אילת השחר/גיטין/נה/א
רש"י ד"ה שמא יאכיל. ואיכא למ"ד ביבמות דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו. לכאורה זה שייך אם להקטן אין כלל עבירה, וצ"ע לפי"מ שהביא בפתחי תשובה (יו"ד סי' רפ"א) בשם הנוב"י דקטן אחרי שיגדיל יתבעו אותו בשמים על העבירות שעשה בקטנותו אם הוא כבר הבין שזה איסור, א"כ למה לא יהיו מחויבין להפרישו.
רש"י ד"ה לא קני. נראה מדבריו כמש"כ הרמב"ן (במלחמות סו"פ הגוזל בתרא בסוגיא דעורות של בעה"ב, ובסוכה רפ"ג) דנהי דחל הקדש אבל אין הקרבן של הגזלן. ואפשר דרש"י יפרש מה דממעטינן בב"ק דף ס"ו ע"ב מקרבנו ולא הגזול למאן דאית ליה דיאוש לא קני משום דלא מקרי קרבנו אפי' אם הי' חל ההקדש.
אלא דעצם הסברא צ"ע דאם לא קנה הגזלן כמו שהוכיח הגרע"א בליקוטים שבסוף דרו"ח בסוגיא דנודעה, איך חל ההקדש. ואי ס"ל דחל כאחת כמש"כ הרשב"א (בב"ק דף ס"ז), א"כ הא הו"ל שפיר קרבנו ומ"ש דלהקדיש יוכל ולהיות נקרא קרבנו לא יועיל הא דבא כאחד [ועי' בחזו"א ב"ק סי' ט"ז ס"ק ב'].
ואפשר דלגבי להיות נקרא שהוא הקדיש מהני הסברא דבאין כא', אבל ודאי כיון דכ"ז שלא נשתנה הדבר לא יהי' שלו כל זמן שלא יתן לאחר או יקדיש, נמצא דאינו כלל בעלים, וגם להקדיש אינו בעלים אלא דאז יתחדש להיות כבעלים, ולכן אינו נקרא קרבן שלו, דהא מבואר בב"ק דף ע"ו דתמיד קרבן הו"ל מעיקרא תורא דראובן ובתר הכי תורא דראובן, דהיינו דכמו דקודם הי' שלו גם כעת הוא הקרבן שלו, וזה רק אם קודם הי' בעלים לגמרי על החפץ דאז אמרינן דגם כעת הוא קרבן שלו, אבל כאן דכל מה דיהי' שלו הוא רק אחרי שיקדיש אין זה קרבן שלו ונתמעט דלא מהני כה"ג להיות קרבנו.
בא"ד. לענין הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו. מרש"י משמע כמש"כ ר"ת [בתוד"ה מאי טעמא] דאע"ג דיאוש קני מ"מ לא מהני לקרבן, אלא דלר"ת הוא משום מצוה הבאה בעבירה, ומרש"י משמע דס"ל דנהי דחל ההקדש דהוי יאוש ושינוי השם, מ"מ כיון דלפני ההקדש לא הי' שלו לא מקרי קרבנו, דקרבנו הוא דוקא אם בשעה שהקדישו הי' כבר שלו.
רש"י ד"ה שלא יהו כהנים עצבים. שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. הנה כדבריו מוכח מהגמ' דקאמר דלעולא ניחא במה דנקט חטאת ולא עולה, היינו דאכילת כהנים הא יש רק בחטאת, אבל אי עבודת כהנים למה נקט חטאת יותר מעולה. משמע דמשום ששחטו חולין בעזרה לא איכפת להם, ויש לומר משום דשחיטה כשרה בזר ואינו דוקא בכהנים אבל הא אסור להקריב חולין בעזרה ולמה דוקא מה שאכלו, ועי' ברש"ש שכ' משום דאכילת איסור גנאי יותר, אמנם אפשר לומר משום דבאמת הא הוי מתעסק דחשבו דזה קרבן כשר ומתעסק אין עוברין איסור כלל, ואע"ג דהגרעק"א (בתשו' סי' ח') חידש דגם מתעסק הוא איסור תורה כמו כל שוגג ורק נתמעט מקרבן, הא כבר הוכיח באור שמח (ריש הל' גירושין) מהכסף משנה דלא משמע כן, וגם הרבה חלקו על חידושו ולכן ע"ז לא יהיו עצבין, משא"כ על מה שאכלו דהא המתעסק בחלבים, דהיינו מאכלות אסורות, ועריות, חייב, לכן רק ע"ז יהיו עצבים, דנכשלו באיסור מאכלות אסורות בשוגג.
אמנם העירוני דלשיטת רש"י בכריתות (דף י"ט ע"ב) דס"ל דכה"ג לא מקרי מתעסק, א"כ גם מחמת הקרבה עבדו איסור בשוגג, ולפי"ז לדידי' צ"ל כסברת הרש"ש דאכילת איסור גנאי יותר.
בא"ד. שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. הנה להצד דלא חל קדושה כלל בודאי הוי חולין בעזרה, וכן לפי"מ שרצינו לפרש ברש"י דלא מקרי קרבנו אפשר דהוי כאין בו קדושת קרבן והוי כחולין בעזרה. אבל לפימ"ש התוס' דודאי חל הקדש אלא דפסול משום מצוה הבאה בעבירה אפשר דחל הקדש והוי קרבן פסול, ונפק"מ דאם זה חולין בעזרה אף אם עלה על המזבח ירד, אבל אם זה קרבן פסול אם עלה לא ירד, ומ"מ נקט חולין לעזרה ואין הכונה ממש אלא דלא הי' מותר לאכלו.
רש"י ד"ה נמצא מזבח בטל. שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא. פי' דלפי"מ דס"ד השתא באמת אין לו כפרה אלא דפטרוהו מלהביא כפרה, ומה שכתוב במשנה מכפרת היינו דאי"צ להביא קרבן כאילו נתכפר. ומלשון זה משמע דרש"י מפרש דמה דיש כח לעקור בשב ואל תעשה משום דזה לא מקרי עקירת דברי תורה. ולהתוס' חדשים מבואר דכ"ז הוצרך רש"י משום דעדיין לא ידענו דהקנו לו רבנן את הבהמה דלכן פריך לקמן לעולא למה השוחט בחוץ ענוש כרת, אבל למאי דתירץ דהקנו לו משעת הקדש הרי זה כשר כיון דהפקר ב"ד הפקר ובאמת נתכפר ממש, דמאי דקאמר משעת הקדש היינו רגע קודם שהקדיש.
אבל בתוס' רעק"א הוכיח דרק לענין לחייב השוחט בחוץ קנסוהו ועשו הפקר ב"ד הפקר שיהי' כאילו קרבן כשר, אבל לגבי שיהי' באמת כשר אם לא שחט בחוץ לא הפקירו [ונמצא דבמציאות לא הי' ראוי לפתח אוהל מועד, דהא אם לא הי' שוחט בחוץ לא היו מפקיעין ולא הי' ראוי ומ"מ מקרי ראוי], ובתוס' (ד"ה כי היכי) חלקו על רש"י בזה וס"ל דבאמת הפקירו ועשו שהקרבן כשר בכל אופן.
ויש משמעות כהתוס' חדשים, דהנה רש"י כתב לקמן (בד"ה אוקמוה רבנן) דאוקמוה ברשותו כמו דאוקמי לענין כפרה, ואילו רש"י הי' מפרש כבס"ד הא לא אוקמוה ברשותו שיהי' שלו לפני שהקדיש כדי שיהי' לו כפרה אלא דאמרו דאי"צ להביא כפרה, משמע דרק ס"ד כן ולכן פריך איך יתחייב השוחט בחוץ כרת, אבל כשמתרץ דאוקמוה ברשותיה וירדנו להסברא דתיקנו שיהי' שלו רגע לפני שהקדיש אז כבר יהי' לו באמת כפרה, אבל זה רק אם לא נודע רק לאחר אכילת הכהנים את הבשר דאז הוצרכו לתקן ע"י הפקר ב"ד שיחול ההקדש עי"ז שזה שלו רגע לפני ההקדש, אבל אם שוחט בחוץ דאז לא יצא שהכהנים עצבין, ס"ל לרש"י דלא הוצרכו לתקן שיחול ההקדש לולא דרצו לקונסו.
יש לעיין להסברא דעל פי אמת לא נתכפר אלא דפטרוהו מלהביא קרבן, אם יביא קרבן לא יקריבו דהוי כאינו מחויב חטאת, או דנהי דפטור מ"מ כיון דמן התורה מחויב ולא יהי' כחולין בעזרה.
תוד"ה מאי טעמא. ואומר ר"ת דכל מקום יאוש קונה לעולא רק לענין קרבן שיהא כשר להקרבה קאמר הכא ובמרובה דלא קני משום דמצוה הבאה בעבירה היא. הנה מצוה הבאה בעבירה עושה שלא קיים המצוה, אבל למה זה פסול, דהא אפשר דכשרות הקרבן אינו תלוי במצוה, ומשמע מהתוס' דכל כשרותו של הקרבן תלוי אם עי"ז מתקיים מצות ההקרבה. וכבר הקשו על המנחת חינוך מצוה שכ"ה דחידש דאם אכל בסוכה שלא היתה כשרה משום מצוה הבאה מעבירה אז לא עבר איסור כאוכל אכילת קבע בה אלא דלא קיים מצוה וכאילו לא אכל דלא קיים מצוה ולא ביטל מצוה, משא"כ אם נתמעט סוכה גזולה דאז ביטל מצוה דאכל בלי סוכה. ומכאן קשה עליו דחזינן דכשרות הקרבן תלוי בקיום המצוה.
אמנם עדיין יש לומר כדבריו דנהי דכשרות הקרבן הוא רק אם יש בזה קיום המצוה דהקרבה, אבל אכילה בסוכה אפשר דהעיקר שלא יאכל אכילת קבע חוץ לסוכה, אבל היכא דמצוה הבאה בעבירה לא קיים ולא ביטל מצוה דלא אכל חוץ לסוכה. ואע"ג דחזינן דבלי קיום מצוה הוי פסול, מ"מ זהו משום דלא רק דבעל הקרבן לא קיים מצוה אלא דלא נתקיים כלל מצוה בזה, אבל אם יהי' מציאות דבעליו לא קיימו מצוה אבל נתקיים מצוה בהקרבתו לא הוי מיפסל הקרבן בזה, דהא קרבן עולה שמתו בעליו מקריבין אותו ואפי' קרבן של גר, ואע"פ שלא קיימו הבעלים מצוה, דלא שייך קיום מצוה למת, מ"מ נתקיים מצוה בהקרבתו.
בא"ד. דבכל מקום יאוש קונה לעולא רק לענין הקרבה וכו' משום דמצוה הבאה בעבירה היא. יש לעיין דהנה התוס' בב"ק דף ס"ט הסתפקו למ"ד יאוש קונה בגזילה אם קונה רק לגזלן, ואם יהי' הגזילה ברה"ר בשעת יאוש מ"מ נקנית להגוזל, או דאז הוי הפקר לכל אלא דאסור לקחת משום דהגזלן חייב בהשבתה. ולכאורה בשלמא אם היאוש קונה רק לגזלן דכשגזלה כבר קנאה אם רק יתייאשו, שפיר שייך לומר דזכייתו בהחפץ הא הוי מכח העבירה, ולזה הוי שפיר מצוה הבאה בעבירה, אבל אי באמת יכול כל אחד לזכות אלא דהוא קודם וזוכה כיון שנמצא אצלו, א"כ הא זוכה מן ההפקר ומה איכפת לן מה שלפני זה הי' פעם גזול, דהא כעת אינו זוכה מדין גזלן דהא גם שאר אנשים היו יכולים לזכות, ולגביהם לכאורה לא יהי' ע"ז דין מצוה הבאה בעבירה, ומאי שנא אם איהו בעצמו הי' זוכה מן ההפקר מאשר אם איש אחר הי' זוכה, ועמש"כ באילת השחר ב"ק דף ס"ט.
בא"ד. ונראה לרבינו יצחק וכו' מ"מ כיון דאינו קנוי אלא מחמת שהקדיש ולא הי' קנוי לו קודם פסלי' רחמנא להקרבה. מבואר ברשב"א ובריטב"א דכיון דהקנין ע"י שינוי השם דהקדש, נמצא דההקדש סייע בהקנין לכן הוי מצוה הבאה בעבירה. משמע דעצם ההקדשה הוי מעשה עבירה, ויהי' מכאן ראי' דלא כהקצוה"ח (סי' ל"ד) דהגונב מן הגנב אינו עובר בלא תגזול, וכן אפי' אם הגנב יעשה שינוי שעי"ז יקנה מ"מ אינו עובר בלא תגזול, דלפי"ז לכאורה הא הקנין דנעשה ע"י שינוי השם אינו עבירה ומה איכפת אם ההקדש סייע בהקנין.
ולהנתיה"מ דס"ל דכשעושה שינוי ועי"ז נפקע לגמרי כח הבעלים עובר באמת בלא תגזול א"ש [ועי' בחזו"א חו"מ סי' ט"ז סק"ז דהכריע דלא כהקצות והנתיבות, אלא דכל גונב דבר גנוב עובר בלא תגזול].
בא"ד. ובסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מצוה הבאה בעבירה. וברש"ש הקשה דהא במסכת סוכה דף ט' דרשינן לך להוציא את הגזול, וכן שמעתי שהק' גם בשער המלך (הל' לולב). ונראה דהנה על מה שהקשו בתוס' בסוכה דף ט' תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה ולמ"ל קרא, תירץ הרשב"א בתירוץ א' דס"ד דמצוה הבאה בעבירה הוי רק היכא שבא לרצות משא"כ בסוכה, לכן כתבה תורה דגם בכל מצוה אמרינן מצוה הבאה בעבירה, ולפי"ז שפיר כתבו דאליבא דאמת גם מה דנתמעט מלך ג"כ הוא מחמת דבזה גילתה תורה דגם כה"ג הוי מצוה הבאה בעבירה.
בא"ד. וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כ"ש אי קנו קנין גמור. הקשה בפנ"י למה להו להביא משם הא מכאן גופא ראי' דאם קונה לא הוי מצוה הבאה בעבירה דאל"ה מאי מהני דתיקנו שתהא מכפרת כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה. והכונה לשיטתם לקמן [ע"ב בד"ה כי היכי] דהפקר ב"ד הפקר והוי קרבן כשר, דאילו לרש"י באמת אינו כשר אלא לפוטרו מקרבן אחר או לקנסו, וכמבואר בתורעק"א דגם למסקנא לרש"י אינו של הגזלן לכל הדברים. ולכאורה יש לחלק דהתם אמרו שנכלל בתקנת מריש, ואם תקנה דרבנן לא מהני שלא יהי' מצוה הבאה בעבירה איך מהני ע"ז תקנת מריש, משא"כ כאן דהיתה תקנה מיוחדת לענין שיהא כשר הקרבן ולא יהי' מצוה הבאה בעבירה.
ומ"מ צ"ע דאי תקנתא לא מהני לסלק הדין מצוה הבאה בעבירה, מאי נפק"מ אם עשו במיוחד כדי שלא יהי' מצוה הבאה בעבירה, דמ"מ איך זה מהני, וצ"ל דנתנו דין קנין לא מחמת הגזילה, משא"כ בסתם קנין דאינה עקירת הגזילה אלא דקונה מדרבנן ע"י שעשה האיסור, וכמש"כ באילת השחר ב"ק ס"ז ע"א.
והנה מש"כ התוס' וכ"ש אי קנה בקנין גמור, צ"ע כונתם דהא יאוש למ"ד קני מבואר בב"ק דף ס"ו דהוי ספק אי מן התורה או מדרבנן משום תקנת השבים, ולא עדיף מתקנת מריש דהוי ג"כ משום תקנת השבים, וצ"ל דכונתם אי יאוש מהני בגזלן מן התורה הוי כ"ש, ואי לא, נהי דכ"ש לא הוי, מ"מ זה מהני כמו דמהני תקנת מריש לענין שלא יהא מצוה הבאה בעבירה.
בא"ד. לענין ברכה ראוי להחמיר יותר וחשיב מצוה הבאה בעבירה אע"ג דכבר קנה אין להזכיר שם שמים עליו. ובמהרש"א ב"ק דף ס"ו הוסיף דלפי"ז מאי דפריך וליקנייה בשינוי השם היינו דלא יברך. וכבר הקשו דודאי צריך שיגזזו אינהו העכו"ם כדי שיוכל האוונכרי לברך ומאי פריך, ואולי אפשר לומר דחלוק הא דחלה מכאן, דבחלה מה שיהי' חיוב להפריש חלה נעשה ע"י הגזלן, וכיון שזה נעשה בעבירה אין להזכיר שם שמים היינו דאין לומר וצונו להפריש חלה דע"ז לא נצטווינו כיון שא"א שיבוא לידי כך שיהי' מצוה להפריש בלי עבירה ובלי העבירה לא הי' בא לידי מצוה כלל, משא"כ בסוכה ולולב דהחיוב על הגברא ליטול לולב ולישב בסוכה, וזה אינו תלוי כלל בסוכה זאת ולולב זה אלא דבלי הגזילה לא הי' מקיים בלולב הזה אבל נצטווינו ליטול לולב ולישב בסוכה, וכיון דשינוי קונה ויכול לקיים בו המצוה שפיר יכול לברך, דרק אם כל ענין המצוה נעשה ע"י העבירה זהו ניאוץ, דהעבירה היא הגורם שיהי' המצוה, אבל בלולב גם בלי העבירה הי' מצוה אלא דלא הי' עושה המצוה עם לולב זה, וזה לא איכפת לן כיון דלא הגזילה גרמה חיובו בהמצוה. וצע"ק דמהתוס' לא משמע כל כך החילוק שכתבנו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |