ס התם דס"ד דמתניתין בכל גווני מקחו בטל בין בשטר בין בלי שטר והשתא אי אפשר לומר דהטעם במתניתין מכח השני נוח לי דבהא בשטר בודאי איבד זכותו דקי"ל כחכמים דאדמון, ועוד דע"כ לא פליג אדמון רק בחתום בעד אבל במכר בעצמו מודה כקושית הרשב"א וע"כ משום דהי' אנוס מיראת סיקריקון ש"מ דמחמת אונס לא גמר ומקנה, ואהא משני דאיתמר עלה בשטר קנה א"כ באמת טעמא דמתניתין שיכול לומר שלא היה אנוס כלל ולא הי' ירא מסיקריקון כלל עד שיגמור ויקנה רק לכך מכר משום השני נוח לי ובלי שטר מהני, ולא קשי' כלל לר"ה דהוא מיירי באונס תלאו וזבין בודאי גמר והקנה ואין חילוק כלל בין בשטר לבלי שטר לענין אונס, אבל כאן לא אתינן עלה מטעם אונס רק מכח השני נוח לי ובשטר באמת קנה כחכמים דאדמון:

ולפי זה גם קושי' השניה של התוס' מיושבת לנכון, דודאי רב ס"ל דמתניתין לאו משום יראה הוא דיראה לא שייך כלל בכה"ג שכבר נטלה הסיקריקון ממנו וקיבל מעותיו רק הטעם משום השני נוח לי ולכך בשטר קנה דלא שייך זה בשטר כרבנן דאדמון והא דמקשי עלי' דר"ה ממתני' דס"ד אפי' בשטר מקחו בטל א"כ ע"כ טעמא דמתניתין משום אונס סיקריקון, ואהא קשיא לי' משום האי אונס גופא כיון דהוכרח למכור בשביל זה גמר ומקנה דהא בכל מכירה דעלמא הוכרח למכור לאיזה סיבה הדוחקת אותו אבל לרב דמוקי למתניתין בלי שטר דוקא ס"ל דבמתניתין לא שייך יראת אונס כלל ולא מיירי רק משום השני נוח לי לכך בשטר קנה אפי' לא יהיב דמי, ושמואל ס"ל דטעמא דמתניתין משום אונס סיקריקון, ולכך אפילו בשטר לא קנה לדידי' כיון דלא יהיב דמי:

וזה שפירש"י בכאן שני טעמים חדא לשמואל וחדא לרב ועלה קאמר ובגמרא מוקי לה בלא כתב שטר היינו לטעם השני, וכן פירש בהדיא לקמן במילתא דרב רק הטעם השני בלבד, ומה שהקשו פרק חזקת ולא תירצו בפשיטות דמתני' בלא יהיב דמי היינו דמשמע להו דמתניתין מקחו בטל בכל גווני אפי' יהיב דמי דסתם מכר יהיב דמי והיינו דמוקי לה רב בלי שטר דכיון דמקחו בטל אפי' יהיב דמי ע"כ משום השני נוח לי ובשטר לא שייך זה הלכך אין הפרש במתניתין רק בעל פה לשטר דעל פה בכל גווני לא קני ובשטר בכל גווני קני דלא אתינן עלה משום אונס כלל, ושמואל ס"ל דבמתניתין יש משום אונס הלכך בלי דמי אפילו בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות דבהא ודאי ליכא אונס כלל דמאיזה צד יתחייב הוא באחריות בשדה של סיקריקון, וז"ב לפע"ד:

ומעתה כל מה שהקשה הרשב"א ז"ל על רש"י לק"מ, דמה שסמכו ענין לקח מן האיש לכאן לק"מ דהא בלא"ה לא הוזכר בכאן לענין ת"ה דבהא ליכא ת"ה כלל רק שזכרו כאן לענין הדין דהולכין אחר דברים שבלב כה"ג שיש לנו אומדנא מוכיח לזה אף דבעלמא דברים שבלב לא מהני, ולר"ה פריך שפיר פרק חזקת כיון דס"ד אפי' בשטר ע"כ משום אונס אתינן עלה, ומהתם מוכח נמי דבדיבור שייך השני נוח לי אפילו במכר ושמואל סובר ג"כ כרבנן דאדמון רק הוא מפרש משום אונס, כך נ"ל בדעת רש"י ז"ל ודברים ברורים הם, ודע דיש לי מקום ליישב עוד קושית התוס' פרק חזקת בדרך אחר אלא שלא ראיתי להאריך כי נראה לי עיקר כמו שכתבתי, ובמהדורא קמא שלי הארכתי עוד בזה:

בגמרא השתא בהרוגי מלחמה וכו'. יש לדקדק מה ס"ד דמתני' בא לומר דלא הי' במציאות סיקריקון בהרוגי מלחמה דמה נפקא לן בהודעה זו כיון שלא אירע כלל סיקריקון, ועוד אי נוכל לפרש כן יש לומר באמת כך הכוונה דכיון דכל דלא קטיל ליקטלוהו לא הי' אז סיקריקון כי לא היה יכול להניחו בנטילת הקרקע דהיה ירא לנפשו מה שאין כן אח"כ לכן נראה דס"ד דהכא לאו בידוע דשדה זו היתה סיקריקון רק הוא אומר כך וכיון שידוע שהיתה שלו נאמן על כך והא קמ"ל דאם אומר שלקחו ממנו במלחמה אינו נאמן דודאי לא היה אז סיקריקון ואח"כ נאמן, והיינו דפריך כיון דבהרוגי מלחמה אינו נאמן על סיקריקון מהרוגי מלחמה ואילך כיון דלא הי' סכנת נפשות פשיטא דאינו נאמן, ואטו בעלמא נאמן לומר שהשדה מכרה על ידי תלאו ויהיב כל כמה שאינו מברר שהוא כדבריו והכא נמי כיון שפסקה הסכנה והגזירה היאך יהא נאמן שהוא סיקריקון, ואהא משני דהכא בסיקריקון ידועה מיירי ובהרוגי מלחמה לא דנו דין סיקריקון אף שידוע שנלקח ממנו בסיקריקון ומהרוגי מלחמה ואילך דנו בה דין סיקריקון כשבירר שנלקחה ממנו בסיקריקון, כנ"ל:

בתוס' בד"ה אשרי אדם מפחד תמיד, בפרק הרואה אמר וכו' המתפחד בחנם. באמת יש לתמוה על קושית הש"ס פרק הרואה דמה ענין דברי ר"י דהכא להך דהתם אדרבא ר"י מזהיר להזהר שלא יבוא לידי נזק ואם יזהר לא יפחד כלל ולמה יכניס עצמו לסכנה, אבל בודאי מי שמפחד באמת חטאה הוא, לכן נראה ברור דהך דהכא לא נתכוון ר"י לרישא דקרא דרישא דקרא ודאי בדברי תורה כתיב דאין הכוונה להזהר מנזק דלא שייך על זה מפחד תמיד דלשון זה משמע דבאמת יהא בפחד רק בדברי תורה ניחא דבזה מותר להיות בפחד שמא לא יצא עדיין ידי חובתו ומחמת זה ישתדל ללמוד יותר, והך דהכא קאי אסיפא דקרא ומקשה לבו יפול ברעה וזהו אקמצא ובר קמצא, כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף