אילת השחר/גיטין/נד/ב
והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל. בהגהות מלא הרועים הקשה בשם הפליתי דהא אין מבטלין איסור להרבה ראשונים הוא רק מדרבנן, וא"כ אף אי לא מתבטל עדיין מן התורה, מ"מ האיסור לבטל הא הוי מדרבנן. ויש לעיין אם שייך לומר דבאיסורי הנאה לכו"ע יהי' אסור מן התורה לבטל מחמת דזה גופא הא נהנה שעי"ז יהי' האיסור ניתר, ושו"ר שכ"כ בחוות דעת (יו"ד סי' צ"ט). וצ"ל דאע"ג דמבואר בפסחים (דף כ"ו ב') דאם אין שבח עצים בפת אם אפה את הפת באיסורי הנאה היא מותרת כיון דההנאה הוא כשזה כבר היתר, מ"מ הכא הא במציאות יש דבר שאסור בהנאה, דאע"ג דאפי' הראשונים דס"ל דאסור לאוכלם ביחד אינו אלא מדרבנן, כמבואר בפמ"ג (בפתיחה לתערובות החלק השלישי פ"ג), ומן התורה מותר הכל, מ"מ כיון דאם יהי' ידיעה שוב הוא אסור, נמצא דיש כאן האיסור הנאה אלא דעשה שיהא מותר לאוכלו מחמת שאינו יודע, א"כ בזה גופא שמערב הרי עושה שיהנה מאיסורי הנאה, ולכן אם לא הי' כבר בטל חד בתרי הי' אסור מן התורה לבטל. וממש"כ רש"י (ד"ה הרי זה לא ילקט) משמע קצת דאין איסור מחמת הנאה בזה, אבל אינו מוכרח דרש"י נוקט איסור לבטל אבל איה"נ דכלול בזה מחמת איסור ליהנות.
ובשו"ע (יו"ד סי' צ"ט סעיף ו') פסק המחבר איסור מדבריהם שנפל מעצמו להיתר מרבה עליו ומבטלו, והקשה הש"ך מהא דבנר חנוכה פסק המחבר דאם נתערב בעוד שמן אסור הכל וצריך לשרוף, ובחוות דעת תירץ דאסור לערב כיון דאסור בהנאה. והדברים צ"ע דהתם אין איסור הנאה, דלמכור ודאי מותר אפי' בחנוכה ואין איסור רק להשתמש, אבל הביטול למה יהא אסור.
משום דאתי לאיערומי. הקשה הרש"ש [וכן הרשב"א לעיל דף נ"ג א'] דא"כ גם במטמא נקנסי' שוגג דאתי לאיערומי, וגם המהר"ם שיף העיר בזה. ומה שכתב אפשר דכונתו דבמטמא של חבירו דעושה להקניטו רוב פעמים אומר בפירוש דרוצה להפסידו, ולכן שייך לומר דהיכא דשוגג לא יקנסו ויקויים הקנס היכא דיהא מוכח דעושה להכעיסו, אבל כאן דעושה לעצמו כדי לבטל ורוצה להתחמק מב"ד ומהבריות שיחשבו שזה נתבטל מעצמו לכן הוצרכו לקנוס גם שוגג דאל"כ תמיד יערים.
שם. משום דאתי לאיערומי. יש לעיין דהא יכול בכלל לא להגיד שנתערב, וכי כל הדין מיירי רק בידוע לאנשים שנפלו ונתערבו, ואולי לא פלוג רבנן.
נטיעה של ערלה וכלאי הכרם. לכאורה כל מה שנוגע לנו על הפירות לכשיקצצו ואז אינם חשובין ובטלין, א"כ גם כעת יבטלו כיון דעל כל זמן שלא יקצצו הפירות בין כך אינו נוגע לנו, וצ"ל כיון דערלה וכלאי הכרם אסורין בהנאה בעודם מחוברים לקרקע ממילא גם כעת נוגע לנו וכעת הם אינם בטלין כיון שהם מחוברים לקרקע.
ובלבד שלא יתכוין ללקט. לכאורה כיון שלא יועיל להתיר ע"י שילקוט א"כ למה אסור ללקוט. ובחזו"א (ערלה סי' ג' סק"ב) הזכיר בתוך דבריו דנתערבה במאתיים אסור ללקוט, ואף לאחר שאמרו חכמים שאסור משום קנס מ"מ לא הותר ללקוט. ונראה הטעם דהא אם נתיר ללקוט אין טעם שיאסרו בדיעבד אם לקט, דאין על מה לקנוס כיון דלא עשה עבירה, ונמצא דבטל כל תקנתם וכל א' יבטל לכתחילה, אז בהכרח כדי שלא יבוא לבטל ולהתיר הוכרחו לאסור מעשה הליקוט, דאז שייך לתקן שלא יועיל להתבטל אף אם ליקט.
מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ברא"ש הביא להוכיח דעם הארץ אינו נאמן על המעשרות עי"ש. ולכאורה הא כל זה דין דמאי, דאל"ה איך יש דין דמאי, ומה הוצרך להוכיח דאינו נאמן, וצ"ל דס"ל להרא"ש דדין דמאי הי' יכול להתפרש במוכר סתמא דאז לא שייך נאמנות, וגם בחבר כשמוכר סתם אין הטעם דמותר לאכול בלי לעשר מצד דהו"ל כאילו אומר שעישרו ונאמן בזה, אלא דחזקה דאינו מוכר טבל, וזה לא כאילו אומר, ובזה עם הארץ חשוד ואין ראי' ממה שמוכר, אבל אם אומר בפירוש צריך ראי' דלא מהני.
אמר אביי כל שבידו נאמן. ברא"ש כתב דבידו הוי כבעליו. וקשה דבעלים ג"כ אינו נאמן אלא משום דבידו כמבואר ביבמות, וכבר הקשה כן בשב שמעתתא (ש"ו פרק ו'), ובחזו"א (סי' נ"ט ס"ק ט') חילק בין לאיסור דסגי בזה שהוא בעלים משא"כ להיתר צריך בידו. וצ"ע דבדין י"א הא כתב הרא"ש כיון דבידו לתרום משלו על של חבירו הו"ל בעלים, וזה הא להתיר מה מועיל מה דהו"ל בעלים שלכן לא בעי בידו ממש, והרא"ש הא ביאר דאין זה מיגו ממש כיון דודאי לא ילך לתרום משלו על של חבירו, וגם מה מוסיף דהו"ל כבעלים, דהא גם בעלים אינו אלא משום בידו, ועימש"כ בזה לעיל דף ב' ע"ב.
שם. אמר אביי כל שבידו נאמן. והקשה בפנ"י דלעיל בדף ב' ע"ב מבואר דכל שהי' פעם בידו נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא ולכן אפילו כשהראש חתוך נאמן לומר שנשחט כדין ואביי בודאי ג"כ מודה בזה, ואיך כאן ס"ל דרק כשזה עדיין בידו נאמן, וחילק בין לאסור דאז אמרינן לצעורי קא מכוין.
ועדיין יקשה הא דמטמא בשוגג לחזקי' פטור כדי שיודיעו והא לא יהי' נאמן כיון שאינו בידו כעת. וכבר דן בזה הראב"ד על הרי"ף, וכתב דרק בפועל ס"ל לאביי דהי' לו לומר בשעה שבידו ואם לא אמר אז אינו נאמן דלצעורי אומר כן, ורבא ס"ל דגם פועל מה שלא אומר בשעה שיצא מידו משום כסיפותא לא אמר בההיא שעתא, וגם רבא יודה אם אחרי שמסר לו ראה אותו ולא אמר ואח"ז אומר שנטמאו אינו נאמן. ולפי"ז אינש דעלמא תמיד נאמן כיון שהי' פעם בידו, וגם בפועל רק לאסור אינו נאמן דלצעורי אומר מדלא אמר בפעם ראשונה שראהו, אבל להיתר אין סברא שלא להאמין מדלא אמר בפעם ראשונה, דמאי הי' לו לומר אדרבה כ"ז שלא אמר לו שזה אסור הרי זה כאומר שמותר.
ובנימוק"י כתב דבפועל יש חזקה דמסתמא עושה שיהי' טוב כעין סברא דלא מרע אומנותו, לכן בלבלר כשאומר דלא כתב לשמה אינו נאמן כשזה כבר אינו בידו. ועי' בהגהת אנשי שם שתמה על זה.
כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן וכו'. הקשה בפנ"י דמנ"ל דבאמת נאמן. ולכאורה מה קשה לי' הא כתבו התוס' (ד"ה דכי אמר) דפשיטא דשייך בכל קרבנות ובכל עבודות פסול מחשבה. אלא דקשיא לי' דאולי איה"נ אם היינו יודעים שהוא פיגל יפסל, אבל מנ"ל שלמעשה יפסל דאולי אינו נאמן, ותירץ דהתורה לא היתה אומרת שלא יהי' באהל מועד דנמצא דעי"ז אם יפגל לא יהי' עיצה דהכהן גדול אסור לו לעבוד דהא אומר שזה פיגול ושויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, והציבור לא יכול להביא קרבן אחר דהא לא נאמן ולדידהו הוי בחזקת שהכל נעשה כדין, וע"כ שהתורה האמינתו, וצ"ע דא"כ עדיין יהי' מכשול במשכן במדבר ובשילה שהי' שם המשכן מאות שנים ולא הי' פשפש ולא לול נמצא דיהי' מכשול בזה שלא יהי' אף אחד באוהל מועד, ואלי יש לומר דאין הטעם משום שיהי' מכשול, אלא דכיון דיש דין פסול מחשבה בכל הקרבנות, כונת התורה דין שיצוייר למעשה שינהגו כן, ולא שיהי' פיגול ולא נתנהג אף פעם כפי זה, אמנם כיון שיצוייר בבית עולמים פסול מחשבה, כבר לא קשה למה התורה אמרה דין פסול, מפני שיצוייר שהתנהג בו פעם כגון בבית עולמים.
שם. כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח. מש"כ הפנ"י דמאי דמוכח מכהן גדול משום דע"כ נאמן דאל"ה הא אם יפגל ויאמר שפיגל לא יוכל להקריבו כי לדעתו פסול ולא נוכל להקריב קרבן אחר כי אולי הוא לא פיגל ואיך התורה אמרה שיעשה העבודה באופן שיכול לבוא לידי תקלה וע"כ דנאמן. וצ"ע דהא פיגול דנאסר הוא רק במכוין לפגל כדמשמע במנחות דף מ"ט, וא"כ כמו דלא נוכל לדעת אם עושה בפנים הקטורת כדין או כהצדוקין, ומ"מ אמרה תורה שיעשה בפנים ואנו סומכין שיעשה כדין כיון שאסור לו לעשות אחרת, ה"נ כאן התורה הא אסרה לפגל ומאי ראי' שנאמן, ואולי יש לחלק דהתם נהי דיעשה שלא כדין מ"מ לא יפסלו שאר העבודות עי"ז, וכאן לא נוכל לדעת מה לעשות בשאר העבודות.
שם. שיטת הרשב"א דהא דאינו נאמן לאביי רק אם בידו כעת עדיין לטמא ולפגל זהו רק בפועל משום דחזקה דעשה כתיקונו, ורק אם בידו נאמן לומר שלא עשה כתיקונו, וא"כ ניחא, דבכהן גדול לאביי לא יהי' נאמן דכיון דכבר אינו בידו ודאי עשה כתיקונו. וצע"ק לדברי הרשב"א אליבא דאביי, דהא כמו דאם אחד יעיד שנטמאו לא יפריע להחזקה דהפועל עשה כתיקונו, דאע"פ דהפועל עשה כתיקונו מ"מ אפשר דנטמאו אח"כ, א"כ למה הפועל לא יהא נאמן אע"ג דאינו בידו לטמא, דהא מ"מ הגיעה טומאה, ובשלמא אם הטענה היא אני טימאתי יש סברא דלא הי' נאמן, אבל לומר שנטמאו למה לא יהי' נאמן לאביי.
והנה לפי"מ דמשמע בתוס' דאינו נאמן רק בשתק ולא מחלקין בין פועל לשאר אדם, ע"כ הא דאינו נאמן באינו בידו הוא רק משום דאומר נגד דבר שהוא בחזקת טהרה, א"כ בספר תורה למה לא יהא נאמן דעשה שלא לשמה, וכי איזה חזקה יש דעשה לשמה, דהא לא דמי לטהרה דכ"ז שלא יטמאו אותה היא טהורה, אבל כאן הא צריכים כעת לעשות ספר כשר, ומנא לן דנעשה כשר, ולמה לא יהא נאמן דלא נעשה לשמה ולא התחיל להיות כשר, וע"כ דכשהסופר מסר הספר תורה להבעה"ב ולא אומר לו שאינה כשרה הרי זו כאומר שהיא כשרה ואינו נאמן אח"כ לפוסלה.
ובפיגול צ"ל דאע"ג דעדיין לא הי' חזקת כשרות להקרבן, מ"מ כיון דבלי שיחשוב מחשבה מיוחדת היא כשרה, נמצא דכשמעיד דהי' בו מחשבת פיגול הו"ל כבא להוציא מחזקה, אלא דמ"מ בכהן גדול ביוהכ"פ קשה דמי יימר דבכלל נתן מתנות ולא הי' כלל חזקה שהדבר נעשה.
נאמן אתה להפסיד שכרך. יש לעיין קצת דנהי דכמה ששכרו וקצב לו אינו מחויב דנאמן שהוא כתב שלא לשמו, מ"מ כיון דהספר תורה כשרה ושוה הרבה א"כ הרויח לו ויתחייב יציאותיו דהיינו פעולתו לההנות לו לעשות לו ס"ת כשרה כדין יורד לשדה חברו והשביח, אלא דמדין יורד אפשר דלא שייך לחייבו כיון דהוי כלא עשה מעשה, ועדיין יש לחייבו מחמת דהושבח ע"י פעולתו דזה דבר ששוה כסף, ועי' בתוס' ב"ק דף ק"א דהיכא שלא ע"י מעשיו או מעשה בהמתו הרויח אינו חייב, ואם במציאות לא עשה לו שום דבר אלא מכח איזה דין יהי' לו ריוח הו"ל כריוח שהגיע ממילא ולא עשה כלום, וה"נ כאן הא באמת עשייתו לא עשתה לו ריוח לפי דבריו, אלא דנהנה והרויח ע"י דבר ממילא לכן אינו חייב לשלם לו. אמנם להאי נמי שם דלא ס"ל לחלק רק משום דנוי שאני, א"כ כיון דע"י שכתב הס"ת יצא לו הנאה לא גרע מריוח שהגיע לו מכח פעולתו של חבירו דע"י הסופר הרויח לו, וכמו דצבע שלו השביח צמרו של חבירו דמי, וא"כ למה לא יתבע ממנו ויאמר לו מעשה ידי הרויח לך ע"י שנעשה דבר ממילא, היינו שהושבח, והרוחת כסף.
כן יש לעיין ממש"כ הרי"ף בפרק אלמנה ניזונית בשלח שליחו לקנות ונתן לו המוכר יותר דחולקין משום דע"י גרמת השולח יצא לו הריוח, וכן ס"ל לתוס' שם (דף צ"ח ע"ב ד"ה אמר ר' פפא) בשם ר' יעקב ישראל, א"כ ה"נ כאן הא בגרמתו נעשה ריוח, וצ"ל דכאן כיון דבעצם עשה לקלקל אלא דבמה שלא אמר כשהחזיר הספר תורה שזה שלא לשמה בזה נתחזק ונתכשר הס"ת, דנמצא דלדבריו לא עשה ולא גרם תיקון בהס"ת רק קלקל, אלא דבמה שלא אמר אז לכן זה נתכשר, וע"ז לא שייך שיצטרכו לשלם לו מטעם יורד, דהא יורד אינו חייב אלא יציאות, וכאן היציאות היינו פעולתו הא עשה לקלקל, ומה שנתכשר ע"י דלא אמר אז שזה שלא לשמן זה הא לא שייך למחשב יציאות, דבעד אי אמירתו שהוא פסול אינו טעם שיקבל עבור שנגרם ריוח.
שם. נאמן אתה להפסיד שכרך. בריטב"א מבואר דבשכר דהוי דבר מועט אינו נאמן להפסיד הרבה, וכן כפל בלשונו כמה פעמים, משמע דעיקר החסרון בנאמנותו משום דנוגע להפסד חבירו, וכן ביאר דאע"ג דהיכא דמפסיד גם לעצמו נאמן, מ"מ בחייב אני וחבירי לא יהא נאמן, דרק כאן דבעיקר הוי איסורין, ומזה ג"כ משמע דכל הנידון שלא להאמינו הוא מחמת דנוגע להפסד ולזה כתב דמ"מ עיקרו דין איסורין, והיכא דמפסיד לעצמו ג"כ, אז חזר דינו כדין איסורין, משא"כ היכא דאינו מפסיד לעצמו אי אפשר להאמינו כיון דגורם הפסד לחבירו.
וצע"ק דהא הוא עצמו כתב דרק בפועל דיש חזקה דלא מקלקל עבודתו לכן הוא דאינו נאמן, אבל סתם אדם נאמן אע"פ שגורם הפסד לחבירו, הרי דאין זה דאינו נאמן מצד הפסד חבירו. גם יהי' נפק"מ אם הבעלים מכרוהו לגוי ובא ואומר נטמאו אז כשעבדתי אצל הבעלים, דלטעם דהפסד כאן אין נוגע להפסד הבעלים.
וברמב"ם (פ"א מתפילין הי"ח) כתב דסופר שאמר לאחר שיצא ס"ת מידו שפסול אינו נאמן שמא רוצה להפסידה על הלוקח או על השוכרו. הרי דלולא זאת הי' סברא דלמה לו לשקר, וצע"ק דא"כ מה זה שייך לכהן גדול ביום הכיפורים, וכי יש לחוש דרצה להפסיד את הציבור בזה שיצטרכו עוד פר או עוד שעיר ובשביל זה יהי' כדאי לו לשקר שיצטרכו להקריב ולחלל יום כיפור ולשחוט ולהקריב חולין בעזרה, וכ"ש אולי עי"ז יורידוהו מלהיות כהן גדול, וכי כל זה כדאי לו כדי להפסיד להציבור פר או שעיר.
נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר דס"ת כולי' מי הפסיד אמר לי' אין שכל ס"ת שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום. צ"ע וכי לא ידע ר' ירמי' דלא שוה כלום פוק חזי אם אנשים יקנו ס"ת כזה, משמע דר' ירמי' חשב דכיון ששכרו לכתוב ס"ת אז משלם לו על התיבות שכתב, וכיון דהתיבות מצד עצמן כתב כדין מגיע לו שכר, רק על האזכרות שכתבן שלא כדין ע"ז לא משלם לו, וע"ז השיב לו דלא מקבל שכר על כתיבת התיבות שאז ישלם על מילה שכתב כדין אלא על כתיבת ס"ת, וכיון דהס"ת לא שוה כלום נמצא גם על התיבות שכתבן כדין לא מגיע לו שכר.
אמנם במהרש"ל ביאר דטענת ר' ירמי' הי' דישלם לו כמה שזה שוה לקנות ס"ת כזאת ללמוד בה והי' סבור שמותר ללמוד, וע"ז השיב שאינה שוה כלום משום דצריך לגונזה שמא אם יתירו ללמוד בה יתירו גם לקרוא בה קריאת התורה בציבור, אבל ברש"ש הקשה עליו דבמרדכי מבואר דבאמת שכר עבור שראוי ללמוד בה מגיע, ולדברינו א"ש.
שם. נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר דס"ת כולי' מי הפסיד. ברשב"א ביאר דהוי ס"ל דאפשר להעביר קולמוס, ועוד פירש דהוי ס"ל דהס"ת כשרה אלא דאינה מן המובחר לכן אינו מפסיד אלא שכר אזכרות, וצריך לחלק בין האזכרות לכל הס"ת, דלכאורה אי מה דאינה מן המובחר זה סיבה לפוטרו משכרו, הא כל הס"ת אינה מן המובחר, ואי זה לא טעם מספיק לפוטרו משכר כל הס"ת גם שכר אזכרות למה לא יקבל.
וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשי' כמאן נימא דלא כרבי יהודה. בחזו"א הוכיח דע"כ מיירי דידע שכותב שם השם אלא דלא נתכוין לשם קדושת השם, דאם לא ידע הא כשכותב שם השם לימחקינהו דאז אין עליו כלל איסור למחוק, וכיון דלא ידע עדיין דזה מנומר א"כ גם לרבנן לא אתיא דהא אפשר למוחקם ולכתוב לשם קדושה.
ולפי"מ שהביא שם דלמחוק ולכתוב מחדש לא הוי מנומר, יקשה גם למסקנא למה לא ימחוק ויכתוב. וצ"ע לפימש"כ בחידושי הגר"ח דס"ל להגהות מימוניות (בפ"ו מיסודי התורה) דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למוחקו, מדר' יהודה התיר להעביר קולמוס, והא יש בזה מחיקה, ולדבריו דגם זה מחיקה א"כ למה לא פריך גם לרבנן דממ"נ אם מחמת שלא נכתב לשם השם מותר להעביר קולמוס אע"ג דהוי מחיקה א"כ יהא מותר למחוק ממש, ואם אסור למחוק א"כ אסור גם להעביר קולמוס, אבל באמת אינו מובן מה שהביא מההגהות מיימוני דהוא רק כתב דשם שנכתב שלא בכונה לקדשו אין בו קדושה מדקאמרי רבנן אין השם מן המובחר, וגם ר' יהודה ס"ל דמהני העברת קולמוס, אבל בלי זה הס"ת פסול, הרי דאין בו קדושה, ולא מיירי כלל ממחיקה, ואין ראי' מדבריו דהעברת קולמוס נקרא מחיקה.
מתוך שאתה נאמן וכו'. כונתו משום דזה ראי' שאומר אמת דלולא זאת לא הי' אומר להפסיד שכרו, ויש לעיין אם מה דנאמן הוא בצירוף דין דעד אחד נאמן באיסורין או דמכח הראי' לבד נאמן.
ולכאורה הא כשא' אומר גנבתי דחייב לשלם קרן, ומ"מ אינו נפסל מכח דבריו אע"פ שיש ראי' שאומר אמת כמו כאן דלולא זאת למה להפסיד עצמו, מ"מ החזקה דאינו מפסיד עצמו אינה כמו עדים לכן אינו נפסל רק ע"י עדים, א"כ אם נאמין לו כאן בלי מה דיש דין עד אחד נאמן באיסורין אלא מדין הוכחה, נצטרך לומר דמחמת דנאמן להפסיד שכרו נאמן לעשות עצמו רשע.
שם. מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה. מכאן קשה לשיטת מהר"י בן לב המובא בקצוה"ח (סי' ל"ד), דהודאת בעל הדין אינו מדין נאמנות אלא דהוי התחייבות, דא"כ מה שייך שיהי' נאמן על הס"ת לפוסלה מחמת דמתחייב או מוחל שכרו, וע"כ דלגבי שכרו הוא נאמן ומכח זה נאמן נמי לפסול הס"ת.
רש"י ד"ה ה"ג. וגבי עבודות דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיני' דרך לול. ובקרני ראם תמה על רש"י דהא על הזאות דלפני ולפנים בכלל לא קשה דלכו"ע יהי' נאמן אז כיון דעדיין בידו לפגל בהזאות שבהיכל, אמנם התינח אם יאמר אז פיגלתי, אבל כשנשמע שאומר בקדשי קדשים אני אקטיר למחר ואחרי שיצא ויגמור הכל יאמר לנו שמה ששמענו אמר בשעת הזאות שבקדשי קדשים, ולא נוכל לדעת אם זה נכון, או שאמר זה אחרי הזאות, דאז לא נפסל הקרבן.
ומה שכתב רש"י דחזיניה דרך לול. צ"ע דהתינח בבית עולמים אבל במדבר ובשילה מאי איכא למימר, אכן כבר נתבאר בדברינו בגמ' דכיון שיצוייר בבית עולמים שייך כבר שיהי' דין כזה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |